מכירה 86 - חלק א': פריטים נדירים ומיוחדים
מכתב בכתב ידו ובחתימתו של אלברט איינשטיין (חתום בראשי התיבות A.E.), ממוען לעיתונאית הדנית קארן סטמפה-בנדיקס. ללא ציון מקום ותאריך [ארצות הברית, 1936 בקירוב]. גרמנית.
מכתב מעניין שנכתב על רקע התעצמותה הצבאית של גרמניה הנאצית, ההולכת ומקצינה מבחינה פוליטית, והתקרבותה המסתמנת של מלחמה נוספת. חרף תפיסת עולמו הפציפיסטית, קובע איינשטיין כי בנסיבות הקיימות אין אפשרות להימנע מעימות עם גרמניה, ואף יש ליזום אותו, ומבקר את מדיניותן הפייסנית של המעצמות: "מצערת במיוחד היא עמדתה החלשה של אנגליה, אשר דוחה אמנם את תחילתה של המלחמה, אך בוודאות אינה יכולה למנוע אותה. מוטב היה להתערב כבר לפני שלוש שנים. ישנן מחלות שלא ניתן להתגבר עליהן ללא ניתוח. איני יכול להתכחש לכך, על אף שאני סולד מן הסכין".
איינשטיין מפציר בסטמפה-בנדיקס לשמוח על מצבה, מאחר שארץ מגוריה דנמרק "אינה מאוימת על-ידי הטלטלות הצפויות", ומבטיח כי "גם אם המצב קשה מבחינה כלכלית: נותרת הנחמה המשונה שאין שום מקום בעולם שבו המצב טוב יותר" (אולם, כידוע, חרף ברית אי-ההתקפה שחתמה עם דנמרק, כבשה גרמניה הנאצית את המדינה ב-1940). המכתב מסתיים בתיאור המצב בארצות הברית: "גם כאן שוררת אבטלה כבדה, ובניגוד לעבר, [שורה כאן] הלך רוח של השלמה פסימית עם המצב. מצד שני, הנסיבות הקשות כאן לא גרמו להיווצרותו של להט פוליטי כמוהו אנחנו מכירים היטב מאירופה".
בין הדברים מדווח איינשטיין בקצרה על מצבה הבריאותי הירוד של אשתו, ועל תנאי חייהם: "אנחנו גרים בבית יפה וישן בסביבה ציורית... אבל שטף אדיר של מכתבים עדיין טורד את מנוחתי".
אלברט איינשטיין (1879-1955), מן הפיזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה-20, אבי תורת היחסות וממניחי היסודות לתורת הקוונטים; חתן פרס נובל לפיזיקה. נולד בעיר אולם (Ulm) בדרום גרמניה, למד בשוויץ ושימש כפרופסור באוניברסיטאות שונות. נוסף על עבודתו המדעית עסק במשך שנים רבות בפעילות ציבורית ופוליטית ענפה; עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 ויתר על אזרחותו הגרמנית והשתקע בארצות הברית יחד עם אשתו השנייה אלזה איינשטיין (1876-1936), שם הוצעה לו משרה במכון למחקר מתקדם (Institute for Advanced Study) בפרינסטון, ניו-ג'רזי, ושם נשאר עד מותו ב-18 באפריל 1955.
איינשטיין היה פציפיסט מושבע כל ימיו, התנגד בחריפות למלחמות באשר הן, ופעל להקמת מוסדות בינלאומיים שיביאו למיגור העימותים בין האומות. עם זאת, לאור האיום הנשקף לאנושות מגרמניה הנאצית – "אויב השואף להשמדת החיים כמטרה בפני עצמה" – קרא איינשטיין להיערך לקראת מלחמה. הסכנה הייתה כה חמורה בעיניו, עד שהפציר בנשיא ארה"ב להקדים ולפתח את פצצת האטום, לפני שגרמניה תצליח להשיגה. לאחר המלחמה שב להתנגד לכל שימוש בכוח ופעל למיגור הנשק הגרעיני. להרחבה, ראו להלן.
קארן סטמפה-בנדיקס (Karen Stampe Bendix, 1881-1963), אשת חינוך, תסריטאית וסופרת דנית. בתו של המלחין היהודי-דני ויקטור בנדיקס (Victor Bendix), ושל אשת האצולה, הסופרת האקטיביסטית ריגמור סטמפה-בנדיקס (Rigmor Stampe Bendix), בת הסנדקאות של הנס כריסטיאן אנדרסן. בשנות ה-30 התקרבה סטמפה-בנדיקס לזוג איינשטיין; פרסמה בעתון הדני "פוליטיקן" כתבת פרופיל ארוכה על איינשטיין.
[1] דף, מקופל (כשניים וחצי עמודים כתובים), 17.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול וקמטים. כתמים. קרעים קטנים (בקווי הקיפול), משוקמים.
הפציפיזם של אלברט איינשטיין
לאורך חייו הגדיר עצמו איינשטיין כפציפיסט. הוא התנגד בכל מאודו למלחמות באשר הן, ושאף לבטל כליל את רעיון מדינת הלאום, אשר עצם קיומה, לשיטתו, הופך את המלחמות לבלתי נמנעות. בהתאם לכך, חתם בימיה הראשונים של מלחמת העולם הראשונה על המניפסט הפציפיסטי "קריאה אל האירופאים" (Aufruf an die Europäer; 1914), תגובה ישירה ל"מנשר התשעים ושלושה" (Manifest der 93) – קריאת תמיכה במלחמה מטעם 93 אנשי רוח גרמנים. בתקופה שבין המלחמות פעל רבות במסגרות שונות לקידום תפיסותיו הפציפיסטיות וההומניטריות, ולהקמת מוסדות בינלאומיים חזקים שיבטיחו את היציבות באירופה, ויהיו אמונים על שיתופי פעולה בינלאומיים, אשר יביאו בסופו של דבר למיגור המלחמות; בכמה מקרים אף התערב באופן ישיר לטובתם של סרבני מצפון ופציפיסטים, שנתבעו לדין על ידי השלטונות במדינות שונות באירופה (ראו: Einstein on Peace, פרקים 4 ו-5).
