מכירה 89 - פריטים נדירים ומיוחדים
מכתב בכתב ידו ובחתימתו של בנימין זאב (תיאודור) הרצל, ממהלך נסיעתו הראשונה לפגוש את הסולטן העות'מאני עבדול חמיד השני. קונסטנטינופול, 25 ביוני, 1896. גרמנית.
מכתב קצר בכתב ידו ובחתימתו של בנימין זאב הרצל, כתוב על נייר מכתבים דק של מלון הפאר "רויאל"; חתום "Herzl". הרצל כותב שיציאתו ללונדון תתעכב בעקבות הודעה שהגיעה לידיו מהסולטן: "נמסר לי אתמול מהסולטן, שכדאי לי להישאר כאן כמה ימים נוספים. ייתכן שיהיה לו דבר מה לומר לי. משום כך נסיעתי מתעכבת [...] הפרטים בעל פה".
ביומניו של הרצל מופיע תיאור דומה לתוכנו של המכתב: אתמול שלח לי הסולטאן הודעה שעדיין לא אעזוב היום, כנראה יהיה לו משהו לומר לי לפני יציאתי. זו הצלחה, אך כמובן לא הצלחה שנראית לעין". (הרצל, "עניין היהודים", כרך א', עמ' 342). הסיבה שבשלה ביקש הסולטן מהרצל לעכב את יציאתו מקונסטנטינופול, אינה מצוינת ביומנים.
ייתכן שהנמען הוא הרב סיימון סינגר (Simeon Singer, י1846-1906), המוזכר ביומניו של הרצל כמי שבא לפוגשו עם הגעתו ללונדון, לאחר שנכשל הניסיון להיוועד עם הסולטן.
ביקורו של הרצל בקונסטנטינופול בשנת 1896
החל משנות ה-90 של המאה ה-19 התמסר הרצל בכל מאודו לפתרון מצוקת היהודים בגולה. ניסיונו הראשון לממש את חזונו – הקמת מדינה מודרנית לעם היהודי, נערך בשנת 1896, כאשר נסע הרצל לפגוש את סולטן האימפריה העות'מאנית בקונסטנטינופול, עבדול חמיד השני, ולהניח בפניו הצעה: בעלי ההון היהודים יחלצו את האימפריה מחובותיה הכבדים לאירופה, ובתמורה יעניק הסולטן לעם היהודי זיכיון (צ'ארטר) על ארץ ישראל.
הפגישה הנדירה אורגנה בעזרת המתווך פיליפ נבלינסקי (Philip Michael de Newlinsky, 1841-1899), אציל פולני מנושל, ציניקן שנקלע לייאוש בעקבות המצב במולדתו, ומעין דיפלומט להשכיר – שהסכים להתלוות אל הרצל במסעו ולהפעיל את קשריו ב"שער הנשגב" (השלטון המרכזי של האימפריה העות'מאנית, השוכן בקונסטנטינופול).
ב-15 ביוני עלה הרצל על ה"אוריינט אקספרס" בווינה (נבלינסקי הצטרף בבודפשט), וכעבור יומיים, ב-17 ביוני, הגיע לקונסטנטינופול. מתוך כוונה לעורר את הרושם שהוא אמנם מגובה בהון עתק – התאכסן הרצל במלון הפאר "מלון רויאל" (Hotel Royal), למרות שטרם הצליח לגייס את סכומי הכסף הדרושים להצעתו.
מיד עם הגעתו פתח הרצל בהשתדלות מאומצת אצל כל מקורב לשלטון עמו הצליח להיפגש, בהם ראש הממשלה והווזיר הגדול חליל ריפאת פאשה, אולם הבכירים הביעו ספקות עמוקים בקשר לתוכנית, וטענו כי אין זה מנהגם של הטורקים למכור בכסף חבלי ארץ מאדמתם.
למרות תגובותיהם המאכזבות של הבכירים, הוסיף הרצל להאמין שהצלחת הביקור כולה תלויה בפגישה פנים אל פנים עם הסולטן. הרצל שהה בקונסטנטינופול במשך כ-11 יום, נפגש, כאמור, עם רבים מבכירי "השער הנשגב" וזכה ליחס אוהד (אם גם ספקני), אולם לא הצליח להיפגש עם הסולטן. בפגישה קצרה שערך הסולטן עם בן לווייתו של הרצל, המתווך נבלינסקי, דחה הסולטן את ההצעה, אולם הודיע על הענקת עיטור של כבוד להרצל – אות מסדר המג'ידיה, דרגה שלישית, ואף השמיע הבטחה מעורפלת לגבי הסדר עתידי לקבלת הקרקעות: "היהודים אינטליגנטים, הם כבר ימצאו נוסחה שנוכל לקבלה" (הרצל, "עניין היהודים", כרך א', עמ' 348).
