מכירה 69 - חלק שני - אמנות אוונגרד מאוסף עוזי אגסי
1. צלצלי-שמע, קבץ ספרותי [בעריכת יוסף מאטוב]. חרקוב, 1923. איור העטיפה: אריס (חתום: י. א).
קובץ ספרותי ובו יצירות פרי עטם של סופרים ומשוררים עבריים צעירים, בהם יוסף מאטוב, גרשון חנוביץ', אברהם קריב, גרשון פריד ואחרים. הקובץ נדפס במאה עותקים בלבד ומהווה דוגמה נדירה של יצירה עברית ברוסיה הסובייטית.
לאחר המהפכה הבולשביקית הנהיגו השלטונות ברוסיה מדיניות של דיכוי השפה העברית שנחשבה בעיניהם כ"שפה ריאקציונית" (אנטי-מהפכנית). בין היתר נאסר השימוש בעברית כשפת הוראה והוצבו מגבלות בפני כל מי שביקש לפרסם בעברית. בראשית שנות ה-20 עזבו את רוסיה מרבית הסופרים העבריים הוותיקים. את החלל שהותירו אחריהם מילאה, באופן חלקי, קבוצת סופרים ומשוררים יהודים צעירה המכונה "הקבוצה הלנינגרדית" או "קבוצת בראשית". חברי הקבוצה, רובם משוררים אוונגרדיים, דגלו ברעיונות המהפכה הבולשביקית, אותם ביקשו לבטא בעברית, ונאבקו למען זכות קיומה של השפה העברית ברוסיה. במהלך שנות ה-20, למרות קשיים ורדיפות מצד השלטונות, הם הצליחו לפרסם ארבעה קבצי ספרות ושירה בעברית; הראשון שבהם היה הקובץ "צלצלי שמע". הקבוצה המשיכה לפעול בלנינגרד עד שנת 1927, אז נאסרו והוגלו כמה מחבריה. עורך הקובץ "צלצלי שמע", יוסף מאטוב (סערוני), נידון לגירוש לסיביר, אולם בשנת 1928 הומר עונשו בגירוש לארץ ישראל. בארץ עסק בכתיבה ובתרגום מהספרות הרוסית.
32 עמ', 12.5X17.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמי חלודה רבים וכתמי רטיבות. חיתוך דפים בלתי-אחיד. פגמים וקרעים חסרים בעטיפה, משוקמים שיקום מקצועי. נתון בקופסת קרטון נאה.
הקובץ אינו מופיע ב-OCLC.
2. צלצלי שמע, חרקוב 1923, דפוס צילום. הוצאת ב"מ ספרים "זהר", תל-אביב 1968.
מהדורת צילום של הקובץ "צלצלי שמע". נדפסה במאה עותקים. לפנינו עותק מס' 46.
[2], 32 עמ', [1] דף. 11.5X15 ס"מ בקירוב. כריכה אדומה עם כיתוב מוזהב. מצב טוב מאוד.
ספרות: "יהודי לנינגרד 1917-1939", מאת מיכאל בייזר (מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2005), עמ' 320-328.
1. פאר דער בינע (דערציילונגען, פיעסן, לידער) [עבור הבמה (סיפורים, מחזות, שירים)], אנתולוגיה ספרותית בעריכת י. דאברושין [יחזקאל דוברושין], ב. אליעווסקי [בוזי אוליבסקי] וע. גארדאן [אליהו גורדון]. הוצאת "צענטראלער פעלקער-פארלאג פון פ.ס.ס.ר.", מוסקבה, 1929.
סיפורים קצרים, הומורסקות, מחזות, שירים, תווים ועוד, מאת דוד ברגלסון, איסאק באבל, לייב קוויטקו, דוד הופשטיין ואחרים.
136 עמ', 22.5 ס"מ. מצב טוב. קמטים קלים ומעט קרעים בשולי דפים. חותמות ספריה. כתמים קלים על העטיפה. קמטים וקרעים בשולי העטיפה ובשדרה (חלקים מהשדרה חסרים). רישום בכתב-יד על העטיפה האחורית.