חרף מחויבותו ארוכת השנים לפציפיזם, המיליטריזם הנאצי ושאיפותיו הטריטוריאליות האגרסיביות של היטלר שכנעו את איינשטיין שהנאצים מהווים סכנה אמיתית לציוויליזציה האירופאית וליהודי אירופה, ושיש לעצור אותם מבעוד מועד. במכתב משנת 1936 כתב איינשטיין: "ודאי תאמרו עליי שאני פציפיסט מזן משונה! אבל איני יכול לעצום את עיניי לנוכח המציאות. אין זה מופרז לומר שהפציפיסטים הבריטים, ובמידה מסוימת אף הצרפתים, אחראים במידה רבה למצב הנואש אליו נקלענו כיום, מכיוון שהם מנעו את נקיטתם של צעדים נמרצים בשעה שהדבר עוד היה קל באופן יחסי. לשווא קידמתי מדיניות מתאימה ב-1933. אבל 'האנשים הדגולים' בזמנו כמעט שלעגו לסכנת המלחמה" (Einstein on Peace, עמ' 273).
איינשטיין ראה את התחמשותה של גרמניה הנאצית בפצצת אטום כסכנה לאנושות כולה, והאמין שעל בעלות הברית להקדים את גרמניה בהשגת הפצצה. תפיסה זו הביאה אותו לחתום, יחד עם הפיזיקאי לאו סילארד, על מכתב שנשלח בשנת 1939 לנשיא רוזוולט ("מכתב איינשטיין-סילארד") במטרה להסב את תשומת לבו של הממשל האמריקאי לפיתוחים האחרונים בתחום ביקוע גרעין האטום, ולפוטנציאל הצבאי של הטכנולוגיה החדשה, כמו גם לחשש שגרמניה הנאצית עוסקת בפיתוח פצצת אטום. מכתב איינשטיין-סילארד הביא למעשה לייסוד "פרוייקט מנהטן" במסגרתו נוצרו פצצות האטום הראשונות. לימים אמר איינשטיין כי החתימה על המכתב הייתה טעות. בשנת 1946 הקים יחד עם לאו סילארד את "ועדת החירום של מדעני האטום" במטרה להזהיר את הציבור מסכנות הפצצה, וב-1955, זמן קצר לפני מותו, חתם על "מניפסט ראסל-איינשטיין", שעסק אף הוא בסכנת הנשק הגרעיני וקרא לממשלות העולם לפעול ליישוב סכסוכים בדרכי שלום.
במכתב משנת 1953, לפציפיסט היפני Seiei Shinoara, הסביר איינשטיין את עמדתו כלפי הנאצים וכלפי השימוש האמריקאי בפצצת האטום: "אני פציפיסט מסור, אך לא מוחלט; משמע, אני מתנגד לכל שימוש בכוח, בכל הנסיבות, מלבד במסגרת עימות עם אויב השואף להשמדת החיים כמטרה בפני עצמה" (אנגלית; מובא בספר Einstein On Politics, עמ' 491).
ספרות:
1. Einstein on Peace, בעריכת Otto Nathan, ו-Heinz Norden. הוצאת Schocken Books, ניו-יורק, 1960.
2. "Einstein On Politics", בעריכת David E. Rowe ו-Robert Schulmann. הוצאת Princeton University Press, פרינסטון ואוקספורד, 2007; עמ' 491.
מכתב בחתימת-ידו של אלברט איינשטיין, מודפס במכונת כתיבה על נייר מכתבים עם חותמת הטבעה אישית. ממוען לפתולוג האוסטרלי אלטון צ'אפל. פרינסטון, ניו ג'רזי, ארצות הברית. 18 בפברואר, 1949. אנגלית.
במהלך מלחמת העולם השנייה תמך אלברט איינשטיין בפעולה נגד גרמניה הנאצית, אך עם תום המלחמה, ולאחר שהתבררו ממדי ההרס שגרמו פצצות האטום, חזר לעסוק באופן נמרץ בקידום תפיסת עולמו הפציפיסטית, בה דגל לאורך חייו, והפך לאחד מדובריו הבולטים של רעיון הפירוק מנשק גרעיני. בצל מירוץ החימוש האמריקאי-סובייטי ואיום השואה הגרעינית שהפך מוחשי מתמיד, פנה אל איינשטיין הפתולוג האוסטרלי, ד"ר אלטון צ'אפל (Alton R. Chapple), בתחינה לשמוע "מספר מלים של מנהיגות ותקווה" מהפציפיסט המפורסם (ראו: Einstein on Peace, עמ' 510).
בתגובה, הציע איינשטיין במכתב שלפנינו ניתוח פסימי למדי של מצב העניינים הפוליטי העולמי: "אין ספק בכך שבכל המדינות הכוח נתון בידיהם של אנשים חובבי-שררה, שכמעט אינם יודעים גבול כאשר מדובר במימוש מטרות שאפתניות. אלו הם פני הדברים, ואין זה משנה איזו צורה לובש המנגנון הפוליטי, דיקטטורית או דמוקרטית". מנגנון כוח זה, טוען איינשטיין במכתב, מבוסס על שליטתן של ממשלות באמצעי התקשורת ובמערכות החינוך. משתמע מכך שאיינשטיין האמין כי הן ממשלות המערב והן ממשלות הגוש המזרחי, עוסקות בהונאת הציבור באשר לצורך בהמשך ייצורם של כלי נשק להשמדה המונית.
