מכירה 86 - חלק א': פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove אמנות filter אמנות
- (-) Remove art filter art
הדיוקן נעשה על-פי תצלום של רבי שמעון סופר שהופץ, כפי הנראה, סמוך לאחר פטירתו (ראו דוגמאות באוסף התצלומים של אברהם שבדרון בספריה הלאומית).
הגאון רבי שמעון סופר מקראקא (תקפ"א-תרמ"ג), בנו ותלמידו של ה"חתם סופר", מגדולי דורו, גאון מופלג, קדוש וטהור מנעוריו. היה מוחזק אצל אביו כזך הרעיון והשכל, והיה סומך על סברותיו מגיל צעיר. עסק גם בתורת הקבלה עפ"י עצת אביו. כיהן ברבנות מטרסדורף ובשנת תרכ"א נתמנה לאב"ד קראקא. מראשי היהדות האורתודוקסית בגליציה, כיהן גם כציר בפרלמנט בווינה. ספריו "מכתב סופר" – שו"ת וחידושים על הש"ס, דרושים וחידושים על התורה.
65X50 ס"מ בקירוב, במסגרת עץ נאה (72X86 ס"מ). מצב בינוני. פגמים וסדקים בבד. קילופים קלים. רצועות בד ישנות לשיקום בגב. שברים במסגרת.
דיוקן רבי מרדכי יפה (ת"ק-תקע"ד), אב"ד שוורין ורבה הראשי של דוכסות מקלנבורג-שוורין, מצאצאיו של רבי מרדכי יפה "בעל הלבושים". ציור שמן על קרטון. בגב הציור רישומים משפחתיים בגרמנית.
דיוקן רבי מרדכי יפה, אוחז בספר הלבוש, ולצדו קולמוס. בגב הציור, הכיתוב "מרדכי יפה", ותחתיו, בגרמנית, רישומים משפחתיים המתעדים כמה דורות של צאצאיו ובני משפחותיהם: יטה (Jette, הנרייטה), אשתו של זליג יוסף יפה (Selig Joseph Jaffe, 1802-1884); מתילדה (Mathilde) יפה (1863-1929), אשתו של רבי דוד מנהיימר (1863-1919) – רב הדוכסות הגדולה של אולדנבורג, וילדיהם; ועוד.
דיוקן זה נדפס בספר "אבות ומדות, פרקי זכרונות ומאורעות מימים לא רחוקים", מאת אליעזר לוי (מצאצאי "בעל הלבושים"). הוצאת אברהם ציוני, תל-אביב, תשכ"ג 1962.
רבי מרדכי (מרקוס) יפה (ת"ק-תקע"ד 1740-1813), אב"ד שוורין ורבה הראשי של דוכסות מקלנבורג-שוורין. מחשובי הרבנים בגרמניה. דור שישי (בן אחר בן) לרבי מרדכי יפה "בעל הלבושים" (ר"צ-שע"ב).
נולד בברלין לאביו רבי אליעזר (לזרוס) ב"ר נחמיה יפה. בהיותו בן 14 נסע ללמוד תורה בישיבה בליסא, ושם הוסמך לרבנות. נישא לבתו של ראש הקהל בליסא ר' אייזיק סגל, וממנה נולדו לו עשרה ילדים. בשנת תק"ל בקירוב נתמנה לדיין בשוורין, ובהמשך נתמנה לאב"ד שוורין ולרבה הראשי של דוכסות מקלנבורג-שוורין (על מקומו של רבי יהושע שפירא, שכיהן בה בשנים תקל"ב-תקל"ה). דודו של רבי מרדכי, רבי ישעיה יפה, כיהן כאב"ד דג' הקהילות אה"ו וכראש ישיבה באלטונה במשך ארבעים שנה. רבי מרדכי יפה סירב מספר פעמים להזמנה לכהן כרב ג' הקהילות אה"ו וכרב הקהילה היהודית בקופנהגן. היה אהוב על יהודים ושאינם יהודים כאחד, ולאחר פטירתו בגיל 73 הספידו אותו גם העיתונים הלא-יהודיים.
25.5X31 ס"מ בקירוב. פגמים וקילופים קלים (פגיעה קלה בציור ופגיעות ברישומים שבגב). נתון במסגרת 32X37.5 ס"מ.