2. אין שווערן גאנג [במסע הקשה], שירים מאת משה כאשטעוואצקי [משה חשצ'בצקי]. הוצאת "צענטרפארלאג", מוסקבה, 1929 (על העטיפה: "צענטרפארלאג כארקאוו" – חרקוב).
155, [3] עמ', 17.5 ס"מ. פנים הספר במצב טוב. חותמות ספריה בתחילת הספר ובסופו. העטיפה במצב בינוני, עם כתמים, פגמים וקרעים חסרים; משוקמת (שוליה רחבים יותר משולי הספר).
3. קינדר-לידער [שירי ילדים], מאת ראכעלע בוימוואל [רחל בוימוול]. הוצאת "צענטראלער פעלקער-פארלאג פון פ.ס.ס.ר.", מוסקבה-חרקוב-מינסק, 1930.
31, [1] עמ', 17 ס"מ. מצב טוב. מעט כתמים. קרעים קלים בשולי מספר דפים. כתמים, פגמים וקרעים חסרים בעטיפה. העטיפה משוקמת.
הרש (גריגורי) אינגר (1910-1995), יליד סארני, אוקראינה, התחנך בחדר באומן. בשנים 1926-1929 בקירוב, למד בבית הספר היהודי לאמנות ואומנות של קייב בהנהלת מארק אפשטיין (גלגולה הקומוניסטי של החטיבה האמנותית של "קולטור-ליגע"). אינגר עסק באיור ספרים ושיתף פעולה עם הוצאות ספרים יהודיות; זכורים במיוחד איוריו לספרי שלום עליכם.
ספר שיריו הראשון של דוד קנוט (1900-1955), משורר רוסי-יהודי, ממייסדי קבוצת מחתרת יהודית שפעלה בצרפת הכבושה במלחמת העולם השניה. בעמוד השער מופיעה הקדשה בכתב-ידו של קנוט, ברוסית, לברוך אגדתי (מתוארכת: פריז, 21.1.1926).
דוד מאירוביץ' פיקסמן, המוכר בשמו הספרותי דוד קנוט, נולד בעיירה הבסרבית אוגייב (כיום אורחיי, מולדובה). בילדותו למד בחדר ובבית הספר היהודי בקישינב. שיריו התפרסמו לראשונה בכתבי עת מקומיים בהיותו בן 14. בשנת 1920 עבר עם משפחתו לפריז, שם הצטרף לחוגי משוררים רוסים ופרסם את ספר שיריו הראשון. עם השנים התקרב לציונות, ובשנת 1937 אף ביקר בארץ ישראל, יחד עם בת זוגו אריאדנה סקריאבינה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה גויס קנוט לצבא הצרפתי, ובשנת 1940, לאחר שנישא לאריאדנה, עבר עמה לטולוז. בני הזוג היו ממקימי קבוצת המחתרת "היד החזקה" (מאוחר יותר – "הצבא היהודי"), מן הקבוצות החשובות בתנועת ההתנגדות הצרפתית במלחמת העולם השניה, שסייעה להצלתם של יהודים רבים. בסוף שנת 1942, בעקבות מצוד שערך הגסטאפו אחר חברי המחתרת, נמלט קנוט מטולוז והצליח להגיע לשוויץ. אריאדנה נהרגה בשנת 1944 בידי אנשי המיליציה הצרפתית, שבועיים לאחר שחרור העיר. בשנת 1949 עלה קנוט לישראל והתגורר בתל-אביב עד למותו בשנת 1955.
הצייר והרקדן ברוך אגדתי (1895-1976) היה מחלוצי תעשיית הקולנוע והמחול בארץ ישראל ומהדמויות הבולטות בחיי התרבות של תל-אביב בשנות ה-20 וה-30.
47, [1] עמ', 19 ס"מ. מצב טוב. חיתוך דפים בלתי-אחיד. כתמים. קרעים, כתמים ופגמים בעטיפה.