הנסיעה לקונסטנטינופול הציגה את הרצל לראשונה על בימת הדיפלומטיה העולמית, ביססה את מעמדו כמנהיגה של התנועה הציונית ופרסמה את רעיונותיו בקרב חבריה. הרצל עתיד לפגוש לבסוף בסולטן במאי 1901, להיוועד עמו ארוכות, ולקבל עיטור נוסף – המג'ידיה, דרגה ראשונה, העיטור הגבוה ביותר של טורקיה – אך גם פגישה זו, למרות שהרצל חשבה למוצלחת, לא הביאה לקבלת צ'ארטר ליישוב ארץ ישראל ביהודים.
[1] דף (מקופל לשניים; עמוד אחד כתוב), 23 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול וקמטים. כתמים. קרעים בודדים, קטנים, בגב (בצד הריק).
ספרות:
• עמוס אילון, "הרצל", עם עובד, תל אביב, 1975. עמ' 220–224.
• שלמה אבינרי, "הרצל". מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, 2007.
• תיאודור הרצל, "עניין היהודים: ספרי יומן 1895-1904". כרך א'. מוסד ביאליק, ירושלים, 1997.
• Theodor Herzl, The Complete Diaries of Theodor Herzl. Edited by Raphael Patai. Translated by Harry Zohn. New York and London: Herzl Press and Thomas Yoseloff, 1960.
דיוקן זה ("Bildnis Theodor Herzl"; "דיוקן תיאודור הרצל") נעשה בעקבות מפגש בין שטרוק להרצל במאי 1903. שטרוק, שהיה ציוני נלהב עוד מנעוריו, שב לאירופה ממסע ברחבי ארץ ישראל והגיע לפגישה בביתו של הרצל בווינה. במהלך הפגישה הכין שטרוק סדרת רישומים של הרצל, והללו שמשו ליצירת הדיוקן. חודשים ספורים אחר כך, בקונגרס הציוני השישי (אוגוסט 1903), נפגשו שטרוק והרצל פעם נוספת, ובהזדמנות זו ביקש הרצל משטרוק להגיש לו כמה מהעותקים הראשונים של התחריט לחתימה.
כך תיאר מבקר האמנות ד"ר קרל שוורץ, היסטוריון אמנות ומנהלו הראשון של מוזיאון תל אביב, את דמותו של הרצל כפי שזו מצטיירת בתחריט שלפנינו: "כנראה, שאף האמן ליצור דמות אידיאלית של אחד מנביאי ישראל, ודבר זה הצליח בידו במלואו. תיאודור הרצל חי בלב כולנו באותו דיוקן שטבע האמן שטרוק; זו היתה תמונתו של הרצל בה"א הידיעה: ההוזה השקוע במשאת-נפשו, שעיניו צופות אל העתיד". ("הרמן שטרוק, האדם והאמן", עמ' 30-31).
לאחר מותו של הרצל, יצר שטרוק, על-פי רישומיו, שני תחריטים נוספים המציגים את הרצל, אך הדיוקן שלפנינו נחשב כאיכותי וכחשוב ביותר: " בתוך תקופה קצרה התפרסם התחריט עד כדי כך, שהפך כעין סמל של הציונות, בעיקר לאחר מותו של המנהיג הכריזמטי ב-1904. אז זכה הדיוקן להערכתם המלאה של כל החוגים הציוניים. עד להקמתה של מדינת ישראל היה דיוקן זה של תיאודור הרצל בבחינת התגלמות הציונות כולה. הוא קישט כדרך קבע כל אירוע ציוני בכל מקום". ("הרמן שטרוק, אמן ההדפס", עמ' 38).
הדפס: 35X45 ס"מ (הדף: 45X56 ס"מ בקירוב). מצב טוב. נייר כהה. מעט כתמים. פגמים קלים. ממוספר בעפרון בפינה התחתונה-ימנית. מודבק לקרטון ולפספרטו ונתון במסגרת.
ספרות:
• "הרמן שטרוק, אמן ההדפס", קטלוג תערוכה, המוזיאון הפתוח, גן התעשיה תפן, 2007. עמ' 38 ו-83.
• "הרמן שטרוק, האדם והאמן", בעריכת יצחק מן. הוצאת "דביר", תל-אביב, 1954, עמ' 30-31.
כסף (חתום; חותמות מטושטשות); אמייל.
במרכז הטבעת מדליון סגלגל ובו דיוקנו של הרצל בפרופיל מביט לשמאל, מוקף בעיטור אמייל תכול ולבן ובו הכתובת: "קיום הדקלרציה של בלפור". על הטבעת, משני צדי המדליון, מופיע התאריך: "ה' אייר תר"פ". הכתובת מציינת את החלטת ועידת סן-רמו (אפריל 1920) להעניק לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל על בסיס הצהרת בלפור (בה הודיעו הבריטים כי "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל").