הציפייה מהמדענים עצמם שיימנעו מהמשך פיתוחו של נשק כזה אינה ריאלית, לפי איינשטיין, ממספר סיבות: ראשית, האמצעים הקיימים כבר חזקים דיים על-מנת להביא להרס מוחלט; שנית, מדענים מלכתחילה אינם חותרים להשגת מטרות מעשיות אלא לקידום הידע האנושי בלבד, וממילא אין לחזות מה יהיו היישומים הפרקטיים של תגליותיהם; ושלישית, הנסיבות הכלכליות לא מאפשרות לכל אותם טכנאים רבים, המהווים חלק בלתי נפרד מתהליך פיתוח כלי הנשק, לסרב לקבל הצעות תעסוקה כלשהן, גם אם הם יודעים שעבודתם עשויה להוביל לאסון בקנה מידה עולמי. ולכן, הם ימשיכו למלא חלק פעיל במאמצי ההתחמשות.
אי לכך, מסיים איינשטיין, "תקווה עשויה להתבסס אך ורק על עצמאותם האינטלקטואלית והמוסרית של מספר מספיק של בני-אדם ברחבי העולם, המסוגלים להתנגד להשפעות המרושעות המופעלות עליהם. [...] כנותו של הפרט ואומץ לבו להיאבק על אמונותיו בכל הזדמנות, זהו הדבר המהותי היחיד."
אלברט איינשטיין (1879-1955), מן הפיזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה-20, אבי תורת היחסות וממניחי היסודות לתורת הקוונטים; חתן פרס נובל לפיזיקה. נולד בעיר אולם (Ulm) בדרום גרמניה, למד בשוויץ ושימש כפרופסור באוניברסיטאות שונות. נוסף על עבודתו המדעית עסק במשך שנים רבות בפעילות ציבורית ופוליטית ענפה; עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 ויתר על אזרחותו הגרמנית והשתקע בארצות הברית יחד עם אשתו השנייה אלזה איינשטיין (1876-1936), שם הוצעה לו משרה במכון למחקר מתקדם (Institute for Advanced Study) בפרינסטון, ניו-ג'רזי, ושם נשאר עד מותו ב-18 באפריל 1955.
[1] דף, 28 ס"מ. מצב טוב. כתמי חלודה. סימני קיפול וקמטים. חור זעיר בראש הדף (עם פגיעה מזערית בחותמת ההטבעה).
ספרות: Einstein on Peace, בעריכת Otto Nathan, ו-Heinz Norden. הוצאת Schocken Books, ניו-יורק, 1960. המכתב שלפנינו מובא בספר בעמ' 510-511.
מקור: Sotheby's, לונדון, 5.12.2017, פריט 95.
אוסף גדול של מכתבים ותצלומים של הפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג – מכתבים ששלח יונג אל הפסיכואנליטיקאית ד"ר רבקה שרף-קלוגר, רובם בכתב-יד, חתומים בחתימת ידו (גרמנית); תצלומים של יונג בביתו שבקוסנכט (Küsnacht) בפאתי העיר ציריך, ועוד. שוויץ, [1940-1960 בקירוב].
האוסף כולל:
• 62 מכתבים חתומים בידי קרל גוסטב יונג (גרמנית). מרביתם כתובים בכתב ידו, על נייר מכתבים רשמי, ומקצתם מודפסים במכונת כתיבה (מרביתם נתונים במעטפות המקוריות). המכתבים נשלחו בין השנים 1940-1960, אל תלמידתו וידידתו הקרובה של יונג, הפסיכואנליטיקאית ד"ר רבקה שרף-קלוגר. למיטב ידיעתנו, המכתבים לא נדפסו או פורסמו מעולם.
המכתבים עוסקים במגוון נושאים אישיים ומקצועיים ומופיעות בהם התייחסויות מעניינות לתורתו של יונג. במכתביו דן יונג ברעיונות ובמושגים שונים הנוגעים לתורת הפסיכולוגיה האנליטית שלו, מתייעץ עם ד"ר שרף-קלוגר אודות פרסום מחקריו וחיבוריו, מנחה אותה בעבודת העריכה וההגהה של מחקריה, מספר לה על מצב בריאותו, על חופשותיו ועל תוכניותיו העתידיות, משיא לה עצות שונות, ועוד. בכמה ממכתביו עורך יונג ניתוח פסיכואנליטי לחלומותיה של שרף-קלוגר (אותם תיארה במכתביה אליו) – הוא מפענח את חלומותיה, מפרשם ומבהירם.
באחד המכתבים (3.4.1946) מנתח יונג חלום שחלמה שרף-קלוגר, הנוגע למערכת היחסים ביניהם: "את נשארת זמן רב מידי: מאחורי הדבר מסתתרת המשאלה להיות חלק ממשפחתי. אבל אני מוביל אותך החוצה, כלומר, אל מחוץ ל'היות-בת' [...] הקלף מצביע על היהודי האדוק שצריך ללמד אותך ציות. המנגנון שמאריך את האף שלי מצביע על הכוונה, כלומר, על היעד המרוחק שמשיגים כשרודפים אחר האף הזה. הדגיגון שמתפתל מאחורי כל זה הוא הסמל הנוצרי [...] זהו החלק או ה'עצמי', ה'אטמן' (atman; גרמנית עילית עתיקה = נשימה, רוח הקודש) שהאדם ממזג לתוכו, שואף לקרבו, ושמאפשר לאדם לנשום (Spiritus vitae [רוח החיים]), כלומר, שמאפשר את החיים. חיים הם הקרבה, כלומר, כל צורה של מימוש היא הקרבה, כי השלמה היא תמיד סוף והתחלה... ה'עצמי' חי רק בשעה שאנחנו חיים על פי המציאות. באמצעות אשליות אנו מעוותים את המציאות ומנסים להימנע ממנה". במכתב אחר (23.11.1944) כותב לה יונג: "נדמה לי שבכל פעם שמשהו מתלכד בלא-מודע שלך, צצים חלומות מאיימים, משום שאת מגיבה לרוב אל הלא-מודע שלך כמו אל משהו פתולוגי. זוהי מעין תגובה מופרזת, בעוצמה גדולה מידי, שקשורה כנראה בעובדה שנפלת בפתאומיות, אפשר לומר, מימי הביניים לעידן המודרני – ובעצם, אל התקופה המודרנית ביותר". במכתב נוסף (30.8.1943) הוא מספר לה: "פרצת פעם אל תוך אחד מחלומותיי, אך איני יכול לזכור באיזה הקשר".