ספר שיריה הראשון של המשוררת רייזל זשיכלינסקי. עותק מס' 12 מתוך מהדורה של 300 עותקים. בעמוד השער מופיעה הקדשה ביידיש בכתב-ידה של זשיכלינסקי, ככל הנראה למשורר היידיש יוסף פפירניקוב: "דעם פריינט פאפיערניקאוו, א מתנה. רייזל זשיכלינסקי. ווארשע 13.7.1936".
עטיפת החוברת עוצבה בידי הצייר ואמן ההדפס הפולני-יהודי יענקל אדלר (1895-1949). בפתח החוברת מופיע לוח עם רפרודוקציה של עבודה מאת אדלר (מתוארת על-גבי דף המגן: "טרוימענדיקע פרוי ["אישה חולמנית"] – 1925").
רייזל זשיכלינסקי (Rajzel Żychlińsky, 1910-2001), משוררת יידיש, ילידת פולין. שיריה הראשונים התפרסמו לקראת סוף שנות ה-20 בעיתון היידי פולקסצייטונג (Folkstsaytung) בוורשה. בשנות ה-30 ראו אור שני ספרי שיריה הראשנים, "לידער" ו"דער רעגן זינגט". עם פרוץ מלחמת העולם השניה היא נמלטה לרוסיה. בני משפחתה שנשארו בפולין נספו בשואה. בשנת 1951 היגרה לארה"ב והתיישבה בניו-יורק. גם לאחר המלחמה המשיכה לכתוב ביידיש; רבים מהשירים שכתבה בארה"ב עסקו בחורבן יהדות אירופה. בשנת 1975 זכתה בפרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש. למרות ההערכה שזכתה לה בקרב הממסד הספרותי, לא התפרסמה יצירתה של זשיכלינסקי בקרב הקהל הרחב, ושירתה נותרה עלומה במידה רבה עד ימינו.
[1], 44, [1] עמ', 24 ס"מ. מצב טוב. כתמים, בעיקר בדפים הראשונים. כתמים וקרעים קלים בשולי העטיפה וקרעים לאורך השדרה. העטיפה מנותקת מגוף הספר.
1. אין שפאן [רתומים], ירחון. גליון מס' 1. הוצאת "ווילנער פארלאג פון ב. קלעצקין", וילנה, 1926.
ירחון ספרותי פרו-קומוניסטי. כולל קטעי ספרות ומאמרים אודות יהודי ברית המועצות מאת דוד ברגלסון, דניאל טשארני, אלכסנדר חשין ואחרים.
165, [11] עמ', 21 ס"מ. מצב בינוני. קמטים וקרעים בשוליים (ברובם קלים). קרעים וקרעים חסרים לאורך השדרה. החוברת מפורקת למספר חלקים.
2. די רויטע נאדל [המחט האדומה], כתב עת מטעם אגודת החייטים (נאדל פאריין) באוקראינה ובבלרוס. גיליון מס' 5 (30). הוצאת "צ.ק. און צ.פ. פון נאדל-פאריין אין אוקראינע און וייסרוסלאנד", חרקוב, 1927.
הגיליון כולל מאמרים רבים על פעילות האגודה ומלווה תמונות ואיורים. האיור על גבי העטיפה הקדמית חתום: "ל. האצניעוו".
23, [1] עמ', 26 ס"מ. מצב טוב. כתמים. מרבית הדפים לא חתוכים.
3. שטילער, כאוויירים [יותר בשקט, חברים], חוברת תווים ליצירה מאת ס. פיינטוך. הוצאת "קולטור-ליגע", קייב, 1929.
מלחין היצירה הנו, כנראה, הפסנתרן והמנצח סלומון פיינטוך (1899-1985).
7, [1] עמ' (כולל העטיפה), 26 ס"מ. מצב טוב. כתמים, קמטים וקרעים בשוליים. הכפולה הפנימית מנותקת מהחיצונית. חותמת דיו, רישום בעט ופגמים בעטיפה.
החוברת השלישית אינה מופיעה בקטלוג הספרייה הלאומית.
חמש מעשיות עממיות על ארנבות מאת אלכסנדר אָפָנָאסייב, ולדימיר דאל והנס כריסטיאן אנדרסן, מעובדות ומתורגמות ליידיש בידי הסופר והמתרגם דוד רויכל (1890-1941); מלוות באיורים מאת מארק אפשטיין.
