מכירה 89 - פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove letter filter letter
- (-) Remove scientist filter scientist
- אנשי (7) Apply אנשי filter
- וחתימות (7) Apply וחתימות filter
- ומדע (7) Apply ומדע filter
- ומדע, (7) Apply ומדע, filter
- ומנהיגים (7) Apply ומנהיגים filter
- מכתבים (7) Apply מכתבים filter
- סופרים (7) Apply סופרים filter
- רוח (7) Apply רוח filter
- author (7) Apply author filter
- autograph (7) Apply autograph filter
- intellectu (7) Apply intellectu filter
- intellectuals, (7) Apply intellectuals, filter
- leader (7) Apply leader filter
- scientists, (7) Apply scientists, filter
שני מכתבים כרוכים יחד: מכתב מאת משה מונטיפיורי, עם אזכור של מצבם הקשה של יהודי פרס, 1873 \ מכתב אל מונטיפיורי מרבני קהילת אספהאן, 1880.
1. מכתב בכתב ידו ובחתימתו של משה מונטיפיורי. איסט קליף, אנגליה, 1873. אנגלית.
המכתב ממוען ל-"My dear Guedalla" – ככל הנראה בעל ההון הציוני הבריטי חיים גדליה (קרוב משפחה של מונטיפיורי). מונטיפיורי מודה לגדליה על העדכון ששלח לו בנוגע מצב בריאותה המשתפר של יוליאנה לוקאס (Juliana Lucas; בת אביגיל, אחותו של מונטיפיורי). בעמוד הרביעי של המכתב מזכיר מונטיפיורי את תרגומו לאיטלקית של "דו"ח סנט פטרבורג", שהגיש ל"ועד שליחי הקהילות" של יהודי בריטניה, אשר ראה אור באנגלית ב-1872. שורה קצרה בעמוד השני של המכתב רומזת על השתדלותו של מונטיפיורי עבור יהודי פרס: "הדיווחים מאחינו בפרס ממשיכים להיות מצערים מאוד".
[2] דף (ארבעה עמודים כתובים). 18 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, קמטים וסימני קיפול. מספור בעפרון ובעפרון צבעוני בשולי העמוד הראשון. קרעים קלים. בעמוד האחרון שיירי נייר כחול ושיירי דיו מהמכתב שנכרך בצמוד, עם פגיעה בטקסט. רצועת נייר דבק בשוליים הפנימיים של העמוד הראשון (על גבי תחילת שורות הטקסט).
2. מכתב אל משה מונטיפיורי מרבני קהילת אספהאן (אצפהן), תר"ם [1880].
מכתב מרבני קהילת אספאהן – רבי יהודה בכה"ר יוסף, רבי ישעיה בכה"ר יוסף, רבי אברהם בה"ר יחזקאל, רבי יוסף שלום בכה"ר יהודה מלמד – אל משה מונטיפיורי; כתוב בידי סופר, עם חותמות הרבנים וחתימות ידיהם, ובתוספת שורות פרי עטם.
במכתבם עותרים רבני אספהאן לשר משה מנטיפיורי ("כל הדבר הקשה יביאון אל משה כי מן הבאר ההוא כל העדרים ישקה") בבקשה שירים תרומה למען הקהילה, כדי לאפשר את המשך קיומה בכבוד ואת קיום הוראת התורה ברווחה: "בבקשה ובתחנונים בבעו מנך במטו מנך ברחמין נפישין זכרנו בזכרון טוב שתשגיח עלינו בעין חמלה וחנינה שתתן ביד מוביל כתבא דנא [...] איזה דבר בשבילנו [...] ויהיה לנו פנאי כדי לעסוק בתורה [...] על כן מצפים אנחנו ח"מ שלומדים תינוקות של בית רבן לישועה [...]".
[1] דף, (עמוד אחד כתוב; נייר כחול). 21 ס"מ בקירוב. מצב בינוני. הטקסט בצדו השמאלי של הדף נמחק בחלקו. כתמים וקמטים. קרעים קלים בשוליים; קרע חסר בצדו השמאלי של הדף, עם פגיעה בטקסט.
שני המכתבים כרוכים יחד בכריכת עור נאה (חדשה).
