כתב-יד, "חופת חתנים" – פנקס "זכירת הכתובות" בכתב-ידו של רבי רפאל אבן צור אב"ד פאס, עם תיעוד של קרוב ל-300 כתובות נישואין שנכתבו בבית הדין. פאס (מרוקו), תשרי תר"כ [1859] עד אדר תרכ"ט [1869].
כתיבה מערבית רהוטה, נאה; שני טורים בעמוד. מן הכתיבה וצבעי הדיו המתחלפים ניכר כי החיבור נכתב לאורך השנים. כותרות בראשי העמודים: "חופת חתנים". בחלק מן הדפים נוספו ברכות בראש הדף או בפרט השנה: "ירבו שמחות בישראל כיר"א [כן יהי רצון אמן]"; ש'[נת] ישיש"ו לפ"ג" [ה' אלפים תרכ"א לפרט גדול]; "שנת ישיש"ו לפ"ק [תרכ"ו לפרט קטן]"; "ברכ"ת לפ"ק".
כתב-היד שלפנינו היה למראה עיני רבי יוסף בן נאים, המצטט ממנו פעם אחת בספרו "מלכי רבנן" (ירושלים, תרצ"א, דף ל/1, ערך רבי חיים ימין הכהן) בשם "מוהרר"ף אבן צור ז"ל בזכירת הכתובות". למיטב ידיעתנו, החיבור לא נדפס (למעט הציטוט בספר "מלכי רבנן").
בכתב-היד שלפנינו מתועדים (לרוב בכתיבה מליצית) כל כתובות הנישואין שנעשו בבית הדין בפאס בתקופה הנ"ל (הכתובות והשטרות במרוקו היו נכתבים על ידי סופרי בית הדין, על פי תקנות קדומות של הקהילות במרוקו). לפנינו מקור מידע עשיר לתולדות ומנהגי קהילת פאס ולתולדות משפחותיה ורבניה.
עיקר חשיבותו של כתב-היד שלפנינו הוא שימושו כספר יוחסין למשפחות יהודי מרוקו (ראה מסגרת על "זכירת הכתובות" של רבני פאס). הרשומות שלפנינו כוללות את שמות החתן והכלה ואבותיהם וייחוס משפחותיהם מדורי דורות (ראה גם פריט קודם ובמסגרת אודות יחס הכתובה אצל יהודי מרוקו). כמו כן, מתועדים ברשומות שמות העדים. ברבות מן הכתובות המתועדות שימש רבי רפאל בעצמו כאחד משני העדים וכותב: "עדים... ואנכי רפאל ן' צור הי"ו".
בנוסף, כוללות הרשומות פרטים נוספים משטרי הכתובה: סכומי הנדוניא, עיקר הכתובה ותוספת הכתובה ("עיו"ת" =עיקר ותוספת); ברכות לזוג (בדרך כלל בכתיבה מליצית); וכן פרטים שונים על בני הזוג וההסכמים השונים שנעשו בנישואין (בעיקר בנישואין של זיווג שני, בהם הסכמי הממון מורכבים יותר, וכוללים גם את הדאגה לילדיהם מהנישואין הקודמים – ראה במסגרת על "הסכמי נישואין וכללי התנהגות המופיעים בשטרי הכתובה"). בפנקס מתועדים מקרים רבים של "מחזיר גרושתו" ושל "כתובה דאירכסא", נישואין לשתי נשים (מנהג שעדיין היה מצוי במרוקו, להבדיל מבני אשכנז שקיבלו עליהם את "חרם דרבנו גרשום"), נישואי ייבום ונישואי יתומות שנתקדשו בעודן קטנות.
במקומות שונים בפנקס מוזכרות תקנות "רבותינו המגורשים" – כינוי לגדולי החכמים בדור הראשון של מגורשי ספרד, שהתיישבו במרוקו בכלל ובפאס בפרט. חכמים גדולים אלו נתמנו לדיינים בערי מרוקו ותיקנו בכל עיר תקנות שונות בענייני נישואין וענייני ממונות, על פי מנהגי יהדות ספרד.