בכמה מהמכתבים ניכרת התעניינותו של יונג בשפה העברית ובטקסטים יהודיים. באחד ממכתביו (24.5.1944) מודה לה יונג על ששלחה לו חיבור קבלי מסוים, וכותב: "הוא [החיבור] מאשש את תחושותיי וחוויותיי בצורה מדויקת. מאוד התרשמתי ממנו. בשעותיה האפלות של מחלתי הייתי כל לילה כבתוך 'פרדס רימונים' [כפי הנראה, החיבור האמור הוא ספרו של הרמ"ק "פרדס רימונים"]". במכתב אחר מודה לה יונג על שפירשה עבורו את המילה העברית "רקמה".
• 41 תצלומים, בהם תצלומים של קרל גוסטב יונג בביתו שבקוסנכט (Küsnacht), בפאתי העיר ציריך; בכמה מהתצלומים הוא נראה בחדר העבודה שלו, עובד בחצר ביתו, לצד בני משפחה, עמיתים ומכרים, ועוד. שני תצלומים (תצלומי דיוקן של יונג) צולמו בידי Margarita Fellerer, אחד מהם חתום בידי יונג.
גודל ומצב משתנים.
קרל גוסטב יונג (1875-1961), רופא ופסיכיאטר שוויצרי, מאבות הפסיכולוגיה המודרנית; אבי הפסיכולוגיה האנליטית, המכונה לעיתים גם הפסיכולוגיה היונגיאנית, והוגה רעיון הלא-מודע הקולקטיבי. יונג היה מתלמידיו הבכירים של זיגמונד פרויד, שראה בו את ממשיך דרכו ואף מינה אותו לנשיאו הראשון של "איגוד הפסיכואנליטיקנים הבינלאומי". בשנת 1912 פרסם יונג את מחקרו "הפסיכולוגיה של הלא מודע", שבו ערער על כמה מהנחות היסוד של פרויד. פרסום זה גרם לקרע אישי ומקצועי בין השניים. סלע המחלוקת העיקרי בין פרויד ליונג נגע לתפיסת הלא-מודע: בעוד פרויד התמקד בתשוקות אסורות ובזיכרונות אישיים מודחקים, יונג התמקד בדפוסי חשיבה קולקטיביים. על-פי תפיסתו, הופעתם החוזרת של סמלים ודימויים דומים בתרבויות שונות מלמדת על קיומו של לא-מודע קולקטיבי בו משתמרות החוויות המועברות מדור לדור, משחר ימי האנושות. ללא-מודע הקולקטיבי, המורכב מאותם סמלים ודימויים הקיימים אצל כל בני האדם בכל התרבויות (אותם כינה יונג "ארכיטיפים") ישנה, על-פי יונג, השפעה עמוקה על אישיותו של האדם. תורתו של יונג הטביעה את חותמה לא רק על תורת הפסיכולוגיה, אלא גם על תחומי מחשבה ומדעים אחרים – פילוסופיה ודת, מדעי ההתנהגות, ספרות ואמנות, ועוד.
הפסיכואנליטיקאית השוויצרית ד"ר רבקה שרף-קלוגר (Rivkah Schärf Kluger, 1907-1987), מתלמידותיו הבולטות של קרל גוסטב יונג. נולדה בברן שבשוויץ כבת בכורה למשולם לייב ולשרה אטל שרף, יהודים ממוצא חסידי שהיגרו לשוויץ מבוקובינה שבאימפריה האוסטרית (כיום ברומניה). בהיותה בת ארבע עברה המשפחה מברן לציריך. את לימודיה האקדמיים עשתה שרף-קלוגר באוניברסיטת ציריך; תחילה למדה פילוסופיה ופסיכולוגיה, ולאחר מכן שפות שמיות והיסטוריה של הדתות. עסקה רבות גם בעולם המיסטיקה היהודית ובתורת הקבלה. את יונג הכירה בהיותה סטודנטית צעירה. היא קראה את כתביו, השתתפה בהרצאותיו וכתבה סיכומים מפורטים לשיעוריו, שחלקם התפרסמו ויצאו בשנים האחרונות לאור. בשנת 1936 החלה לעבוד לצדו של יונג כפסיכואנליטיקאית, ובהמשך הרצתה במכון קרל יונג (C. G. Jung Institute) בציריך. בשנת 1946 קיבלה תואר דוקטור. עבודת התזה שלה עסקה בדמותו של השטן בברית הישנה. יונג, שהתפעל מעבודתה, פרסם את התזה כנספח לספרו Symbolik des Geistes. בין יונג לשרף-קלוגר התפתחה ידידות עמוקה וארוכת-שנים. השניים נפגשו מעת לעת וניהלו חליפת מכתבים עשירה.
בשנת 1955, יחד עם בעלה, יחזקאל קלוגר, העתיקה שרף-קלוגר את מגוריה ללוס אנג'לס, ארה"ב, שם הרצתה במכון קרל יונג (C. G. Jung Institute of Los Angeles). בשנת 1969 עלו בני הזוג לישראל. שרף-קלוגר המשיכה לעסוק בפסיכואנליזה ובהוראה.
מצורפים:
• מכתבים שנשלחו אל רבקה שרף-קלוגר לאחר פטירת אמה בראשית פברואר 1950: מכתב בכתב ידה ובחתימתה של אמה יונג (Emma Jung), אשתו של קרל יונג; מכתב בכתב ידה ובחתימתה של הפסיכולוגית טוני וולף (Toni Wolff, 1888-1953), המכונה לעיתים "אשתו השנייה" של יונג; מכתב תנחומים חתום בידי בתו של קרל יונג, Agathe, ובעלה Kurt Niehus; מכתב (על גבי גלויה), חתוםM. J. – כנראה מאת Marianne Jung, בתו של יונג; ועוד.
• שני מכתבים ארוכים מאת רבקה שרף-קלוגר אל קרל יונג: מכתב מה-28 במאי 1956 ומכתב מה-25 בינואר 1961. מכתב נוסף בכתב ידה מצורף למכתבו של יונג מה-13.4.42.