כבר סביב שנת 1840 החל מונטיפיורי לפעול בערוצים שונים – בתרומות ישירות ובגיוס כספים, בפעילות דיפלומטית ואף במגעים עם השאה הפרסי עצמו – על-מנת להקל על מצבן של קהילות פרס, ולסייע ליהודים שסבלו מרדיפת השלטונות, מפרעות ומהמרות דת כפויות. ברעב הגדול שפקד את הארץ בשנים 1871-1872, הצילו פעולות העזרה המהירות והיעילות שארגן מונטיפיורי יהודים רבים; במחצית שנת 1873 קיים מונטיפיורי מגעים עם השאה, והצליח להביאו לידי התחייבות כי יגן על יהודי פרס.
לקריאה נוספת: אמנון נצר, "מונטיפיורי ויהודי פרס", בתוך: "פעמים", 20, יד יצחק בן-צבי, 1984. עמ' 55-68.
בפנקס למעלה מ-230 חותמות-דיו וכ-300 חתימות והקדשות בכתב-יד; במרבית החתימות וההקדשות מצוין תאריך ביקורו של מזרכּן במקום, ולעיתים גם מילים ספורות על אודותיו (עיסוקו כמורה דרך, תוכניותיו להרחיב את מסעותיו, המלצה על כישוריו, ועוד). מתוכן ההקדשות עולה כי מזרכן החתים את האישים והמוסדות בתקופה שבה איסוף החתימות היה נדיר מאוד, או כלל לא נהוג בארץ: החתימות כמעט לעולם אינן מופיעות לבדן, כנהוג בפנקסי חתימות, אלא בסופן של הצהרות קצרות, על פי רוב אודות ביקורו של מזרכן במקום. אחד החותמים, היינריך לווה, אף תמהה בהקדשתו על כך שהתבקש להעניק חתימה ללא סיבה: "ה אדון יחיאל מזרקאן בקש ממני ליתן לו חתימתי בפנקס זה, שכן הוא מאסף חתימות של מוסדות ואישים... אע"פ שאין אני מכירהו כלל ואינני יודע מה טיבו. מנהל הספריה 'שער ציון'".
בין החותמים והמקדישים: קונסול הולנד יעקובוס קאן; קונסול שוודיה לואיס לארסון; ראב"ד טבריה הרב אליהו ילוז; ראש העיר טבריה זאכי אלחדיף (ראש העיר היהודי הראשון בארץ); ראש העיר פתח תקווה שלמה שטמפפר; רבי יצחק יהודה ספיר מרבני פתח תקוה; ראשי ומזכירי הקיבוצים באזור פתח תקוה; הפטריארכיה הארמנית בירושלים; הפטריארכיה היוונית בירושלים; עיריית חיפה וחברת החשמל בחיפה; המושבות כנרת, דגניה א', נס ציונה, ראשון לציון, קרית ענבים, ועוד; עיריית חברון, ומוסדות הקהילה היהודית בחברון; בית היתומים "עזרת הגליל" בצפת; רבי ישמעאל הכהן מרבני צפת; גבאי הצדקה בטבריה ובקבר הרשב"י במירון: חנוך זונדל גולדצווייג, שאול אביטבול ועקיבא חייא בהלול; "לשכת מודיעין העברית לתירים בארץ ישראל"; הגימנסיה העברית "הרצליה"; המיסיון הבפטיסטי בירושלים; סדנת המלאכה של המיסיון האנגלי בירושלים; מלון גרוסמן בטבריה; מלון Grand New Hotel בירושלים; הקדשה אישית מיוסף קלוזנר (" מר יחיאל מזרקן הוא מורה דרך והיה בירושלים ועובר בכל הארץ, ארץ ישראל וסוריה"); מערכת העיתון "דאר היום"; השומר העברי אברהם שפירא ("זקן השומרים"); ורבים אחרים.
בשנת תש"ג, קיבל האספן מכתב הקדשה נוסף, בכתב יד וחתימת הרב הראשי הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל.
הפנקס כרוך בכריכה עם שדרה ופינות מעור, שבצידה הקדמי כיס נייר עם ארבעה תצלומים (כפי הנראה, של מזרכן עצמו: עם מקל הליכה וכאפייה, לצד ספר תורה או עונד עיטורים), ומכתב מאת מזכיר עריית תל-אביב יהודה נדיבי (משנת 1947).
104 דפים עם חתימות, רישומים וחותמות (מספר דפים נותרו ריקים בהתחלה ובסוף), 16.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים ופגמים קלים. חלק מחותמות הדיו מטושטשות או דהויות. פגמים ובלאי בכריכה ובדפי הבטנה. שניים מהתצלומים שבכיס הנייר מחולקים לשימוש כגלויה ואחד מהם גזור.
