ספר משנה תורה להרמב"ם, סוף חלק נזיקין ורוב חלק קנין ומעט מחלק עבודה [מתוך הכרך השני. ונציה, רפ"ד 1524. דפוס דניאל בומברג].
הגהות רבות בכתב-יד מזרחי עתיק [מתקופת ההדפסה, אמצע המאה ה-16]. חלקן הגהות ארוכות (עם הכותרת "גי'[ליון]"), הכוללות העתקות מספרי ראשונים [כגון המאירי, רבי מאיר המעילי, הר"ן, שיטה לתלמיד הרשב"א, שיטה לא נודע למי, ועוד], והשלמת השמטות קטעים בנוסח מפרשי הרמב"ם. הגהות קצרות של תיקוני נוסח ברמב"ם ובמפרשיו, ומראי מקומות.
ההגהות אופייניות לספרי הרמב"ם ה"מוגהים" מישיבת מצרים של רבי בצלאל אשכנזי בעל "שיטה מקובצת" ותלמידו האר"י הקדוש. לתוכן ההגהות שלפנינו נמצאו מקבילות בכתביו האחרים של בעל "שיטה מקובצת". למשל: בדף תקצה/1 מופיעה הגהה ארוכה המסתיימת במילים: "...ע"כ [עד כאן] משטה לתלמי[ד] הרשב"א ז"ל ונר'[אה] שהוא בנו של הריט[ב"א]" - כתב-יד זה של חידושי תלמיד הרשב"א, הובא ע"י רבי בצלאל אשכנזי בכמה מקומות בספריו. בכמה מקומות הוסיף רבי בצלאל אשכנזי את ההשערה לייחס את החיבור לבנו של הריטב"א. ראה בדברי החיד"א הכותב בשם כתב-יד "כללי רבי בצלאל אשכנזי": "כן כתב בחידושי קידושין לתלמיד הרשב"א, ונראה שהוא בן הריטב"א" (עין זוכר, אות מ, סימן כט; שו"ת חיים שאל, חלק ב, סימן כז). [חיבור זה של תלמיד הרשב"א על מסכת קידושין, נדפס לאחרונה ע"י מכון אופק, בספר אור הגנוז, חלק א].
בדף תקצט/2 הגהת "גי'[ליון]" ארוכה: "משיטת הר' מאיר ז"ל המעלי לכתובות פ' אלמנה נזונת" [רבי מאיר ב"ר שמעון המעילי מחכמי פרובנס, בעל ספר המאורות]. הגהה זו נדפסה במהדורת שבתי פרנקל עפ"י כתב יד "גליון ס' המוגה". דברי רבי מאיר המעילי הובאו מספר פעמים בשיטה מקובצת למסכת כתובות (למשל לדף כב ע"ב; לדף מד ע"א; ועוד).
דפים תקסט-תרלב; תנח-תנט, תסה-תסח. סה"כ 70 דפים + קטע מדף תעא. 36 ס"מ. מצב בינוני. בלאי וקרעים גסים, חלקם עם פגיעה בטקסט. כתמים וכתמי רטיבות. סימני עש. חלק מההגהות קצוצות. כריכה חדשה.
ספרות: מ' בניהו, 'הגהות משנה תורה מן הטופס שלרמב"ם והגהות המיוחסות לרבי בצלאל אשכנזי והאר"י', סיני ק, עמ' קלה-קמב; א' חבצלת, 'עותקים מוגהים של הרמב"ם בהם השתמשו מרן הבית יוסף ובעל השטמ"ק', מוריה קטו, עמ' יט-כב; מבוא לספר משנה תורה להרמב"ם מדע ואהבה - הספר המוגה, מכון אופק, ירושלים, תשנ"ז, עמ' 27-29; מבוא לספר אור הגנוז - ספרי ראשונים על מסכת קידושין, חלק א, מכון אופק, ירושלים, תשנ"ט, עמ' 12-15.