• מכתב חתום בידי מזכירתו של יונג Aniela Jaffé, 26 במאי 1961. המכתב, שנשלח אל רבקה ויחזקאל קלוגר-שרף ימים ספורים לפני מותו של יונג, מתאר בפירוט רב את מצב בריאותו הקשה. במכתב מבקשת מהם Aniela Jaffé לשמור את הדבר בסוד.
• 13 מכתבים (כתובים ביד או מודפסים במכונת כתיבה) מאת הפסיכיאטר הגרמני-יהודי ג'יימס קירש (James Kirsch, 1901-1989), יו"ר ומייסד מכון קרל גוסטב יונג בלוס אנג'לס (C. G. Jung Institute of Los Angeles), 1951-1954. נשלחו אל יחזקאל קלוגר. אנגלית.
• 8 מכתבים (כתובים ביד או מודפסים במכונת כתיבה) מאת פרופ' היינריך צנגר (Heinrich Zangger, 1874-1957), יו"ר המכון לרפואה משפטית באוניברסיטת ציריך (Instituts für Rechtsmedizin), אל רבקה שרף-קלוגר. גרמנית.
ספרות:
Rivkah Schärf Kluger: A Life Fuelled with Intensity of Spirit and Rare Depth of Soul, מאת Nomi Kluger-Nash. בתוך: Carl Gustav Jung, The Solar Myths and Opicinus de Canistris: Notes of the Seminar given at Eranos in 1943 (הוצאת Daimon, שוויץ, 2015).
25 מכתבים הכתובים בלשונו הייחודית של עגנון, וכוללים, בין היתר, פניות בעניינים ספרותיים שונים, פניות בנוגע לפרסום סיפורים בעיתון "הארץ" והתייחסויות למערכת העיתון, התייחסויות לעמל הרב שהשקיע עגנון בכתיבה, ועוד.
באוסף כלולים, בין השאר:
• מכתב בגרמנית בכתב-ידו של עגנון, החותם "ש"י טשאטשקיס" (1922), אל "אדון מוזס" (זיגפריד מוזס?). במכתב מוזכרות אשתו של עגנון, אסתרליין, ובתו התינוקת אמונה: " מכיוון שלפני מספר חודשים החלפתי מקצוע – אני כעת 3/4 אומנת ו-1/4 עוזר-טבח – לא היה ביכולתי לענות לך מיד". • שני מכתבים אל הסופר דב קמחי (סוף שנות ה-30?; 1943). אחד נוגע לספרו של קמחי "מסות קטנות"; השני נוגע לסיפור פרי עטו: "ק מחי ידידי, הצהלת את רוחי בסיפורך הנאה יובלו של האמן הזקן. ותודה וברכה לך שהואלת להזכיר שמי עליו..." (הסיפור נדפס בעיתון "הארץ" ב-3 בדצמבר 1943 והוקדש לעגנון). • שלושה מכתבים אל הסופר יצחק למדן (1940; שנות ה-50). באחד המכתבים כותב עגנון: " סיפור חדש אין בידי, ואילו היה סיפור חדש בידי לא היה המו"ל שלי מסכים לפרסמו במקום אחר שאינו מכלל ההוצאה שלו". • מכתב אל שלמה פיקר (1958). עגנון כותב: " כפי שלמדתי מתוך מכתבו מבקש מר להמליץ על ספרו לפני מערכת הארץ להקדיש בקרת עליו. השפעה על מערכת הארץ ועל סופריה אין לי... ולעיתים עושים הם את ההיפך ממה שמבקשים מהם או ממה שיועצים אותם", וחותם "הטרוד והמוטרד ש"י עגנון". • מכתב אל יהושע טן-פי (טנפי) (1958), ראש מערכת עיתון "הארץ" בירושלים – בקשה לפרסם ביקורת על ספרו של שלמה פיקר. • ארבעה מכתבים אל בנימין תמוז (שנות ה-50 וה-60). שניים מהם עוסקים בפרסום חלקים מסיפורו של עגנון "הדום וכסא". בין היתר כותב עגנון על הקושי בקריאת מאמרים בעיתון "הארץ": " קשה לי לראות בצערן של התיבות שמשסעין אותן בלא רחמנות ומחתכין אותן אות לכאן ואות בשורה אחרת. ואין צריך לומר שקשה לי לקרות באותן האותיות הקטנות שלא באו אלא לסמאות עיניהם של שונאי ישראל". מכתב אחר עוסק בפרסומים שונים שנדפסו בעיתון "הארץ". בשוליו הוסיף עגנון הערה ביוגרפית: " בל"ג בעומר שעבר לפני תשע וחמישים שנה דרכו רגלי בפעם הראשונה על אדמת יפו. זו היתה תחילת ביאתי לא"י. אז היה כתב ידי נאה ויפה ונח לקריאה". במכתב נוסף (מודפס במכונת כתיבה) מספר עגנון: "מקבל אני ממש בכל שבוע מכתבים נעימים מידי ילדות וילדים אשכנזים וספרדים וגם מבני המעברות על סיפורי שקראו", ומוסיף כי קיבל אגרת מילדים בכתה ו' "שקראו את סיפורי צפורי ובשם כל הכתה שואלים אותי אם זה קרה באמת". לסיום מתנצל עגנון על אריכות הדברים, " מפני שאני מאמן את אצבעותי בכתיבה במכונה מאהבת הבריות, כדי שלא לייגע אותם בכתב ידי המרועץ". • מכתבים אל יעקב הורוביץ, עורך מוסף התרבות והספרות של עיתון "הארץ", בנושאים ספרותיים שונים – פרסום סיפוריו בעיתון, הגהות הסיפורים, ועוד (שנות ה-50 וראשית שנות ה-60). באחד המכתבים מציין עגנון מספר תנאים לפרסום אחד מסיפוריו בעיתון: " להדפיסו באותיות יפות", " לא לרסק את התיבות", "ל א לעשות לי קונצי"ן כדרך שעשיתם לי". לגבי סיפור המיועד לגיליון ראש השנה של העיתון כותב עגנון: " אתם ודאי רציתם סיפור מודרני; אבל מה אעשה ואיני יכול להשביע את המוזה המודרנית". • מכתב מודפס במכונת כתיבה וחתום בידי עגנון (1960), אל "עורך מאד נכבד", בעניין דברים שכתב ל"גיליון הבעש"ט". בין היתר מבקש עגנון: "ת ן צורה לסיפורי. הם עלו לי בשעות מרובות ובעמל רב. על ספרי שבועת אמונים לא הוצאתי ימים כל כך מרובים ולא עמל כל כך הרבה". • מכתב אל שלמה זלמן שוקן (1960), בעניין פרסום סיפורו של עגנון בגיליון חג הפסח של עיתון "הארץ". מודפס במכונת כתיבה, עם תוספת של שבע שורות בכתב-ידו ובחתימתו של עגנון. • מכתבים נוספים.