כ-45 מכתבים מאת ש"י עגנון, כולם למעט אחד בכתב-ידו; רובם הגדול חתומים. שנות ה-30 עד שנות ה-60. עברית ומעט אנגלית.
אוסף מעניין של מכתבים פרי עטו של גדול הסופרים העבריים בעת החדשה, שמואל יוסף עגנון, הכתובים בסגנונו המיוחד, בשנינות עוקצנית ובהומור. מרבית המכתבים ממוענים לבנימין תמוז, סופר, משורר, פסל, ועורך בעיתון "הארץ"; מספר מכתבים ממוענים אל הסופר והמשורר ש. שלום, עורך כתב העת "כרמלית"; ומכתב אחד ממוען למתרגם הרומן "הכנסת כלה" לאנגלית, ישראל מאיר לאסק, בו מברך עגנון את המתרגם לרגל יציאת הספר. המכתבים עוסקים רובם ככולם בעניינים ספרותיים שונים – פרסומם של סיפורים ומאמרים פרי עטו של עגנון, בקשות שונות מעורכים הנוגעות לסיפוריו, ועוד.
עגנון נודע בקפדנותו בכל הנוגע להגהת כתביו, המשתקפת בחלק מהמכתבים שלפנינו. כך למשל, במכתב לבנימין תמוז בעיתון "הארץ", כותב עגנון: "עורך מאוד נכבד, אתה יודע שמימיך לא הטרחתיך לתקן שגיאות דפוס שנפלו בכתבי ואפילו נתחלפה לו למגיה עיר בעיר, כגון הומבורג בהמבורג שתקתי, בעולם התיקון הכל מיתתקן. אבל על כמה שגיאות שנפלו במאמרי על בובר מבקש אני ממך תקן אותן מיד, שהן מן השגיאות שאין להן תיקון בעולם התיקון אם אין מתקנים אותן קודם בעולם הטעות".
בכמה מהמכתבים מתלונן עגנון על אורחים וטרדות המפריעים אותו מעבודתו ועל זקנתו. במכתב אחד כותב: "אילו הייתי פנוי קצת הייתי כותב כנגד המנהג של משלוח פרחים. אותי הם מטריחים הרבה ומשבשים את נשימתי. הלוואי שאוציא את הימים בלא נזלת". ובמכתב אחר: "עכשיו יש לי שתי כרמליות שוות [שני עותקים זהים של כתב העת "כרמלית"]. בחפץ לב הייתי מחזיר לך אחת, אבל טרחת המשלוח ועמידה בדואר בתור וכיו"ב עם הפקידות שרובן אינן בקיאות בהלכות דואר קשה עלי לעת זקנה".
לא פעם משתמש עגנון בלשון עוקצנית וסרקסטית. במכתב אחד (חסר בחלקו) כותב: "שמא מכיר אתה את אבירום המנהל הכללי של אקו"ם. בבקשה ממך הסבר לו שאם אפשר לו אל יתנהל עמי כפקידי מנהל. הייתי עונה לו, אבל הוא אינו יכול לקרות את כתב ידי. ולצייר אותיות לשמו – אין דעתי מספקת". במכתב אחר מלין: "חיכיתי לך ולאריכא ביום החמישי שעבר. לא זזתי מביתי אף על פי שהיו לי דברים הרבה לעשות, וביניהם לספר את שערי ולתקן את מנעליי ועדיין שערי פרוע, ומנעלי קרוע, כי כל השבוע, כמו שידוע, רפיון ידים, מחמת העדלאידיים".
באחד המכתבים מתייחס עגנון למשפט אייכמן, שהסעיר את המדינה בתחילת שנות ה-60: "אמור תודה בשמי לבועז עברון על מאמרו הקרקס הגדול. לואי שיעשו דבריו שלא ילך שום יהודי לראות בקומדיה המנוולה, שעושה את דמם של ישראל שחוק" (מאמרו של עברון, "הקרקס הגדול",
על משפט אייכמן ראה אור בעיתון "הארץ", 15 במרץ 1961).
גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב. מכתבים אחדים אינם שלמים. פגמים בחלק מהמכתבים: כתמים, קרעים וקרעים חסרים, מריחות דיו, קמטים קלים; בחלקם פגיעה בטקסט.
מצורפים:
• שמונה מכתבים, שנשלחו אל מתרגם הרומן "הכנסת כלה" לשפה האנגלית, ישראל מאיר לאסק (1905-1974), ממוענים שונים, ומכתב ששלח לאסק עצמו – רובם ככולם קשורים לתרגום מכתבי עגנון. בין המוענים: משה שפיצר, איש הוצאת שוקן בגרמניה, רגינה קלאפר מהוצאת שוקן בניו יורק, הרב יוג'ין כהן, ואחרים.
