שמונה גלויות (מתוך 10) המציגות איורים נאיביים בהשראת אמני "בצלאל" מאיר גור-אריה וזאב רבן, של סצנות חקלאיות וחלוציות ופסוקים תנכ"יים. גלויה אחת עם סמל עיריית תל-אביב ואיור הנמל.

9X14 ס"מ בקירוב. מצב כללי טוב.

הכרזה נדפסה מטעם המפלגה הקומוניסטית העברית, בעקבות החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 על סיום שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל וקבלת תוכנית החלוקה: "היום הונף בגאון הדגל של עצמאותנו הלאומית... לשם בצור העצמאות העברית: נשקד על שמירת האחוה והשלום עם הערבים אזרחי המדינה ושכניה נגד כל מסכסך נבסס את האחדות הכלכלית של הארץ כלה. נטפח יחסי שתוף ושלום עם מדינות ערב".

100X63 ס"מ. מצב טוב. כתמים, בהם כתמי לחות ורטיבות. סימני קיפול.

כרזת פרסום למופע בידור ומוזיקה, בהשתתפות כמה מן האמנים הבולטים בישראל בשנות ה-70: אריק איינשטיין, אורי זהר, והצ'רצ'ילים – שמוליק בודגוב, מיקי גבריאלוב, רוני דמול ועמי טרייבטש.

המפיק ואיש התיאטרון נעם סמל, מקים חברת "בידור לעם", כותב בזיכרונותיו אודות המופע:

"אחרי מלחמת יום הכיפורים, התחלתי לעבוד בשיטה של נבחרות אמנותיות. השיטה שעבדה כאשר שלחנו חוליות אמנים להופיע בחזית במהלך המלחמה, הפכה כעת לאסטרטגיה להישרדות בימים של שביתת הנשק. ישראל היתה שרויה באווירת נכאים. הרגשתי שאנשים לא מעוניינים בבידור ושהאמנים שלנו עלולים להיכנס לתקופה קשה של אבטלה. בניתי כמה נבחרות. גדי יגיל ובנות שוקולד מנטה מסטיק הרכיבו אחת מהן. אחרת כללה את אילנית ואת יגאל בשן. והיתה גם נבחרת הרוקנרול, "מציצים מן הלול" – אורי זוהר, אריק איינשטיין, שיסל[!] והצ'רצ'ילים.

הנבחרת של אורי ואריק היתה מליגה אחרת. גם בגללם, וגם בגלל תמהיל המופע: סאטירה, בידור ומוזיקה חיה. מהסיבות האלה הם היו ההרכב הטיפולי שלי. ראשית נדרש באלאנס לפני כל הופעה. שנית, ולא פחות חשוב, באותה תקופה התחיל אריק לאבד את הראייה שלו נדרש פתרון יצירתי כדי שהוא יוכל להתנועע בחופשיות על הבמה. היינו קושרים מסביב לבמה חוט דיג שקוף, ובכל פעם שאריק התקרב לקצה הוא נתקל בחוט בשוקיו וידע לסגת. שלישית, אורי לא תמיד שש לתת את חלקו. הוא היה אומר, "שאריק יכסה עלי." אריק לא הסכים".

92X65 ס"מ. מצב טוב. קמטים וכתמים קלים. שימן קיפול לרוחב. קרעים וקרעים חסרים קטנים בשוליים (חלקם משוקמים בנייר דבק ובטוש שחור).