גזירת שוורין – פולמוס הלנת המת
בשנת תקל"ב פרסם הדוכס פרידריך השני ממקלנבורג-שוורין פקודה המחייבת את היהודים להלין את מתיהם שלושה ימים קודם קבורתם, על מנת למנוע קבורת "מת מדומה" (קבורה של אנשים חיים). הדוכס, שקיבל את עמדתו של מומר יהודי שטען בפניו כי איסור הלנת המת מבוסס על נימוקים קבליים בלבד ואינו מוזכר במקרא או בתלמוד, נתן ליהודי הדוכסות שלושה שבועות כדי להשיג חוות-דעת שונה משני חכמים יהודיים נודעים מחוץ למקומם. רבה של שוורין רבי מרדכי יפה פנה אפוא לעזרה אל רבי יעקב עמדין (היעב"ץ) ואל המשכיל הנודע משה מנדלסון, שהיו לו מהלכים בשלטון ושלט היטב בשפה הגרמנית. משה מנדלסון, שניסח אמנם מכתב מנומק והצליח לשכנע את הדוכס לשוב בו מהחלטתו, שיגר בו בזמן מכתבים אל רבי מרדכי יפה ואל היעב"ץ, בהם שטח את ראיותיו לכך שלמעשה אין בהלנת המת "שום נדנוד העברה על דת", וכי אם השר לא יתרצה ולא יבטל את פקודתו, אזי על היהודים להישמע ולציית לה. בתגובה שלחו היעב"ץ ורבי מרדכי יפה את תשובותיהם אל משה מנדלסון, בהן הפריכו את טענותיו ושללו מכל וכל את מסקנתו בדבר איסור הלנת המת (על פולמוס הלנת המת וחלופת המכתבים בין היעב"ץ ורבי מרדכי יפה עם משה מנדלסון, ראו: משה סמט, "הלנת מתים", בתוך: אסופות, ג', עמ' תיז-תכג; "המאסף" תקמ"ה [1785], גליון לחודש אב, עמ' 169-174, גליון לחודש אלול, עמ' 178-184). הפולמוס נזכר ע"י ה"חתם סופר" (שו"ת, יו"ד, סי' שלח), שם הוא כותב בהערכה על רבי מרדכי יפה: "היטב דיבר הרב ההוא".
זלמן קליינמן (1933-1995), "פון כאסלאוויטש קיין ליובאוויטש" [מחסלביץ' לליובאוויטש]. [קראון הייטס, ברוקלין, ניו-יורק], תשמ"ג [1983].
שמן על בד. חתום – "זלמן קליימן" / "Z. Kleiman", מתואר ומתוארך.
129.5X205.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב.
ציור זה – מעבודותיו המוכרות ביותר של האמן החסידי זלמן קליינמן – מתאר קבוצה של עשרה חסידים מהעיירה חסלביץ' בעגלה רתומה לסוס, המרחפת באוויר, עושים את דרכם אל רבם בליובאוויטש.
רפרודוקציות של הציור נדפסו, ועוד נדפסות, באינספור ספרים ופרסומים, ומעטרות פריטי יודאיקה שונים. בתודעה החסידית נקשר הציור פעמים רבות במעשה "קפיצת הדרך" של הבעל שם טוב.
שמו של הציור, "פון כאסלאוויטש קיין ליובאוויטש" (מחסלביץ' לליובאוויטש), הוא גם שמו של ניגון חב"די-עממי ביידיש שמושר לעיתים בהתוועדויות חסידיות. הניגון מתאר חסיד חב"ד העוזב את ביתו בחסלביץ' ויוצא לדרך אל רבו בליובאוויטש חרף הפצרות אשתו ובני ביתו, ולמרות עוניו ודלותו ותלאות הדרך. בדרכו של החסיד אל רבו עומדים מניעות ועיכובים, הנובעים מאופיה המתנגדי של העיירה חסלביץ', אשר רבניה ומרבית תושביה היו מתנגדים ורק מיעוט קטן בה השתייך לעדת החסידים [העיירות חסלביץ', מטיסלב וצ'ריקוב, היוו מובלעת של "מתנגדים" באזור חסידי וכונו "הגליל החשוך" ("די פינצטערע קאנטען"; "תורת שלום" להרש"ב, עמ' 227)].
החסיד ר' זלמן זוסיא קליינמן (תרצ"ג-תשנ"ה 1933-1995) הפליא לצייר במכחולו את הווי החיים החסידיים, ויצירותיו מתנוססות על קירות בתיהם של רבים מחסידי חב"ד בארץ ובעולם. בציוריו משתקף עולם הרוח החסידי-חב"די – עבודת התפילה, לימוד תורת החסידות, התוועדות חסידית, נסיעה לרבי, ועוד; מופיעים בהם גם מוטיבים של שמחה והומור חסידי (לדוגמא בציוריו "השיכור", "משוגע העיירה", "קולע" [התהפכות וגלגול במהלך התוועדות וריקוד חסידי] ואחרים).