מארק אפשטיין (1897-1949), אמן גרפי, צייר, פסל ומעצב תפאורות, יליד בוברויסק. בילדותו התחנך בחדר, ומאוחר יותר למד בבית הספר לאמנויות בקייב. בשנת 1918 למד בסטודיו של האמנית אלכסנדרה אקסטר. באותה שנה השתתף בתערוכת אמנים יהודים במוסקבה והיה ממקימי החטיבה האמנותית של הארגון "קולטור-ליגע". הקו האמנותי שאפיין את יצירתו של אפשטיין הושפע במידה רבה מקשריו עם סופרים ומשוררים יהודים בעלי אוריינטציה מודרניסטית שפעלו בקייב, ובהם "דער נסתר" (פנחס כהנוביץ'), דוד ברגלסון ויחזקאל דוברושין.
אפשטיין פעל בקייב גם לאחר התבססות השלטון הסובייטי באוקראינה והעברת מוסדות ה"קולטור-ליגע" לידי ארגונים קומוניסטיים, אף ששותפיו לחטיבה האמנותית בחרו לעזוב את העיר. בשנים 1923-1931 ניהל את בית הספר היהודי לאמנות ואומנות של קייב (גלגולה הקומוניסטי של החטיבה האמנותית של "קולטור-ליגע"). במקביל עסק בעיצוב תפאורה ותלבושות לתיאטראות בקייב ובחרקוב.
בשנת 1932, לאחר סגירת בית הספר שבניהולו וסגירתם של מוסדות "קולטור-ליגע" האחרונים, נאלץ לעזוב את קייב ועבר למוסקבה. בשנותיו האחרונות לא הציג בתערוכות.
30, [1] עמ', 20 ס"מ. מצב טוב. מעט כתמים. חותמת דהויה בעמ' 3. פגמים קלים בעטיפה.
1. אל'דאס גוטס, מעשהלעך פאר קינדער [כל-טוב, מעשיות לילדים]. הוצאת "קולטור-ליגע", ורשה, 1922. יידיש.
עשר מעשיות מחורזות לילדים, מלוות באיורים קטנים מאת ארתור שיק.
90, עמ', [2] דף, 22 ס"מ. פנים הספר במצב כללי טוב. כתמים קלים. עטיפה מוכתמת, עם קרעים חסרים בשוליים ובשדרה. רצועות נייר מודבקות בשולי העטיפה; העטיפה הקדמית מוצמדת לדף השער בשלוש פיסות נייר.
2. פארשטעלונגען [מחזות]. לודז', תרצ"ז [1936/37]. יידיש.
שנים-עשר מחזות של מערכה אחת. המחזות, שנכתבו לאחר עליית הנאצים לשלטון ועם התגברות האנטישמיות באירופה, עוסקים במצוקתם של יהודים המצויים בסביבה לא-יהודית; גיבוריהם הם דמויות מן הספרות, ההיסטוריה והפולקלור היהודי: שיילוק, יהודה הלוי, ברוך שפינוזה, היינריך היינה ואחרים.
בעמוד השני מופיע דיוקן צבעוני של ברודרזון, מעשה-ידי ארתור שיק.
132, [2] עמ', 19 ס"מ. מצב טוב. כתמי חלודה. פגמים קלים בעטיפה.
קטלוג של פרסומים שראו אור בהוצאת "קולטור-ליגע", הכולל, לצד רשימת הפרסומים, איורים של עטיפות חוברות וספרים ושני תצלומים של בית ההוצאה לאור. בסוף הקטלוג מופיעות ביוגרפיות קצרות של סופרים נחשבים, לצד דיוקנאותיהם ורשימות יצירותיהם שהתפרסמו בהוצאת "קולטור-ליגע".
[14], 75, [47] עמ' (כולל עטיפה אחורית) + [3] לוחות. מצב טוב-בינוני. כתמים, ובהם כתמי רטיבות. קרעים וקרעים חסרים בשולי כמה דפים. עטיפה מוכתמת, עם קרעים ופגמים. רצועת דבק בד לאורך השדרה.