ספר תקוני הזהר. מנטובה, [שי"ח 1557. דפוס מאיר בן אפרים מפדובה ויעקב בן נפתלי הכהן מגאזולו]. מהדורה ראשונה.
העותק של המקובל רבי יהודה פתיה, עם הקדשה מיוחדת בכתב-ידו וחתימתו, ומספר הגהות בכתב-ידו. חתימות והגהות רבות ממספר כותבים נוספים [בכתיבה מזרחית-בבלית].
בסוף הקדמת הספר - הקדשה ארוכה ומעניינת בכתב-יד קדשו של רבי יהודה פתיה. תחילה הוא כותב על חשיבותה של מהדורה זו של תיקוני הזוהר: "הוא דפוס הא' [=הראשון] הנדפס בעולם, כי הוא נדפס בש'[נת] ויש"ב... בעוד היות רבינו האר"י ז"ל בחור, ועל דפי תיקונים הזה הוא מציין בע"ח [=בעץ חיים] ובח' שערים...". לאחר מכן מספר רבי יהודה פתיה, כי שלח את הספר בידי בנו למסרו "בתורת דורון" ל"פקידי המכללה" בירושלים: "ולפי שהוא יקר הערך שלחתיו ביד בני עבד ה' ביום ה' בתשעה לחודש אדר ב' של שנת התרצ"ה בעת עלייתו לעיה"ק ירושת"ו לחונן את עפרה, למסרו בידי פקידי המכללה הי"ו בתורת דורון כדי לספח אותו עם שאר הספרים שמקבצים מבני ישראל, ונעשה בני שליח מצוה על זה, ושומר ישראל הוא ישמור בכללם את בני עבד ה' הי"ו ואת בני שאול הי"ו... הצעיר יאודה משה ישועה פתייא יצ"ו" [יתכן וכוונתו למוסד שהפך לימים ל"ספריה הלאומית"].
בדף הראשון מופיעה חתימת בנו הנזכר: "הצעיר עבדאלה יאודה משה פתייא יצ"ו". בדפי הספר רישומי בעלות וחתימות נוספות.
במספר מקומות (דף לג/2 ודפים קו-קז) הגהות בכתב-ידו של רבי יהודה פתיה.
תיקונים והגהות נוספות מכותבים אחרים, ביניהם הגהות קבליות ארוכות. שתיים מהן חתומות בחתימה מסולסלת ["עבדאללה/דוד? ...נוריאל?"]. אחת מההגהות פותחת במילים: "והנה שמעתי מפי אבא כמוהר"ר נוריאל זלה"ה...".
הגאון הקדוש רבי יהודה פתיה (תרי"ט-אב תש"ב), מגדולי המקובלים וחכמי בבל. תלמידו של ה"בן איש חי" בבגדאד. לאחר עלותו לירושלים בשנת תרצ"ד למד בישיבת המקובלים של הרב השד"ה יחד עם רעו רבי יעקב חיים סופר בעל "כף החיים". מורה הוראה ומקובל, עסק רבות בתיקונים ובקמיעות עפ"י הקבלה, ובמשך שנים טיפל בהוצאת "דיבוקים" ו"רוחות רעות", כפי שהוא מספר בעצמו בספרו "הרוחות מספרות". בתקופת מלחמת העולם השניה חיבר תפילות ותיקונים עפ"י הקבלה, וארגן טקסי תפילה של גדולי המקובלים להצלת יושבי ארץ ישראל מידי הצר הצורר. מחבר הספרים "בית לחם יהודה", "מתוק לנפש" וספרים נוספים.
א-טו, יז-קמו, [2] דף (במקור: [4], קמו, [2] דף). חסרים דף השער ו-[3] דפים שאחריו (עם "פסק" רבי משה בסולה), ודף טז (דף זה הושלם בכתב-יד מזרחי). 19 ס"מ. מצב משתנה בין הדפים, בינוני-טוב. כתמים. קרעים ובלאי במספר דפים, משוקמים בהדבקת נייר-חומצי (סלוטייפ). כריכה ישנה.