25 מכתבים (19 מהם בכתב-ידו של עגנון). אחד המכתבים אינו שלם (סופו חסר). גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב. כתמים. קמטים וסימני קיפול. נקבי תיוק בחלק מהדפים. קרעים קלים.
שני מכתבים בנושא עולי תימן בישראל – מכתב משנת 1949, בכתב-ידו ובחתימתו של הרב צדוק בן שלום יצהרי, העוסק באפליית עולי תימן, בכפייה חילונית, וברדיפת אנשי הפועל המזרחי במחנות העולים, ממוען לראש הממשלה דוד בן-גוריון; ומכתב משנת 1965 בכתב-ידו ובחתימתו של בן-גוריון, ממוען לרב יצהרי.
1. מכתב ארוך ומעניין, בכתב-ידו ובחתימתו של הרב התימני צדוק בן שלום יצהרי (1901-1986), "אחד הבאים הראשונים במרבד הקסמים. אחד האנשים לעדה בעלת מסורת בת אלפים ומאות בשנים". כתוב בכתב רש"י. ב' טבת תש"י, ז' לנס חנוכה (22.12.1949).
בלשונו הציורית פונה הרב יצהרי לראש הממשלה בן-גוריון בבקשה לעזרה ולהתערבות בעניינו ובעניינם של העולים התימנים שומרי המצוות, לאחר שהושפל על ידי רשויות מחנה העולים ראש העין. המכתב, שכותרתו "בטחון האזרח בישראל ובטחון דת ישראל" מהווה תיעוד מכלי ראשון לאפליית עולי תימן, לניסיונות להניאם מאורח חייהם המסורתי, ולרדיפתם של אנשי הפועל המזרחי במחנות העולים, בידי נציגי הממסד והסוכנות.
בפתח המכתב מציג עצמו הרב יצהרי בפני בן-גוריון וכותב על האפליה הממוסדת נגד יהודים דתיים: "בימינו זכינו לגאולה ועל כנפי נשרים מיצירתו של אדם נשאנו ובאנו לארץ האבות. כאיש דתי נספחתי להסתדרות הפוהמ"ז [הפועל המזרחי], קבלתי תפקיד לטיפול במחנות העולים בעניני דת ומסורת, ומה ראו עיני? כל מדריך ומיטפל מטעם הפוהמ"ז נרדף ושנוא. ואני אחד הנציגים של הפוהמ"ז נרדפתי עד צוואר [...] מה חשכו עינינו בראותנו שהנה גם בארצנו במדינתנו בממשלתנו, חזרנו להיות נרדפים בעון דתנו ואמונתנו, וההבדל הוא קשה פי שבעים ושבעה, כי בגולה נרדפנו ע"י גוים, וכאן נרדפים ע"י אחינו בני הגזע שלנו, בני אברהם יצחק ויעקב. [...] אותם העסקנים המנהלים המפקחים והמטפלים במחנות העולים, הם הם רודפינו, הם הם מבזינו ומבזי תורתינו ולומדיה, הם שהרבו לפשוע יתר על המידה והם שנהפכו למנאצים מחרפים ומגדפים מערכות אלוהים חיים, ואפילו עלו על המשוער מבחינת דור אביו יקלל".
חלק גדול מהמכתב מוקדש לתיאור האפליה ורדיפות הדת והמסורת היהודית מצד רשויות מחנות העולים, כפי שתיארו באוזניו של הרב יצהרי עולים בני העדה התימנית. קבוצה אחת, לדוגמה, התלוננה על "מעשים מחפירים ומוזרים בעיניהם בראותם אנשים בשם יהודים מכעיסים אותם בחלול שבת לנגד עיניהם, והצו שניתן למסור ילדיהם לב"ס שלא מצא חן בעיניהם ע"י מורים מסירים כובעי ראש וגוזזים פיאות".
מקום מרכזי במכתב מוקדש לפרשת רדיפת הרב יצהרי עצמו, אשר נעצר ללא התראה מוקדמת ונחקר על ידי גורם רשמי בהנהלת המחנה בראש העין, מפני שעסק בשתדלנות דתית בקרב העולים. הרב נחקר חקירה קשה (שמפרטיה הוא מביא בקצרה בצורת דו-שיח בינו ובין חוקרו), במהלכה נאמר לו, בין השאר: "משפטך ודינך חמור יותר מרוצח [...] אתה מרעיל כל העולים ורוצח אותם והורס ומחריב אותם ומבלבל את מוחם והופך אותנו לאויבים להם ואנחנו הבאנו אותם באוירונים ומיטפלים בהם וזנים ומפרנסים ומכסים וכו'". כן נדרש יצהרי למסור לידי הרשויות תיק שהיה בידו, אשר הכיל מכתבי תלונות שמסרו לו עולים כדי שיעבירם לרשויות המדינה. משסרב לשתף פעולה ולמסור את התיק, נכלא מאחורי גדר תיל והושפל לעיני כל. בסיומה של הפרשה הופיע מנהל המחנה, "מר יצחק" (כפי הנראה, יצחק מעוז), עמו עמד הרב יצהרי בקשר ידידותי, וחילצו מהמכלאה תוך התנצלות.