אינו מופיע ב-OCLC.
פריט 220 המאסף הספרותי "אפן שוועל" / קובץ משירי משה ליפשיץ – ריגה, 1921-1922 – איורים מאת מיכאיל יאָ
1. אפן שוועל [על הסף]. 1921.
מאסף ספרותי הכולל שירה, פרוזה ומאמרים. במאסף איורים מאת מיכאיל יא וארבעה לוחות עם רפרודוקציות של עבודות מאת מיכאיל יא ומאת וו. הירשבערג.
32 עמ' + [4] לוחות, 24.5 ס"מ. כתמים. כמה קרעים קלים בשולי דפים. כתמים וקרעים קלים בעטיפה.
2. א בער טאנצט [דוב מרקד], מאת מוישע ליוושיץ [משה ליפשיץ]. 1922.
קובץ שירים מאת משה ליפשיץ. איור העטיפה ושני איורים בגוף הקובץ מאת מיכאיל יא.
51, [1] עמ', 19 ס"מ בקירוב. מצב טוב. קפלים וקרעים קלים בפינות כמה דפים. נקבי תילוע קטנים. כתמים בגוף החוברת ובעטיפה. קרעים קלים בשולי העטיפה.
מאיר יאָפֶה (1895-1960), פעל תחת שם העט מיכאיל יא היה גרפיקאי, צייר ותיאורטיקן, מהדמויות המרכזיות של חיי התרבות והאמנות בריגה. אייר את ספרי הוצאת "ארבעטערהיים", אשר היוותה את גרעין ה"קולטור-ליגע" בלטביה בשנות ה-20. היה חבר קבוצת "סמבטיון" שעל-יד "קולטור-ליגע" בריגה, עבד בתיאטרון היהודי בריגה ובתיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה.
Искусство Марка Шагала [האמנות של מארק שאגאל], מאת יעקב טוגנדהולד (Тугендхольд) ואברהם מרקוביץ אפרוֹס (Эфрос). הוצאת Геликонיי (Gelikon), מוסקבה, 1918. מהדורה ראשונה. רוסית.
המונוגרפיה הראשונה על מארק שאגאל. כוללת רפרודוקציות של עבודותיו, בעמודים נפרדים ובגוף הטקסט. נדפסה ב-850 עותקים; העותק שלפנינו אינו ממוספר. סמל ההוצאה עוצב בידי אל ליסיצקי.
51, [5] עמ' + [13] לוחות, 28.5 ס"מ. כרוך בכריכה קשה, עם עטיפת הנייר הקדמית המקורית (בעיצוב שאגאל). העטיפה האחורית חסרה. פנים הספר במצב כללי טוב. כתמים, פגמים וקרעים קלים. אחד הלוחות מנותק. העטיפה הקדמית מנותקת. הכריכה קרועה בשוליה ומנותקת חלקית. תו ספר בצדה הפנימי של הכריכה הקדמית.
----------------------------------------------------------------------------------------
מארק שאגאל (1887-1985), אמן רוסי-צרפתי, נחשב בעיני רבים לגדול הציירים היהודים המודרניים. שאגאל נולד למשפחה חסידית בעיר ליוזנה (אז רוסיה הלבנה), הבכור מבין תשעה אחים. כששאלה אמו את מורו הראשון לאמנות, הצייר יהודה פן, האם יוכל בנה להתפרנס מציור, התבונן ברישומיו והשיב לה: "יש שם איזה כישרון". בגיל עשרים התקבל ללימודי אמנות בסנקט פטרבורג (בתקופה זו צייר לראשונה את דמותו של ה"כנר על הגג", שהמחזה המפורסם קרוי בעקבותיה) ובשנת 1914 נשא לאישה את הסופרת בלה רוזנפלד, שנודעה כאחת ההשראות הגדולות על עבודתו.