כתב-יד, ספר אוצרות חיים, תורת האר"י מפי רבי חיים ויטאל, בעריכה "מערבית", עם הגהות שלא נדפסו מאת המקובלים רבי אברהם אזולאי ורבי אברהם אבן מוסא. [מרוקו, שנות הת"ק בקירוב].
כתיבה ספרדית-מערבית צפופה, עם הגהות רבות בשולי הדפים.
ספר אוצרות חיים נערך ע"י רבי יעקב צמח ובו סדר האצילות כפי ששמע רבי חיים ויטאל מרבו האריז"ל. מאחר והספר אינו כולל את סדר האצילות בשלמותו - ערכוהו מחדש המקובלים במרוקו ושילבו בו מספר שערים מספר מבוא שערים. לפנינו כתב-היד של החיבור בעריכה "מערבית" - הכוללת שילוב של ספר אוצרות חיים עם חלקים ממבוא שערים. נוסח זה מצוי רק בכתבי-יד שנעתקו בצפון אפריקה והוא נדפס לראשונה בליוורנו שנת הדר"ת.
בגליונות כתב-היד שלפנינו נכתבו הגהות גדולי המקובלים במרוקו בשנת הת', רבי אברהם אזולאי (נפטר תק"א) - שהיה מרבותיו של רבי שלום בוזאגלו בעל "מקדש מלך" על הזוהר, ורבי אברהם אבן מוסא (נפטר תצ"ג) - תלמידו של רבי יעקב מאראג'י. הגהותיהם חתומות בראשי התיבות "א"א" [אברהם אזולאי] ו"אב"מ" [אברהם בן מוסא].
החיד"א מספר על רבי אברהם אבן מוסא (שם הגדולים, בערכו) שהיה מתווכח "בקבלה עם הרב החסיד מהר"א אזולאי של מרוויקיס כנראה מהגהותיהם בספר אוצרות חיים". מדבריו נראה שהויכוח ביניהם ניכר בהגהותיהם של השניים. ואמנם, חלק מהגהותיהם נדפסו במהדורת ליוורנו הנזכרת, אך בהגהות הנדפסות לא ניכר שיש ביניהם ויכוח. לעומת זאת, בגנזי מאיר בניהו נמצא קונטרס שלם שבו הועתקו הגהות רבי אברהם אזולאי ורבי אברהם אבן מוסא. הגהות אלה הועתקו בנפרד - לא על גליונות ספר אוצרות חיים, שם מופיעות הגהות שלא נדפסו בדפוס ליוורנו, ואכן בהן מופיעים ויכוחים ומחלוקות בין שני החכמים (ראה: מ' בניהו, רבי אברהם אבן מוסא ובנו רבי משה: מראשי המדברים בקבלת האר"י בצפון אפריקה, ספר מיכאל ה, תל אביב תשל"ח, עמ' כב-כד). חלק מהגהות אלה נדפסו קודם למהדורת ליוורנו תר"ד כקונטרס עצמאי בתוך הספר מקום בינה, שאלוניקי תקע"ג, אך גם שם לא נדפסו ההגהות בשלמותן.
בכתב-היד שלפנינו מופיעות הגהות החכמים הנ"ל בשלמותן, אלא שכאן הן משולבות במקומן בגליונות הספר - כל הגהה במקומה, וכאן גם מופיעים הויכוחים עליהם כתב החיד"א. ר' יוסף אביב"י, מומחה לכתב-יד של קבלת האר"י, כותב על חשיבות כתב-היד שלפנינו: "אינני מכיר כתב-יד נוסף של אוצרות חיים שבו נכתבו הערותיהם של ר' אברהם אזולאי ור' אברהם אבן מוסא בשלימות ובגליונות הספר כל אחת במקומה".
כאמור, חלק מההגהות הנ"ל נדפסו בספר מקום בינה, שאלוניקי תקע"ג, וחלקן במהדורת ספר אוצרות חיים, ליוורנו תר"ד, אך חלקן לא נדפסו.
