עקדת יצחק, ציור מאת יוסף צבי גייגר (1870-1944), חתום "יוסף צבי לעבאך בעיה"ק צפת ת"ו". צפת, [סוף המאה ה-19 בקירוב].
העבודה מחולקת לשתי רצועות אופקיות; בראשה הכתובת (באותיות זהב) "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור" (מחתימת ברכת זכרונות שבתפילת מוסף לראש השנה). ברצועה הראשונה נראה אברהם העוטה טלית מניף את המאכלת. יצחק העקוד שרוע על המזבח, ומלאך בעל שש כנפיים ורגלי עגל (כמאמר הכתוב ביחזקאל א:ז) עוצר בידו של אברהם. משמאל נראה האיל וקרניו אחוזות בסבך שיח. ברצועה התחתונה, שהמתואר בה קודם מבחינה כרונולוגית למתואר ברצועה העליונה, נראים אברהם ויצחק בשנית: אברהם נושא את המאכלת ומחתה שבה האש, ויצחק נושא חבילת עצים וקורא בספר – אזכור למדרש שלפיו הסתיר אברהם משרה את ציווי העקדה ובמקום זאת אמר לה כי הוא לוקח את יצחק ללמוד תורה בישיבתו של שם. מימינם נראים אליעזר וישמעאל, שהם על פי המדרש הנערים הנזכרים במעשה העקדה, והחמור. ברצועה זו, כל הדמויות העבריות ובנות בריתן – אברהם, יצחק ואליעזר (וכן המלאך שברצועה העליונה) – חבושות מצנפת ירוקה. לעומתם, ישמעאל חבוש כובע "ישמעאלי" – תרבוש תורכי, מעשן סיגריה ובחגורתו נעוצה חרב מעוקלת. כל הסצנות מלוות כתובות המצטטות את הפסוקים המתאימים, ולצד דמויות הנערים והחמור מופיעים שמותיהם – "חמור", "אליעזר עבד אברהם" ו"ישמעאל". שתי הרצועות מוקפות מסגרת מעוטרת בדמות חבל.
החתימה, "יוסף צבי לעבאך", עושה שימוש בשם משפחתו הנוסף של אביו של גייגר, ר' טודרוס ברי"ל [בן ר' יהודה לייב] לעבאך, מן הממונים על כולל ויז'ניץ שבמסגרת כולל אוסטרייך (ליוצאי גליציה) בצפת, החתום בשם זה על מסמכים מארכיון הכולל.
באוסף יצחק איינהורן מצויה עבודה דומה ביותר: הדמויות, הקומפוזיציה והכותרת זהות; המסגרת חסרה וכן הכתובות הפרטניות, ונראה כי אינה צבועה באותה מידת גימור. בקטלוג "אמנות ואמנות בארץ ישראל במאה הי"ט" (תמונה 108) מיוחסת העבודה לאמן משה שאה מזרחי, על סמך עבודות אחרות, חתומות, מעשה ידיו שנדפסו בדפוס ליתוגרפי ועוסקות אף הן בעקדת יצחק. הסגנון הנאיבי, מראה הדמויות ואופן ציורן, הקומפוזיציה, בחירת הסצנות הכוללת ציטוטים מן המדרש, הכתובות, ויתר ההיבטים בעבודותיו של מזרחי דומים דמיון רב מאוד לעבודה שלפנינו ולתאומתה באוסף איינהורן, ולפיכך יוחסה לו אף עבודה זו; אולם העבודה שלפנינו, המוגמרת והחתומה, מוכיחה כי גם העבודה מאוסף איינהורן היא למען האמת מעשה ידיו של גייגר.