בסיום המכתב פונה הרב יצהרי בתחינה לבן-גוריון: "שא נא עיניך אל אלהים עליון שכוננך להיות רועה עמו ישראל ורעם באמונה לפי רצונם חפצם ומאויים כרצון ה', אל תתן לפוקדים בעם לעשות שפטים בצאן מרעיתו [...]" וסוגר בבקשה אישית מראש הממשלה: "לאלה אשר עצרוני יסרוני ואסרוני במחנה ראש העין ביום שישי והתקלסו בי כל היום לעיני כל רואי למען השפילני והכניעני וגרמו לי חולי נפש וכאב וצער [...] הביאם על ענשם הראוי להם בפני קהל ועדה".
בהערה בתחתית העמוד מוסיף הרב יצהרי בכתב יד אשכנזי רהוט: "לדבר הזה יסלח אדוני לעבדו על שכתבתי את המכתב בכתב רש"י שכך מקובל אצלנו ואינני מרשה לעצמי לעת עתה לעזוב את מסורת אבותי מבחינת שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך...".
[1] דף, 32 ס"מ. מצב טוב-בינוני. סימני קיפול לאורך ולרוחב הדף – קרעים וקרעים חסרים לאורך סימני הקיפול, עם פגיעות קלות בטקסט, משוקמים שיקום לא-מקצועי ברצועות נייר דבק חומצי; התכהות בנייר באזורי ההדבקה. נייר דבק לחיזוק בגב הדף. קרע קל בשוליים הימניים, עם פגיעה קלה בטקסט. קמטים וכתמים קלים.
2. מכתב קצר בכתב ידו ובחתימתו של דוד בן-גוריון, מתוארך ל-19 באוקטובר, 1965 (עת עסק בן-גוריון בענייני מסע הבחירות לכנסת השישית, בראש רשימתו החדשה רפ"י).
בן-גוריון מביע צער על כך שלא עלה בידו להיפגש עם הרב יצהרי במהלך ביקורו בראש העין ומספר: "במקומות בקורים מעטים ניהניתי כל כך משיחה עם חברים כאשר ניהניתי בראש העין אחרי האספה. הרגשתי שכאן יש התלהבות לא רגשית בלבד, כמו בקרב כמה עדות מזרח, אלא התלהבות מהולה בתבונה מעמיקה. שמחתי לפגוש אנשי שיחה שקולים ונבונים העושים מעשיהם מתוך אחריות רבה".
בהמשך כותב: "אני הנחתי תמיד – בלי וודאות – שבתימן יש הרבה כתבי-יד, כי ידעתי שאין בה בתי דפוס והיא רחוקה ממרכזי היהדות באירופה, שבה נדפסו במאות האחרונות [...] רוב הספרים העברים". בן-גוריון מסיים בבקשה מהרב יצהרי שישלח לו סידור בנוסח תימן, וקובע: "השבט התימני הוא אחד מפלאי ההיסטוריה היהודית: מורחקים בזמן ובמקום – אלפי שנים ואלפי מילים ממרכזי היהדות, ושימרו יהדותם יותר מכל קבוץ יהודי אחר".
[1] דף, 21 ס"מ. מצב טוב. קרע בחלקו העליון של הדף, עם פגיעה מזערית בטקסט, משוקם בנייר דבק. סימני קיפול וקמטים קלים. כתמים קלים.
הרב צדוק בן שלום יצהרי (צאלח אלצ'אהרי, 1901-1986 / תרס"א-תשמ"ו) נולד ברדאע שבתימן. מגיל צעיר עסק בענייני הקהילה היהודית בתימן; בגיל 15 הוסמך לשוחט ובודק, ובגיל 16 עבר לצנעא, שם היה לתלמידו של הרב יחיא קאפח. כאספן כתבי יד ביקר בקרב קהילות ברחבי תימן. יצהרי ראה ברכה בעמלו וצבר נכסים, היה יועצו של האימאם יחיא חמיד אלדין, וממנהלי המגעים עם מדינת ישראל להעלאת יהודי תימן במסגרת מבצע "על כנפי נשרים" (1949-1950). ב-1948 ברח לעדן לאחר שנחשד בשותפות לקשר לרצח האימאם, ומשם עלה לישראל. בארץ שימש כנציג הפועל המזרחי במחנה ראש העין, אך עזב את התנועה עקב אפליית בני העדה התימנית. עסק בפוליטיקה במסגרות שונות, ביניהן ב"תנועת בני תימן בישראל" בראשה עמד, והיה לאיש חינוך. שימש כיושב ראש הוועד המקומי בראש העין, וכרכז התרבות התורנית במועצה המקומית.
הסכם קואליציוני (שכפול של הדפסה במכונת כתיבה, עם תיקון אחד בכתב-יד), המעניק את תמיכת הרוב בכנסת לראש הממשלה השני של מדינת ישראל, משה שרת. נערך בין המפלגות מפא"י, הציונים הכלליים, הפועל המזרחי והמזרחי יום לפני הקמת הממשלה.
בהסכם שלושה חלקים – התחייבות שרת בפני המפלגות המשתתפות, "פרוטוקול" המציג את התחייבות המפלגות כלפי הקואליציה, ותוספת קצרה. מרבית סעיפיו של ההסכם עוסקים בעיצוב יחסי הדת והמדינה בישראל: קביעת חוק הדיינים, קביעת חוק המועצות הדתיות, שירות חיילים דתיים בצה"ל, עבודה בשבת ובחגים, מניעת גידול חזירים, וסעיפים נוספים. בשוליו של כל אחד משלושת החלקים מופיעות חתימות ידיהם של משה שרת והשרים: גולדה מאיר שרת העבודה, ישראל רוקח שר הפנים, חיים משה שפירא שר הדתות, יוסף בורג שר הדואר, פרץ ברנשטיין שר המסחר והתעשייה, מאיר ארגוב, עקיבא גוברין, ואחרים.
