מכירה 88 - חלק א' - יודאיקה - ספרי קודש, כתבי יד, מכתבי רבנים, חפצים
- (-) Remove תעודות filter תעודות
- (-) Remove document filter document
- (-) Remove letter filter letter
- (-) Remove manuscript filter manuscript
- יד (33) Apply יד filter
- ומסמכים (23) Apply ומסמכים filter
- ומכתבים, (17) Apply ומכתבים, filter
- יהדות (17) Apply יהדות filter
- כתבי (17) Apply כתבי filter
- ומכתבים (17) Apply ומכתבים filter
- jewri (17) Apply jewri filter
- manuscripts, (17) Apply manuscripts, filter
- יד, (16) Apply יד, filter
- צפת (16) Apply צפת filter
- מכתבים (16) Apply מכתבים filter
- ירושלים, (16) Apply ירושלים, filter
- ירושלים (16) Apply ירושלים filter
- וחברון (16) Apply וחברון filter
- וכתבי (16) Apply וכתבי filter
- hebron (16) Apply hebron filter
- jerusalem (16) Apply jerusalem filter
- letters, (16) Apply letters, filter
- safe (16) Apply safe filter
- איטליה (10) Apply איטליה filter
- דפוס (10) Apply דפוס filter
- ודברי (10) Apply ודברי filter
- italian (10) Apply italian filter
- אפריקה (7) Apply אפריקה filter
- וצפון (7) Apply וצפון filter
- מרוקו (7) Apply מרוקו filter
- african (7) Apply african filter
- morrocan (7) Apply morrocan filter
- north (7) Apply north filter
• מכתב מאת הרב יצחק פורמיג'יני, רבה של טריאסטה, בעניין יהודי בשם גאטניו, שאכל עוגיות בבית קפה לא יהודי הסמוך לגטו.
• שני עותקים של מכתב הבעת חרטה מאת דוד גאטניו הנ"ל, חתומים על ידו, מתאריך "היום יום שני חנוכת המזבח תקל"ב" (מוזכרים בעברית גם: "הכרזה" ו"מעלת הרב מורה צדק נר"ו ופרנסי הקק"י").
• מכתב (או תעודה) מטעם אנשי הקהילה מר"ח טבת תקל"ב, בעניין הנ"ל, נחתם במילים בעברית: "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד".
רבי יצחק פורמיג'יני, מגדולי חכמי איטליה, שימש תחילה כרב בטורינו ולאחר מכן כרבה של טריאסטה. החיד"א, שפגשו כמה פעמים במהלך שליחותו באיטליה, מביא חידושים משמו בספריו ומפליג בשבחו: "שמעתי ממעלת הרב המובהק סבא קדישא, כמהר"ר יצחק פורמיג'יני שפירש..." (פתח עינים, ערכין דף טו ע"ב); "מאמר זה שמעתיו מהרב הכולל מר קשישא כמוהר"ר יצחק פורמיג'יני זלה"ה והוא ז"ל היה מפרש..." (פני דוד, פרשת ויחי, סעיף כו); ועוד.
בפנקס קהילת טריאסטה (שנמצא בארכיון המרכזי לתולדות עם ישראל, I.T. 308) תועד המקרה שלפנינו, שם נכתב כי רבי יצחק פורמיג'יני הטיל על גאטניו הנ"ל נידוי של שלושה ימים (בהם נאסר עליו להופיע בציבור), ובסיומם היה עליו לבוא לבית הכנסת, להתוודות ולבקש סליחה. גאטניו פנה לרשויות בתלונה על פסקו של הרב, ובעקבות כך הומר העונש והוא נדרש רק להמציא מסמך כתוב בו הוא מודה על חטאו ומצהיר שהוא מתחרט על כך (מסמך זה מופיע לפנינו).
4 מכתבים. גודל משתנה. מצב כללי בינוני. כתמים, כתמי ונזקי רטיבות (עקבות עובש).
המכתב באיטלקית. בשוליו חתם (בעברית) רב העיר סיינה באותם ימים רבי יעקב משה עייאש (לימים "הראשון לציון" בירושלים): "דל ורש מר ונאנח מצרת אחינו בית ישראל תולעת יעקב משה עייאש ס"ט". אחריו חתומים (באיטלקית) שניים מחברי ועד הקהילה.
סיפור המעשה שבעקבותיו נכתב המכתב שלפנינו אירע בתקופת המלחמות הנפוליאוניות, כאשר כוחות אוסטריים הכניעו את כוחות הכיבוש הצרפתי בסיינה בחודש יוני 1799. עם כניעת הצרפתים הותקף הגיטו היהודי, הבתים נשדדו ושלושה עשר יהודים נרצחו באכזריות. בנוסף, קצין אוסטרי שקיבל את הפיקוד על העיר הטיל קנס כבד על הקהילה היהודית, כשהוא מאיים לשרוף את הגיטו עד היסוד ולהגלות את תושביו אם הכסף לא יינתן לאלתר (ראה: רות, תולדות היהודים באיטליה, עמ' 256).
רבי יעקב משה עייאש (נפטר תקע"ז), בנו של הגאון הנודע רבי יהודה עייאש, עלה יחד עם אביו בשנת תקי"ח מאלג'יר לירושלים. בשנת תקל"ט יצא כשד"ר ירושלים לאלג'יר ומרוקו. משם הפליג לאיטליה, כדי להדפיס את ספרו של אביו "מטה יהודה". באיטליה התעכב כעשרים שנה, כיהן כעשר שנים ברבנות סיינה וכעשר שנים ברבנות פירארה. כמה מגדולי הרבנים באיטליה היו תלמידיו. בשנת תקס"ג חזר לארץ ישראל ובשנת תקס"ו נבחר לכהן כרבה של ירושלים וכ"ראשון לציון".