מעדותו של איינהורן ידוע כי מזרחי חי כמה שנים בצפת לאחר עלייתו לארץ ישראל בסוף המאה ה-19, ויש יסוד סביר להניח שאת מוטיב עקדת יצחק ואת הקומפוזיציה הנוכחית ששב עליה שוב ושוב בעבודותיו ראה תחילה אצל גייגר והעתיק ממנו, כמקובל באמנות העממית. זאת ועוד, שלום צבר, במאמרו "עקדת יצחק בעבודותיו של משה שאה מזרחי: מחלוצי האמנות העממית בארץ ישראל" מציין כי מקורו של מוטיב עקדת יצחק הוא דווקא באמנות העממית החסידית בפולין. כפי שכותב צבר, "בפולין במאות השמונה עשרה והתשע עשרה סיפור העקדה היה בלא ספק הסיפור המקראי הפופולרי ביותר באמנות היהודית. הסיפור מופיע על קשת רחבה של חפצים, בהם דגל מדפיס, פרוכת, כתרי תורה, אבזמי כסף לאבנט יום כיפור, טסים לפדיון הבן, כריכות ספרים מכסף ומגזרות נייר עממיות"; וכמו כן, כמתועד, על קירות בתי כנסת בפולין. במרבית הדימויים הללו, כמו גם בכרזה שלפנינו, אברהם עוטה טלית בעלת עטרת כסף ופסים שחורים בנוסח החסידי. עבודותיו האחרות של גייגר, לרבות מגזרות הנייר שעשה, מעידות על היותו אמן עממי הנטוע בסביבתו החסידית שמוצאה מפולין, והן יכולות לשמש כחוליה המקשרת בין האמנות העממית החסידית-פולנית ובין עבודותיו של מזרחי. גם ציורי העקדה של שלום מושקוביץ, ה"זייגרמאכער" מצפת, המתוארים לרוב כציורים שנעשו בהשראתו של מזרחי, ייתכן ששאבו ישירות מתיאורי העקדה של גייגר.
49X41 ס"מ. מצב בינוני. קרעים, חלקם ארוכים, עם פגיעות קלות בציור. פיסות נייר ונייר דבק חומצי לחיזוק (משני צדי הדף). כתמים. קמטים.
ספרות:
1. אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה הי"ט. הוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים, 1979.
2. שלום צבר, עקדת יצחק בעבודותיו של משה שאה מזרחי: מחלוצי האמנות העממית בארץ ישראל. בתוך אביעד הכהן, חנה עמית וחיים באר (עורכים), "מנחה למנחם: קובץ מאמרים לכבוד הרב מנחם כהן", הוצאת הקיבוץ המאוחד, רעננה, 2007. עמ' 465-487.

יוסף צבי גייגר (1870-1944), יליד צפת. מעסקני מוסדות התורה והחסד בצפת. היה ממזכירי הכוללים ומן הממונים עליהם ואיש ציבור רב פעלים. ביתו היה בית ועד לגבאי הכוללים והקהילות בצפת. עיתוני הישוב, כגון "חבצלת", "הלבנון" ו"הצפירה" פרסמו טורים פרי עטו. אותיותיו היו יפות ובהירות, שימש כסופר הכוללים, ועסק גם בכתיבת מכתבים למי שלא ידעו קרוא וכתוב. היה ידוע בעיר כסופר וצייר ברוך כישרון, "כתבא רבא וספרא"; ידועים לוחות "מזרח" ו"שויתי" מעוטרים מעשה ידיו, שערי "ספרי תורמים", "כתבי הכתרה" לתורמים ומכתבי ברכה ששרטט באותיות נאות ועיטר, ואף מגזרות נייר בנוסח המזרח אירופי. בני צפת מספרים כי היה מכין כתובות לזוגות שנישאו בעיר, כתובות באותיות זהב ומעוטרות בצמחים ובפרחים; גם בתי הכנסיות זכו להתקשט במעשי ידיו, ובכמה בתי כנסת בצפת היו מצויים לוחות מעוטרים וכתובים באותיות זהב. עם משלחי ידו הרבים נמנתה אף כתיבה זעירה על גבי גרגרי חיטה; על גרגר אחד היה כותב פסוקים שלמים מן התנ"ך. בספר זכרונותיו "אחד מזקני צפת", מעיד נכדו בנימין גייגר כי הסב עסק אף בחקיקה באבן (ואותיותיו מופיעות על גבי המצבות בצפת). עוד מספר הנכד כי סבו היה מאוהבי השפה העברית ומשוחריה; במאמציו להנחיל את השפה, תלה ב'חדרים' ובישיבות ברחבי העיר שלטים ועליהם מילים עבריות כדי שילמדו אותן הילדים, ואת ילדיו ונכדיו לימד את השפה עד שידעו אותה על בוריה.