באחת הרשומות, המתעדת את נישואיה של אשה מהעיר צפרו עם גבר מהעיר פאס, נזכרים הבדלי המנהגים בין הקהילות השונות במרוקו. ברשומה זו מסופר על התנאים הראשונים שנעשו קודם לנישואין, ביניהם התנאי שהחתונה תערך בצפרו. לבסוף ויתרה האשה על תנאי זה והנישואין נערכו בפאס, אך הותנה כי הזוג יחזור לגור בעיר צפרו, וכי בענייני הממונות יתנהגו על-פי התקנות שנתקבלו בעיר צפרו ע"י "רבותינו המגורשים": "...יען התנית עליו כששדכה שם בצפרו, התנית עמו לקבוע שם דירה, גם זאת טובה הצפינה בכנפיה [=התנתה עמו] להתנהג בין במיתה או בגירושין כאנשי מקומה צפרו יע"א [ישמרה עליון אמן] ולשם ג"כ תהיה הכניסה [החתונה], ובקושי גדול רפתה קשריה רפיון קל לשעה [=ויתרה מעט באופן זמני] להעשות הנישואין כאן פאס, אדעתא שיתקיימו תנאיה, ועדין חומרי מקום שיצאה משם עומדים במקומם בתק'[נת] רבותינו המגורשים נ"ן [נוחי נפש], ואין כל חדש ועל פיו ישא'ו וע"פ יבואו, ורצה הבעל הנז' וקע"ע בספ"י [וקבל על עצמו בסבר פנים יפות] להעשות כן לקבוע דירה בצפרו יע"א, ולהיות נידון הוא וזרעו אחריו כמנהג אנשי קדש צפרו יע"א באוחזין בתק'[נה] הראשונה כנז', ואין הולכין אחר מקום הכתיבה שהוראת שעה היתה, ואדעתא דהכי רצתה לבוא בברית הזיווג, ונש"ח [ונשבע שבועה חמורה] הבעל הנז' לקיים הוא וזרעו כל האמור. ואף גם זאת בהיותם בארץ אוהביהם צפרו יע"א, אין כח ושלטון לבעלה לעכב על ידה היא לאה, מלכת אל בית אביה כל עת שיעלה בחשקה, ואם מאן ימאן הבעל לאחת מאלה יוציא ויתן כתו'[בתה]..." (אייר תרכ"ו; דף [16]/ב).
הגאון רבי רפאל ב"ר שלמה אבן צור (תק"ץ-תרע"ז), אב"ד פאס. כיהן תחילה כסופר בית הדין בפאס, ולאחר מכן נתמנה לאב"ד העיר. זכה לתורה וגדולה במקום אחד, ומלבד חכמתו בתורה היה עשיר ובעל נכסים. הותיר אחריו מספר חיבורים בהלכה וחידושים בעניינים שונים. נודע גם כאספן ספרים וכתבי-יד, "אסף וקבץ ספרים רבים בכל מקצועות התורה נוסף על ספרים שירש מאבותיו הקדושים לרוב והניח אחריו אוצר גדול מלא ספרים..." (מלכי רבנן, דף קה/2).
[19] דף כתובים (כ-33 עמודים) ועוד דפים ריקים. 23 ס"מ. נייר איכותי. מצב טוב-בינוני. כתמים. סימני עש, עם פגיעות בטקסט. כריכה חדשה, עם שדרת עור.

"זכירת הכתובות" של רבני פאס – ספרי היוחסין של יהודי מרוקו
פנקסי העתקת הכתובות של חכמי בתי הדין במרוקו נקראים במקורות שונים בשם "זכירת הכתובות" או "מזכרת כתובות".
חיבורים אלו מהווים מקור עשיר לתולדות יהודי מרוקו, ומופיעים בהם תיעודי יוחסין מפורטים, שכמעט לא נמצא כמותם בשום עדה אחרת. על פי אזכורים בכמה מקורות ידוע לנו על מספר פנקסים של "זכירת כתובות" שכתבו גדולי חכמי מרוקו, אך חיבורים אלה לא נדפסו.