באגרת מיום ט' אלול תשי"ז (אגרת ה'תשכא) הציע הרבי מליובאוויטש לר' זלמן לפרסם אלבום של תמונות מחיי כפר חב"ד ואף הבטיח לממן את ההוצאות. הרבי הנחה אותו לצייר "ללא קונצים ואף ללא קונצים אמנותיים [יידיש]... שיבואו הציורים בפשטותם שבמציאות... שאין כוונתי רק להבתים וכיו"ב, אלא גם ובעיקר ציורים מחיי הכפר – מן החיים הרוחנים שברוחניות – ועד לחיים גשמיים שבגשמיות". בעקבות הוראת הרבי, תיעד ר' זלמן בציורים רבים את ההווי החסידי של כפר חב"ד בימיו הראשונים. זקני החסידים בכפר חב"ד יודעים עוד לזהות בכמה מציוריו של ר' זלמן ("פורים בכפר חב"ד", "השיכור", "משוגע העיירה", "התוועדות חסידית", "ריקוד חסידי", ועוד) את הכפר בימים ההם, בראשית שנות החמישים, על דמויותיו הססגוניות, הבתים והצריפים, והרחובות מלאי הבוץ והשלוליות.
ר' זלמן עסק בציוריו גם בנושאים יהודיים כלליים יותר, כגון סיפורי המקרא וההגדה של פסח, הכנסת ספר תורה, קידוש לבנה, תפילת יום כיפור, לימוד תורה, ועוד, ויצר ציורי נוף ודיוקנאות. ציוריו מלאי חיות וצבע, שואבים השראה מחיי היום-יום, ומתעדים היטב את הסביבה בה חי ופעל. במאמרה "זלמן קליינמן, ריאליסט בברוקלין" (נספח לאלבום "זלמן קליינמן, ציורים" (אנגלית), שכולל 102 מציוריו של ר' זלמן), מתארת האוצרת והמרצה לאמנות יהודית ד"ר ססליה גרוסמן, את סגנונו הייחודי של ר' זלמן:
"ציירים יהודיים מאירופה ומארה"ב ביטאו את החיים היהודיים בעיקר באופנים נוסטלגיים. בגרמניה של המאה ה-19 צייר מוריץ אופנהיים תמונות של יהודים חוגגים את חג הסוכות, מתכוננים לבר מצוה ויושבים בשולחן ליל הסדר. תמונותיו היו של אורח חיים שחלף, אותו תיאר בכדי לתעד את העבר ולתת כבוד להיסטוריה של יהודי גרמניה המתבוללים והבורגנים. האמן היהודי-פולני מאוריצי גוטליב, תוצר תנועת ההשכלה של עידן הנאורות, קיבל את הכשרתו בבתי ספר לאמנות גדולים בווינה וברומא, וביטא את יהדותו בציור סצנות תנ"כיות. את עולמו היהודי האישי הוא ביטא בדיוקנאות של בני משפחתו. ציירים יהודיים פולניים... כגון שמואל הירשנברג, ציירו יהודים כקבצנים מכובדים ברחובות הקטנים של הגטו, או בקבוצות מיתיות של מקוננים ופליטים. בניו יורק של המאה ה-20 צייר בן-ציון נשים מברכות על נרות שבת כזיכרונות סנטימנטליים של חיים שהותירו מאחור גלי המהגרים שנמלטו מהפוגרומים בעיירות היהודיות של מזרח אירופה במפנה המאות ה-19-20 וחיפשו את רחובות הזהב האגדיים של אמריקה. רבים מהם קשרו בין הדת לחיי הדיכוי והפכו לסוציאליסטים וחילונים. מארק שאגאל, הצייר המפורסם של אסכולת פריז, צייר הרבה תמונות יפות, בעלות אופי פנטסטי, של עיר הולדתו ויטבסק. הוא צייר אותן כנופי חלום, בעת שגר הרחק בפריז ובניו יורק. זלמן קליינמן הוא אחד הציירים היהודים הבודדים שמצייר את העולם היהודי בקרבו הוא חי".
מקור: אוסף משפחת שטרן. נרכש ישירות מהאמן בשנות ה-80.
הפריט יוצג בבית המכירות University Archives בוילטון, קונטיקט, ובבית משפחת שטרן, סקארסדייל, ניו יורק. התצוגה בתיאום מראש עם משרדי קדם.