[1] דף כפול (2 עמ' כתובים + כתובת הנמענים). 25 ס"מ. מצב בינוני-גרוע. כתמים. פגעי רטיבות (עם עקבות עובש ופטריה). סימני קיפול.
• שני דפים בכתב-יד, עם תיאור ביקור פרנץ הראשון במוסדות הקהילה היהודית בטריאסטה, ביום 6 במאי 1816.
• דף בכתב-יד, כתב-בקשה מאת ראשי הקהילה בטריאסטה (מתיא כהן, משה לוי מונדולפו, אברהם אלמידה), המבקשים מפרנץ הראשון להעניק ליהודים את האפשרות לשמש כרוקחים. 5 אוקטובר 1823.
• קונטרס מודפס, נאום הרב אברהם קולוניא, לכבוד יום ההולדת של פרנץ הראשון.
4 פריטי נייר. גודל משתנה. מצב בינוני גרוע. כתמי רטיבות, עקבות עובש ופטריה. מספר קרעים.
תפילות ופסוקים לזמנים שונים בחיי האשה, החל מהטבילה, ההריון, החודש התשיעי, הלידה, הדלקת נרות והפרשת חלה. עם הוראות באיטלקית.
בין התפילות: "יה"ר מלפניך... שתחנני שאתעבר הלילה... והולד הנוצר מהטבילה הזאת יהיה תלמיד חכם וירא שמים..."; "...שהולד שבמעי יהיה בן זכר ושיהיה צדיק חסיד קדוש לברכה ויהיה מאיר עיני ישראל בתורתך אכי"ר"; "ותשלח מלאך הגואל לסמכני ועזרני בעת הריוני... לבל אפיל ממעי... ולי הכן חלב בדדי לינק אותו וחנני שאגדלהו ליראתך..."; "...שתקל מעלי את צער עבורי... שלא יותש כח העובר... ואלד בנקל כתרנגולת בקלות בלי שום היזק לי ולא לולד... ושלא אלד בשבת ולא יצטרכו לחלל שבת בשבילי... וכמו שענה לאמותינו שרה רבקה רחל ולאה וחנה ולכל הצדקניות וחסידות והגונות הוא יענני אמן. יהיו לרצון אמרי פי..."; "אודה את ה' בכל לבב כי באתי בכלל ט' ירחים ועד כה עזרני... שיסעדני ויתמכני בבוא הולד עד משבר...".
התפילות שלפנינו מצויות בכתבי-יד של ספרי תפילות באיטליה, החל מהמאה ה-18. כמו לדוגמה בכתב-יד המבורג, ספריית המדינה Ms. Levy 55 - תפלות לנשים, בכתיבת רבי נסים דוד הכהן עבור האשה בת שבע אשת הגביר שלמה אשכנזי, איטליה ת"ק; כתב-יד ירושלים, הספרייה הלאומית Ms. Heb. 3332=8 - סדר תפלות של נשים לר' אליעזר אוליויטי, איטליה תקס"ט.
[29] דף. 16 ס"מ. מצב טוב. כתמים. רישומים בדפי הבטנה. כריכת עור מקורית.
כתב-היד כולל תפילות על הפרנסה. הוא פותח במזמור כד בתהלים (בראש הדף הכותרת: "תפלה על הפרנסה"), ואחריו מספר תפילות.
כתיבת סופר מרובעת, מנוקדת. בדף הראשון כתב הסופר: "זה הספר של היקר הנכבד הו"ה כמ"ר אברהם ביסיס יצ"ו שנת התרכ"ג ליצירה". לאחר מכן מופיע התאריך 3 בספטמבר 1863, וראשי התיבות [של אברהם ביסיס]: AB. התאריך הנ"ל וראשי התיבות מופיעים גם בסוף כתב-היד.
[6] דף. 22 ס"מ. מצב טוב. סימני עש. כריכה ישנה.
אוסף מסמכים היסטורי, הכולל שטרות מכר, רשיונות וכתבים שלטוניים עות'מאנים ומוסלמיים, מתהליך שיקום ובניית חצר "החורבה" על ידי תלמידי הגר"א במאה ה-19.
מסמכים מקוריים שנכתבו ונחתמו בערכאות העות'מאניות והמוסלמיות, כתובים בערבית ובטורקית. מסמכים אלו נכתבו וניתנו במהלך המשא ומתן שניהלו האשכנזים תלמידי הגר"א בירושלים עם בעלי החובות הערביים שהחזיקו בחצר "החורבה", והם מתעדים את מאמציהם להחזרת השליטה של חצר "החורבה" לידיהם ולהשגת אישורים ממשלתיים ומשפטיים לבנייתה מחדש של "החורבה". בשולי המסמכים או בגביהם נוספו רישומים בעברית, בכתיבה אשכנזית, עם תמצית קצרה של תוכן כל מסמך. אחד מכותבי הרישומים בעברית הוא רבי אריה ב"ר ירחמיאל נאמן כולל האשכנזים.