• "טופס-בקשה ע"ד רשיון-עליה בשביל קרוב מחוץ-לארץ" בחתימת עגנון, שערב לקרובו שמריה אפלברג ובני משפחתו, לקראת עלייתם לארץ ישראל.
• טיוטת מאמר בכתב יד – מאמרו של ש. בס לרגל יובל השישים של עגנון.
מכתב מודפס במכונת כתיבה וחתום בחתימת-ידו של אלברט איינשטיין, אל יושב ראש ארגון "אורט" בלוס אנג'לס מארק קרטר. מודפס על נייר מכתבים רשמי של "המכון הטכנולוגי של קליפורניה". קליפורניה, 21 בינואר, 1931. גרמנית.
המכתב שלפנינו נכתב במהלך ביקורו השני של אלברט איינשטיין באמריקה, בזמן שהותו במכון הטכנולוגי של קליפורניה (Caltech), שם נועד עם פיזיקאים ואסטרונומים בנושאים הקשורים לתורת היחסות. באותה עת קיבל איינשטיין הזמנה מידי יושב ראש ארגון "אורט" בלוס אנג'לס, מארק קרטר, להשתתף באירוע צדקה שבו תופיע להקת תיאטרון "הבימה" – שאיינשטיין היה ממערציה.
איינשטיין כותב: "מאמציה של חברת 'אורט' למען הבריאות הסוציאלית של יהדות מזרח-אירופה הם בעלי משמעות גדולה עבור העם היהודי כולו. מתרפאת כאן מחלה שבמשך מאות שנים ייסרה את עמנו...", ומוסיף – "אני עצמי נכחתי בהצגה בלתי נשכחת של 'הדיבוק' בביצוע 'הבימה', ומשוכנע בכך שרמת הביצוע האמנותית הגבוהה של שחקני 'הבימה' תעורר גם כאן התלהבות".
ארגון "אורט" נוסד ב-1880 ברוסיה הצארית בידי נדבנים יהודיים תחת השם "Общество ремесленного и земледельческого труда" (החברה למלאכת יד ולעבודה חקלאית; ר"ת "אורט"), במטרה לספק הכשרות מקצועיות לקהילות יהודיות נחשלות במזרח אירופה. הארגון הקים רשת בתי ספר ברחבי תחום המושב וברוסיה, ולאחר מלחמת העולם הראשונה התרחב לארצות המערב ופתח סניפים ברחבי העולם.
בסוף אוקטובר 1930, ערך הסניף הבריטי של "אורט" סעודה בהשתתפות אנשי רוח, נדבנים ורבנים – ג'ורג' ברנרד שו, ה. ג'. וולס, הלורד רוטשילד, הרב הראשי של בריטניה יוסף צבי הרץ, וכן אלברט איינשטיין, שהביע את הערכתו לארגון בנאום שנשא באירוע: "אין זה דבר של מה בכך עבורי להתגבר על נטייתי לחיות חיים של התבוננות שקטה. עם זאת, אין ביכולתי שלא להיענות לזעקתה של חברת אורט [...]. מכיוון שבכך אני בו בזמן נענה לזעקתם של בני עמנו הכורעים תחת העול".
אלברט איינשטיין (1879-1955), מן הפיזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה-20, אבי תורת היחסות וממניחי היסודות לתורת הקוונטים; חתן פרס נובל לפיזיקה. נולד בעיר אולם (Ulm) בדרום גרמניה למשפחה יהודית, למד בשוויץ ושימש כפרופסור באוניברסיטאות שונות. נוסף על עבודתו המדעית עסק במשך שנים רבות בפעילות ציבורית ופוליטית ענפה. יחסו של איינשטיין ליהדות היה מורכב; הוא לא אחז באמונה דתית אורתודוקסית, אלא העיד על עצמו כי הוא "מאמין באלוהיו של שפינוזה"; אף על פי כן, הזדהה כיהודי, הרבה להביע דאגה לגורלו של העם היהודי, ופעל למען מטרות וארגונים יהודיים; למעשה, הטקסט הפוליטי הראשון שפרסם המדען המפורסם בשנת 1919 עסק ברדיפות האנטישמיות מהן סבלו יהודי מזרח-אירופה שחיו כמהגרים בגרמניה; בספרו "Mein Weltbild" ("דמות עולמי – העולם כפי שהוא מצטייר לי"; 1934) הוא מצטט את הנאום שלעיל, בו הוא מהלל את "אורט" כארגון השואף למגר "נכויות חברתיות וכלכליות" קשות, הפוגעות בחברה היהודית עוד מימי הביניים.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה נרדף איינשטיין בשל הפציפיזם בו דגל, ובשל יהדותו. בשנת 1933 ויתר על אזרחותו הגרמנית והשתקע לצמיתות בארצות הברית יחד עם אשתו השנייה אלזה (1876-1936), שם הוצעה לו משרה במכון למחקר מתקדם (Study Institute for Advanced) בפרינסטון, ניו-ג'רזי, ושם חי עד מותו ב-18 באפריל 1955.
