שטר כתובה בכתב-יד, לנישואי החתן רבי רפאל ברדוגו, עם הכלה בת רבי יהודה ברדוגו. בחתימות העדים רבני בית הדין: רבי שמואל ן' ואעיש ורבי משה ן' שלוּש. מקנס (מרוקו), כסלו תקע"ב [1811].
החתן – "המלאך רפאל" – היה כבר באותה עת רבה הראשי של העיר, ומדובר בנישואין מאוחרים שלו (בזיווג שלישי או רביעי; לפי המסופר, רבי רפאל סבל יסורים רבים, בהם מיתת שלוש נשותיו בחייו).
כמנהג יהודי מרוקו נרשמו ב"יחס הכתובה" (ראה מסגרת) שמות אבותיהם ואבות-אבותיהם של החתן והכלה, עד לסב המשותף לשניהם רבי יוסף בירדוגו: "...איך השם הטוב החכם השלם הדיין המצויין עצום ורב כמוה"ר רפאל ס"ט, בר כבוד השם הטוב החכם השלם הדיין המצויין, גוזר החכמה לגזרים, זה סיני ועוקר הרים כמוהה"ר מרדכי זלה"ה, בר החכם השלם כהה"ר יוסף זלה"ה המכונה בירדוגו – אמר לה להכבודה הצנועה [--ילא] כלתא דא, בת כבוד החכם השלם כהה"ר יהודה ס"ט בר כבוד ה"ה החכם השלם כהה"ר שלמה זלה"ה, בר כבוד ה"ה החכם השלם הרב [...] הדיין המצויין כמוה"ר יהודה זלה"ה, בר כבוד ה"ה החכם השלם כהה"ר יוסף זלה"ה המכונה בירדוגו...".
בשולי הכתובה, לאחר חתימות העדים, הוספה (באותיות קטנות), ובה תנאים נוספים שנעשו בנישואין אלו (קרועה וחסרה).
החתן – רבי רפאל בירדוגו (תק"ו-תקפ"ב), מגדולי גאוני מרוקו לדורותיה. נודע בכינויו: "המלאך רפאל" על שם קדושתו המופלגת (ראה על כך בספר "מלכי רבנן" דפים קו-קז). בנו ותלמידו של "הרב המרבי"ץ" – רבי מרדכי בן יוסף בירדוגו (תע"ה-תקכ"ב), שהיה אב בית הדין במקנס, ראש ישיבה ומרביץ תורה. אמו מרת בליידא, הייתה בתו של הרב המשבי"ר – רבי משה ב"ר אברהם בירדוגו (תל"ט-תצ"א), ראש הישיבה ואב בית הדין במקנס [שהיה רבו המובהק של חתנו וקרובו הרב "המרבי"ץ" אבי "המלאך רפאל"]. רבי רפאל למד תורה גם מפי אחיו הגדול רבי יקותיאל בירדוגו, שהיה מגדולי חכמי העיר.
רבי רפאל נודע בגאונותו ובתקיפותו הרבה. חידושי תורתו מצטיינים במקוריות וחדשנות נגד פירושי הקדמונים. חכמים רבים בדורו לא תמיד הסכימו לדרכו החדשנית, אך למרות כך דעתו היתה המכרעת, וסמכותו הוכרה כרב-רבנן, ואליו פנו כל חכמי מרוקו למצוא פסק והלכה ברורה. אחיינו רבי יעקב ב"ר יקותיאל ברדוגו כותב עליו בתשובה: "...ובפרט הרב מר דודי, שהוא אילן גדול לסמוך עליו... ואפילו בחייו כל חכמי דורו היו נשמעים לו כמשה מפי הגבורה" (שו"ת שופריה דיעקב, סימן כו). מתורתו נדפסו ספרים רבים: שו"ת משפטים ישרים, ספר תורות אמת על השולחן ערוך, וספרי דרוש על התורה ואגדות חז"ל (שחלקם נדפסו במהדורות מצומצמות מאד).
הכלה היא בת רבי יהודה ברדוגו, נכדו של הגאון רבי יהודה ברדוגו (ת"נ-תק"ד) בעל "מים עמוקים", דוד-אביו של החתן, ותלמידו המובהק של קרובם הרב המשבי"ר.
החותם הראשון: רבי שמואל בן וַאעִיש (תצ"ח-תקע"ח), גאון ואיש קדוש, מגדולי רבני ודייני העיר מקנס ומראשי הישיבה בעיר – "חסיד ובעל מעשים טובים... חכם גדול קולע אל השערה... ובעת מותו נראו פלאות גדולות... דיין ומצויין, זקן ויושב בישיבה, ומתנהג בחסידות..." (מלכי רבנן, דף קכא). בספר "מלכי רבנן" (שם) מסופרים עליו מעשי פלא ומופת, בהם הסיפור על הברחת אריה מהעיר, לאחר שראה את כוח קדושתו הרבה.