בין המסמכים:
• "כתב ראיה" משנת 1240 להיג'רה (תקפ"ד 1824) המעיד כי חצר "החורבה" שייכת לאשכנזים, בחתימות הקאדי והמופתי בירושלים; נכתב עבור רבי מנחם מנדל משקלוב, רבי יצחק מקובנא ורבי שלמה זלמן שפירא. בגבו רישומים בעברית בכתיבות שונות, ביניהן בכתב-ידו של רבי אריה ב"ר ירחמיאל נאמן כולל האשכנזים: "היום ב' סיון תרל"ד מצאתי גוף הכתב מה שלקחו ממקום משפט זה אחד וחמשים שנה שהוא למספרם 1240 נכתב על שם הויקיל [בא הכח] חכם מענדל ז"ל שהחורבה הוא מולק [=נחלת] ונקרא דער אשכנזים וחתם ע"ז הכתב הקאדי והמופתי וכמה ממקום המשפט והוצאו זה הכתב הרב הח' מ' מנחם מענדיל והרב מ' יצחק מקאוונא והרב מ"ח [=מורי חמי] שלמה זלמן שפירא זצוק"ל נא' ארי' במו"ה ירחמיאל זצ"ל". רישומים נוספים בכתיבה ספרדית: "פקדון מאת ר' זלמן יצ"ו והוא חוג'יט ע"ע החורבה", "כתב ראיה די לה חורבה".
• העתק מהמסמך משנת 1240 להיג'רה (1824), בגבו רישום בכת"י רבי אריה ב"ר ירחמיאל מיום ב' סיון תרל"ד (1874): "העתק מהכתב שלקחו הני שלושה הרב ר' מענדיל והרי"ץ מקאוונא וה' מר חמי ר' שלמה זלמן שפירא, ממקום המשפט (מַחכִימֶע) בח"י [בחתימת יד] הקאדי ובח"י [ובחתימת יד] המופתי שהחורבה היא מולק של אשכנזים ונקרא דער אשכנזים...".
• העתק מ"אילאם" [פסק דין משפטי] של הקאדי "וכל היושבים במקום המשפט הישמעלים", ש"החורבה" היא "מולק" של האשכנזים, עם הוראה מ"השר של מצרים" להחזיר את "החורבה" לאשכנזים כפי שהיה מאז ומקדם. נכתב בשנת 1240 להיג'רה (תקפ"ד 1824).
• אישור מאת הקאדי בירושלים שכתב למושל במצרים: "זה הכתב נמצא בידי מה שכתב הקאדי שחקר ודרש בהפינקסאות שהחורבה הוא של אשכנזים... וכתב זה להשר במצרים... נחתם בשנת 1247 למספרם" (תקצ"א 1831).
• שטר שנעשה בנוכחות הקונסול האנגלי בשנת 1247 להיג'רה (תקצ"א 1831), על תיקון הגג בחצר "החורבה" (הרישום בעברית בצדו השני הוא מיום כ"ג מנחם אב תרי"ח).
• פסק דין "מהשופט על נורי", בעניין חנות הסמוכה לחצר "החורבה", משנת 1247 להיג'רה (תקצ"א 1831).
• העתק "אילאם" משנת 1252 להיג'רה (תקצ"ו 1836), "על הדו"ד [הדין ודברים] שהי' בין עדת האשכנזים לבע"ח [לבעלי החובות] הישמעאלים, ויצא פסק כי האשכנזים פטורים לשלם החובות, וחצר ריה"ח שייך לעדת כל האשכנזים...".
• העתק "אילאם", ובו פירוט מידות השטח של "החורבה" - "העתק אילאם מהחורבה השייך לכוללינו... אורך החורבה שלשה וחמשים אמות וחצי...". רישום נוסף: "פה ניכר כי ענין המארג'ע עוד לא נגמר, נכתב 1252" (תקצ"ו 1836).
• העתק פירמאן (=צו שולטני), "מה שהביא מ' מרדכי בראש"ז מקושטא הנותן רשות לאחינו זה ק"ס שנה לתקן הבהכנ"ס כאשר בקשו אז מהמלך אשר בקושטא, גוף הכתב מצאנו פה במקום המשפט בפינקסם וחיפש מוהר"ם הנז' בפינקסאות בקושטא וגם שם נכתב בזה, אייר תדי"ר. הכתב הוא טורקית נכתב בשנת 1268" (להיג'רה, 1851 תרי"א).
• שני מסמכים בעניין "בהכנ"ס הישן", האחד - "העתק הפירמאן הישן ובו נזכר על בנין הבהכנ"ס הישן עם חותם הקדי דפה והוא מערך מאה וששים שנה ויותר ח' סיון תדי"ר; הנייר הזה בטורקית"; והשני - "החאצעט הישן מה שהועתק מפנקס המחכמע על אודת הבהכנס הישן זמנו עבר ערך מאה וששים שנה מהיום תרי"א...".
• מסמך על פטור מחובות - "...בח"י [בחתימת יד] הקאדי בח' אייר תרי"ב העתקנו מהצִיזִיל אשר במחכימע - שפטורים אנחנו מהחובות...".
• דף ובו שני מסמכים: "קובלנא מבאשקנטי על החנויות, ומעל"ד [=ומעבר לדף] פסק מהקאדי כי החנויות שייכים לעדת האשכנזים". אחד מהם נכתב בשנת 1275 להיג'רה (תרי"ח 1858) והשני בשנת 1279 להיג'רה (תרכ"ג 1863).
• "כתב ראי' מהישמעאל חוסאן... כי אין לו שום תביעה וערעור על הכותל של בית הגרש"ס [רבי שמואל סלנט] נ"י".
• מספר שטרות רישיון ("רוכסיה") על תיקונים ובניה בחצר "החורבה", בשנים 1882-1888.
• ומסמכים נוספים.
21 מסמכים בכתב-יד. גודל משתנה. מצב כללי טוב.
לאוסף זה מצורפים צילומים של מסמכים נוספים בערבית ובעברית, הקשורים לחצר "החורבה" ולישיבת "עץ חיים"; וכן אוסף תצלומים של חורבות בנייני ישיבת "עץ חיים" בחצר "החורבה", בסיור של ראשי הישיבה במקום לאחר מלחמת "ששת הימים".