חתימות בעלים: "ע"ה שלמה בן מסעוד", "ע"ה מרדכי..." ו"מסעוד קרקוס".
[141] דף (ודפים רבים ריקים בראש הכרך). כתב היד אינו שלם. בראשי הדפים מופיע מספור דפים מקורי: כה-קסה. 23 ס"מ בקירוב. מצב בינוני. כתמים, כתמי רטיבות. בלאי וקרעים. אחד הדפים מנותק. קרעים עם פגיעה בטקסט במספר מקומות. כריכת עור חדשה.
נכתב עפ"י חוות דעת (מצורפת) של ר' יוסף אביב"י - מומחה לכתבי-יד של קבלת האר"י.

ספר הארוך מש"ך חלק שני, על טור יורה דעה (סימנים קיב-קפט). מאת רבינו שבתי כ"ץ בעל הש"ך. ארבעה גליונות דפוס לא חתוכים (32 עמ') של ספר שלא נשלם בדפוס, כפי הנראה מאחד מדפוסי הונגריה-טרנסילבניה. [גרוסוורדיין?, שנות התר"פ-ת"ש בקירוב?].
גליונות אלו נמצאו על-ידינו בסוף הכרך של ספר הארוך מש"ך - חלק ראשון (סימנים א'-ק"י), וינה תקס"ט (מהדורה שניה). בגליונות אלה נדפסו סימני החלק השני של הארוך מש"ך, שנחשבו כאבודים עד כה.
ספר "הארוך מש"ך" הוא חיבורו של בעל הש"ך על ספר הטור חלק יורה דעה. תחילתו של חיבור זה קדמה לחיבורו "שפתי כהן" על שלחן ערוך יורה דעה. חלקו הראשון של החיבור נדפס לראשונה בברלין תקכ"ז, ע"י בעל "מנחת אהרן" (רבי אהרן מגזע צבי נכד-בתו של הש"ך) שהוסיף את חידושיו בתוך הספר. לאחר מכן נדפס הספר במספר מהדורות נוספות (וינה תקס"ט, רוסיה-פולין תק"פ בערך). במהדורות רבות של "ארבעה טורים" הוסיפו את החיבור בסוף כרך יורה דעה חלק ראשון.
חלקו השני של החיבור לא נדפס בשעתו, והוא נחשב ל"חיבור אבוד". בבדיקה מול רשומות ביבליוגרפיות וקטלוגים של ספריות שונות, לא נמצאה כל ידיעה על הדפסתו בפועל של החלק השני.
לפי הידוע, כתב היד של החלק השני עבר בירושה אל בנו של בעל "מנחת אהרן", הגאון רבי אליעזר משוואבך בעל "חידושי בני אהרן". ממנו עבר כתב-היד אל צאצאיו, משפחות ברלינגר ולעווי. מאז ימי שואת יהודי אירופה נעלמו עקבותיו, וכנראה שאבד בשואה.
איזכור ראשון להימצאותו של כתב היד של החלק השני, נמצא בשנת תרכ"ח 1867, במאמר בשבועון "דער איזראליט" (Der Israelit - 1867, No. 51, 18 December, עמ' 885), שם נכתב כי כתב היד נמצא בידי רבי נפתלי הירש ברלינגר (ממשפחת צאצאיהם של הש"ך ושל בעל "מנחת אהרן" שהוציא את החלק הראשון), והוא רוצה להדפיסו. לאחר מכן עבר כתב היד לרבי שמעון (שנדור) לעווי מפיורדא, שהיה בעל-נכדתו של רבי נפתלי הירש ברלינגר. בשנת תרס"ז הדפיס רבי שמעון לעווי את הספר "חידושי בני אהרן" (מונקאטש, תרס"ז) מתורתו של רבי אליעזר משוואבך. בהקדמת המו"ל הוא כותב כי הוא מקווה להביא תחת מכבש הדפוס חיבורים נוספים הנמצאים תחת ידו ולא נדפסו "ובפרט חלק שני ארוך מש"ך מרבינו הגאון בעל הש"ך ז"ל - כי לא נגה עליהם עדיין אור הדפוס".