החותם השני: רבי משה בן שלוּש, דיין וסופר שטרות בעיר מקנס, ראה אודותיו בספר "מלכי רבנן" (דף צ/2). חתום על תשובות ופסקי דין משנות התק"נ-תק"ע בקירוב, שנדפסו בשו"ת אבני שי"ש לרבי שאול ישועה אבוטבול.
[1] דף. כ-15.5X21 ס"מ. מצב בינוני. כתמים ובלאי. קרעים וקרעים חסרים, עם פגיעות בטקסט. הכתובה משוקמת ומודבקת על נייר. רישומים.

"יחס הכתובה" במשפחות המיוחסות של יהודי מרוקו
מנהג המשפחות המיוחסות של יהודי מרוקו, לרשום בשטרי הכתובה את ייחוס אבותיהם ואבות-אבותיהם. מנהג זה נוהג בחלק ממשפחות יוצאי מרוקו עד ימינו. יש הנוהגים לרשום את שמות האב והסבים שעדיין בחיים עד לשם הסב שנפטר, ויש הכותבים את יחוס אבותיהם למעלה בקודש עד ארבעה דורות, או אפילו עד שבעה ועשרה דורות, ולפעמים עד דור "המגורשים" – היהודים שהגיעו למרוקו במאה ה-15 בקירוב, לאחר שגורשו ב"גירוש ספרד" הראשון (בשנת קנ"א 1391) והשני (בשנת "מזר"ה ישראל" רנ"ב 1492).
לרישומים אלו ערך היסטורי וגנאלוגי רב, והם מכונים בשם "יחס הכתובה". בספר "מלכי רבנן" שהוא המקור המוסמך לתולדות רבני וחכמי מרוקו, מובאים בעשרות מקומות תארי-חשיבות וידיעות שהמחבר שאב מתוך רשימות "יחס הכתובה" הנמצאות בידי משפחות שונות, ומתוך ספרי היחס "זכירת הכתובות" של חכמי פאס – ראה להלן מסגרת נוספת.
תארי "יחס הכתובה" מהווים מקור בר סמכא להכרת יחודו ועניינו של כל חכם שתואר בהם. נוסח התארים שניתן לכל אחד הוא בדרך כלל קבוע והם כתובים לעתים בנוסח מליצי, כדרכם של חכמי מרוקו [סופרי הכתובות במרוקו היו בדרך כלל הרבנים חברי בתי הדין והם היו מדקדקים בנוסח התארים]. יש שכותבים עליהם "החכם הכולל, אין גומרין עליו את ההלל", או "החכם השלם", ויש שכותבים עליהם רק "הזקן הכשר", או "זקן ונשוא פנים". יש שכותבים עליהם "הגמו"ן" [הגביר מופלג ונבון/נדיב], ויש שכותבים עליהם "הגביר הנעלה". מקובלים וצדיקים היו מתוארים בשם "צדיק יסוד עולם", או "חסידא קדישא" / "חסיד ובעל מעשים טובים" / "ענוותן ושפל ברך, המתחסד עם קונו" / "המתנהג בחסידות". פועלי ישועות ואנשי מופת תוארו בשם "הרב המלוב"ן" [המלומד בניסים] או "צדיק עושה פלא". דייני בתי הדין, שהיו בדרך כלל הסמכות הגבוהה בין חכמי העיר, נקראו בדרך כלל בשם "הדיין המצויין", ומי ששימש כרב ראשי או אב בית דין נקרא לעתים בשם המליצי "עצום ורב" או "הרב המובהק". למדני העיר הצעירים נקראו לפעמים בשם "פלפלן בחכמה" או "אב בחכמה", וגדולי החכמים נקראו בשם "המאור הגדול, סיני ועוקר הרים" או "אילנא רברבא" / "האשל הגדול" / "אבי התעודה הרב המופלא".
בכתובה שלפנינו נזכר שמו של "הרב המרבי"ץ" אבי החתן, שהיה מגדולי ראשי הישיבות במרוקו, ונכתבה עליו ב"יחס הכתובה" שורת תארים מופלגים: "החכם השלם הדיין המצויין, גוזר החכמה לגזרים, זה סיני ועוקר הרים כמוהה"ר מרדכי זלה"ה".
גם על סביה-זקנה של הכלה, רבי יהודה בירדוגו בעל "מים עמוקים", שהיה מגדולי חכמי מקנס, נכתבה שורה ארוכה של תארים: "כבוד ה"ה החכם השלם הרב [...] הדיין המצויין כמוה"ר יהודה זלה"ה". זאת בניגוד לרבנים אחרים מאבות משפחת בירדוגו, שנקראו בכתובה זו בקצרה בשם "החכם השלם".