ר' זלמן קליינמן נולד בלנינגרד שברוסיה לאמו רבקה, ילידת מינסק שברוסיה הלבנה, ולאביו ר' יעקב, יליד ורשה שהיגר לרוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה יחד עם אמו ואחותו הצעירה איטא. במלחמת העולם השנייה גוועו הסבתא וההורים יעקב ורבקה ברעב הכבד ששרר בלנינגרד הנצורה בידי הגרמנים, בעוד זלמן ואחיותיו נשלחו לבתי יתומים ממשלתיים. לאחר השתדלויות ומאמצים רבים, הצליחה דודתם איטא להביאם אליה לסמרקנד שבאוזבקיסטן, אל בית חמיה הרה"ח ר' נחום שמריה ששונקין (רבה לשעבר של בַּטוּם בגאורגיה). ב"יציאת רוסיה" תש"ז יצאה משפחת ששונקין מרוסיה, יחד עם האחים המאומצים לבית משפחת קליינמן. בתחילה התגוררו בפריז, ובדצמבר 1949 עלו לישראל, שם התיישב ר' זלמן בכפר חב"ד והתמסר למלאכת הציור. בשנת תשי"ד התגייס לצה"ל, ושירת ברבנות הצבאית. בשירותו עסק ר' זלמן בקישוט בתי כנסת במחנות צבא שונים ובאיור לשבועון הצבאי "מחניים". בתום השירות נסע להשתלם בציור בפריז, ולאחר נישואיו עם מרת רוזה נייהויז עברו להתגורר בקראון הייטס שבברוקלין ניו יורק. ר' זלמן התפרנס מציור עבור הוצאות ספרים שונות ועבור שבועון היידיש "אלגעמיינער זשורנאל". יצירתו הושפעה רבות מציוריו של ידידו ר' הענדל ליברמן (פוטרפס), צייר חסיד חב"ד שתיעד אף הוא את הווי החיים החסידי ביצירותיו. ברבות השנים הוצגו יצירותיו בתערוכות שונות בעולם, בין היתר במוזיאון ברוקלין לאמנות.
יצירותיו של ר' זלמן מעטרות ספרים ופרסומים חב"דיים שונים, , ובהם עטיפות "ספר הניגונים" והקלטות של ניחו"ח, עטיפות האלבומים המוזיקליים "אידישע אוצרות" ו"אוצרות יהודיים", סדרת הספרים "אוצר סיפורי חב"ד", שלושת חלקיו של "ספר הזכרונות" להריי"ץ ושלושת הכרכים של "שמועות וסיפורים", ופריטים רבים נוספים.
בזיכרונותיה מתארת רחל זמיר את אחיה ר' זלמן: "איש ישר היה, צנוע ונחבא אל הכלים. זלמן היה אדם טוב וישר, אציל נפש, בעל עושר אינטלקטואלי בכל תחומי החיים. בשקט עסק בציור, ובשלווה הקדיש שעות פנויות ללימוד התורה. מעודו לא חיפש תהילה או תלמידים... ביצירותיו ביטא את רגשותיו החסידיים. ציוריו היו מלאים נושאים יהודיים וחסידיים, כגון דבקות בתפילה, התוועדויות, תפילת יום הכיפורים, קידוש לבנה, ריקודי שמחה חסידיים, הכנסת ספר תורה... ליצירותיו השפעה עמוקה על הצופים. הן מעוררות כיסופים וגעגועים ליהדות גם בלבבות יהודים הרחוקים עדיין מיהדות. תמונותיו פזורות באלפי בתים בעולם ובמוסדות שונים, הן בבתיהם של שומרי תורה ומצוות והן בבתים אחרים. נוסף על כך איוריו ממלאים היום ספרים רבים, שהופצו ונמכרו ברבבות עותקים" ("שליחות חיי", עמ' 115-116).
עקדת יצחק, ציור מאת יוסף צבי גייגר (1870-1944), חתום "יוסף צבי לעבאך בעיה"ק צפת ת"ו". צפת, [סוף המאה ה-19 בקירוב].