הצהרת בלפור, אבן דרך בתולדות התנועה הציונית ותקומת עם ישראל בארצו, מצאה לה ביטוי נרחב בחיי התרבות, ובכלל זאת באמנות הפלסטית. אמנים יהודים וציוניים – החל באמני "בצלאל" ואמנים מן הזרמים הבולטים באירופה וכלה ביוצרי אמנות עממית בפינותיהן הנידחות של תפוצות שונות – הוציאו תחת ידם ציורים, הדפסים, כלים, פסלים, תכשיטים, חפצים שימושיים ותשמישי קדושה ברוח ציונית שביטאה את רוממות הרוח שחשו על האפשרות שחלום השיבה לארץ ישראל עתיד להתממש. הטבעת שלפנינו מצטרפת לשורה של תכשיטים, חפצים שימושיים וחפצי נוי הנושאים את דמותו של הרצל, חוזה המדינה, ומציינת אבן דרך חשובה בדרך להתממשות חזונו.
קוטר: 20 מ"מ בקירוב. מצב טוב. כיפופים קלים. שריטות קלות.
האיגרת פונה אל המלכה ויקטוריה בשם 255 יהודים, יוצאי האימפריה הרוסית המתגוררים בצפת, בבקשה לזכות אותם בהגנת הכתר הבריטי. בראש האיגרת שלושה עיטורים מיקרוגרפיים: כתר המורכב מפסוקי תהלים, שבבסיסו הכתובת "כתר מלוכה"; ומשני צדדיו שתי כפיים נשואות בברכת כוהנים, המורכבות ממילות תפילה לשלום המלכות, ועל גביהן שמה של המלכה – "אוויקטורייא". בשולי העמוד, משני צידי טקסט האיגרת, פסוקים מספר ישעיהו. הפסוקים והכתובות "כתר מלוכה" ו"אוויקטורייא" מוזהבים.
באיגרת מספרים יהודי צפת כיצד נותרו מחוסרי אזרחות בעקבות צו שפרסם הצאר ניקולאי הראשון בשנת 1848, אז " יצא פקודה ומאמר מאת מלך רוסייא, אשר כל איש ממדינתו אם לא יחזור במשך חצי שנה לא יהיה עוד במחסה דגלו". אותו צו איפשר ליהודים להגיש בקשות חסות לנציגי המדינות האירופאיות האחרות בארץ, והקונסול הבריטי ג'יימס פין אף העניק ליהודי העיר התחייבות לקבלת מעמד חסות, אך חסות זו מיד נשללה מרובם: "בא לפה האדון קאנזיל פין הי"ו מירושלים, וקיבל אותנו רנ"ה האנשים, בסבר פנים יפות, ומסר לכל אחד פתקא כתב ראיה בשמו, והגדלנו והרבנו שמחה מיום מועד, והיינו יושבים שלוים ושקטים, והנה בעוה"ר לא ניתן ארכא לשלוותינו ולא ידענו מה, כי אחר עבור זמן לא כביר, שלח הקאנזיל פין הי"ו, ופקד לאמר, אשר כל מי שאין בידו כתב פטור הנקרא חאלאסע, לא יקבלו, וחזר ולקח הפתקאות מאתם, ומאז אנחנו נבוכים סחופים ומטורפים, נתונים למענים מכים ומרוטים, ובצרה גדולה אנחנו". על-מנת להסדיר את מעמדם, ומתוך תקווה לזכות להגנת הכתר הבריטי, שלחו יהודי צפת את נציגם, ר' מרדכי הלוי, אל הנציגות הבריטית, "לבוא ולהתחנן לפני המלכה ובניה והשרים על פדות נפשותינו [...] יהמו נא רחמם עלינו אנחנו יהודים האומללים, האביונים ודלים, אשר ה' נתן בלבינו, לעזוב את מולדתו, ולבא להסתפח באה"ק [...] ולעסוק רק בעבודת ה' כל ימינו...".
כפי שכותב הקונסול פין בספרו "עתות סופה" (תרגום: אהרן אמיר, הוצאת יד יצחק בן צבי, תש"ם, פרק 5), רבים מיהודי ארץ ישראל בעלי הנתינות הרוסית אכן זכו בסופו של דבר להגנת הכתר הבריטי. הוא אף מביא בתרגום לאנגלית את נוסחה של איגרת עברית על קלף, מיולי 1849, בה מודים יהודי העיר צפת למלכה על החסות שפרסה עליהם.
56X40 ס"מ. מצב בינוני-גרוע. כתמים, בהם כתמי רטיבות קלים ועקבות עובש. קרעים חסרים כתוצאה מחריכת דיו, עם פגיעות בטקסט. סימני קיפול וקמטים (עם פגיעות קלות בטקסט). קרעים לאורך סימני הקיפול ובשוליים. רצועות נייר דבק חומצי בגב ובשוליים, לחיזוק (מנותקים חלקית); כתמים כהים בשולי הדף, לאורכו ולרוחבו, כתוצאה מנייר הדבק.