בספר "מגילת משפחתנו - ליקוטים למגילת היוחסין של המשפחות לוי-ברלינגר-אלינגר מגזע צבי" (יצחק ריש, הוצאת המחבר, חיפה תשל"ד, עמ' 29) מסופר על גלגולי כתב היד עד לימי השואה. שם מצויין כי הספר לא נדפס: "כתב יד אחד מפרי עטו של הש"ך עבר בירושה למשפחת ברלינגר, אך אבד כנראה בשואה... חלק ב' של אותו ספר עבר לידי ר' נפתלי הירש ברלינגר. השבועון 'דר אישראלית' פנה במאמר שהזכרנו למעלה (בשנת 1867) אל הציבור בבקשה לעזור למחזיק בכתב היד, ר' נפתלי הירש, להוציא לאור את חלק ב' של הארוך מש"ך... כתב היד עבר לר' שמעון שנדור לעווי, אישהּ של מרת קרסלה בת ר' אליעזר בנו של ר' נפתלי הירש... ר' שמעון שנדור לעווי לא זכה להוציא לאור את הארוך מש"ך חלק ב'. הוא נפטר בקהילת פיורדא (פירט) בשנת 1933, כעשר שנים אחרי פטירת אשתו קרסלה. מאז הוחזק הכתב יד בידי מרת הרמינה, אשתו השניה של ר' שמעון שנדור. קמו בני אוריין מתוך המשפחה ובקשו לקבל לידיהם את כתב היד, כדי לקיים בו מצוות אביהם זקנם הש"ך. היה זה זמן קצר לפני השואה. מאז לא נודע דבר אודות כתב היד של הארוך מש"ך חלק ב'...". במאסף "ישורון" (כרך יג, אלול תשס"ג, עמ' תשמא-תשמב, הערה 146) כותב על כך הרב שלמה אנגלארד (האדמו"ר מראדזין שליט"א): "...החלק השני נשמר בכת"י והיה בידי בני המשפחה עד סמוך לתקופת השואה, ומני אז נעלמו עקבותיו (השווה מגלת משפחתינו ע' 29). לפי שמועה בלתי בדוקה מסתובבים עדיין דפים של כתה"י בין אספני עתיקות וכת"י, אך הדבר טעון עדיין בדיקה ואימות. מכל מקום, היודע דבר אודות הימצאות הכת"י או חלקו - חסד גדול יעשה עם עולם התורה וזכות הרבים תהיה תלויה בו".
רבי שמעון לעווי מפיורדא עסק רבות בההדרת הספר "הארוך מש"ך", וכנראה בתכניתו היה להוציא את שני החלקים של הספר במהדורה מוערת ומוגהת מחדש. בקבצי "וילקט יוסף" (בעריכת ידידו ורעו רבי יוסף הכהן שוורץ מגרוסוורדיין - שנת תרע"א סימן י"ד ושנת תרע"ב סימן כ"ג וסימן קי"ד) נדפסו חידושים והערות מכתב ידו של רבי יצחק גריסהבר, על גליון חלק ראשון של ספר הארוך מש"ך, כשבשולי המאמרים מופיעות הערות על הדברים, תחת הכותרת: "הגהות שם משמעון - מכבוד הרבני החו"ב וכו' מו"ה שמעון סג"ל לעוויא נ"י מק"ק פיורדא יצ"ו". גם בחיבור שלפנינו מופיעה הערה מהמו"ל בשולי עמוד ל"א תחת הכותרת "הערות שם משמעון". בהערה זו מופיעה הפנייה לסימן ס"ה - מהחלק הראשון, שכנראה היה אמור להיערך מחדש, במסגרת מהדורה זו.
