קונטרס "חשבון-קצר מהועידה הרבנית הפעטערבורגית שעל ידי אסיפת הרבנים", דו"ח מאסיפת הרבנים הגדולה שנערכה בפטרבורג בשנת תר"ע, מאת רבי שלום דובער שניאורסון – האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש. פטרבורג, תר"ע 1910. מהדורה יחידה.
בשנת תר"ע כינסה ממשלת רוסיה אסיפת רבנים שעליה הוטל לברר עניינים מהותיים הנוגעים ליהדות רוסיה. האסיפה נערכה בפטרבורג הבירה, והשתתפו בה 42 נציגים של הקהילות היהודיות ברוסיה – גדולי הרבנים והאדמו"רים (בהם כמה מגדולי אדמו"רי ורבני פולין, שהייתה נתונה בימים ההם תחת שלטון רוסי), "רבנים מטעם", אילי הון ועוד. בראש הוועד המארגן של האסיפה עמדו רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי מווילנא, הגר"ח מבריסק והאדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש, שהיה הרוח החיה באספה ומהדוברים הבולטים בה. נאומיו בימי האסיפה היו רהוטים ומנומקים היטב, ונאמרו בהתרגשות רבה (חלקם נדפסו בעיתונות היהודית הרוסית).
האסיפה נמשכה חודש ימים, ד' אדר ב' – ו' ניסן, ונידונו בה מגוון נושאים: הכרה רשמית של הממשלה ברבני הקהילות החרדים וביטולה של הרבנות מטעם; מידת ההשכלה הכללית המינימלית הדרושה לרב קהילה, וחובת הרב לדעת רוסית לצורך רישום פנקסי לידות, פטירות ונישואין; הנהלת הקהילה והפיקוח על מוסדותיה; מכס ומיסים, שחיטה, מקוואות, תלמודי תורה ומלמדים, לימודי חול ורוסית בתלמודי תורה, ועוד.
על רוב הנושאים הנידונים הסכימו המשתתפים, אך על כמה נושאים התעוררה מחלוקת עזה – ביחוד בשאלה האם ואיזו תעודת השכלה כללית דרושה לרב בישראל. רובם הגדול של גדולי ישראל, ביניהם גם הגרח"ע גרודז'ינסקי, ה"אור שמח" והאדמו"ר רבי שמריה נח שניאורסון מבאברויסק, היו פרגמטיים בגישתם ונטו להסכים לעמדת הממשלה שדרושה לרב תעודת השכלה מצומצמת וידיעה מינימלית של השפה הרוסית. מנגד, הגר"ח מבריסק והאדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש עמדו כחומה בצורה ומיאנו להסכים לכך או להתפשר אף בזיז כל שהוא. כשראה הגר"ח מבריסק בצר לו שהוא והרש"ב בדעת מיעוט, שיגר מכתב לבעל ה"חפץ חיים" בראדין, בבקשה שיבוא להשתתף באסיפה, וכך היה. באסיפה התנהלו חילופי דברים קשים בין ה"חפץ חיים" ל"אור שמח". לאחר שבוע, כשנוכח לדעת שאין ביכולתו לשכנע את המשתתפים, קם ה"חפץ חיים" ושב לביתו שבראדין (ראה בהרחבה: זאב אריה רבינר, רבנו מאיר שמחה כהן זצ"ל, תל-אביב תשכ"ז, עמ' קנ-קנב; שמעון מלר, רבן של כל בני הגולה, ב, ירושלים תש"פ, עמ' 399-530; שניאור זלמן ברגר, תולדות חב"ד בפטרבורג, כפר-חב"ד תשע"א, עמ' 90-75; שלום דובער לוין, תולדות חב"ד ברוסיא הצארית, ברוקלין תש"ע, עמ' רצו-שא).
הקונטרס שלפנינו (שפורסם באותם ימים בהמשכים בעיתונים היהודיים) נכתב על ידי האדמו"ר הרש"ב עבור הציבור הרחב, והוא כולל סיכום של הנושאים שנידונו באסיפת הרבנים ואת ההחלטות שהתקבלו בה. האדמו"ר הרש"ב מציג בקונטרס שלפנינו באריכות את כל העמדות שעלו באסיפה ואת נימוקיהן השונים, גם בשעה שהוא חלוק עליהן. הוא מתאר בהרחבה את דעת הרוב ואת דעת המיעוט בכל נושא ועניין, גם כאשר אחז בדעת המיעוט ולא הסכים לדעת הרוב, ומפרט את מספר המצדדים בכל אחת מהעמדות, אך מבלי לנקוב בשמות.