בראש הדף הכותרת "באור פני מלך חיים", בכתיבה קליגרפית נאה. תחתיה מובא נוסח דרשתו של רבי משה צייגר חר"ג לכבוד יום הולדתו ה-39 של קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הראשון – " בהתאסף ראשי העם יחד אנשי עסטרייך דפה עי"ק צפת לכבוד יום הגדול יום הלדת אדונינו הקיסר יר"ה ואחר התפלה שהתפללנו בבתי כנסיות והדלקנו נרות ואבוקות רבות ועשינו שמחה גדולה אמרתי לכבוד הקיסר והקסרית הדרוש הזה למען יהי' לזכרון בין עיננו".
הקיסר פרנץ יוזף הראשון היה אהוד מאוד על היהודים, שכן בתקופת שלטונו הארוכה זכו לחופש רב ונהנו משלל זכויות אזרחיות שטרם נהנו מהן קודם לכן בשטחי האימפריה האוסטרית והאימפריה האוסטרו-הונגרית. אהדה זו משתקפת יפה בנוסח הדרשה שלפנינו: "ו בכן הנה היום יום הלדת אבינו מלכינו הקיסר הגדול האדיר הרחמן החסיד פראנץ יאזעף יר"ה הראשון יום קדוש הוא, יום אשר מאיר כוכב השחר אור הנוגה המאיר לכל האומות והלשונות אשר תחת צל כנפי ממשלתו וביותר לאומה הישראלית, אומה הקטנה והדלה [...] ומיום שחרב ביהמ"ק לא היו ימים טובים לישראל וחירות וחופשת הדת כהיום הזה [...]".
בסוף הדרשה חתימת-ידו של רבי משה צייגר חר"ג, וחותמת "כולל אוסטריה".
רבי משה צייגר חר"ג (נפטר תרס"ט 1909), איש ציבור ומנכבדי הקהילה החסידית בצפת. מראשי הממונים של "כולל אוסטריה", ומנאמניו של האדמו"ר רבי מנדלי מוויז'ניץ בעל "צמח צדיק". נישא לנכדתו של רבי גבריאל טשאק (והוסיף בעקבות כך לשם משפחתו את השם חר"ג – "חתן ר' גבריאל"). אחד מנכדיו הוא האמן יוסף צבי גייגר (חותמת עזבונו מופיעה בתחתית הדף).
46X34 ס"מ בקירוב. מצב בינוני. סימני קיפול וקמטים. כתמים, בהם כתמי רטיבות. מריחות דיו קלות. קרעים, בהם קרעים חסרים, בשולי הדף ובקווי הקיפול (עם פגיעות קלות בטקסט). נייר דבק חומצי בגב ובשוליים, לחיזוק; כתמים כהים לאורך הדף ולרוחבו, כתוצאה מנייר הדבק.
איגרת ברכה נאה, כתובה ביד על גיליון נייר גדול, מוקדשת לקיסר אוסטרו-הונגריה פרנץ יוזף הראשון, ולבנו, יורש העצר רודולף, וחתומה בחתימות-ידיהם של ממוני "כולל אוסטריה" ("כולל אוסטרייך") בצפת. צפת, 7 במרץ 1881 (תרמ"א). גרמנית.
אגרת ברכה והלל בגרמנית, מוקדשת לקיסר אוסטרו-הונגריה פרנץ יוזף הראשון, ולבנו, יורש העצר רודולף; נזכרים בה נישואיו של רודולף לנסיכה שטפני מבלגיה (בתו של מלך בלגיה לאופולד השני). בראש הדף ובמסגרת המקיפה את הטקסט הגרמני, קטעי פסוקים באותיות זהובות ובדיו בגוון ארגמני.
על האיגרת חתומים (באותיות לטיניות): • רבי יששכר דב בעריש ליסטמן (Berisch Lüstman), יליד סאנוק, ממונה ב"כולל אוסטריה" מטעם לבוב. • רבי משה צייגר חר"ג (נפטר תרס"ט 1909), איש ציבור ומנכבדי הקהילה החסידית בצפת. מראשי הממונים של "כולל אוסטריה", ומנאמניו של האדמו"ר רבי מנדלי מוויז'ניץ בעל "צמח צדיק". נישא לנכדתו של רבי גבריאל טשאק (והוסיף בעקבות כך לשם משפחתו את השם חר"ג – "חתן ר' גבריאל"). אחד מנכדיו הוא האמן יוסף צבי גייגר. • רבי חנוך זונדל פוגל (Zindel Fogel), רבם של חסידי ויז'ניץ בצפת (לפנים אב"ד אויברווישווה). • רבי יעקב ב"ר מרדכי פרידפרטיג מרוזינטוב (Jacub Fridfertig), ממונה ב"כולל אוסטריה" מטעם ויז'ניץ. • רבי יהודה ליב קרויטהמר מקולומיאה (Leib Krauthamer), ממונה ב"כולל אוסטריה" מטעם קוסוב. • שני חותמים נוספים, לא מזוהים ("Efrina---", "J--- Waidberg"). לצד החתימות מופיע חותמת "כולל אוסטריה".