רבי יוסף בן נאים, בספרו "מלכי רבנן" (ירושלים, תרצ"א) לתולדות רבני מרוקו, מביא ידיעות רבות מחיבורים כאלה ומשטרי כתובה, בהם גם ציטוט קטע מכתב היד שלפנינו – ראה להלן. גם בספרו שו"ת "שארית הצאן" (ח"א, סי' צו וסי' קכב) מביא רבי יוסף בן נאים דברים בשם "זכירת הכתובות בכת"י מוהרר"פ אבן צור זצ"ל" (לא מצאנו אותם בכתב-היד שלפנינו, ויתכן שמדובר בחלק נוסף של החיבור, משנים אחרות).
גם לאבי סב-סבו של רבי רפאל – הגאון ה"יעב"ץ" רבי יעקב אבן צור אב"ד פאס, היה פנקס "זכירת הכתובות". הוא מצוטט מספר פעמים ב"מלכי רבנן" וכן בספר "פרחי שושנים" לרבי ידידיה מונסונייגו. גם רבי רפאל עובד אבן צור [בן הרב יעב"ץ] כתב חיבור דומה והוא מצוטט גם כן ב"מלכי רבנן".
בכתב-היד שלפנינו מוזכר פעמים רבות חיבור בשם "ספר יוחסין להרמ"ז [להרב מורי זקני] גאון יעקב זלה"ה" (ראה להלן), וכפי הנראה הוא פנקס "זכירת הכתובות" הנ"ל של היעב"ץ.
חיבור מעין זה היה המקור העיקרי ל"אגרת יחס פאס" שחיבר רבי אבנר ישראל הצרפתי, אשר נדפסה בספר "פאס וחכמיה" (ראה שם ח"א, עמ' 138 ועמ' 141).
בספר "מלכי רבנן" מספר רבי יוסף בן נאים על רשימות גנאלוגיות שמצא בכתב ידו של רבי נתן מימי, שכתב: "...אני הצעיר נתן מימי יצ"ו, להודיע ולהשמיע אני הכותב שכמה משפחו'[ת] אבד שמם וזכרם מן המערב, כי עברתי וטיילתי בזכירה ישנה של כתובות, ולקטתי מהם יחוסי משפחות שלא נשאר לנו יחוסם כלל, כגון...." (מלכי רבנן, דף צט/1).

יחס הכתובה בכתב-היד שלפנינו
ברשומות רבות בכתב-היד שלפנינו מופיע "יחס הכתובה" של החתן או הכלה או שניהם. באחת הרשומות, הועתק "יחס הכתובה", עם רשימת 11 דורות של משפחת אלבז, אבות-אבותיה של הכלה, ורשימת ארבעה דורות של משפחת אדרעי, אבות-אבותיו של החתן: "דב"ש [=רביעי בשבת] ד' בו [=כסלו שנת תר"כ], בחו"ן [=בחור חכם ונבון] כ"ה רפאל סי"ט, בהמו"ן [=בן המשכיל ונבון] יצחק רחמים הנק'[רא] חאכו נ"ע, בהישיש מסעוד נ"ע, בהי'[קר] וואעיש נ"ע, המ'[כונה] אדרעי – ובתו'[לה] מזל טוב, בהח'[כם] הש'[לם] כהה"ר משה, בהנו"ח [=בן הנבון וחכם] שם טוב, בהח' הש' והותיק פרי צדיק עץ חיים כהה"ר רפאל משה ז"ל, בלאו"ץ [=בן לאותו צדיק] הרה"ג מעוז ומגדול, אבן הראשה, נהורא דשמשא, איש אלקים קדוש הוא, בישראל גדול שמו, אור נערב נר המערב, שמו נודע בשערים, גוזר ים החכמה לגזרים, דגל התורה הרים, אור מופלא וכבוד ה' מלא, צדק ומשפט מכון כסאו, מוהר"ר שמואל זלה"ה, בן הח' הש' והותי'[ק], הולך ביושרו, יר"א [=ירא אלוקים] ענותן ושפל ברך, כהה"ר יצחק ז"ל, בהחו"ן יר"א וסר מרע כה"ר שמואל נ"ע, בהנו"ח המו"ן צניע ומעלי ה"ר יצחק נ"ע, בהחה"ש [=בן החכם השלם] כהה"ר שמואל ז"ל, בהחו"ן דחיל חטאין כה"ר יצחק ז"ל, בהחה"ש והותי'[ק] כהה"ר שמואל ז"ל, בלאו"ץ הח' הש' והכו'[לל] המקובל, תורת אמת היתה בפיהו, כמוה"ר יעקב זלה"ה, המ'[כונה] אלבאז..." (כסלו תר"כ; דף [1]/ב).