בסוף החיבור שלפנינו (עמ' [32]) מופיעה העתקה של קולופון מכתב היד המקורי. מן הקולופון מתברר כי כתב-היד שממנו נדפסו הגליונות שלפנינו הוא אותו כתב יד שממנו הודפס החלק הראשון בברלין (תקכ"ז). שמו של הכותב החתום בקולופון הוא רבי דוב בער כ"ץ, בנו של רבי יצחק (המו"ל של ספר "גבורת אנשים", דעסוי, תנ"ז), בנו של רבי משה כ"ץ, בן המחבר רבינו שבתי כ"ץ. רבי דוב בער כ"ץ הנ"ל מוזכר בהקדמת בעל "מנחת אהרן" לספר הארוך מש"ך חלק ראשון, הכותב בזה הלשון: "...אשר אִנָה לידי הספר הזה ע"י נכד דודי הרב הגאון המפורסם מו"ה דוב בער זצ"ל מגיד מישרים דק"ק אפטא".
לאחר הקולופון נדפסה תשובה שהיתה בין כתבי היד של המו"ל (כפי שכותב: "שוב אנה אלקי' לידי תשובה א' שמצאתי באמתחת המכתבים שתחת ידי..."). לפנינו מופיע רק חלקה הראשון של התשובה ולא ברור מי הוא מחברה.
הגליונות שלפנינו נמצאו (במהלך בדיקתנו) בתוך כרך החלק הראשון, שבשערו חותמות בעלות של הרב ישראל וועלץ ראב"ד בודפסט [מגדולי רבני בודפסט לאחר השואה. רבי ישראל וועלץ היה הרב הראשון מרבני בודפסט שלאחר המהפכה הקומוניסטית בהונגריה עלה לארץ ישראל, ואת רוב ספריו השאיר בידי רעיו הרבנים שנותרו בהונגריה]. לפי צורת האותיות והטיפוגרפיה של הספר שלפנינו, נראה כי הוא נדפס באחד מדפוסי הונגריה-טרנסילבניה בתקופה שלפני השואה [בסיום החיבור בעמ' ל"א מופיע קישוט, אשר נמצא כדוגמתו בספרים אחרים שנדפסו בשנות התר"ץ ע"י רבי יוסף הכהן שוורץ בעיר גרוסוורדיין (אורדיאה). הדפוס העברי בגרוסוורדיין פעל גם בשנות המלחמה, עד סוף חורף תש"ד 1944]. לא ידוע לנו מתי נדפסו הגליונות שלפנינו, האם יצאו לאור בשנות התר"פ-תר"צ, על ידי רבי שמעון בעצמו [שנפטר בשנת 1933], או שמדובר בהדפסה מאוחרת יותר, של קרובי משפחתו - שקיבלו מאלמנתו את כתב היד הערוך לדפוס.
לפנינו ספר שלא נשלם בדפוס, אינו ידוע ביבליוגרפית - ואף יתכן כי הוא עותק יחידי בעולם. תגלית מפתיעה של החיבור האבוד "הארוך מש"ך - חלק שני". ככל הידוע, כתב היד שממנו הועתק החיבור אבדו עקבותיו בתקופת השואה, ולא נותר מחיבור זה כי אם ההעתק המודפס שלפנינו - שלמיטב ידיעתנו הוא העותק היחידי ששרד מהדפסה זו. חשיבותו של ספר זה שלפנינו היא כחשיבות כתב יד - שכן הוא המקור היחידי הנמצא מחיבור שלם מרבינו שבתי כ"ץ בעל הש"ך, חלק שני לחיבור חשוב, שחלקו הראשון מצורף כיום לרוב מהדורות הטור.
[1], ב-לא, [1] עמ'. 34 ס"מ. 4 גליונות דפוס 2° שלא נחתכו בדפוס. מצב טוב.
+ חלק ראשון: [2], ג-ע דף. 35 ס"מ. מצב טוב.