[1] דף, 28 ס"מ. מצב טוב. כתמים. סימני קיפול. קמטים קלים. שרידי הדבקת נייר בגב.
מכתב בכתב-ידו ובחתימתו של אלברט איינשטיין, ומכתבים בכתב-ידה ובחתימתה של אשתו השניה, אלזה. נשלחו אל חברתם, העיתונאית הדנית קארן סטמפה-בנדיקס. גרמנית.
1. מכתב מאלברט ואלזה איינשטיין. נכתב לחופי קריסטובל (פנמה) ונשלח מסיפון האונייה "אוקלנד" של חברת "HAPAG" ("Hamburg-Amerika Linie"). כתוב על נייר מכתבים של חברת "HAPAG". י31 בדצמבר 1932. גרמנית.
למכתב שני חלקים, הראשון בכתב-ידה של אלזה איינשטיין והשני בכתב-ידו ובחתימתו של אלברט איינשטיין (חתום A. Einstein).
במכתב מודה אלזה איינשטיין לסטמפה-בנדיקס על משלוח פירות ששלחה להם, ומספרת כמה מיטיבה ההפלגה עם בעלה, שנראה רגוע ושליו מתמיד. אלברט אף הוא מודה לסטמפה-בנדיקס בחום, ומוסיף: "לעתים קרובות אני נבוך כאשר מורעפים עליי טוב לב ואהדה שלא הרווחתי".
במחצית הראשונה של דצמבר 1932 הפליגו אלברט איינשטיין ואשתו השנייה אלזה לאמריקה על סיפון האונייה "אוקלנד", לרגל סבב הרצאות ופגישות הנוגעות לעתידו המקצועי של אלברט – מבלי לדעת כי לא ישובו עוד להתגורר בגרמניה.
ב-30 בינואר 1933, עת שהה הזוג באמריקה, מונה היטלר לקנצלר גרמניה. עליית הנאצים לשלטון פתחה פרק חדש בהיסטוריה הגרמנית. אלברט ואלזה שבו לאירופה פעם נוספת, אך נמנעו מלבקר בגרמניה. בבלגיה ויתר איינשטיין על אזרחותו הגרמנית (בפעם השנייה בחייו), גינה בפומבי את המשטר הנאצי הברברי, ופרש מהאקדמיה הפרוסית למדעים. רבים מחבריו ושותפיו לשעבר באקדמיה קיבלו את התפטרותו בשתיקה. ביתו של איינשטיין בכפר קפוט שליד פוטסדאם נבזז, פרס הוצע על ראשו, ובמאי 1933 נערכה שריפה פומבית של ספריו. בשובו לאמריקה קיבל איינשטיין את המשרה שהוצעה לו במוסד החדש שהוקם בפרינסטון – המכון למחקר מתקדם. יחד עם אלזה השתקע בפרינסטון, שם המשיך בפעילותו המדעית והפוליטית, ושם חי עד למותו ב-1955.
[1] דף, מקופל לשניים (שלושה עמודים כתובים), 18.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול וקמטים קלים. כתמים קלים. קרע קל בשוליים.
2-5. שלושה מכתבים וגלוית דואר בכתב ידה ובחתימתה של אלזה איינשטיין. אירופה, [שנות ה-30]. מכתב אחד כתוב על נייר המכתבים האישי של איינשטיין.
המכתבים עוסקים בנושאים אישיים שונים. באחד המכתבים מבקשת אלזה מסטמפה-בנדיקס שתסמן את מעטפות המכתבים הממוענים אליה "אישי" ו"דחוף", כיוון שאחרת אלברט מניחם על שולחנה מבלי להגיד לה, ושם הם נשכחים. במכתב אחר כותבת אלזה כי אלברט נמצא בדיוני חבר הלאומים בז'נבה זה עשרה ימים, ומבקשת מסטמפה-בנדיקס להתאזר בסבלנות בהמתינה לתשובה ממנו.