בכתב-היד שלפנינו מקצר לפעמים רבי רפאל אבן צור את כתיבת "יחס הכתובה", באמצעות הפניה ליחס שכבר מפורט במקום אחר – בספרי יחס אחרים, שנכתבו על ידו או על ידי אחרים. במספר מקומות הוא מפנה למה שכתב "הרמ"ז גאון יעקב זלה"ה" [כפי הנראה "הרב מורי זקני" – הוא הגאון רבי יעקב בן צור "יעב"ץ" – מאבות אבותיו, שכיהן ברבנות פאס כמה דורות לפניו]: "עי' כתוב בספר יוחסין להרמ"ז גאון יעקב זלה"ה" (אלול תר"כ; דף [3]/ב); "עי' בס' יוחסין להרמ"ז גאון יעקב זיע"א" (חשון תרכ"א; דף [4]/א); "עי' יחוסו אלול תרי"ב" (שבט תרכ"א; דף [4]/ב); "עי' בספר יוחסין אלול תר"ט" (תמוז תרכ"ב; דף [8]/א).
לדוגמה – בחודש חשון תרכ"א, מופיע תיעוד של נישואי הדיין רבי ידידיה מונסונייגו [כנראה נישואיו השניים, בימי זקנתו]. ביחס משפחת החתן, הוא מקצר ושולח לעיין בספר יוחסין של "הרמ"ז גאון יעקב", אולם ביחס הכתובה של הכלה הוא מפרט חמשה דורות של רבני משפחת בן סמחון, עם כל תארי הכבוד וסיפור שבחיהם: "אור ראשון בש'[בת] כ"ו בו, ידידינו רב פעלים ורב כח, הדו"ם [=הדיין ומצויין] כמוה"ר ידידיה מונסוניגו, עי' ביוחסין להרמ"ז גאון יעקב זיע"א וקח לך משם – ומתרכתא [=והגרושה] שמחה, בת הח' הש', רודף צדקה וחסד, מלביש ערומים, חונן דלים, כהה"ר מימון ז"ל, בן איש חי, הן גבי'ר ונעלה, לשם ולתהלה, רחים ומוקיר רבנן, נדיב נדיבות יעץ, פזר נתן לאביונים, הולך את חכמים, זקן מלא רחמים, אוהב שלום ורודף שלום, תם וישר, יר"א וס"מ [=ירא אלוקים וסר מרע], כה"ר בנימין ז"ל, בהישיש שלמה נ"ע, בהחו"ן כה"ר שלם ז"ל, בן לאותו צדיק חסיד ישר, זקן שקנה חכמה, הדו"מ כמוה"ר יעקב זלה"ה, המ'[כונה] ן' סמחון..." (דף [4]/א). [החתן הנזכר הוא הגאון רבי ידידיה מונסונייגו – השני (תק"ס בערך-תרכ"ח), בעל שו"ת "דבר אמת". מגאוני פאס ומגדולי חכמי מרוקו. רבי ידידיה הוא המפורסם מרבני משפחת מונסונייגו שישבו בפאס; בנו של רבי רפאל אהרן, בנו של רבי ידידיה הראשון. סביו זקנו של הגאון הישיש רבי ידידיה מונסונייגו שכיהן כרבה הראשי של מרוקו עשרות שנים והוציא לאור את הספר "דבר אמת" (פאס, תשי"ב). בספר "מלכי רבנן" מונה המחבר עשרות חיבורים שנותרו ממנו בכת"י].
