ספר בית אברהם, צוואת רבי אברהם דנציג בעל "חיי אדם". ווילנא, תקפ"א [1821]. מהדורה ראשונה.
המחבר, רבי אברהם דנציג (תק"ח-תקפ"א), נודע בחיבורו המפורסם "חיי אדם". שימש כדיין בווילנא והיה מחותנו של הגר"א (חותן נכדת הגר"א, בתו של רבי יהודה ליב בן הגר"א).
צוואתו של ה"חיי אדם" נדפסה לאחר מכן במהדורות חוזרות ונשנות (עד שנת תש"ך נדפסו למעלה מעשרים מהדורות).
[4], יח, [1] דף. 16.5 ס"מ. מצב בינוני. כתמים, בהם כתמי רטיבות. כתמי דיו ושרבוטים בדף השער. סימני עש, עם פגיעות בטקסט. חותמות. רישומים בכתב יד. כריכה חדשה.
וינוגרד, אוצר ספרי הגר"א, מס' 1558.
מקור: אוסף ישעיהו וינוגרד ז"ל, ירושלים.

רבי אברהם דאנציג בעל "חיי אדם"
הגאון רבי אברהם דאנציג (תק"ח-תקפ"א) מגדולי דורו, תלמיד-חבר ומחותנו של הגר"א מווילנא, ומחברם של ספרי יסוד בהלכה, "חיי אדם", "נשמת אדם", "חכמת אדם" ועוד. בצעירותו נסע ללמוד בפראג ושם היה תלמידם של ה"נודע ביהודה" ושל רבי יוסף ליבערמאן, מגאוני פראג. האחרון העניק לו כתב "חבר" בגיל י"ח, ושם כתב בין היתר: "צעיר לימים ורך בשנים ודעתו מיושבת כדעת זקנים, תלמיד המחכים את רבותיו... בקי בש"ס ופוסקים... סדורה ושגורה בפיו משנתו...". לאחר נישואיו התיישב בווילנא, שם הסתופף בצלו של הגר"א מווילנא, ונשא ונתן עמו בדברי תורה. בהמשך הפך למחותנו, כאשר בנו נשא את נכדת הגר"א. הערכתו לגר"א היתה רבה, והוא נתן לכך ביטוי בהספדים שנשא עליו. בראש ספרו "זכרו תורת משה" תיעד את סדר הלימוד של "מחותני אדונינו מרנא ורבנא גאון ישראל וקדושו רבינו אליהו חסיד...", וכותב על סדר לימוד זה כי הוא "כמצווה עלינו מפי משה רבינו עליו השלום". בספרו "חיי אדם" הביא רבות מדברי הגר"א, אך במספר מקומות חלק עליו. הדבר עורר עליו תרעומת, ועל כן נמנע להביא מדברי הגר"א בספרו השני – "חכמת אדם" – בכדי לא לחלוק על דבריו בפומבי.
סירב ליטול על עצמו עול רבנות ועסק במסחר לצורך פרנסתו, תוך כדי שהוא עושה את תורתו קבע, כפי שהעיד על עצמו בהקדמתו המפורסמת לספר "חכמת אדם". עם זאת, היה ממנהיגי קהילת ווילנא, וכפי שמעיד על עצמו, לא זזה הוראה מתוך ביתו ולא נעשה דבר בווילנא בלי הסכמתו.
עמד בקשרים אמיצים עם גדולי דורו. הגאון רבי חיים מוולוז'ין יחד עם הגאון רבי יעקב מליסא בעל חוות דעת היו אלו שעודדו אותו להוציא את ספרו "חכמת אדם", כפי שכותב בהקדמתו לספר זה. עמד גם בקשרי שו"ת עם הגאון רבי מאיר פוזנר בעל "בית מאיר".
זכה שספריו יתקבלו בכל תפוצות ישראל כספרי יסוד בפסיקת ההלכה, בדור דעה של גאונים וחכמים, בני דורו של הגר"א מווילנא. הספרים היו ספרי הפסיקה העיקריים בליטא עד זמנו של ה"משנה ברורה", המביאו במקומות רבים ונותן משקל רב לדבריו. באחד המקומות כותב: "עיין בחיי אדם... ודבריו קילורין לעינים". רבים מגדולי הפוסקים בדורו ובדורות שאחריו הרבו להביא את דבריו ולדון בהם, ולהתחשב בדעתו בפסיקת ההלכה.
ספריו התקבלו בחיבה יתירה בכל שדרות הציבור, זכו לתפוצה בלתי רגילה והפכו לספרי יסוד כבר בחיי המחבר. על ההצלחה תעיד העובדה שבקהילות בכל רחבי ליטא ורוסיה הוקמו "חברות חיי אדם", ללימוד הספר בצוותא. חברות אלו החלו כבר בחיי המחבר. ידידו רבי חיים מוולוז'ין תלמיד הגר"א, כותב עליו: "גברא דמריה סייעיה... שנתקבל ספרו חיי אדם... ונתפשט בכל גבול ישראל".
כתב גם פיוטים ותפילות, ביניהם ה"תפילה זכה" שנאמרת בפתחו של יום הכיפורים. שנות חייו היו שבעים ושלוש כערכו המספרי של שם ספרו "חיי אדם".