לאחר מהפכת אוקטובר התמנה שאגאל לקומיסר לענייני אמנות במחוז ויטבסק, והקים שם מוזיאון ובית ספר לאמנות. בין מורי בית הספר היו גם האמנים אל ליסיצקי והצייר יהודה פן – מורו הראשון של שאגאל עצמו. בשנת 1919 הוזמן ללמד בבית הספר צייר נוסף, שהיה מהנועזים והמשפיעים אותן השנים – קזמיר מלביץ'. מלביץ' החזיק בהשקפה אמנותית רדיקלית משל שאגאל, וביקש להנחיל לתלמידיו את הסגנון האמנותי שפיתח בעצמו, הסופרמטיזם. דמותו הכריזמטית והשקפתו החדשה קנו לו תומכים רבים, ובשנת 1920 נוסד בבית הספר קולקטיב בשם UNOVIS, שאימץ את עיקרי משנתו. בהדרגה, צברו מלביץ' ותומכיו כוח והשפעה, דחקו את רגליו של שאגאל מניהול בית הספר ולבסוף שינו את תכנית הלימודים. בעקבות זאת החליט שאגאל לעזוב את רוסיה.
בשנת 1920 עקר שאגאל למערב אירופה, ולאחר חנייה קצרה בברלין השתקע בעיר פריז. בין היתר, צייר בתקופה זו את הסדרה החשובה "חיי", שתעדה את נופי העיירה היהודית, ואת סדרת עבודותיו בהשראת המקרא. בשנת 1941, כשנתיים לאחר כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית, הצליח שאגאל להימלט לארה"ב בסיועו של העיתונאי האמריקני ראיין פריי, התגורר שנים אחדות בניו-יורק ולאחר המלחמה שב לצרפת, שם נשאר עד מותו.
יצירתו של שאגאל, החובקת מגוון רב של תחומים וסגנונות (הדפסים, תפאורה ותלבושות, פיסול וקרמיקה, שטיחי קיר, פסיפסים, חלונות ויטראז', ועוד), מוצגת בחשובים שבמוזיאונים והגלריות, בבנייני האופרה שבניו-יורק ופריז, בקתדרלת מץ, במשכן הכנסת (בחלל המכונה "טרקלין שאגאל") ובמקומות נוספים. הצייר פאבלו פיקאסו אמר על עבודתו: "לאחר שימות מאטיס, יישאר שאגאל האמן האחרון שעוד מבין מהו צבע".
שטראָם, כוידעש העפטן [זֶרֶם, קונטרסים חודשיים], גיליון מס' 2. הוצאת "שטראם", מוסקבה, 1922. יידיש. עטיפה בעיצוב מארק שאגאל.
"שטראָם", כתב עת ספרותי-אמנותי הכולל קטעי שירה ופרוזה מאת פרץ מרקיש, "דער נסתר" (פנחס כהנוביץ'), דוד הופשטיין, נחום אויסלנדר ואחרים.
כתב העת נוסד במוסקבה בידי יחזקאל דוברושין, נחום אויסלנדר ואהרן קושנירוב – כולם משוררים בולטים שצמחו בחוגי האמנות היהודיים בקייב. בסך הכל נדפסו חמש חוברות (שישה גליונות) בין השנים 1922-1924. בראשית דרכו ניסה כתב העת לאחד תחתיו סופרי יידיש מודרניסטיים מכל העולם, ולא רק מרוסיה. אף ש"שטראם" לא נדפס מטעם רוסיה הסובייטית באופן רשמי, הוא נחשב לכתב העת הסובייטי הראשון לענייני ספרות בשפה היידית.
80 עמ', 25.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים קלים. דפים ספורים מנותקים. רישומים בעפרון ומספר סימונים בעט (קטנים, ללא נזק לטקסט). כתמים כהים, קמטים וקרעים קלים בשולי העטיפה וקרעים חסרים בשדרה. החוברת מנוקבת שלוש פעמים בסמוך לשדרה (כנראה, לצורך קשירה בשרוך או כריכה).
