אוסף מכתבים בכתב-ידו של דוד בן-גוריון. נשלחו אל רגע קלפהולץ (Rega Klapholz) בוינה. ירושלים, תל-אביב, ורשה, פריז, אתונה, אלכסנדריה וערים נוספות, 1932-1938 בקירוב. עברית ויידיש.
אוסף מכתבים מעניין, מאת דוד בן-גוריון אל רגע קלפהולץ, תלמידת בית ספר לרפואה בוינה, עמה ניהל בן-גוריון רומן במחצית הראשונה של שנות ה-30.
האוסף כולל תשעה מברקים ו-38 מכתבים בכתב-ידו של בן-גוריון (חמישה מכתבים ביידיש, היתר בעברית). במכתביו מביע בן-גוריון את געגועיו אל קלפהולץ, שואל לשלומה, מפרט בפניה את פרטי נסיעותיו, מנסה לקבוע מועדים לפגישות עמה, ומתכנן את עלייתה לארץ ישראל. את מכתביו הראשונים כותב ביידיש, אך במהרה עובר לעברית, ומפציר בקלפהולץ ללמוד את השפה ולכתוב לו בעברית גם כן.
המכתבים מתעדים את מערכת היחסים הקרובה אשר התפתחה בין השניים בשנים 1932-1935 ואת האינטימיות ששררה ביניהם, ההולכת ומתעצמת עם השנים, אשר את אחד משיאיה ניתן לקרוא במכתב מספטמבר 1934, בו כותב בן-גוריון: "קשה לי להשלים את העובדה שאני באירופה – וכל כך רחוק ממך. כמה שאת רוצה שאבוא לווינה – אולי אני רוצה עוד יותר. כנראה, אינך יודעת עדיין כמה 'הנערה הקטנה והטפשה' יקרה לי וכמה הייתי רוצה לראותה ולהיות אתה יחד... טוב היה אילו יכלת לשבת בירושלים – זה היה אולי טוב יותר מדי. כמה קל היה לעבוד בשעות קשות ולדעת שלא רחוק מכאן יושבת ילדה יקרה אשר לכל הפחות רגעים אחדים אתה יכול לנוח אצלה ולשכוח הכל - - ואולי בבואך לארץ – אאבד אותך לגמרי... אין דבר. אני בכל אופן אוכל לאהוב אותך".
בתקופה בה כתב בן-גוריון את המכתבים שלפנינו עמד בראש מפא"י והיה מן המנהיגים הבולטים של היישוב היהודי בארץ ישראל. ברבים ממכתביו מתאר את פועלו באותן שנים (בין היתר מזכיר את הקונגרס הציוני וכן פגישות וכנסים ציוניים בלונדון, גליציה, ורשה, ומקומות נוספים), וחולק עם קלפהולץ את הישגיו וקשייו. לא פעם מוזכרת יריבותו עם זאב ז'בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית.
במכתב מיולי 1933 כותב: "היתה לנו היום אספה גדולה בורשה – זו היתה תשובה לקריאת-הדמים של ז'בוטינסקי... האספה הצליחה מאוד. לא היו כל הפרעות אם כי היו למעלה מאלפיים איש. רק בחוץ ניסו חוליגנים להפריע – וקבלו מכות... בעוד שלשה ימים אנו מתחילים להוציא עתון יומי שלנו 'דאס ווארט', ובו נעשה את המלחמה ברוויזיוניזם". זמן קצר לאחר מכן כותב: "אני אמנם עובד עכשיו הרבה, אבל כבר מזמן לא הרגשתי שפע כזה של כוחות כאשר במלחמה הזאת שאני עומד בה עכשיו, ואני מאמין שהיא מלחמה מכרעת והנצחון יהיה בה לנו. בימים האלה אני שקוע כלי בעתון היומי שאנו מוציאים, 'דאס ווארט' – אני שולח אותו לך לחוד – אין לך מושג בכמה שמחה החברים קבלו את העתון...".
בין היתר מזכיר בן-גוריון גם את המצב הפוליטי באוסטריה, לאור תהפוכות בשלטון המדינה ולאור עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. כך כותב במכתב מפברואר 1933: "רגע יקרה ואהובה, זה שלשה ימים – והלב נתון כלו לווינה בדאגה, בצער, באהבה... ו-ווינה הפעם פירושה: גם ווינה וגם את... פועלי ווינה גוללו את חרפת המפלה הגרמנית – ומה יהיה הלאה? ... כל הימים היה לבי אתך – גם כשאיני כותב – מה הרגשת בימים אלה – השלמה את ובריאה? ... התוכלי להמשיך לימודיך עד הגמר?... או אולי תמהרי עכשיו לבוא לארץ?". במכתב אחר משנת 1933 מבקש מרגע שתשלח לו את ספרו של קונרד היידן על תולדות הנציונל-סוציאליזם בגרמניה. במכתב מדצמבר 1933 כותב: "כמה זמן עוד תשארו אתם בווינה בלי נאציס [נאצים]? התצליח הסוציאל-דמוקרטיה האוסטרית במה שלא הצליחה הגרמנית? אני מסופק מאוד. דולפוס [הקנצלר האוסטרי אנגלברט דולפוס] וודאי לא יעיז לעשות מה שעשה היטלר, אבל אם יניח את הפועלים בווינה אני מסופק מאוד...".