העבודה מחולקת לשתי רצועות אופקיות; בראשה הכתובת (באותיות זהב) "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור" (מחתימת ברכת זכרונות שבתפילת מוסף לראש השנה). ברצועה הראשונה נראה אברהם העוטה טלית מניף את המאכלת. יצחק העקוד שרוע על המזבח, ומלאך בעל שש כנפיים ורגלי עגל (כמאמר הכתוב ביחזקאל א:ז) עוצר בידו של אברהם. משמאל נראה האיל וקרניו אחוזות בסבך שיח. ברצועה התחתונה, שהמתואר בה קודם מבחינה כרונולוגית למתואר ברצועה העליונה, נראים אברהם ויצחק בשנית: אברהם נושא את המאכלת ומחתה שבה האש, ויצחק נושא חבילת עצים וקורא בספר – אזכור למדרש שלפיו הסתיר אברהם משרה את ציווי העקדה ובמקום זאת אמר לה כי הוא לוקח את יצחק ללמוד תורה בישיבתו של שם. מימינם נראים אליעזר וישמעאל, שהם על פי המדרש הנערים הנזכרים במעשה העקדה, והחמור. ברצועה זו, כל הדמויות העבריות ובנות בריתן – אברהם, יצחק ואליעזר (וכן המלאך שברצועה העליונה) – חבושות מצנפת ירוקה. לעומתם, ישמעאל חבוש כובע "ישמעאלי" – תרבוש תורכי, מעשן סיגריה ובחגורתו נעוצה חרב מעוקלת. כל הסצנות מלוות כתובות המצטטות את הפסוקים המתאימים, ולצד דמויות הנערים והחמור מופיעים שמותיהם – "חמור", "אליעזר עבד אברהם" ו"ישמעאל". שתי הרצועות מוקפות מסגרת מעוטרת בדמות חבל.
החתימה, "יוסף צבי לעבאך", עושה שימוש בשם משפחתו הנוסף של אביו של גייגר, ר' טודרוס ברי"ל [בן ר' יהודה לייב] לעבאך, מן הממונים על כולל ויז'ניץ שבמסגרת כולל אוסטרייך (ליוצאי גליציה) בצפת, החתום בשם זה על מסמכים מארכיון הכולל.
באוסף יצחק איינהורן מצויה עבודה דומה ביותר: הדמויות, הקומפוזיציה והכותרת זהות; המסגרת חסרה וכן הכתובות הפרטניות, ונראה כי אינה צבועה באותה מידת גימור. בקטלוג "אמנות ואמנות בארץ ישראל במאה הי"ט" (תמונה 108) מיוחסת העבודה לאמן משה שאה מזרחי, על סמך עבודות אחרות, חתומות, מעשה ידיו שנדפסו בדפוס ליתוגרפי ועוסקות אף הן בעקדת יצחק. הסגנון הנאיבי, מראה הדמויות ואופן ציורן, הקומפוזיציה, בחירת הסצנות הכוללת ציטוטים מן המדרש, הכתובות, ויתר ההיבטים בעבודותיו של מזרחי דומים דמיון רב מאוד לעבודה שלפנינו ולתאומתה באוסף איינהורן, ולפיכך יוחסה לו אף עבודה זו; אולם העבודה שלפנינו, המוגמרת והחתומה, מוכיחה כי גם העבודה מאוסף איינהורן היא למען האמת מעשה ידיו של גייגר.
מעדותו של איינהורן ידוע כי מזרחי חי כמה שנים בצפת לאחר עלייתו לארץ ישראל בסוף המאה ה-19, ויש יסוד סביר להניח שאת מוטיב עקדת יצחק ואת הקומפוזיציה הנוכחית ששב עליה שוב ושוב בעבודותיו ראה תחילה אצל גייגר והעתיק ממנו, כמקובל באמנות העממית. זאת ועוד, שלום צבר, במאמרו "עקדת יצחק בעבודותיו של משה שאה מזרחי: מחלוצי האמנות העממית בארץ ישראל" מציין כי מקורו של מוטיב עקדת יצחק הוא דווקא באמנות העממית החסידית בפולין. כפי שכותב צבר, "בפולין במאות השמונה עשרה והתשע עשרה סיפור העקדה היה בלא ספק הסיפור המקראי הפופולרי ביותר באמנות היהודית. הסיפור מופיע על קשת רחבה של חפצים, בהם דגל מדפיס, פרוכת, כתרי תורה, אבזמי כסף לאבנט יום כיפור, טסים לפדיון הבן, כריכות ספרים מכסף ומגזרות נייר עממיות"; וכמו כן, כמתועד, על קירות בתי כנסת בפולין. במרבית הדימויים הללו, כמו גם בכרזה שלפנינו, אברהם עוטה טלית בעלת עטרת כסף ופסים שחורים בנוסח החסידי. עבודותיו האחרות של גייגר, לרבות מגזרות הנייר שעשה, מעידות על היותו אמן עממי הנטוע בסביבתו החסידית שמוצאה מפולין, והן יכולות לשמש כחוליה המקשרת בין האמנות העממית החסידית-פולנית ובין עבודותיו של מזרחי. גם ציורי העקדה של שלום מושקוביץ, ה"זייגרמאכער" מצפת, המתוארים לרוב כציורים שנעשו בהשראתו של מזרחי, ייתכן ששאבו ישירות מתיאורי העקדה של גייגר.