---------------------------------------------------------------------------------------------------
מארק שאגאל (1887-1985), אמן רוסי-צרפתי, נחשב בעיני רבים לגדול הציירים היהודים המודרניים. שאגאל נולד למשפחה חסידית בעיר ליוזנה (אז רוסיה הלבנה), הבכור מבין תשעה אחים. כששאלה אמו את מורו הראשון לאמנות, הצייר יהודה פן, האם יוכל בנה להתפרנס מציור, התבונן ברישומיו והשיב לה: "יש שם איזה כישרון". בגיל עשרים התקבל ללימודי אמנות בסנקט פטרבורג (בתקופה זו צייר לראשונה את דמותו של ה"כנר על הגג", שהמחזה המפורסם קרוי בעקבותיה) ובשנת 1914 נשא לאישה את הסופרת בלה רוזנפלד, שנודעה כאחת ההשראות הגדולות על עבודתו.
לאחר מהפכת אוקטובר התמנה שאגאל לקומיסר לענייני אמנות במחוז ויטבסק, והקים שם מוזיאון ובית ספר לאמנות. בין מורי בית הספר היו גם האמנים אל ליסיצקי והצייר יהודה פן – מורו הראשון של שאגאל עצמו. בשנת 1919 הוזמן ללמד בבית הספר צייר נוסף, שהיה מהנועזים והמשפיעים אותן השנים – קזמיר מלביץ'. מלביץ' החזיק בהשקפה אמנותית רדיקלית משל שאגאל, וביקש להנחיל לתלמידיו את הסגנון האמנותי שפיתח בעצמו, הסופרמטיזם. דמותו הכריזמטית והשקפתו החדשה קנו לו תומכים רבים, ובשנת 1920 נוסד בבית הספר קולקטיב בשם UNOVIS, שאימץ את עיקרי משנתו. בהדרגה, צברו מלביץ' ותומכיו כוח והשפעה, דחקו את רגליו של שאגאל מניהול בית הספר ולבסוף שינו את תכנית הלימודים. בעקבות זאת החליט שאגאל לעזוב את רוסיה.
בשנת 1920 עקר שאגאל למערב אירופה, ולאחר חנייה קצרה בברלין השתקע בעיר פריז. בין היתר, צייר בתקופה זו את הסדרה החשובה "חיי", שתעדה את נופי העיירה היהודית, ואת סדרת עבודותיו בהשראת המקרא. בשנת 1941, כשנתיים לאחר כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית, הצליח שאגאל להימלט לארה"ב בסיועו של העיתונאי האמריקני ראיין פריי, התגורר שנים אחדות בניו-יורק ולאחר המלחמה שב לצרפת, שם נשאר עד מותו.
יצירתו של שאגאל, החובקת מגוון רב של תחומים וסגנונות (הדפסים, תפאורה ותלבושות, פיסול וקרמיקה, שטיחי קיר, פסיפסים, חלונות ויטראז', ועוד), מוצגת בחשובים שבמוזיאונים והגלריות, בבנייני האופרה שבניו-יורק ופריז, בקתדרלת מץ, במשכן הכנסת (בחלל המכונה "טרקלין שאגאל") ובמקומות נוספים. הצייר פאבלו פיקאסו אמר על עבודתו: "לאחר שימות מאטיס, יישאר שאגאל האמן האחרון שעוד מבין מהו צבע".
טרויער [אֵבֶל], מאת דוד האפשטיין [הופשטיין]. הוצאת "קולטור-ליגע", קייב, 1922. יידיש. איורים מאת מארק שאגל.
קובץ שירים מאת דוד הופשטיין העוסק בפוגרומים ביהודי אוקראינה בשנים 1917-1920; מלווה בסדרת איורים מאת מארק שאגאל. הקובץ התפרסם בתמיכת ה"וועד הציבורי היהודי לעזרת נפגעי המלחמה, הפרעות ואסונות הטבע" ("אידגעזקאס – איד. געז. קאמ.") ומצוין בו כי ההכנסות ממכירתו ילכו לטובת "הקולוניות היהודיות המורעבות".