כמו כן, חולקת אלזה עם סטמפה-בנדיקס עצות לגבי גידול ילדים, מזמינה אותה לביקור (אך מבקשת שתודיע על הגעתה מראש מכיוון שהבית על-פי רוב הומה אורחים), מודה על הלחם שהיא נוהגת לשלוח לזוג ומבקשת ממנה לחדול מכך כי יש בנמצא די והותר לחם טרי, ועוד.
גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב. כתמים קלים, סימני קיפול וקמטים. קרעים חסרים בחלקו העליון של אחד המכתבים (ללא פגיעה בטקסט).
קארן סטמפה-בנדיקס (Karen Stampe Bendix, 1881-1963), אשת חינוך, תסריטאית וסופרת דנית. בתו של המלחין היהודי-דני ויקטור בנדיקס (Victor Bendix), ושל אשת האצולה, הסופרת והפילנתרופית ריגמור סטמפה-בנדיקס (Rigmor Stampe Bendix), בת הסנדקאות של הנס כריסטיאן אנדרסן. בשנות ה-30 התקרבה סטמפה-בנדיקס לזוג איינשטיין; פרסמה בעתון הדני "פוליטיקן" כתבת פרופיל ארוכה על איינשטיין.
מכתב בחתימת-ידו של אלברט איינשטיין, מודפס במכונת כתיבה על נייר מכתבים עם חותמת הטבעה אישית. ממוען לפתולוג האוסטרלי אלטון צ'אפל. פרינסטון (ניו ג'רזי), ארצות הברית. 23 בפברואר, 1954. אנגלית.
בראשית 1949, בצל מירוץ החימוש האמריקני-סובייטי, פנה אל איינשטיין הפתולוג הקווייקר האוסטרלי, ד"ר אלטון צ'אפל (Alton R. F. Chapple), בתחינה לשמוע "מספר מלים של מנהיגות ותקווה" מהפציפיסט הנודע (ראו: Einstein on Peace, עמ' 510). פנייתו של צ'אפל פתחה פתח לתכתובת בין השניים. איינשטיין אמנם תמך בפעולה צבאית נגד גרמניה הנאצית, והיה מאבות תכנית הגרעין האמריקנית, אך עם תום המלחמה שב לעסוק במרץ בקידום תפיסת עולמו הפציפיסטית, בה דגל לאורך רוב חייו, והיה לאחד מדובריו הבולטים של רעיון הפירוק מנשק גרעיני.
במכתב הקצר שלפנינו, אשר נכתב בשנת 1954, מביע איינשטיין בפני צ'אפל את הערכתו הבלתי מסויגת לפועלם של אנשי "אגודת הידידים" ("הקווייקרים"): "אני מחשיב את אגודת הידידים לקהילה הדתית אשר עומדת ברף המוסרי הגבוה ביותר. ככל שידיעתי משגת, הם מעולם לא נקטו בפשרות מזיקות והם פועלים תמיד אך ורק על-פי צו מצפונם. בחיים הבינלאומיים במיוחד, השפעתם נראית לי מועילה ויעילה מאוד".
בסוף המכתב מתייחס איינשטיין לסתירה שמצא צ'אפל במכתב קודם (מה-18 בפברואר 1949, ראו "קדם", מכירה 86 א', פריט 106). הסתירה הקיימת כביכול במכתב הקודם, היא בין הקביעה כי "כנותו של הפרט ואומץ לבו להיאבק על אמונותיו בכל הזדמנות, זהו הדבר המהותי היחיד" – המשפט החותם את המכתב, ובין הסעיף השלישי במכתב, בו מביע איינשטיין השלמה עם כך שאחד הגורמים המרכזיים המכשילים את המאבק לפירוז מנשק גרעיני הוא בעלי המקצועות הטכניים בדרג הנמוך, אנשים פשוטים התלויים לפרנסתם בתעשיית הנשק. לשיטתו של איינשטיין זו אינה סתירה כלל, מכיוון ש"אין לצפות לכך שכללים שתקפים עבור אליטה מוסרית פורצת דרך, יהיו תקפים עבור פשוטי העם".
נוסח המכתב שלפנינו מובא בספר "Einstein on Peace", בעריכתOtto Nathan ו-Heinz Norden, שוקן, ניו יורק, 1968 (אנגלית), עמ' 511.
[1] דף, 28 ס"מ. מצב טוב. כתמים קלים. סימני קיפול וקמטים. קרע זעיר בשוליים השמאליים.