בעת חתימת האיגרת ערך יורש העצר רודולף (1858-1889) מסע צייד ומחקר בארץ ישראל ובמצרים (הוא סייר ברחבי הארץ, אך לא ביקר בצפת עצמה); באותו זמן היה רודולף מאורס לנסיכה שטפני זה יותר משנה, ומסע זה, שיצא אליו בחופזה, הביא לדחיית טקס הנישואין, אשר נערך לבסוף במאי של אותה השנה, לאחר ששב ממסעו.
54X38 ס"מ בקירוב. מצב בינוני. סימני קיפול וקמטים. כתמים. קרעים וקרעים חסרים קלים בשולי הדף ולאורך סימני הקיפול (עם פגיעות קלות בטקסט). רצועות נייר דבק חומצי בגב ובשוליים, לחיזוק; כתמים כהים בשולי הדף, לאורכו ולרוחבו, כתוצאה מנייר הדבק.
1. איגרת "שנה טובה" לברון מאיר דה רוטשילד, מאת הסופר הירושלמי רבי בן ציון שלעז. ירושלים, יד' באלול תרמ"ז (1887).
איגרת מודפסת בדיו זהובה; במרכזה איורי מקומות קדושים ומוסדות בארץ ישראל, מסודרים בצורת שושנה: קבר רחל אמנו, מערת המכפלה, קבר שמואל הנביא, קברי מלכי בית דוד, בית הכנסת תפארת ישראל, "בהכנ"ס וביהמ"ד על קבר ר' מאיר בעה"נ", "בהכ"נ החדש בחורבת רב יהודא החסיד", ו"ביהכ"נ של ספרדים מזמן רבן יוחנן בן זכאי". על האיגרת נוספו בכתב-יד שם הנמען – "השר הטפסר, נשיא ישראל, האדיר באדירים, דורש טוב לעמו, פאר הלאומי, נזר היהודים, דורש לציון... הבארון מאיראלפנס די ראטשיהלד", שמו של השולח – רבי בן ציון שלעז [שלז] מירושלים, והתאריך. בראש הדף נוסף פסוק מספר דברים: "כי יקח איש אשה חדשה", ובפנים האיגרת נוסף שיר ברכה ארוך לחתונה (אולי, חתונת אחת מבנותיו של רוטשילד: "בן דוד, בת מאיר, השרים / יכהן פאר החתן, ותפארת הכלה").
[1] דף מקופל לשניים, 29 ס"מ. מצד טוב-בינוני. כתמים. קמטים וסימני קיפול. קרעים ומספר נקבים בשוליים ולאורך סימני הקיפול (ברובם קלים; שתי רצועות נייר דבק לחיזוק). מוצמדת לפספרטו באמצעות שלוש פיסות של נייר דבק.
2. דף קלף מודפס, ובו נוסח הברכה שהגיש ועד העיר תל-אביב לבנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, "הברון רוטשילד". "תל-אביב אצל יפו", שבט תרע"ד (1914).
דף קלף, מעוצב כמגילה, ובו נדפסה הברכה שהגיש ועד העיר תל-אביב לברון רוטשילד עם ביקורו הראשון בעיר: "לאחינו הגדול מאחיו, לבנימין בן יעקב ברון די רוטשילד... ברוך בואך!... ברכה הבאת לארץ וברכה קחה נא ממנה... קטן ודל היה הישוב העברי בארץ-ישראל לפני שלשים שנה, כאשר הופעת להריק עליו גשם נדבותיך. ותתן לו את הכסף ואת הזהב, וראשית כל – את נשמתך הטהורה, את לבבך העברי. והנה הזרע הטוב אשר זרעת בכחך הגדול ובחפץ לבבך הטהור נשא פרי למכביר...".
הברכה לברון רוטשילד נכתבה בחלקה או במלואה בידי הסופר והעיתונאי מרדכי בן הלל הכהן (1856-1936), ממייסדי תל-אביב וראשוני תושביה. היא נכתבה על גבי מגילת קלף, ונמסרה לברון בנרתיק כסף מיוחד, מעשה ידיו של הצורף משה אברהם סוקולקה. בספר זכרונותיו, תיאר בן הלל הכהן את מסירת הברכה לברון: "הברון ירד מעל אניתו, ויכבד את תל אביב בלינת לילה, בביתו של שיינקין... על פתח החצר נשא משמרת כבוד גִּבּוֹר פתח תקוה, אברהם שפירא, חגור חרב גדולה ועקומה... ממחרת בבוקר עברו על פני הבית תלמידי כל בתי הספר ומוריהם עמהם והתזמורת מנגנת... ועד תל אביב הגיש לו מכתב ברכה. את ידי מלאו לערוך את המכתב, והוא נכתב על קלף, והצורף סוקולקה [משה אברהם סוקולקה] נתן אותו במסגרת כסף מעשה אמן" (ראו: מרדכי בן הלל הכהן, "עולמי", כרך ה', דפוס פועלים, ירושלים-תרפ"ט).