49X41 ס"מ. מצב בינוני. קרעים, חלקם ארוכים, עם פגיעות קלות בציור. פיסות נייר ונייר דבק חומצי לחיזוק (משני צדי הדף). כתמים. קמטים.
ספרות:
1. אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה הי"ט. הוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים, 1979.
2. שלום צבר, עקדת יצחק בעבודותיו של משה שאה מזרחי: מחלוצי האמנות העממית בארץ ישראל. בתוך אביעד הכהן, חנה עמית וחיים באר (עורכים), "מנחה למנחם: קובץ מאמרים לכבוד הרב מנחם כהן", הוצאת הקיבוץ המאוחד, רעננה, 2007. עמ' 465-487.
יוסף צבי גייגר (1870-1944), יליד צפת. מעסקני מוסדות התורה והחסד בצפת. היה ממזכירי הכוללים ומן הממונים עליהם ואיש ציבור רב פעלים. ביתו היה בית ועד לגבאי הכוללים והקהילות בצפת. עיתוני הישוב, כגון "חבצלת", "הלבנון" ו"הצפירה" פרסמו טורים פרי עטו. אותיותיו היו יפות ובהירות, שימש כסופר הכוללים, ועסק גם בכתיבת מכתבים למי שלא ידעו קרוא וכתוב. היה ידוע בעיר כסופר וצייר ברוך כישרון, "כתבא רבא וספרא"; ידועים לוחות "מזרח" ו"שויתי" מעוטרים מעשה ידיו, שערי "ספרי תורמים", "כתבי הכתרה" לתורמים ומכתבי ברכה ששרטט באותיות נאות ועיטר, ואף מגזרות נייר בנוסח המזרח אירופי. בני צפת מספרים כי היה מכין כתובות לזוגות שנישאו בעיר, כתובות באותיות זהב ומעוטרות בצמחים ובפרחים; גם בתי הכנסיות זכו להתקשט במעשי ידיו, ובכמה בתי כנסת בצפת היו מצויים לוחות מעוטרים וכתובים באותיות זהב. עם משלחי ידו הרבים נמנתה אף כתיבה זעירה על גבי גרגרי חיטה; על גרגר אחד היה כותב פסוקים שלמים מן התנ"ך. בספר זכרונותיו "אחד מזקני צפת", מעיד נכדו בנימין גייגר כי הסב עסק אף בחקיקה באבן (ואותיותיו מופיעות על גבי המצבות בצפת). עוד מספר הנכד כי סבו היה מאוהבי השפה העברית ומשוחריה; במאמציו להנחיל את השפה, תלה ב'חדרים' ובישיבות ברחבי העיר שלטים ועליהם מילים עבריות כדי שילמדו אותן הילדים, ואת ילדיו ונכדיו לימד את השפה עד שידעו אותה על בוריה.
מגזרת נייר צבועה ביד לחג השבועות מעשה ידי יוסף צבי גייגר. [צפת], תרע"ד (1914).
במרכז המגזרת מופיע המשפט "לכבוד חג השבועות זמן מתן תורתנו" באותיות זהובות; סביב האותיות ובתוכן שזורים ענפים נושאי פרחים, ניצנים ועלים, ועליהם יושבות ציפורים. על גבה כתובת: "נעשה תרע"ד".
אמנות מגזרת הנייר היא ענף האמנות היהודית העממית האירופית המובהק ביותר. מגזרות הנייר היהודיות המזרח-אירופיות לבשו צורות רבות והציגו עושר רב של מוטיבים על פי שימושיהן השונים. עם הסוגים השונים נמנים מגזרות "מזרח" ו"שויתי", לוחות "יארצייט", "שיר המעלות'ל" לשמירה על היולדת והיילוד, "רויזאלאך" [שושנים] לעיטור הבית לרגל חג השבועות, אושפיזין לסוכות ועוד. המגזרת שלפנינו היא וריאציה ארץ-ישראלית לשושני חג השבועות; היא איננה סימטרית כמוהן ואיננה ערוכה במתכונת מגזרות הנייר המזרח-אירופיות (ולא במתכונתן של שושני-שבועות אחרות, מסורתיות יותר, מעשה ידי גייגר), אולם היא דומה למגזרות "מזרח" ו"שויתי" ויוצרה – יוסף צבי גייגר – חי ופעל בישוב הישן בצפת, שבניו הביאו עמם את מסורות קהילותיהם שבמזרח אירופה.