הקהילה הנוצרית-פרוטסטנטית "אגודת הידידים" (Religious Society of Friends), הידועה יותר בשם "הקווייקרים" (Quakers), נוסדה באנגליה במאה ה-17, ומשם התפשטה למדינות רבות (כיום היא מונה למעלה מ-300 אלף חברים ברחבי העולם). הקהילה דוגלת בקשר בלתי מתווך בין המאמין לאלוהיו ומטיפה לשוויון בתוך קהילת המאמינים. הקווייקרים הראשונים אימצו גישה פציפיסטית מחמירה. הם ראו במלחמות דבר גשמי, שאין לו חלק במערכת השמימית, ולכן יש להימנע ממנו. מגישה זו נולדו מפעלי העזרה והסיוע ההומניטרי שהפכו מזוהים עם הקווייקרים, כמו גם נכונותם לשלם מחיר אישי כבד על אמונתם הפציפיסטית והסירוב להתגייס למלחמה.
איינשטיין הרבה להביע הערכה לקווייקרים. הפציפיזם של החברים, דחייתם את הלאומנות, לה התנגד כל ימיו, ורעיון "קדושת החיים" ("inviolability of life") בו הם מאמינים, הדהדו את תפישת עולמו של איינשטיין עצמו, אם כי שורשי שתי התפישות היו שונים בתכלית: אמונת הקווייקרים בסיסה בתאולוגיה, ואילו גישתו של איינשטיין נעדרת כל יסוד דתי. איינשטיין עמד איתן בפציפיזם הרדיקלי שלו עד לרגע בו תפסו הנאצים את השלטון בגרמניה. עליית הפאשיזם במערב הביאה אותו לשנות את עמדתו, גם אם באופן זמני, ולתמוך במאבק המזוין נגדו.
אלברט איינשטיין (1879-1955), מן הפיזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה-20, אבי תורת היחסות וממניחי היסודות לתורת הקוונטים; חתן פרס נובל לפיזיקה. נולד למשפחה יהודית בעיר אולם (Ulm) בדרום גרמניה, למד בשוויץ ושימש כפרופסור באוניברסיטאות שונות. נוסף על עבודתו המדעית עסק במשך שנים רבות בפעילות ציבורית ופוליטית ענפה; עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 ויתר על אזרחותו הגרמנית והשתקע בארצות הברית יחד עם אשתו השנייה אלזה איינשטיין (1876-1936), שם הוצעה לו משרה במכון למחקר מתקדם (Institute for Advanced Study) בפרינסטון, ניו-ג'רזי. עד סמוך למותו המשיך לעסוק באקטיביזם פוליטי, ופעל בערוצים מגוונים למיגור המלחמות. נפטר בפרינסטון ב-18 באפריל 1955.
מכתב מנשיא ארצות הברית לשעבר תאודור רוזוולט; מודפס במכונת כתיבה על נייר מכתבים רשמי וחתום בחתימת-ידו של רוזוולט (עם שלושה תיקונים בכתב יד). ממוען אל העיתונאי היהודי-אמריקני הרמן ברנשטיין, מייסד היומון "דער טאג". אויסטר ביי, ניו יורק, 12 באפריל, 1915. אנגלית.
במכתב משיב רוזוולט לפנייתו של ברנשטיין, וטוען כי טעות שנפלה בהדפסת מאמר שפרסם במגזין "מטרופוליטן" (כנראה מאמר בשם "The Need for Preparedness", אפריל 1915) הביאה לסילוף של דבריו.
ייתכן כי עקב הטעות בהדפסה ברנשטיין פירש את המאמר כאנטישמי, אולי בגלל המשפט: "אם [היהודי] נותר אך ורק 'יהודי באמריקה', ומצביע כיהודי, אין לו כלל מה לחפש באמריקה".
על כך משיב רוזוולט: "המשפט אליו אתה לכאורה מתייחס, ב'מטרופוליטן', אינו הגיוני בעליל בצורתו הנוכחית. בעקבות טעות כלשהי הוא נוצר מקיצור שני משפטים שונים", ומצטט את המשפטים במלואם: "זהו דבר מקומם לנסות להשפיע על עיצוב מדיניות הממשל האמריקני, במטרה להביא לכך שתעדיף את עניינה של מדינה אחרת, שבה נולד אחוז מסוים מאזרחינו, או אליה הוא קשור בקשרי מוצא [...] היהודי אשר נהיה אמריקני בתום לב זכאי בדיוק לאותו היחס לו זוכה הנוצרי; אך אם הוא נותר אך ורק 'יהודי באמריקה', ומצביע כיהודי, אין לו כלל מה לחפש באמריקה".