חידוש היישוב האשכנזי בירושלים על ידי תלמידי הגר"א והמאמצים לבניית חצר "החורבה"
היישוב היהודי בירושלים היה בעיקרו ספרדי כבר מראשית המאה ה-16. אמנם, במשך השנים הגיעו לעיר יהודים אשכנזיים בודדים, אך קהילה אשכנזית מאורגנת הוקמה בעיר רק בראשית המאה ה-18, עם העלייה הגדולה של רבי יהודה החסיד וחבורתו לירושלים. העולים קנו חצר בירושלים, שנקראה מאז "חצר האשכנזים", והחלו בבנייתה. כעבור זמן קצר התפרקה הקהילה האשכנזית, בעקבות פטירתו של רבי יהודה החסיד ימים ספורים לאחר עלייתם, בחודש חשון תס"א (1700). כישלון ההתיישבות הותיר אחריו חובות כבדים לתושבי ירושלים הערביים, ובעקבות כך נאסרה לבסוף ישיבתם של יהודים אשכנזים בירושלים במשך כמאה שנים.
בשנת תקע"ו (1816) הגיעו מצפת לירושלים כמניין עולים מתלמידי הגר"א ובני משפחותיהם, שהניחו את היסוד המחודש ליישוב האשכנזי בירושלים. תלמידי הגר"א - "הפרושים" – שעלו אז לירושלים, הגיעו אליה בחשאי, כשהם מחופשים בבגדי יהודים ספרדים, וזאת בשל החובות שהיו תלויים על האשכנזים מימי חבורת רבי יהודה החסיד. משפחות הנושים הערביות החזיקו עדיין את שטרי החוב המקוריים, וכל אשכנזי שעלה לירושלים נחשב בעיניהם כיורש של בעלי החובות. בנוסף, השתלטו משפחות הנושים על חצר האשכנזים, שכונתה "חורבת רבי יהודה החסיד", והחזיקו בה כחלק מפירעון החוב.
במשך כיובל שנים ניהלו תלמידי הגר"א מאבקים משפטיים וכלכליים על השליטה בחצר "החורבה" ועל הקמת המבנים שבתוכה, בהם בתי המדרש, בתי המגורים, החנויות והמקוואות, ולבסוף גם את בית הכנסת הגדול שבמרכזה.
הניסיון של העולים לירושלים להסתיר את מוצאם האשכנזי לא צלח, ועד מהרה גילו ערביי העיר את זהותם האמתית, ודרשו מהם לשלם את החובות הנ"ל. המאבק המשפטי התגלגל לפתחו של בית הדין המוסלמי בעיר, ובמסגרתו החלו העולים לפעול לביטול החובות, בהתאם לחוק ההתיישנות העות'מאני. לשם כך שלחו העולים לקושטא את רבי שלמה זלמן שפירא (תלמיד רבי חיים מוולוז'ין) ואת חברו רבי יצחק מקובנה, כדי להשיג "פירמאן" שולטני הפוטר אותם מן החובות. ואכן, בשנת תקע"ז (1817) הושג הפירמאן המיוחל. מכאן ואילך החלו מאמצים כבירים להחזרת החזקה על חצר החורבה לידיהם של עדת האשכנזים. בין הפעילים המרכזיים בעניין זה היה רבי מנחם מנדל משקלוב, תלמידו של הגר"א, שעמד בראש העולים לירושלים. המאבק על השליטה בחצר המריבה ידע עליות ומורדות, ונדרשו לכך נסיעות ושתדלנויות שונות, אצל מרכז השלטון העות'מאני בקושטא, אצל בית הדין השרעי והערכאות המשפטיות והמוסלמיות בירושלים, אצל קונסולים זרים ובעלי השפעה יהודיים (כגון מונטיפיורי), ועוד; לצד מגביות כספים ברוסיה ובארצות אחרות עבור הפעילות. עם עלייתו של מוחמד עלי לשלטון במצרים ובאזור, נפתח פתח נוסף להשפעה, ורבי מנחם מנדל משקלוב וחבריו הפעילו את מאמציהם לקבל ממנו את האישורים המיוחלים. במהלך השנים הצליחו מנהיגי הפרושים להשיג הכרעות שיפוטיות ושלטוניות שנטו לטובתם, נכתבו צווים, פסקי דין ופקודות ממשלתיות, שנגעו להסדרת החובות ולהעברת השליטה בחצר ובמבנים שבה לידי העדה האשכנזית, ואחר כך, בהדרגה, גם קיבלו אישורים לשיקום ההריסות ולבנייה מחודשת של המקום. בין היתר, נבנו לאורך השנים בחצר "החורבה" שני בתי כנסת – "מנחם ציון" ו"שערי ציון", והוקמו תלמוד תורה וישיבת "עץ חיים" ובית הדין של ירושלים. המאמצים הושלמו במלואם רק בשנת תרכ"ד, כאשר נבנה במרכז החצר בית הכנסת הגדול (להרחבה ראו: אריה מורגנשטרן, בניין ה'חורבה' - אתחלתא דגאולה: מחידוש היישוב האשכנזי בירושלים עד לחנוכת בית הכנסת, 1864-1816, בתוך: החורבה, שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים, יד בן צבי, ירושלים תש"ע).
אוסף המסמכים המקוריים שלפנינו מתעד את השלבים הראשונים של המאמצים להחזרת השליטה על חצר החורבה לידי תלמידי הגר"א, ומוזכרים בהם הפעילים הראשיים בעניין הזה: רבי מנחם מנדל משקלוב, רבי יצחק מקובנה ורבי שלמה זלמן שפירא.
