"ספר ברקאי כולל שירים על ישראל, ועל ישוב ארץ-ישראל, ועל המושבות, אשר שר המשורר המליץ הנודע על אדמת ארץ ישראל, נפתלי הערץ אימבער". דפוס מ. מיוחס, ירושלים, תרמ"ו [1886]. עברית ומעט גרמנית.
ספר שיריו הראשון של נפתלי הרץ אימבר (1856-1909), הכולל לראשונה בדפוס את שירו "תקוותנו", שהיה ל"התקווה", המנון התנועה הציונית ומדינת ישראל. עותק שהקדיש אימבר ל"מחיה השפה העברית", אליעזר בן-יהודה.
בגב דף השער, הקדשה (חתוכה בחלקה) בכתב-ידו של אימבר: "לידידי החכם הבלשן... מ"ע [מכתב-עת] הצבי בירושלים. [...] המליץ הנודע בין [ח]כמי העברים כש"ת [כבוד שם תורתו] [מו"]ה בן יהודה. זאת המחברת היא מזכרת מאת המחבר".
חותמות-דיו בדף השער ובמספר דפים נוספים: "בית מקרא ואוסף ספרים ירושלים ת"ו" / "בית ספרים לבני ישראל בעיה"ק ירושלים תוב"א...". ספריית "בית ספרים לבני ישראל" נוסדה בירושלים בשנת 1884 על ידי קבוצת אנשי רוח, ובראשם אליעזר בן-יהודה (לאחר סגירתה בשנת 1894 הועבר אוספה לספריית "מדרש אברבנאל" – לימים הספרייה הלאומית של ישראל).
בשנת 1886, טרם נדפס הספר "ברקאי", פרסם אימבר מודעה בעיתונו של אליעזר בן-יהודה, "הצבי" (שנה שניה, גליון לו): "ספר אתי בכתובים אשר קראתיו בשם 'ברקאי' [...] מי המדפיס החפץ לקנותם ממני ע"מ להדפיסם יפנה אלי...". תחת המודעה נדפסה "הערת העורך": "אנחנו ראינו השירים האלה אשר כתבם ה' אימבר וע"פ הכלל המונח בידינו לכלי הבט ואל תפן ליוצרו. חובתנו להגיד כי רוח שירה נשגבה מרחפת עליהם, הגיונם נוח ורצוי. השפה בם צחה וברורה והרעיונות אינם מן המצוי. רבים בשירים אלה ראוים להיות לשירי עם. כללו של דבר, כי השירים האלה שירים לאומיים נאמנים הם, מעשה ידי משורר מצוין".
VI, [2], 127, [1] עמ', 15.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, בעיקר בדפים הראשונים והאחרונים. קרעים, חלקם חסרים וחלקם ארוכים, בדף השער ובמספר דפים נוספים, מרביתם משוקמים בהדבקות נייר או נייר דבק. סימונים בכתב-יד במספר דפים. כריכה ודפי בטנה חדשים.

חיבור "התקווה" – המנון מדינת ישראל
את הגרסה הראשונה של "תקוותנו" כתב אימבר, על-פי עדותו, בשנת תרל"ח (1877/1878), בזמן שהותו בעיר יאשי שברומניה. על פי גרסה אחרת, המובאת ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" (עמ' 1586), חובר השיר בשנת תרמ"ו (1886), לאחר ששתה אימבר עד דלא ידע בחגיגות הפורים במושבה גדרה, כאשר קם מעלפונו והכריז "חיברתי זה עתה את שני הבתים הראשונים לשיר הלאומי שלנו, להבעת התקוה שלנו'". בהמשך, במהלך סיוריו במושבות ארץ ישראל, שינה אימבר את השיר והוסיף לו בתים, עד שפרסמו בגרסתו הסופית בקובץ השירים "ברקאי". כשנה לאחר פרסום הקובץ הולחן השיר בידי שמואל כהן (1870-1940), מחלוצי ראשון לציון. הלחן של כהן מבוסס על שיר עגלונים רומני בעל שורשים סלאביים (במנגינה כמעט זהה השתמש המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה בפואמה הסימפונית "ולטאבה").
השיר המולחן אומץ על-ידי אנשי המושבות, משם הגיע לאירופה, ובמהרה החל לשמש גם בקונגרסים הציוניים (הושר בסיומם). במהלך השנים חלו שינויים אחדים במילות השיר, בהם שינוי שמו ל"התקוה". השינויים העיקריים נערכו ב-1905 כאשר השורה "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" הוחלפה בשורה "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים", וצמד המילים "התקווה הנושנה" הוחלפו ב"התקווה [בת] שנות אלפיים". מבלי שנקבע כך בחוק או תקנה רשמיים, התקבלו שני בתיו הראשונים של השיר כמעט ללא עוררין כהמנון הלאומי של העם היהודי. בשנת 1933 הוכר "התקוה" כהמנון התנועה הציונית, ועם קום מדינת ישראל שימש באופן בלתי-רשמי כהמנון המדינה. רק בשנת 2004 עוגן "התקוה" רשמית בחוק כהמנון מדינת ישראל.
(ראו: אליהו הכהן, "עוד לא אבדה תקוותנו". בתוך: "אריאל", גיליון מס' 186, ינואר 2009. עמ' 101-104).
נפתלי הרץ אימבר נולד בז'לוטשוב, באימפריה האוסטרית (כיום באוקראינה), קיבל חינוך יהודי מסורתי עד לנעוריו, אז נקשר בזרם ההשכלה, ובהמשך – בציונות. נדד ברחבי מזרח ודרום אירופה, ושלח ידו בעבודות שונות. בשנת 1882 פגש בסופר, העיתונאי, וחבר הפרלמנט הבריטי, הנוצרי הציוני סר לורנס אוליפנט (1829-1888), לו הקדיש אימבר את הספר "ברקאי". אוליפנט לקח את המשורר תחת חסותו והביאו עמו אל ארץ ישראל. בארץ ישראל שימש אימבר כמזכירו האישי של אוליפנט, ובמידה רבה נתמך על-ידו ועל ידי אשתו. כאשר עזב אוליפנט את הארץ אחרי מות אשתו, איבד אימבר את פטרונו, וזמן מה לאחר מכן שב לחיי הנדודים: הוא ביקר בהודו וחי תקופה מסוימת בלונדון, ולבסוף השתקע בארצות הברית. ב-1909 נפטר בניו-יורק, וב-1953 הועלו עצמותיו ארצה ונטמנו בהר המנוחות בירושלים.