61.5 ס"מ בקירוב. מצב בינוני. כתמים. קמטים. נקבים, קרעים וקרעים חסרים (רובם בשוליים; שני קרעים חסרים עם פגיעה בטקסט). מוצמד לפספרטו באמצעות חמש פיסות של נייר דבק.
מקור: אוסף יצחק איינהורן.
אוסף מסמכים (בדפוס ובכתב-יד) המתעד את הקמת בתיה הראשונים של תל-אביב בידי שישים ושש משפחות המייסדים. בהם כתב ערבות הדדית בחתימת כארבעים מייסדים, חוזי רכישת מגרשים, וכן מסמכים המתעדים את התרחבות העיר בשנותיה הראשונות (רחוב אלנבי, שוק לווינסקי), ועוד. תל-אביב ומקומות נוספים, העשור הראשון והשני של המאה ה-20 (מסמך אחד משנות ה-20; מרבית המסמכים מהשנים 1909-1910). עברית ושפות נוספות.
1-10. עשרה חוזים מקוריים מתהליך רכישת המגרשים ב"אחוזת בית" ("כרם ג'באלי"), 1909-1910:
חמישה חוזי התקשרות וחמישה חוזי שכירות שנערכו בין מייסדי "אחוזת בית" לבנקאי ההולנדי יעקובוס קאן, שהיה בעל האדמות הרשמי של "אחוזת בית". החוזים נחתמו במסגרת תהליך רכישת המגרשים ב"אחוזת בית", ולא נוסחו במפורש כחוזי רכישה על מנת לעקוף את החוק העות'מאני שאסר מכירת אדמות למי שאינו נתין עות׳מאני.
חוזים מודפסים, ממולאים בכתב-יד, על שם עקיבא אריה ויס (מנהל "אחוזת בית"), יהודה לייב מטמון-כהן (מייסד הגימנסיה העברית), החקלאי דוב ברגר, הסוחר יעקב אלחנן ליטוינסקי, יעקב מטלון, דוד לבני ויסבורד (מייסד בית הכנסת הגדול), הסוחר יצחק חיותמן ומתתיהו וינוקור. רובם חתומים בחתימות המייסדים ובחתימת זלמן דוד לבונטין, מנהל בנק אנגלו פלשתינה ("חברת אנגלו-פלשתינה").
11-20. עשרה מסמכים רשמיים של האגודה "אחוזת בית" / "תל-אביב" להקמת עיר עברית – החתומים בחתימות ידם של חבריה, משתתפי "הגרלת הצדפים" שהיו למייסדי תל-אביב:
• שני טפסים חתומים – אישור של שניים מהמייסדים על הקמת בית בתל-אביב. ינואר 1910. חתומים בידי המייסדים ישראל יהודה אדלר (בית ברחוב אחד העם 26) ויצחק אריה אליאבזן (בית ברחוב הרצל פינת רוטשילד).
• מכתב בכתב-יד מיום 23 במאי 1910 – הודעה לזלמן דוד לבונטין על מכירת מגרשים מאחורי הגימנסיה העברית, חתומה בחתימות ידם של מאיר דיזנגוף, בן ציון מוסינזון ודוד איזמוז'יק. כתוב על נייר מכתבים רשמי של אגודת "אחוזת בית"; שם האגודה, שנדפס בפינת הדף, נמחק, ובמקומו מופיע – אולי לראשונה בראש מסמך רשמי – השם "תל-אביב" בכתב-יד (האגודה החליטה לשנות את שמה יומיים לפני כן, ב-21 במאי 1910). בשוליים התחתונים חותמת דיו רשמית, שגם בה נמחק השם "אחוזת-בית" והוחלף בשם "תל-אביב".
• מכתב בכתב-יד לבנק אנגלו פלשתינה מיום 24 בנובמבר 1910 – הצהרת ערבות לחבר מתתיהו וינוקור (הקים את ביתו ביהודה הלוי 31), ולכל חברי האגודה האחרים. חתומה בחתימות ידם של כ-40 מייסדים (כמה מהם אינם מופיעים על גבי מסמך הערבות המקורי, המכונה "אמנת המייסדים", עליו חתמו המשפחות הנחשבות למייסדות של תל-אביב).
• ועוד.