כתיבה מרובעת וספרדית-בינונית. חלק מהמילים באותיות גדולות להדגשה ולעיטור.
מכתב בקשה אישי שנמסר לשד"ר רבי יצחק אשכנזי (עם מקום ריק למילוי שם ה"גביר" על ידי השד"ר), היוצא בשליחות עדת חסידי חב"ד בחברון למגבית כספים בקרב קהילות יהודי בבל (עיראק).
בסוף המכתב מופיעות חתימות ידיהם של שלושת הממונים הראשונים של "כולל חב"ד" בחברון: רבי צבי הירש ליפשיץ, רבי אפרים יפה ורבי משה מייזליש; לצד חותמת הדיו של הכולל (בתוכה הכתובת: "קרית ארבע היא חברון / מקום שחמדו בה אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב").
במכתבם מתארים "חו"ר [חכמי ורבני] ומשגיחי כוללות ק"ק האשכנזים חסידים הנקראים בשם חב"ד תושבי עה"ק חברון" את מצבם הכלכלי הקשה, שנגרם הן כתוצאה ממיעוט התרומות הבאות מחו"ל והן בשל מעשי הסחיטה וההתנכלויות של מושלי העיר חברון, ומבקשים לעמוד לימין השד"ר רבי יצחק אשכנזי ולהעניק לו תמיכה ועזרה כספית.
היישוב החב"די בחברון נוסד בשנים תקפ"א-תקפ"ג לערך, בהוראת האדמו"ר רבי דוב בער - האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, וכלל בתחילה משפחות ספורות בלבד. בשנת תקפ"ז, בעת שנכתב מכתב השד"רות שלפנינו, פרשו חסידי חב"ד היושבים בחברון מ"כולל החסידים" שבצפת וטבריה, וקבעו לעצמם כולל נפרד - "כולל חב"ד". על קבוצת המייסדים של היישוב החב"די בחברון נמנו גם שלושת החתומים במכתב שלפנינו, שנשאו בתואר "ממונה דעיר הקודש חברון":
א. רבי צבי הירש ב"ר שלמה זלמן ליפשיץ - לא רבות ידוע אודותיו, אך מן העובדה שחתימתו מופיעה ראשונה על מספר מכתבי שד"רות מהתקופה, ניתן ללמוד מעט על מעמדו הרם בקרב מייסדי היישוב החב"די בחברון.
ב. רבי אפרים ב"ר ישראל יפה - נולד בשנת תקנ"ה בקירוב. בהוראת רבו האדמו"ר האמצעי ויחד עם אביו רבי ישראל יפה (המדפיס מקאפוסט; נפטר בשנת תקפ"ט), עלה בשנת תקפ"ג לארץ ישראל, לחברון. חתום על כתבי שד"רות ומסמכים שונים של כולל חב"ד בשנים תקפ"ז-תקפ"ט, ושוב, לאחר הפסקה בת 13 שנים, בשנים תר"ג-תר"ו. נפטר בין השנים תר"ו-תר"ט.
ג. רבי משה ב"ר מרדכי מייזליש - נולד בשנת תקי"ט לאחת המשפחות המיוחסות בעיר וילנה. שימש במשך שנים רבות כנאמן הקהל בווילנה. היה "מרואי פני הגר"א והשתעשע בתורתו". לאחר שהתקרב לתנועת החסידות ולרבי שניאור זלמן מלאדי האדמו"ר הזקן בעל התניא, בשנים תקנ"ו-תקנ"ח בערך, נרדף בידי המתנגדים ונאלץ לברוח מביתו במשך כמה שנים. מסופר כי בעת מלחמת רוסיה-צרפת ריגל בהוראת רבו האדמו"ר הזקן לטובת הצאר הרוסי. לאחר הסתלקות האדמו"ר הזקן, עלה בהוראת בנו וממלא מקומו האדמו"ר האמצעי לארץ ישראל, בין השנים תקע"ו-תקע"ז, והתיישב בצפת. בחורף תקפ"ג עבר לחברון. הוא חתום על מרבית כתבי השד"רות, האגרות והמסמכים של "כולל חב"ד" בחברון בין השנים תקפ"ז-תר"א. נפטר בהיותו בן קרוב לתשעים, בשלהי שנות הת"ר. מחבר הספר "שירת משה" על תרי"ג המצוות.
השד"ר רבי יצחק בן שלמה אשכנזי, השד"ר הראשון של קבוצת המייסדים החב"דיים בחברון לארצות המזרח. היה בן העדה הספרדית בירושלים, עובדה המעידה על שיתוף הפעולה והיחסים הטובים ששררו בין העדה הספרדית הוותיקה ובין העדה החב"דית החדשה בחברון. בשל מיעוט המקורות אודותיו, יש המזהים אותו עם החכם והמקובל רבי יצחק ב"ר שלמה פרחי (תקמ"ב-תרי"ג), המכונה "המוכיח הירושלמי" או "המגיד הירושלמי", אשר עסק בשד"רות, ונסע מספר פעמים מטעם כוללות ירושלים לקהילות טורקיה, ארצות הבלקן ואיטליה.
[1] דף, 30.5 ס"מ בקירוב. כתמים ובלאי. קמטים וקרעים בשוליים. כרוך בכריכה ודפי בטנה חדשים.
בשולי הדף חותמות דיו רשמיות של שלושת רבני חברון - רבי שמעון מנשה חייקין, רבי אליהו מני ורבי רחמים יוסף פרנקו.