24X23.5 ס"מ. מצב טוב. קרעים. נקבים זעירים. כתמים קלים.
יוסף צבי גייגר (1870-1944), יליד צפת. מעסקני מוסדות התורה והחסד בצפת. היה ממזכירי הכוללים ומן הממונים עליהם ואיש ציבור רב פעלים. ביתו היה בית ועד לגבאי הכוללים והקהילות בצפת. עיתוני הישוב, כגון "חבצלת", "הלבנון" ו"הצפירה" פרסמו טורים פרי עטו. אותיותיו היו יפות ובהירות, שימש כסופר הכוללים, ועסק גם בכתיבת מכתבים למי שלא ידעו קרוא וכתוב. היה ידוע בעיר כסופר וצייר ברוך כישרון, "כתבא רבא וספרא"; ידועים לוחות "מזרח" ו"שויתי" מעוטרים מעשה ידיו, שערי "ספרי תורמים", "כתבי הכתרה" לתורמים ומכתבי ברכה ששרטט באותיות נאות ועיטר, ואף מגזרות נייר בנוסח המזרח אירופי. בני צפת מספרים כי היה מכין כתובות לזוגות שנישאו בעיר, כתובות באותיות זהב ומעוטרות בצמחים ובפרחים; גם בתי הכנסיות זכו להתקשט במעשי ידיו, ובכמה בתי כנסת בצפת היו מצויים לוחות מעוטרים וכתובים באותיות זהב. עם משלחי ידו הרבים נמנתה אף כתיבה זעירה על גבי גרגרי חיטה; על גרגר אחד היה כותב פסוקים שלמים מן התנ"ך. בספר זכרונותיו "אחד מזקני צפת", מעיד נכדו בנימין גייגר כי הסב עסק אף בחקיקה באבן (ואותיותיו מופיעות על גבי המצבות בצפת). עוד מספר הנכד כי סבו היה מאוהבי השפה העברית ומשוחריה; במאמציו להנחיל את השפה, תלה ב'חדרים' ובישיבות ברחבי העיר שלטים ועליהם מילים עבריות כדי שילמדו אותן הילדים, ואת ילדיו ונכדיו לימד את השפה עד שידעו אותה על בוריה.
מגזרת נייר צבועה ביד לקישוט הסוכה המציגה את ארבע החיות מן המשנה בפרקי אבות, מעשה ידי יוסף צבי גייגר. [צפת], תר"ע (1910).
המגזרת מציגה נשר, אריה, צבי ונמר, וביניהם ענפים מתפתלים נושאים עלים, פרחים וציצים. מילות המשנה – "יהודה בן תימא אומר הווי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" – מופיעות על שני מדליונים ועל פרחים ופיסת נייר המוחזקים בפי החיות השונות. על גבה כתובת: "נעשה בשנת תרעיין [תר"ע] לפ"ק / סיון תר"עיין".
אמנות מגזרת הנייר היא ענף האמנות היהודית העממית האירופית המובהק ביותר. מגזרות הנייר היהודיות המזרח-אירופיות לבשו צורות רבות והציגו עושר רב של מוטיבים על פי שימושיהן השונים. עם הסוגים השונים נמנים מגזרות "מזרח" ו"שויתי", לוחות "יארצייט", "שיר המעלות'ל" לשמירה על היולדת והיילוד, "רויזאלאך" [שושנים] לעיטור הבית לרגל חג השבועות, אושפיזין לסוכות ועוד.
23.5X23 ס"מ. מצב טוב. כתמים קלים. עקבות דבק ונייר דבק. נקבים קטנים.