דף בכתב-יד, תקנת רבני וראשי הקהילה בעיר אנקונה האוסרת על ריקודים מעורבים של גברים ונשים, בחתימת רבני ונכבדי המקום ובחתימת רבי ידידיה ב"ר משה גלאנטי שליח צפת. [אנקונה (איטליה), שע"ה 1615].
"לעשות רצון אבינו שבשמים ולעשות גדר וסייג לתורה... נמנו וגמרו מעלת החכמים והרבנים נר"ו ומעלת אנשי הוועד של ק"ק איטאליאני וק"ק ליואנטיני יצ"ו... שלא יוכל שום יהודי... לרקד היינו בלאר"י עם שום אשה בשום זמן בעולם...".
בתקנה מופיעים חרמות, אזהרות וקללות שיחולו על ראשו של מי שיעבור על הדברים, ונכתב כי הדבר נעשה ברשות "מעלת הויקאריאו של מעלת החשמן יר"ה".
בסוף התקנה נוספה הסתייגות, בכתיבה אחרת, כי לנשים מותר לרקוד עם מורים גברים בשעה שהן מקבלות מהם שיעורי ריקוד: "וראוי לבאר שהמלמדים את הנשים לרקוד היינו המאיסטרי די באלאר יוכלו לרקוד עמהן בשעה שמלמדים אותן לבד...".
על התקנה חתומים רבני ונכבדי הקהילה ולצדם חתימת החכם הנודע רבי ידידיה גלאנטי שליח צפת, ששהה אז באנקונה, החותם במליצה: "אורח נטה ללון - ידידיה בכמהר"ר משה גלאנטי זלה"ה". החתומים האחרים הם: "דוד בכמהר"ר יצחק פראנקו", "אלימלך לא"א יוסף צרפתי יז"ל", "אליה הלליה מקאליי", "יעקב בכ"ר ישמעאל", "רפאל פינצו", "שם טוב ן' חביב", "משה רפאל... ן' חביב".
מעבר לדף ובעמודים שאחריו רישומים על תוכן התקנה באיטלקית. בנוסח העברי לא מופיעים שם העיר והשנה, אך הם מופיעים בנוסח האיטלקי.
הגאון רבי ידידיה גלאנטי בעל "חידושי גלאנטי", בנו של רבי משה גלאנטי (הראשון) מצפת (תלמיד מרן רבי יוסף קארו, ורבה של צפת). החל משנת שס"ז שהה בערי איטליה בשליחות העיר צפת. בחודש שבט שס"ז כתב שם בעיר קוני תשובה בענין ירושה, בשנת שס"ח הביא לדפוס בוונציה את ספר השו"ת של אביו, אליו צירף חידושי ראשונים שהדפיס מכתבי-יד. רבי יהודה אריה ממודינה כותב על המפגש עמו בוונציה, ומספר כי חכמי וונציה שמעו מפיו על גדולתו של האר"י: "הגיע פה החכם ר' ידידיה גאלאנטי ז"ל שליח מארץ ישראל, וסמוך לביאתו היה מוטל על ערש דוי החכם המופלא הרופא ר' אליהו מונטאלטו... והלכו רבים מבעלי תורה לבקרו... ועודנו שם התחיל הגאלאנטי לספר ממעשה נסים ונפלאות האר"י ז"ל..." (ארי נוהם, ירושלים תרפ"ט, עמ' פ). אברהם יערי (שלוחי ארץ ישראל, עמ' 247) כותב כי שליחותו של רבי ידידיה גלאנטי באיטליה הסתיימה בשנת שע"ד אך לפנינו תקנה בחתימתו מתקופה מעט יותר מאוחרת. חידושיו ופסקיו נדפסו בספרו "חידושי גלאנטי" ובסוף ספר השו"ת של אביו.
דף מקופל (4 עמ'). 27.5 ס"מ. מצב בינוני. כתמים. קרע במרכז הדף עם פגיעה קלה בטקסט. סימני קיפול ובלאי.