ה"קול קורא" שלפנינו עוסק במחלוקת שפרצה בין חסידי חב"ד בירושלים לחסידי חב"ד בחברון, בעניין כספי התמיכה לטובת היישוב החב"די בארץ ישראל, ובעניין זהות הממונים על המגביות בחו"ל וזהות הממונים על מוסד "כולל חב"ד" בארץ.
הרקע לסכסוך היה נעוץ בשאלת הבכורה על הנהגת "כולל חב"ד" בארץ הקודש. בחמישים שנותיו הראשונות של היישוב החב"די בארץ ישבה הנהלתו המרכזית של "כולל חב"ד" בחברון: לשם היו נשלחים מעות הכולל שאספו השד"רים ברוסיה והמעות שהתקבלו מהפקידים והאמרכלים באמשטרדם, ומשם היו מוקצבים למרכזי חב"ד בשאר ערי הקודש, צפת, טבריה וירושלים. בשנת תרמ"ח ניסתה הנהגת "כולל חב"ד" שישבה בירושלים לפרוק מעליה את מרותם של ממוני חב"ד בחברון, וכן את מרותו של הגבאי הכללי של קופת "כולל חב"ד" ברוסיה רבי דן תומרקין (שעמד בראש ה"ועד הרוגוטשובי" שסידר את רשימת מקבלי התמיכה). הללו פרסמו מודעות בהם כינו עצמם בשם "ראשי כולל חב"ד", הציעו לבטל את איסוף וריכוז מעות הכולל בידי השד"רים בחו"ל, ובקשו שמעתה ישלחו הכספים ישירות אליהם, באמצעות הדואר, והם יחלקו אותם בירושלים, בחברון וביתר ריכוזי חב"ד בארץ [אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בין אנשי חב"ד בחברון לבין אנשי חב"ד בירושלים היתה אודות גובה התמיכה שהקציב "כולל חב"ד" בחברון לבני משפחת האדמו"ר הזקן בארץ ישראל, ובהם בני משפחת סלונים שישבו בחברון וזכו לתמיכה גבוהה יותר מיתר בני הכולל שישבו בירושלים. כמו כן, הסכסוך בין אנשי חב"ד בירושלים לאנשי חב"ד בחברון היה כרוך בחיכוכים בין הענפים השונים של חסידות חב"ד: ליובאוויטש, קאפוסט, בוברויסק ולאדי - הנהגת חב"ד בחברון הייתה קשורה בענף חסידות חב"ד שבליובאוויטש (וכמוהם היה הגבאי הכללי בחו"ל רבי דן תומרקין), ואילו אנשי חב"ד בירושלים היו מזוהים יותר עם ענפי חסידות חב"ד בקאפוסט ובלאדי].
בתגובה למודעות, פרסם רב עדת האשכנזים של חברון רבי שמעון מנשה חייקין את ה"קול קורא" שלפנינו, בו הוא יוצא בחריפות כנגד אותם אנשי חב"ד בירושלים המבקשים להשתלט על מוסד "כולל חב"ד": "אנשים מבאי הארץ בשנים אלו, המכנים א"ע [את עצמם] בשם ראשי כולל חב"ד... חדשים מקרוב באו... להפר דעת קדו"ע [קדוש עליון] ופקודתו אשר ביד הרד"ת [רבי דן תומרקין] יריצו נדבותיהם לקודש... בבואם לעקור מחית כמה נפשות עניים ואביונים אלמנות ויתומים... בקולם השמיעו שישלחו המנדבים בעם כסף תרומתם לידם, להשתרר בחזקה על צאן קדשים, ואנחנו יושבי עמק הבכא חברון כארבע מאות נפשות נבקש לחמינו מידם".
הרב חייקין (שהיה באותה עת כבן תשעים שנה וכבר איבד את מאור עיניו) ממשיך וסוקר את תולדות היישוב החב"די בחברון בימי האדמו"ר האמצעי והאדמו"ר ה"צמח צדק", "בתורת עדות מה שעיני ראו ולא זר", ומסיים בקריאה: "הנני גוזר ואומר ומבקש ומתחנן לפני אנ"ש... לכו בדרכי אבותיכם ורבותיכם, שקלו כסף תרומתכם על דרך האמת הנהוג מימי קדם... ולבלי שום על לב דברי הקוראים לעצמן יושבי ירושלים".
בעמוד השני מעתיק הרב חייקין מכתב מהאדמו"ר האמצעי [שנכתב בשנת תקפ"ב לערך, בעת ייסוד הקהילה החב"דית בחברון], בו מדגיש האדמו"ר האמצעי את מעלת היישוב בעיר האבות חברון, ומעורר את אנ"ש לבוא לימינם: "מי לה' לא יחוס על ממונו, ויחבב מקום אבותינו הק' בלב ונפש, ויתאמץ לחזק ישיבות אנ"ש במקום אבותינו הק' זי"ע. ובזכות זה נזכה להתקשר בכל יום במדותיהם הק', ויעלה תפלתם מעלה מעלה עד רום המעלות דרך מערת המכפלה מקום שנתחברו בה אבותינו הק' זי"ע, ויושפע לו שפע ברכה וחיים ארוכים ממקור הברכות אמן סלה"; בשוליו מצטט הרב חייקין ממכתב נוסף משנת תקפ"ג, בו מביא האדמו"ר האמצעי בשם הרדב"ז: "שכל מי שיש לו אחוזת נחלה בעה"ק חברון ת"ו יהי' נצול מחיבוט הקבר".