רוזוולט קובע כי שני המשפטים, כמו גם המאמר כולו, אינם זקוקים להסבר מצדו, "נהפוך הוא, הם ראויים להסכמתו הנמרצת של כל אזרח אמריקני טוב". לשיטתו, במאמרו מובעת בפשטות דרישה מכל אזרח אמריקני באשר הוא – בלא קשר לדתו, לארץ לידתו או למוצאו: "יהודי ונוכרי, קתולי ופרוטסטנטי, על כולם למלא את חובותיהם על בסיס שווה, ובהתאם, לזכות לאותו היחס, אך ורק על סמך איכויותיו של כל אדם כאדם".
דברים אלה עולים בקנה אחד עם התנגדותו של רוזוולט למה שנודע לימים כ"אמריקני הממוקף" (Hyphenated American), דהיינו, תפיסתם העצמית של אזרחים אמריקניים רבים המשמרים בזהותם קשרי נאמנות קיבוציים שאינם אמריקניים: יהודי-אמריקני, איטלקי-אמריקני, וכד', ועל כן, סופם שאינם מגלים נאמנות מלאה לארצות הברית, ושואפים להשפיע על מדיניותה באופן שייטיב עם אינטרסים זרים.
תאודור "טדי" רוזוולט (Theodore Roosevelt Jr, 1858-1919), הנשיא ה-26 של ארצות הברית, כיהן מטעם המפלגה הרפובליקנית בשנים 1901-1909. מגדולי הנשיאים האמריקניים, איש צבא, היסטוריון, סופר והרפתקן. בנושאי הפנים קידם מדיניות פרוגרסיבית, שכללה הידוק רגולציה בתחומים שונים, מאבק בתאגידים הגדולים, מאבק לשימור המשאבים הטבעיים, וקידום זכויות האזרח וזכויות העובדים. בנושאי חוץ הוביל מדיניות ניצית – הגדיל את הצי ושאף להרחיב את תחום ההשפעה האמריקני, אך לצד זאת, בשם היציבות העולמית תמך בחיזוק המוסדות הבינלאומיים. בקרב יהודי אמריקה, והעולם כולו, זכה לכבוד והערכה על עמדתו התקיפה כנגד הפרעות ביהודים ברוסיה וברומניה. היה הנשיא הראשון שמינה יהודי לחבר בקבינט הנשיאותי (אוסקר שטראוס – מזכיר מחלקת המסחר והעבודה). במהלך מלחמת העולם הראשונה, אחרי תום כהונתו, תמך בפומבי במדיניות תקיפה כלפי גרמניה, והרבה לבקר את היעדר הפטריוטיות של קהילות האירים-אמריקניים והגרמנים-אמריקניים; הפטריוטיזם שלו היה מדגם פשוט, ודרש מכל אזרח, ללא קשר לדתו או למוצאו, נאמנות ללא סייג לרפובליקה האמריקנית.
הרמן ברנשטיין (1876-1935), עיתונאי, איש ספר, פעיל יהודי-ציוני ודיפלומט. מייסד היומון היהודי ביידיש "דער טאג" ("היום"; Der Tog). נולד בתחומי האימפריה הרוסית, ובנעוריו היגר עם משפחתו לארצות הברית. פירסם קובץ שירה, סיפורים קצרים, ספרי עיון, רומן ותרגומים. עבד ככתב עבור עיתונים אמריקניים מובילים, ובין השאר סיקר את המהפכה ברוסיה, והתלווה לחיל המשלוח האמריקני במלחמת העולם הראשונה. נודע בספרו "התכתבות וילי-ניקי" (1918), בו חשף טלגרמות סודיות שהוחלפו בין הקיסר הגרמני וילהלם השני, והצאר הרוסי ניקולאי השני; את ההקדמה לספר כתב טדי רוזוולט. כיהן כשגריר ארה"ב באלבניה (1930-1933).
[2] דף (2 עמודים מודפסים במכונת כתיבה). מצב טוב. הדפים היו מודבקים זה לזה בפינה השמאלית העליונה. הפרדתם גרמה קרע חסר בפינה השמאלית של העמוד הראשון (ללא פגיעה בטקסט); שיירי דבק ונייר בפינה השמאלית של העמוד השני. כתמים קלים. סימני קיפול וקמטים קלים. רצועות צרות של נייר דבק נטול חומציות בשולי הדפים, בגב.