בשל קוצר ימיה, הספיקה ממשלת שרת לחוקק סעיף אחד בלבד מההסכם שלפנינו (החשוב שבהם: "חוק הדיינים תשט"ו-1955", שקבע את מעמדם וסמכותם של בתי הדין הרבניים). לאחר נפילתה, התמידה הברית שנוסחה בין מפא"י והמפלגות הדתיות עשרות שנים, ורבים מסעיפיו של ההסכם הפכו לחוקים בממשלות מפא"י הבאות: "חוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת) התשי"ז-1956", "חוק איסור גידול חזיר (התשכ"ב-1962)", "חוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), התשל"א-1971", וחוקים נוספים, המוסיפים לעמוד בלב מחלוקת יחסי הדת והמדינה בישראל.
ממשלת משה שרת קבלה את אמון הכנסת ביום 26 בינואר 1954. הממשלה עמדה בצילו הכבד של מנהיג היישוב הקודם ומקים המדינה – דוד בן-גוריון, ותקופת כהונתה סימנה את שיאו של המתח בין שני האישים: בן-גוריון, שדגל בגישה תקיפה ואקטיביסטית, לעומת משה שרת, שדגל במתינות וחתירה לשלום. שרת התקשה לפעול לקידום השלום עם שכנותיה של ישראל והשפעתו העזה של בן-גוריון (שפרש לכאורה מהחיים הציבוריים והתגורר בשדה בוקר), ריחפה מעל כל תקופת כהונתו. בין היתר, נרקחה מאחורי גבו של שרת פעולת החבלה הכושלת במצרים – החמורה שבפרשיות הביטחוניות דאז, שזכתה לכינוי "העסק הביש". בחודש יוני 1955 התפטר שרת מתפקידו ומעט אחר כך שב דוד בן-גוריון לראשות הממשלה.
[4] דף, 28 ס"מ. מצב טוב-בינוני. סימני קיפול. קמטים. כתמים קלים. קרעים לאורך סימני הקיפול ובשוליים.
האוסף שלפנינו הוא פרי עבודתם של הקריקטוריסט היהודי-אמריקני ריצ'רד (דיק) קודור, הרב הישראלי-אמריקני דייוויד גפן, ונשיא בית הדין לעבודה לשעבר, השופט סטיב אדלר. בשנות ה-70 עבד קודור בישראל. ברוח ההתלהבות שהצית תהליך השלום עם מצרים, יצר את הקריקטורה "יונת השלום" (סמל יונת השלום, מעוצב ככלי טיס ניסיוני עליו יושבים קרטר, בגין וסאדאת, והכתובת "שלום, הוא אכן יכול לעוף!" – Peace, it can fly!). הרב גפן, אשר היה מיודד עם קודור, הדפיס את הקריקטורה על מעטפות, על נייר מכתבים ועל כרטיסים ומכר אותם מחוץ לסניף הדואר הראשי בירושלים. סטיב אדלר, קיבל מהרב גפן כמה מהמעטפות והכרטיסים וביקש מידידו פרופ' מרווין גוטסמן – רופאו האישי של בגין שנלווה לראש הממשלה בכל נסיעותיו – שיאסוף עבורו את חתימותיהם של אישים רמי דרג. כך, נוצר פריט אספנות יחיד במינו, המשלב איורים, חותמות ובולי דואר ואוטוגרפים של מנהיגים, המתעדים את הסכם השלום הראשון של ישראל עם אחת משכנותיה. למידע נוסף, ראו: "The Israeli-Egyptian 'Bird of Peace' Trilogy", מאמר ב-Jerusalem Post, מאת ריצ'ארד קודור, דייויד גפן וסטיב אדלר, 13 בינואר 2022 (אנגלית).
באוסף:
1. מעטפה חתומה בחתימות ידיהם של אישים מרכזיים בתהליך השלום בין ישראל ומצרים: מנחם בגין (חתום בעברית ובאנגלית), אנואר סאדאת (חתום בערבית ובאנגלית), משה דיין, יגאל ידין, שגריר ארה"ב בישראל באותה עת, סמואל לואיס (Samuel Lewis), מזכיר המדינה האמריקני, סיירוס ואנס (Cyrus Vance), וראש ממשלת מצרים, מוסטפא ח'ליל. נושאת בול דואר ישראלי בעיצוב רוני ואריה הכט, שהוצא לכבוד חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, וחותמת דיו המנציחה את יום חתימת ההסכם ההיסטורי (כ"ז אדר תשל"ט; 26 במרץ 1979).
על המעטפה מודפסת קריקטורה שכותרתה "The Peace Plow", חתומה בידי דיק קודור וממוספרת 52/62.
2-3. שתי מעטפות עם קריקטורות מאת קודור, המוקדשות לביקור נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, בישראל, שהחל ביום 11 במרץ 1979. על שתי המעטפות בול דואר וחותמת ישראלית מיום הביקור, חותמת דואר אמריקנית, שנחתמה סמוך לאחר טקס חתימת הסכם השלום (28 במרץ 1979) ובול אמריקני. על אחת המעטפות מופיעים גם חותמת דואר ובול מצרי.
4. דף פוליו עם קריקטורת "יונת השלום" מאת קודור – בולי דואר ישראליים וחותמת מיום הענקת פרס הנובל לשלום לסאדאת ולבגין, 10 בדצמבר 1978; חותמת דואר אמריקנית מה-28 במרץ, 1979 (יומיים אחרי חתימת הסכם השלום בוושינגטון) ובול אמריקני.
• מצורף: תצלום משיחות השלום בין ישראל למצרים; לא חתום. בתצלום נראים ראשי המשלחת הישראלית – בגין, דיין, עזר וייצמן, אהרן ברק ואחרים, וראשי המשלחת המצרית – אנואר סאדאת, חוסני מובארק, בוטרוס בוטרוס ראלי, ואישים נוספים.
גודל משתנה. מצב כללי טוב.