21-40. מסמכים ומכתבים נוספים הקשורים בהקמת תל-אביב והתרחבותה בשנים הראשונות. בהם: הודעה על מכירת מגרש בכתב-ידו של מנהל "אחוזת בית" עקיבא אריה ויס (1909); בקשה להעביר לידי אברהם חיים שלוש תשלום עבור בניית בית (טופס רשמי, חתום בחתימת ידו של המייסד אלתר גוטמן, 1909); מסמכים הקשורים להקמת שכונות ואזורים חדשים – "מרכז מסחרי" (כיום שוק לוינסקי), "חברה חדשה" (כיום רחוב אלנבי), "מרכז בעלי מלאכה"; חוזה בכתב-יד – מכירת ביתו של המייסד משה כהן לידי רפאל מיחאקאשווילי (1912); ועוד.
גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב עד בינוני. כתמים, קמטים. קרעים, בהם כמה קרעים חסרים (כמה מסמכים קרועים לשניים). נקבי תיוק בכמה מסמכים.
מצורפים: אחד עשר מכתבים אל חברת אנגלו-פלשתינה מהשנים 1905-1910, העוסקים, כנראה, ברכישת אדמות וייסוד יישובים אחרים (ראש פינה, עין גנים, קוסטינה; שניים מהם מטעם הוועד האודסאי).
שישים ושש משפחות מייסדי תל-אביב
הרעיון לייסד עיר עברית בחולות יפו נהגה לראשונה בשנת 1906, בידי חמישה אישים – האדריכל עקיבא אריה ויס, ראש העיר מאיר דיזנגוף, הסופר דוד סמילנסקי, יחזקאל דנין ויצחק חיותמן – המספרים, כל אחד מהם, שהגה אותו בעצמו. החמישה, הנחשבים ל"מייסדי תל-אביב בה' הידיעה", הקימו יחד אגודה שיתופית, "אחוזת בית", והפיצו עלון שהציג את חזונם: "כמו שהעיר ניו יורק מסמנת את השער הראשי לכניסה לאמריקה, כך עלינו לשכלל את עירנו, והיא תהיה בזמן מן הזמנים לניו-יורק הארץ-ישראלית."
ביום 11 באפריל 1909 נאספו חברי האגודה, שישים משפחות, בשטח חולות מצפון ליפו, וערכו הגרלת מגרשים על המקום שעליו עתידה לקום העיר. ההגרלה נערכה בשיטה מקורית שהמציא מנהל האגודה, עקיבא אריה ויס, כאשר שמות המשפחות ומספרי המגרשים נרשמו בשתי ערמות צדפים, שחורה ולבנה, ונבחרו באקראי בידי ילד (המאורע נזכר בתולדות היישוב בשם "הגרלת הצדפים").
משתתפי ההגרלה חתמו על כתב ערבות הדדי – "אמנת המייסדים" – שהשמות המופיעים בה הפכו ל"60 מייסדי תל-אביב" (שמותיהם של שישים המייסדים חקוקים על גבי אנדרטת אבן בשדרות רוטשילד, במקום שבו נערכה ההגרלה, שהוצבה במלאת 40 שנה לייסוד העיר).
לאורך השנים, נוספו לרשימת המייסדים שש משפחות נוספות, שמסיבות שונות לא חתמו על גבי האמנה, וכיום מקובל למנות שישים ושש משפחות מייסדות לעיר.
בתחילה לא היו רשאים המייסדים לרשום את אדמותיהם ובתיהם על שמם, משום שהחוק העות'מאני הקשה על מכירת אדמות ליהודים. על מנת לעקוף את הקשיים, נרשמו האדמות על שמו של הבנקאי היהודי יעקובוס קאן, אשר כנתין הולנדי, יכול היה לרכוש אדמות בשטחי האימפריה העות'מנית ביתר קלות.
בתיה של "אחוזת בית" החלו להיבנות לאורך שנת 1909, בארבעה רחובות – יהודה הלוי, לילינבלום, רוטשילד ואחד העם, שרחוב ראשי אחד – רחוב הרצל – חצה את כולם והוביל לגמנסיה. ראשוני הבתים נשלמו בחודש ינואר 1910 ובחודש מאי של אותה שנה, הוחלט על שינוי שמה של העיר ל"תל-אביב".
כ-155 עמודים בכתב-ידו של מייסד המושבה ראש פינה משה דוד שׁוּבּ; טיוטות לפרקים מהספר "זכרונות לבית דוד, שבעים שנות עבודה על שדה התחיה והישוב", וכתב-יד לחלק שני של הספר, שלא נדפס בימי חייו ("מלחמת השחרור מהאפוטרופוסות"). [ארץ ישראל, שנות ה-30 בקירוב].
משה דוד שוב (1854-1938) היה מייסדן של שתיים ממושבות ארץ ישראל הראשונות – ראש פינה ומשמר הירדן. ספר זכרונותיו, "זכרונות לבית דוד", נחשב לאחת העדויות החשובות והמקיפות שנותרו מימי העלייה הראשונה.