היה זה יוסף ברץ, ממייסדי דגניה ושליח ההסתדרות בוינה, שערך את ההכרות הראשונה בין רגע קלפהולץ לדוד בן-גוריון בשנת 1929, במהלך הקונגרס הציוני ה-16 בציריך. קלפהולץ היתה אז בת 22, תלמידת בית ספר לרפואה בוינה, אשר הגיעה לקונגרס יחד עם אחותה (גם היא מוזכרת לא פעם במכתבים שלפנינו), על מנת לפגוש את אנשי-השם הציונים הנערצים עליה. בשנת 1932 כתבה לבן-גוריון והזמינה אותו להפגש עמה בוינה; כך התחיל בין השניים רומן אשר נמשך כארבע שנים, במהלכן החליפו ביניהם מכתבים ונפגשו כשהתאפשר להם.
סופו של הרומן בשנת 1935. באותה שנה קיבלה קלפהולץ את הדיפלומה שלה, עלתה לארץ ישראל והחלה לעבוד בקופת חולים בתל-אביב. ב-9 ביולי ערכה ביקור בביתו של בן-גוריון, אולם לא ידעה שהוא טרם שב ארצה, ורק פולה, אשתו, היתה בבית לקדם את פניה. פולה, אשר ידעה על מערכת היחסים בין בעלה לקלפהולץ, נמנעה מעימות גלוי עמה. במקום זאת, בחרה להעניק לה מזכרת אשר באמצעותה אמרה את כל מה שהיה לה לומר - שלושה תצלומים שלה ושל בן-גוריון על שפת ים המלח. על גב התצלומים רשמה הקדשה: "לרגה – מפולה, 9.7.35". [מכתב אחד באוסף המכתבים שלפנינו, בו מזמין בן-גוריון את רגע להפגש עמו בציריך, נכתב בשנת 1938 ומעיד כי הקשר בין השניים לא פסק לחלוטין בשנת 1935].
רגע (רגינה) קלפהולץ (1907-2007), נולדה בפולין ובגיל צעיר משפחתה היגרה לוינה. בנעוריה היתה חברה בתנועת הנוער היהודי "בלאו-וייס" (בגרמנית: כחול-לבן); מאוחר יותר למדה בבית הספר לרפואה בוינה. במהלך לימודיה המשיכה בפעילות ציונית, ונהגה לנסוע לועידות הקונגרס הציוני שהתקיימו באירופה. עם סיום לימודי הרפואה, בשנת 1935, עלתה לארץ ישראל ועבדה בתור רופאה במקומות שונים בארץ. לאחר כמה שנים נישאה לאברהם דיאמנט והשניים התגוררו בחיפה. למידע נוסף אודותיה ראה חומר מצורף.
סה"כ 47 פריטים. המכתבים נכתבו בכתב-יד, על ניירות שונים, ובהם ניירות מכתבים של בתי מלון. מכתב אחד נכתב על נייר מכתבים רשמי של "האכסקוטיבה של ההסתדרות הציונית" (Executive of the Zionist Organization). למרבית המכתבים מצורפות המעטפות המקוריות בהן נשלחו. גודל משתנה. מצב כללי טוב. סימני קיפול, כתמים וקרעים בחלק מן המכתבים.
· מצורפים שני ספרים מאת בן-גוריון, עם הקדשות בכתב-ידו לרגע קלפהולץ:
1. ממעמד לעם, פרקים לבירור דרכה וייעודה של תנועת הפועלים. הוצאת "דבר", תל-אביב תרצ"ג. הקדשה בדף השער: "לרגע – מדוד".
2. אנחנו ושכנינו. הוצאת "דבר", תל-אביב, תרצ"א. הקדשה בדף השער: "לרגע בידידות מאת המחבר".
למידע נוסף אודות מערכת היחסים בין דוד בן-גוריון לרגע קלפהולץ, ואודות חלופת המכתבים בין השניים, ראה: קנאת דוד, חיי דוד בן-גוריון, מאת שבתי טבת. הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1987. כרך ג'.