הרה"ג הרה"ח רבי שמעון מנשה חייקין (תקס"ב לערך-תרנ"ג), "ראב"ד לעדת האשכנזים בחברון" ורבה של עדת חסידי חב"ד בחברון במשך כיובל שנים. מחשובי חסידי האדמו"ר האמצעי והאדמו"ר ה"צמח צדק" מליובאוויטש; בצעירותו היה מסתובב בחצרו של האדמו"ר הזקן: "זכה לראות בילדותו את חדרו של האדמו"ר הזקן בעל התניא שכתליו מרופדים היו בכדי להגן על הרבי בהתגוללו בדביקותו במשך תפלתו" (מגדל עז, עמ' רלח). על פי מסורת בני חברון, כינהו פעם ה"צמח צדק" בשם "בינוני של התניא"; ובהזדמנות אחרת התבטא אודותיו: "הוא מופשט מגשמיות".
נולד לאביו רבי משה בשקלוב פלך מוהילוב שברוסיה הלבנה ועלה לארץ ישראל בהיותו בן ח"י שנים, בשנת תק"פ לערך, והתיישב בצפת. היה בין קבוצת המייסדים של היישוב החב"די בחברון, בה התיישב בשנת תקפ"ג, בהוראת רבו האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש. שימש בתחילה כשו"ב. עסק בעניני הכלל, ומשנת תר"ג מופיע שמו במסמכים בין ממוני "כולל חב"ד" בחברון. בשנת תקצ"ז לערך החל לעסוק בהוראה, כעוזר לרב ה"מגיד" רבי שמואל ב"ר מרדכי סג"ל, מו"ץ דק' ראהאטשוב (רוגוטשוב). לאחר פטירתו של רבי שמואל עלה על מקומו בכס הרבנות, ומאז נחתכו כל ענייני העדה על פיו. נרשם במפקדים השונים, בין היתר, כראב"ד, ראש ישיבה, פרנס, ראש חברת הכנסת כלה וגבאי חברת ביקור חולים, וחזן בימים נוראים. היה ממקימי ישיבת "מגן אבות" בחברון.
[1] דף כפול (2 עמודים מודפסים). 28.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים ובלאי. קרעים וקרעים חסרים (משוקמים ברצועות נייר ודבק בגב). כרוך בכריכה ודפי בטנה חדשים.
המכתב בכתיבת ידי רבי רפאל זילברמן, וחתומים עליו רבי שמואל העליר ורבי רפאל זילברמן. בשולי המכתב הוסיף רבי שמואל העליר שורה נוספת בכתב-ידו וחתם בשנית.
המכתב נשלח אל ממוני "כולל אוסטרייך", והוא עוסק בעניין אחוזי ה"כולל" בחלוקת הכספים מאמשטרדם בין הכוללים בעיר, וחלוקת ההוצאות לפי אחוז דומה.
רבי שמואל העליר (תקמ"ו-תרמ"ד), גאון בתורה, בקי בחכמות העולם ובחכמת הרפואה. התחנך בבית החוזה מלובלין ועלה בעצתו לארץ ישראל. כיהן כרבה של צפת במשך ששים שנה (ראה א"ז הלר, הרב המנהיג והרופא, תל אביב תשמ"ט).
רבי רפאל זילברמן (תקצ"ט-תרע"ח), ראב"ד צפת (ולימים, רבה של הקהילה האשכנזית בעיר במשך יותר מארבעים שנה). בנו וממלא מקומו של רבי מרדכי (ר' מוטיא) זילברמן (תקע"ט-תרל"ב), הרב מאומן שעלה לארץ ישראל בשנת תר"י וכיהן כראב"ד צפת.
[1] דף. כ-10X22 ס"מ. מצב טוב. כתמים וסימני קיפול. שוליו התחתונים של הדף נקרעו בצורה לא סימטרית (חלק מדף גדול). חותמת בעלות ומספור בעט.
בין הפריטים:
• פסק בית דין בחתימות הרבנים: רבי "משה במהר"ש מרודניק", רבי "רפאל בהרב זצ"ל, דומ"ץ" [רבי רפאל זילברמן] ורבי "יוסף אריה בן ר' שלמה הכהן". צפת, תרמ"ג [1883]
• מכתב המלצה לנוסע לחו"ל, שנכתב אל רבי זלמן שפיצר אב"ד בעיר וינה, בחתימות: רבי משה חר"ג, רבי יעקב במו"ה מרדכי הלוי מראזניטוב ורבי אפרים מנשה ישכר מזאבלטאב. צפת תרמ"ד [1884].
• מכתב על קבלת תרומה בחתימות ארבעה ממוני צפת וארבעה ממוני טבריה. צפת, אייר תרמ"ז [1887].
• מעטפת דואר שנשלחה מחצר הקודש בוויז'ניץ, עם רישום בכתב יד רבי משה ברומער [סופרו של ה"צמח צדיק"]: "...למנהיגי הכולל מויזניצא בעה"ק צפת ת"ו". עם חותמות שעוה וחותמות דואר משנת 1878 [תרל"ח].
• ועוד פריטים.
9 פריטי נייר, מתוכם 7 מכתבים חתומים בחתימות יד. גודל ומצב משתנים.
מכתבים בענייני ציבור והסכמים חתומים, מכתבים משפחתיים וצוואות משפחתיות, רשימות שונות ועוד.