התארים המליציים נכתבו בדרך כלל לפאר ולרומם רבנים וצדיקים, חסידים ואנשי מעשה, אולם לפעמים נרשמו תארים מליציים גם אצל פשוטי העם, כמו לדוגמה, ברשומת נישואין שנעשו "בדב"ש" [=ברביעי בשבת] י' אדר ראשון תרכ"ד: "ב"ב [=בו ביום] בחור יוסף ס"ט, יודע נגן עלי נבל על השמינית ובצלצול, בה"ר יעקב נ"ע, המ'[כונה] בוזאגלו – ובתו'[לה] שמחה, בה"ר יעקב נ"ע, בה"ר ראובן נ"ע, המ'[כונה] ן' אזראד..." (דף [13]/ב).
כאמור, כתב-היד שלפנינו צוטט ב"מלכי רבנן" (ירושלים, תרצ"א, דף ל/1, ערך רבי חיים ימין הכהן), הכותב שם בפתיחה לציטוט: "חזי יקר סהדותא דאסהיד עליה מוהרר"ף אבן צור ז"ל בזכירת הכתובות, וז"ל [=וזה לשונו]: ידיד ה' ואוהבו, כל דבר טוב נמצא בו... כהה"ר חיים ימין, יעמד חי ובריא אולם".
הקטע המצוטט הנ"ל מופיע בכתב-היד שלפנינו, בעמוד האחרון, באמצע הרשומה המתעדת כתובת נישואי יבום, בה מופיעים שמונה דורות של אבות-אבותיו של החתן המייבם, וששה דורות של אבות-אבותיה של האשה המתייבמת: "אור ב' בש'[בת] טו"ב בו [=י"ז חשון], בחור מסעוד ס"ט, ברכ"ה ה"ר מנשה ס"ט, בהמו"ן ומעולה, צניע ומעלי, רחים ומוקי"ר [=ומוקיר רבנן], תם וישר, יר"א וס"ם, כה"ר נחמיאש נ"ע, בהנו"ח מו"ן ישיש וכשר מנשה נ"ע, בהנו"ח אפרים נ"ע, בהנו"ח שב גם ישיש ה"ר מנשה נ"ע, בהנו"ח אפרים נ"ע, בהנו"ח צניע ומעלי הנבון מנשה נ"ע, ברכ"ה חכם ונעלה לשם ולתהלה כהה"ר אפרים הכהן ז"ל, המ'[כונה] אלכלאץ – כנס יבמתו מסעודא, בת ידידינו, ידיד ה' ואוהבו, כל דבר טוב נמצא בו, כל דרך ומדה רמה, מרבה ישיב'ה מרבה חכמה (שם רמ'ז אחת ממדותיו הגונות, מחזיק ברכי דרבנן דשלהי, מטיל מלאי לכיסן של ת"ח [=תלמידי חכמים] ומהני גרונן, עושה וּמְעַשֶה, מושך אחרים עמו, ביודעי ומכירו אני, שעל ידי מתחלק להם לת"ח הע"י מדי שבת בשבתו, בעל הגמול כגמולו ישלם לו, כיר"א), ה"ה אהובינו הח' הש' רצ"ו [=רודף צדקה וחסד] כהה"ר חיים ימין, יעמד ח'י ובריא כיר"א, בהח' הש' וכשר יר"א כהה"ר אהרן ז"ל, ברכ"ה איש נבון וחכם כה"ר ימין נ"ע, ברכ"ה יצחק נ"ע, ברכ"ה הח' הש' ראש הסדר כהה"ר ימין ז"ל הכהן המ"ס [אולי, המכונה סקאלי, משפחת כהנים מיוחסת במרוקו] – אשת אברהם אחיו המת נ"ע שנשאת לו בתולה... וש"ח [=ונשבע שבועה חמורה] שלא יוציא למדינ"א [=למדינה אחרת] אלא עפי"ר [=על פי רצונה], וש"ח שלא ישא אשה אחרת עליה ע"ס [=עד סוף] חמש שנים בשום אופן כלל לא, ועוד חמש שנים אם נבנה ממנה בזרע זכר, אין לו רשות לישא בחמש שנים האחרונות הבאים אחר חמש'[ת] הראשונות..." (חשון תרכ"ט; דף [19]/א).