איור קובץ שיריו של הופשטיין היה מן הפרויקטים האחרונים של שאגאל לפני עזיבתו את רוסיה. האיורים המודרניסטיים שיצר משקפים לא רק את תחושת החורבן והשכול בשיריו של הופשטיין אלא גם במידת-מה את התהפוכות בחייו של שאגאל שנאלץ באותה תקופה לפרוש מתפקידו כמנהל בית הספר לאמנות שהקים בוויטבסק.
XXIII, [1] עמ' + [4] לוחות, 31 ס"מ בקירוב. מצב טוב-בינוני. נייר שביר. קרעים וקרעים חסרים בשוליים (רובם קטנים). אחד מלוחות האיורים מנותק. חותמת בגב דף השער ("Printed in U. S. S. R "). כרוך בכריכה קשה, חדשה. בחזיתה מודבקת מרבית העטיפה הקדמית המקורית (השוליים קצוצים). העטיפה האחורית חסרה.
----------------------------------------------------------------------------------------
מארק שאגאל (1887-1985), אמן רוסי-צרפתי, נחשב בעיני רבים לגדול הציירים היהודים המודרניים. שאגאל נולד למשפחה חסידית בעיר ליוזנה (אז רוסיה הלבנה), הבכור מבין תשעה אחים. כששאלה אמו את מורו הראשון לאמנות, הצייר יהודה פן, האם יוכל בנה להתפרנס מציור, התבונן ברישומיו והשיב לה: "יש שם איזה כישרון". בגיל עשרים התקבל ללימודי אמנות בסנקט פטרבורג (בתקופה זו צייר לראשונה את דמותו של ה"כנר על הגג", שהמחזה המפורסם קרוי בעקבותיה) ובשנת 1914 נשא לאישה את הסופרת בלה רוזנפלד, שנודעה כאחת ההשראות הגדולות על עבודתו.
לאחר מהפכת אוקטובר התמנה שאגאל לקומיסר לענייני אמנות במחוז ויטבסק, והקים שם מוזיאון ובית ספר לאמנות. בין מורי בית הספר היו גם האמנים אל ליסיצקי והצייר יהודה פן – מורו הראשון של שאגאל עצמו. בשנת 1919 הוזמן ללמד בבית הספר צייר נוסף, שהיה מהנועזים והמשפיעים אותן השנים – קזמיר מלביץ'. מלביץ' החזיק בהשקפה אמנותית רדיקלית משל שאגאל, וביקש להנחיל לתלמידיו את הסגנון האמנותי שפיתח בעצמו, הסופרמטיזם. דמותו הכריזמטית והשקפתו החדשה קנו לו תומכים רבים, ובשנת 1920 נוסד בבית הספר קולקטיב בשם UNOVIS, שאימץ את עיקרי משנתו. בהדרגה, צברו מלביץ' ותומכיו כוח והשפעה, דחקו את רגליו של שאגאל מניהול בית הספר ולבסוף שינו את תכנית הלימודים. בעקבות זאת החליט שאגאל לעזוב את רוסיה.
בשנת 1920 עקר שאגאל למערב אירופה, ולאחר חנייה קצרה בברלין השתקע בעיר פריז. בין היתר, צייר בתקופה זו את הסדרה החשובה "חיי", שתעדה את נופי העיירה היהודית, ואת סדרת עבודותיו בהשראת המקרא. בשנת 1941, כשנתיים לאחר כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית, הצליח שאגאל להימלט לארה"ב בסיועו של העיתונאי האמריקני ראיין פריי, התגורר שנים אחדות בניו-יורק ולאחר המלחמה שב לצרפת, שם נשאר עד מותו.
יצירתו של שאגאל, החובקת מגוון רב של תחומים וסגנונות (הדפסים, תפאורה ותלבושות, פיסול וקרמיקה, שטיחי קיר, פסיפסים, חלונות ויטראז', ועוד), מוצגת בחשובים שבמוזיאונים והגלריות, בבנייני האופרה שבניו-יורק ופריז, בקתדרלת מץ, במשכן הכנסת (בחלל המכונה "טרקלין שאגאל") ובמקומות נוספים. הצייר פאבלו פיקאסו אמר על עבודתו: "לאחר שימות מאטיס, יישאר שאגאל האמן האחרון שעוד מבין מהו צבע".