חלק נוסף של הספר, אשר הוקדש לתולדות המושבה ראש פינה תחת חברת יק"א – "מלחמת השחרור מהאפוטרופוסות", לא ראה אור בימי חייו של המחבר ונותר עלום במשך שנים ארוכות – והוא כתב-היד שלפנינו.
בכתב-היד העתקות מפנקסי פרוטוקול שהצליח שוב לאתר בעזרת מזכיר המושבה, שאת חלקם מצא במצב גרוע (כפי הנראה, חלק מהפנקסים שמהם העתיק שוב אבדו לאחר מכן). בין הקטעים המופיעים בכתב-היד – מכתב ארוך למנהל יק"א אמיל מאירסון, עם עדויות על מצבם של איכרי ראש פינה והמטעים שלהם (עם שמות האדמות שנרכשו על ידם – חג'יס, חאג'ייר, ביריה, הר כנען), מספר מכתבים למושבה ראשון לציון, העתקות רבות של חלקים מאספות ועוד. לחלק מההעתקות, הוסיף המחבר הערות, הקדמות והסברים, השופכים אור נוסף על חיי המושבה. לשניים מפרקיו של כתב-היד גרסה נוספת.
לצד כתב-היד מופיעות מספר טיוטות לפרקים שנדפסו בחלקו הראשון של הספר, השונות במקצת מהנוסח המודפס – הדרך מביירות לארץ ישראל ("ויהי בנסיעת המשפחות המתיישבות הראשונות מבירות דרך צידון ובאו עד כפר חולדה, והנה אחת מהחלוצות אשת ר' משה רוזנפלד שהיתה הרה ללדת תקפו עליה חבלי לידה וילדה בת למז"ט"), הקרב על מקורות המים של ראש פינה ("הופיע השייך רוכב על סוסתו האצילה וחרבו על ירכו ואתו מחנה פרשים ורגלים מוכנים למלחמה... והמלחמה פרצה בכל תקפה, שני גבורי הרוח ואמיצי לב הקיפו את הבדואים... ואחד מאכרי ראש פינה גבור היום קלע באבן ישר בראש השייך עד שהתהפך מסוסתו ונפל ארצה מתבוסס בדם"), תיאור בית המלאכה של תלמידי בצלאל בתקופת מלחמת העולם הראשונה, תיאור מעניין ממאורעות תרפ"ט בצפת ("בבית הד"ר מרגליות היתה נערה אחת שהחביאהּ [...] מאחורי ארון בגדים, והרוצחים כאשר נכנסו לחדר שברו כל מה שמצאו אך את הנערה לא יכלו לראות..."), ועוד.
משה דוד שוב (1854-1938) – ממנהיגי העלייה הראשונה, מייסד המושבות ראש פינה ומשמר הירדן וידידו של בנימין זאב הרצל. נולד בשם משה יֶנקוביץ למשפחה חסידית מהעיר מוינשט (את שם המשפחה "שוב" אימץ כתזכורת למקוצעו הראשון – שוחט ובודק), ובשנת 1881 יסד את "חבורה יישוב ארץ-ישראל על ידי עבודת אדמה". שנה אחר כך, ב-1882, הגיע ארצה בראש קבוצה בת כ-30 משפחות וייסד עמן מושבה יהודית חקלאית על אדמות הכפר גַ'עוּני (גֵיא אוֹני), לה העניק את השם "ראש פינה" (בעקבות הפסוק "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה"; תהלים קיח, כ"ב). היה מנהלה הראשון של המושבה משמר הירדן והמורה הראשון בשיטת "עברית בעברית" (בתקופה שבה שפת הדיבור במושבות הייתה יידיש). לאחר הופעת הספר "מדינת היהודים", ספרו המהפכני של בנימין זאב הרצל, נסע שוב לבקרו בווינה, ובין השניים נקשרה ידידות אמיצה (שוב היה ממקבלי פניו של הרצל בביקורו ההיסטורי בארץ, בשנת 1898, וליווה אותו בכל ימי הביקור). ספריו של שוב וחיבוריו מהווים מקור חשוב, ולעיתים יחיד, לראשית ההתיישבות היהודית החדשה בגליל.
כ-155 עמודים בכתב-יד (כ-120 מהם קשורים בשרוך). גודל ומצב משתנים (מרביתם 27 ס"מ בקירוב, חלקם קטנים יותר). מצב כללי טוב עד טוב-בינוני. כתמים וקמטים. קרעים וקרעים חסרים בשוליים (מקצתם מחוזקים בנייר דבק). נקבי תיוק.
מצורף: • ארבעה עמודים בכתב-יד: קורות חייו של הרופא חיים יעקב שוב, בנו של דוד שוב (כנראה, בכתב-ידו של דוד שוב). • מכתב מאת העורך שלמה אביגדורי, בקשה להדפיס קטעים מספרו בתוך חוברת בשם "בשערי הגליל" (טבריה, 1937).