יוסף צבי גייגר (1870-1944), יליד צפת. מעסקני מוסדות התורה והחסד בצפת. היה ממזכירי הכוללים ומן הממונים עליהם ואיש ציבור רב פעלים. ביתו היה בית ועד לגבאי הכוללים והקהילות בצפת. עיתוני הישוב, כגון "חבצלת", "הלבנון" ו"הצפירה" פרסמו טורים פרי עטו. אותיותיו היו יפות ובהירות, שימש כסופר הכוללים, ועסק גם בכתיבת מכתבים למי שלא ידעו קרוא וכתוב. היה ידוע בעיר כסופר וצייר ברוך כישרון, "כתבא רבא וספרא"; ידועים לוחות "מזרח" ו"שויתי" מעוטרים מעשה ידיו, שערי "ספרי תורמים", "כתבי הכתרה" לתורמים ומכתבי ברכה ששרטט באותיות נאות ועיטר, ואף מגזרות נייר בנוסח המזרח אירופי. בני צפת מספרים כי היה מכין כתובות לזוגות שנישאו בעיר, כתובות באותיות זהב ומעוטרות בצמחים ובפרחים; גם בתי הכנסיות זכו להתקשט במעשי ידיו, ובכמה בתי כנסת בצפת היו מצויים לוחות מעוטרים וכתובים באותיות זהב. עם משלחי ידו הרבים נמנתה אף כתיבה זעירה על גבי גרגרי חיטה; על גרגר אחד היה כותב פסוקים שלמים מן התנ"ך. בספר זכרונותיו "אחד מזקני צפת", מעיד נכדו בנימין גייגר כי הסב עסק אף בחקיקה באבן (ואותיותיו מופיעות על גבי המצבות בצפת). עוד מספר הנכד כי סבו היה מאוהבי השפה העברית ומשוחריה; במאמציו להנחיל את השפה, תלה ב'חדרים' ובישיבות ברחבי העיר שלטים ועליהם מילים עבריות כדי שילמדו אותן הילדים, ואת ילדיו ונכדיו לימד את השפה עד שידעו אותה על בוריה.
עיפרון וצבעי מים על נייר. חתום בחותמת "זאב רבן, בית עבודה לאמנות אינדוסטריאלית (מקודם גור אריה את רבן) בצלאל ירושלם".
במתווה נראה סופר ובידיו קולמוס ומגילת קלף, לבוש מחלצות ברוח אוריינטלית. מתחת לכסאו רובץ צבי; מעליו קשת מחודדת מסוגננת וממנה תלויה מנורת שמן. מעל הקשת אגרטל וצמד ציפורים נאות, מוקפות בקנוקנות גפן ובאשכולות ענבים.
לוח פליז רקוע ומוכסף (וככל הנראה מעט גדול יותר) שנעשה על פי המתווה עיטר כוננית לספרים בעיצובו של רבן. לתמונה, ראו "זאב רבן, סימבוליסט עברי", עמ' 98.
19.5X46 ס"מ בקירוב. מצב טוב-בינוני. קרעים, חלקם מתוקנים. קרעים חסרים בשוליים ללא פגיעה במתווה. כתמים. סימני קיפול. מוצמד לפספרטו.
ספרות: זאב רבן, סימבוליסט עברי, מאת בת שבע גולדמן אידה. הוצאת מוזיאון תל-אביב לאמנות ויד יצחק בן-צבי, תל אביב וירושלים, 2001. עמ' 98.
שמן על עץ. חתום. מתואר בגב, בצרפתית: "Juive d'Alger " [אישה יהודייה מאלג'יר].
ז'אן-בטיסט הויסמנס (Jean-Baptiste Huysmans, 1826-1906) צייר בלגי יליד אנטוורפן, המזוהה עם הזרם האוריינטליסטי בציור האירופי. הויסמנס למד ב"אקדמיה המלכותית לאמנויות היפות של אנטוורפן" (1843-1849), ולאחר גמר לימודיו נדד מספר שנים באירופה ונחשף לעבודותיהם של גדולי ציירי המזרח הקרוב (בעיקר הושוו עבודותיו לאלו של הציירים ז'אן-לאון ז'רום וג'ון פרדריק לואיס, גדולי הציירים האוריינטליסטיים בצרפת ובריטניה). מאוחר יותר יצא לשורת מסעות ברחבי אגן הים התיכון – יוון, טורקיה, סוריה, ארץ ישראל, מצרים ואלג'יריה, ויצר את עבודותיו הזכורות ביותר, הנמנות עם הישגיו המרשימים ביותר של הציור האירופי במזרח. ציוריו של הויסמנס מתמקדים בדמויות ומראות מחיי היום-יום, מאופיינים בצבעוניות עזה ומתייחדים בתשומת הלב הרבה שהקדיש לאביזרים, תכשיטים ומלבושים (המתוארים בדקדוק גם בציור שלפנינו). עניינו הבלתי נדלה בפרטים משתקף גם ביומניו ובמחקריו, השופעים תיאורי חפצים ובגדים. הותיר את חותמו גם בזכות מספר ציורי קיר שהכין עבור כנסיות בירושלים, המציגות תמונות מכתבי הקודש.
30.5X39 ס"מ בקירוב. נתון במסגרת נאה, 52X61 ס"מ בקירוב. פגמים ושברים במסגרת.