בין הפריטים:
• שטר פרוזבול מודפס, עם חתימות הרבנים: רבי אברהם ליב זילברמן, רבי ישועה פאלאג'י ורבי אפרים שרגא וויינגוט. צפת, אלול תרפ"ד [1924]. • הסכם שד"רות לחברת "משען זקנים ועזרת יתומים", בחתימת השד"ר רבי משה אלעזר ב"ר יעקב, ובחתימת וחותמת רבי ברוך דוד הכהן כהנא. צפת, תרנ"ח [1898]. • צוואת רבי משה חר"ג, בחתימת ידו. צפת, תרס"ו [רבי משה חר"ג צייגר, תקע"ו-תרס"ט - מנכבדי ומממוני הכוללים בצפת. חתן רבי גבריאל טשאק (שעל שמו נקרא חר"ג =חתן רבי גבריאל) ומנאמניו של האדמו"ר רבי מנדלי מוויז'ניץ בעל "צמח צדיק", שבשליחותו הקים את "כולל ויזניצא" בצפת וטבריה]. • צוואת חוה חר"ג, בחתימת ידה, בחתימות עדים ובחתימות רבני צפת רבי אברהם ליב זילברמן ורבי אפרים שרגא וויינגוט. צפת, י"ג סיון תרפ"ד [מרת חוה גייגר, תר"ח-תרצ"ג - בתו של רבי משה חר"ג צייגר ואשתו של רבי טודרוס גייגר. אמו של הצייר הצפתי הנודע ר' יוסף צבי גייגר. תאריך הצוואה י"ג סיון, הוא יום השנה לפטירת אביה רבי משה חר"ג]. • שני שטרות תנאים, לאירוסי החתן יוסף צבי גייגר, עם הכלה מרים בת ר' אליהו מחאטין, בחתימות העדים: "הק' אברהם מליזענסק" ו"הק' מרדכי בר"ח מטשערנאוויץ". צפת, תרמ"ח [1888]. • מכתבים מבני משפחה בטבריה אל רבי טודרוס גייגר בצפת ובנו ר' יוסף צבי לעבאך-גייגר, בהם מכתבים מאמו של ר' טודרוס, פייצי, מהשנים תרל"ד-תר"מ. • רשימות שונות בכתב ידו של ר' יוסף צבי גייגר, הכוללות בין היתר: דפים ללימוד עברית, רשימות משפחתיות, פנקס גמ"ח שבניהולו, מכתבים בחתימתו ועוד [רבי יוסף צבי גייגר, תר"ל-תש"ד - סופר ועסקן מוסדות התורה והחסד בעיר, אמן וצייר רב כשרון. נודע כאבי הציור הצפתי]. • רשימות לכתבות בעיתונות, אודות צפת ויישובי הגליל, בהם תיאורים על חגיגה לרגל חנוכת ישיבה בקבר רשב"י במירון, ועל המושבה מטולה. • טיוטת תקנות לחברא קדישא של כולל רומניה בצפת. • מכתבים מהשד"ר רבי מיכל פרידמן. • מכתב מרבי יהושע העשיל אייזן. ירושלים, תרע"ד. • ועוד.
49 פריטי נייר. גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב.
האוסף כולל בין השאר, התכתבויות רבות עם חצרות הקודש של האדמו"רים בחו"ל.
האוסף כולל:
• מכתבים של רבי משה חר"ג (צייגר) מצפת, ונאמני הכוללים בצפת, אל האדמו"ר רבי מנחם מנדל מויז'ניץ בעל "צמח צדיק", ואל נאמן ביתו רבי משה ברומר. • מכתבים של רבי משה חר"ג (צייגר) מצפת אל האדמו"ר רבי משה מקוסוב, ואל נאמן ביתו רבי משה סאק. • מכתבים של רבי משה חר"ג (צייגר) אל אנשים שונים, בהם מכתב משנת תרנ"ח אודות עליית מתיישבי ה"קולוניות" [המושבות] החדשות [עם ממוני הברון רוטשילד מפאריז], ויחסיהם עם יושבי הארץ הוותיקים. • מכתבים שנשלחו מויז'ניץ לצפת, מאת רבי טודרוס [גייגר] אל חותנו רבי משה חר"ג. • מכתב השד"ר רבי איתמר מטבריה, אל רבי משה חר"ג, בענין המגביות באיטליה, והצורך באיחוד המגביות עם שד"ר הספרדים. ליוורנו, תרל"ג. • קבלות מודפסות עם מילוי וחתימות בכתב-יד (בהן חתימות: רבי נחום אתרוג ורבי נפתלי איילבום). • התכתבויות והסכמי פשרה של ר' משה חר"ג עם ר' זיידא קלינגער מצפת. • צרור מכתבים מאת פנחס וייסל לחבר נעוריו אליהו גייגר מצפת. ביירות, שנות התר"ס [פנחס וייסל נסע באותה תקופה לביירות, על מנת ללמוד רוקחות].• מכתבים חתומים והסכמים בענין ועד העזרה של כולל בוקובינה, שנות התרפ"ג-תרפ"ד בקירוב. • ועוד מכתבים ורשימות שונות.
רוב הפריטים קשורים לרבי משה חר"ג (צייגר) ולנכדו בן-בתו רבי יוסף צבי גייגר מצפת. רבי משה חר"ג צייגר (תקע"ו-תרס"ט), מנכבדי ומממוני הכוללים בצפת. חתן רבי גבריאל טשאק [שעל שמו נקרא חר"ג =חתן רבי גבריאל], ומנאמניו של האדמו"ר רבי מנדלי מויז'ניץ בעל "צמח צדיק", שבשליחותו הקים את "כולל ויזניצא" בצפת וטבריה. נכדו וממשיך דרכו רבי יוסף צבי גייגר (תר"ל-תש"ד), עסקן מוסדות התורה והחסד בעיר, סופר ולבלר, אמן וצייר רב כשרון. נודע כאבי הציור הצפתי.
כ-60 פריטי נייר. גודל ומצב משתנים. רובם מכתבים ומסמכים חתומים.