הסכמי נישואין וכללי התנהגות המופיעים בשטרי הכתובה
בכמה מן הרשומות מתועדים תנאים נוספים שנעשו בין בני הזוג, כגון כללי התנהגות. התנאים שבכתובות מלמדים על המורכבויות בחיי המשפחה של הזוגות המתחתנים בזיווג שני. תנאי כתובות אלו כוללים את צרכי הטיפול בילדים מנישואין קודמים, או את הדאגה להורים. למשל, אחת הרשומות מספרת על חתונת אלמן ואלמנה - החתן אברהם בן יוסף אביחצירא נשא אשה "אלמנה וגרושה" ממשפחת בר ששת, ומתנה עמה שורה של תנאים: "...עוד תהא בדירה אחת עם אביו יוסף בבית א'[חד] ובעיסה א'[חת] כל זמן דעת הבעל נוחה מזה. גם זו תהא מטפלת ומספקת צורכי הבן אשר לבעל מאחרת אתה בבית, עד יזכה הבן לחופה. עוד לסוף שנתיים אם לא זכתה האשה לזש"ק משניהם [זרע של קיימא מנישואין אלו, ילדים משותפים], רשאי לישא אחרת..." (תשרי תרכ"ז; דף [17]/א).
תיעוד דומה מופיע בכתובת נישואי אשה שנייה, הנכנסת לגור עם הבעל באותו בית בו גרה אשתו הראשונה ("צרתה"). בין התנאים בכתובה זו נכתב: "...ותהא דרה עם צרתה במדור אח'[ד] ובעיסה א'[חת] כל זמן שדעת הבעל נוחה בזה". באותה הכתובה הופיע תנאי מעניין נוסף שהתנה הבעל, המפחד מקללות של האשה: "ועוד התנה עליה שאם קִלַלתּוֹ או אפי' מסרה עליו דין לשמים, שתפסיד כתו'[בתה], ובדיבורו הקל נאמן הבעל על זה להפסידה כתו'[בתה]..." (אב תרכ"ג; דף [11]/א).
במקרים אחרים הייתה יד האשה על העליונה והיא זאת שהתנתה את התנאים לבעלה. באחת הכתובות הרשומות בפנקס שלפנינו, האשה מתנה עם הבעל כי בתה הנשואה תוכל לדור עמם בביתם, אם תאלץ לברוח מבית בעלה: "...והתנית האשה על בעלה, שכל עוד שהיא נשואה לו, כשיהיה לבתה שמבעלה הראשון נ"ע קטטה ודברי ריבות עם בעל הבת או עם בית חמיה או תתאלמן הבת או תתגרש ח"ו, ושבה אל בית בעל אמה... ולנה בביתו כל עודה במחלוקת או עד תנשא הבת לאיש... או עד שמן השמים ירוחמו להכניס אהבה ושלום בין הבת לבין בעלה או לבין בית חמיה..." (אב תרכ"ח; דף [18]/א).
ברישום כתובה אחרת נזכרים תנאי האשה עם בעל שבעברו היה מכור להימורים ומשחקי קוביה: "...והתנית עליו שלא יתעסק בשחוק הקוביא הנק'[רא] קארטא [קלפים], וקים ליה בלאו דאל תקרב וכו' כפעם בפעם, ואם ישוב עוד לכסלה לשחוק כמקדם, אז חל עליו חובת פיר'[עון] סַכֵי כל כתו'[בתה] ויגרשנה" (אלול תרכ"ג; דף [11]/א).