דיוקן רבי מרדכי יפה (ת"ק-תקע"ד), אב"ד שוורין ורבה הראשי של דוכסות מקלנבורג-שוורין, מצאצאיו של רבי מרדכי יפה "בעל הלבושים". ציור שמן על קרטון. בגב הציור רישומים משפחתיים בגרמנית.
דיוקן רבי מרדכי יפה, אוחז בספר הלבוש, ולצדו קולמוס. בגב הציור, הכיתוב "מרדכי יפה", ותחתיו, בגרמנית, רישומים משפחתיים המתעדים כמה דורות של צאצאיו ובני משפחותיהם: יטה (Jette, הנרייטה), אשתו של זליג יוסף יפה (Selig Joseph Jaffe, 1802-1884); מתילדה (Mathilde) יפה (1863-1929), אשתו של רבי דוד מנהיימר (1863-1919) – רב הדוכסות הגדולה של אולדנבורג, וילדיהם; ועוד.
דיוקן זה נדפס בספר "אבות ומדות, פרקי זכרונות ומאורעות מימים לא רחוקים", מאת אליעזר לוי (מצאצאי "בעל הלבושים"). הוצאת אברהם ציוני, תל-אביב, תשכ"ג 1962.
רבי מרדכי (מרקוס) יפה (ת"ק-תקע"ד 1740-1813), אב"ד שוורין ורבה הראשי של דוכסות מקלנבורג-שוורין. מחשובי הרבנים בגרמניה. דור שישי (בן אחר בן) לרבי מרדכי יפה "בעל הלבושים" (ר"צ-שע"ב).
נולד בברלין לאביו רבי אליעזר (לזרוס) ב"ר נחמיה יפה. בהיותו בן 14 נסע ללמוד תורה בישיבה בליסא, ושם הוסמך לרבנות. נישא לבתו של ראש הקהל בליסא ר' אייזיק סגל, וממנה נולדו לו עשרה ילדים. בשנת תק"ל בקירוב נתמנה לדיין בשוורין, ובהמשך נתמנה לאב"ד שוורין ולרבה הראשי של דוכסות מקלנבורג-שוורין (על מקומו של רבי יהושע שפירא, שכיהן בה בשנים תקל"ב-תקל"ה). דודו של רבי מרדכי, רבי ישעיה יפה, כיהן כאב"ד דג' הקהילות אה"ו וכראש ישיבה באלטונה במשך ארבעים שנה. רבי מרדכי יפה סירב מספר פעמים להזמנה לכהן כרב ג' הקהילות אה"ו וכרב הקהילה היהודית בקופנהגן. היה אהוב על יהודים ושאינם יהודים כאחד, ולאחר פטירתו בגיל 73 הספידו אותו גם העיתונים הלא-יהודיים.
25.5X31 ס"מ בקירוב. פגמים וקילופים קלים (פגיעה קלה בציור ופגיעות ברישומים שבגב). נתון במסגרת 32X37.5 ס"מ.

גזירת שוורין – פולמוס הלנת המת
בשנת תקל"ב פרסם הדוכס פרידריך השני ממקלנבורג-שוורין פקודה המחייבת את היהודים להלין את מתיהם שלושה ימים קודם קבורתם, על מנת למנוע קבורת "מת מדומה" (קבורה של אנשים חיים). הדוכס, שקיבל את עמדתו של מומר יהודי שטען בפניו כי איסור הלנת המת מבוסס על נימוקים קבליים בלבד ואינו מוזכר במקרא או בתלמוד, נתן ליהודי הדוכסות שלושה שבועות כדי להשיג חוות-דעת שונה משני חכמים יהודיים נודעים מחוץ למקומם. רבה של שוורין רבי מרדכי יפה פנה אפוא לעזרה אל רבי יעקב עמדין (היעב"ץ) ואל המשכיל הנודע משה מנדלסון, שהיו לו מהלכים בשלטון ושלט היטב בשפה הגרמנית. משה מנדלסון, שניסח אמנם מכתב מנומק והצליח לשכנע את הדוכס לשוב בו מהחלטתו, שיגר בו בזמן מכתבים אל רבי מרדכי יפה ואל היעב"ץ, בהם שטח את ראיותיו לכך שלמעשה אין בהלנת המת "שום נדנוד העברה על דת", וכי אם השר לא יתרצה ולא יבטל את פקודתו, אזי על היהודים להישמע ולציית לה. בתגובה שלחו היעב"ץ ורבי מרדכי יפה את תשובותיהם אל משה מנדלסון, בהן הפריכו את טענותיו ושללו מכל וכל את מסקנתו בדבר איסור הלנת המת (על פולמוס הלנת המת וחלופת המכתבים בין היעב"ץ ורבי מרדכי יפה עם משה מנדלסון, ראו: משה סמט, "הלנת מתים", בתוך: אסופות, ג', עמ' תיז-תכג; "המאסף" תקמ"ה [1785], גליון לחודש אב, עמ' 169-174, גליון לחודש אלול, עמ' 178-184). הפולמוס נזכר ע"י ה"חתם סופר" (שו"ת, יו"ד, סי' שלח), שם הוא כותב בהערכה על רבי מרדכי יפה: "היטב דיבר הרב ההוא".