יצחק שניאורסון (שכיהן כ"רב מטעם" בצ'רניגוב), שהיה ממזכירי האסיפה, כתב עליה לימים בזכרונותיו: "בראש כולם התנשאה בברק על טבעי דמותו המרשימה של הרבי מליובאוויטש ז"ל. הוא היה המנהיג האמיתי, הוא נתן את הטון, והוא זה שניהל בפועל את האסיפה". הנריך סליוזברג (עורך דין יהודי מפורסם ברוסיה) שהשתתף באסיפה, ולא פעם חלק על עמדות הרש"ב, כותב בזכרונותיו: "לרבי מלובביץ' הייתה השפעה עצומה על הרבנים. איש בכלל לא זקן, הוא לא הרבה בדבורים... פוליטיקאי מפולפל. הוא היה קשה כמו סלע בתחומים השייכים לחיי הדת. בשבילו לא הייתה קיימת כל דינאמיקה וכל תזוזה בכללי ההתנהגות ביהדות" (ד"ר איליה לוריא, 'חב"ד – היסטוריה, הגות ודימוי', הוצאת מרכז זלמן שז"ר, עמ' 219).
23 עמ'. 24 ס"מ. מצב טוב. כתמים. כריכה חדשה.

רבי שלום דובער שניאורסון – האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש (תרכ"א-תר"פ), האדמו"ר החמישי לשושלת חב"ד, מגדולי מנהיגי יהדות רוסיה. היה בנו של האדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש, וחתנו של האדמו"ר רבי יוסף יצחק מאוורוטש (בן ה"צמח צדק"). לאחר הסתלקות אביו המהר"ש בתשרי תרמ"ג, סירב בתחילה לכהן כאדמו"ר. עם הזמן החל להנהיג את החסידים, ובשנת תרנ"ד כבר נהג כאדמו"ר לכל דבר. בימיו גדלה מאד חסידות ליובאוויטש. בקרב חסידי חב"ד נודע בכינויו "הרמב"ם של תורת החסידות". בעשרות ספרי מאמריו התלבנו כל הסוגיות העמוקות שבתורת חב"ד. בכתביו התבארו יסודותיהם וחידושיהם של ארבעת אדמו"רי חב"ד שקדמו לו, בתוספת חידושיו שלו. התפרסם בעיקר ב"המשכים" שלו – המשך "יום טוב של ראש השנה" – תרס"ו, והמשך "בשעה שהקדימו" – תרע"ב ["המשך" פירושו סדרת מאמרים העוסקת בהרחבה בבירור סוגיות בקבלה ובחסידות, כשכל מאמר הוא המשך לקודם לו. אביו, האדמו"ר המהר"ש, היה הראשון שחידש צורה מיוחדת זו במאמריו].
בשנת תרנ"ז ייסד הרש"ב את ישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש, ולאחר מכן פתח מספר סניפים נוספים של הישיבה בעיירות אחרות. ישיבת "תומכי תמימים" באה לתת מענה לתנועות הנוער החילוניות והסוציאליסטיות שהיוו איום על החינוך החרדי. הרש"ב היה סבור שלימוד הגמרא בלבד אין בכוחו לעצור את הסחף המתירני בדורו, ובשל כך תיקן שילמדו בישיבתו בכל יום סוגיות עיוניות בתורת החסידות, שעתיים בבוקר לפני התפילה, ושעתיים בערב. הרש"ב סבר שרק שילוב של לימוד סוגיות הש"ס, עם לימוד החסידות והתעסקות בעבודת התפילה, יכולים להביא ליראת ה' ולאהבת ה' אמיתית. עבור תלמידי "תומכי תמימים" חיבר הרש"ב את קונטרסי ההדרכה הידועים שלו: "עץ החיים", "קונטרס התפילה" ו"קונטרס העבודה".
האדמו"ר הרש"ב היה מגדולי המנהיגים השמרניים של היהדות החרדית ברוסיה ומראשוני הלוחמים בתנועה הציונית. מכתבו הרהוט והמנומק נגד הציונות שהתפרסם בספר "אור לישרים" (וורשא תר"ס) עורר בזמנו הד עצום. היה מסור בכל מאודו לעיסוק בצרכי הציבור היהודי ולהטבת מצבו הגשמי והרוחני כאחד. לשיא פעילותו הציבורית הגיע בוועידת הרבנים המפורסמת בפטרבורג בשנת תר"ע, ובוועידת הרבנים שקדמה לה בווילנא בתרס"ט, שם התגלו כישורי המנהיגות שלו והשפעתו הגדולה (ראה פריט 150). במלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ו, עזב את ליובאוויטש, יחד עם תלמידי הישיבה, ועבר לרוסטוב שבדרום מערב רוסיה. שם התגורר עד להסתלקותו בניסן תר"פ, ושם מקום מנוחתו.
ברוסטוב חידש את חידושו המפורסם בהלכות מקוואות הידוע כשיטת "בור על גבי בור" שהתפשט בתפוצות ישראל (ראה: הגר"ע יוסף, טהרת הבית, ג, עמ' שטז-שיח). כתביו בהלכה (קרוב לתשעים סימנים) קובצו בספר "תורת שלום" (ברוקלין תשע"ג). מאמרי החסידות העמוקים שלו נדפסו בעשרים ותשעה כרכים, בכמה מהדורות.