מכירה פומבית 94 חלק ב' פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove manuscript filter manuscript
- יד (19) Apply יד filter
- וכתבי (12) Apply וכתבי filter
- וכתבי-יד (12) Apply וכתבי-יד filter
- וכתבייד (12) Apply וכתבייד filter
- מכתבים (12) Apply מכתבים filter
- letter (12) Apply letter filter
- כתבי-יד (7) Apply כתבי-יד filter
- כתבייד (7) Apply כתבייד filter
- כתבי (7) Apply כתבי filter
- והגהות (7) Apply והגהות filter
- gloss (7) Apply gloss filter
- המזרח (5) Apply המזרח filter
- חכמי (5) Apply חכמי filter
- rabbi (5) Apply rabbi filter
- sephardi (5) Apply sephardi filter
- yemenit (5) Apply yemenit filter
- חב (2) Apply חב filter
- חבד (2) Apply חבד filter
- חסידות (2) Apply חסידות filter
- חב"ד (2) Apply חב"ד filter
- chabad (2) Apply chabad filter
שלחן ערוך הרב, חלק שלישי - הלכות פסח והלכות יום טוב, מאת האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי בעל התניא. [ז'יטומיר, דפוס רבי חנינא ליפא ורבי יהושע העשיל שפירא - נכדי הרב מסלאוויטא, תרט"ז 1855].
בעותק שלפנינו כ-15 הגהות כתובות בכתב-יד, בשולי העמודים או בגוף הטקסט – ככל הנראה, מרביתן או כולן נכתבו בכתב-יד קודשו של האדמו"ר רבי מנחם מענדל שניאורסון, בעל ה"צמח צדק" מליובאוויטש. מהמהדורה הזו שבידינו, ז'יטומיר תרט"ז, ידוע חלק נוסף שהיה ברשות ה"צמח צדק" – חלק "חושן משפט" – אשר גם בו הוסיף ה"צמח צדק" הגהות בכתב-יד קדשו והשלים בו השמטות צנזורה (ראו מכירת "קדם" 72, פריט 132).
בדף קטו השלמה בכתב-יד של מילים שנשמטו על ידי הצנזורה: "וישפוך הקב"ה את חמתו על הגוים" (סימן תפ, סוף סעיף ג) [בשלוש המהדורות הראשונות של שלחן ערוך הרב לא נגעה יד הצנזורה. החל מהמהדורה הרביעית - ווארשא תקצ"ח, החלו הצנזורים "לתקן" ולהשמיט קטעים, ואף סעיפים שלמים. הצנזורה הקפידה במיוחד על ספרי הלכה שקשורים לחלק חושן משפט ובסעיפים הנוגעים לנוכרים (ראו על כך בהרחבה: הרב יהושע מונדשיין, ספרי ההלכה של אדמו"ר הזקן – ביבליוגרפיה, עמ' לו ואילך)].
הגאון הקדוש האדמו"ר רבי מנחם מענדל שניאורסון – ה"צמח צדק" מליובאוויטש (תקמ"ט-תרכ"ו 1789-1866), האדמו"ר השלישי לשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד. בן-בתו ותלמידו המובהק של רבי שניאור זלמן מלאדי - האדמו"ר הזקן בעל התניא, וחתן דודו רבי דוב בער – האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש. התייתם בגיל שלוש מאמו, ומני אז גדל והתחנך בבית זקנו בעל התניא, וידו לא משה מתוך ידו שנים רבות. לאחר פטירת חותנו האדמו"ר האמצעי בשנת תקפ"ח, עלה על כס הנשיאות, והנהיג את חסידות חב"ד במשך למעלה מ-36 שנים.
בתקופת ה"צמח צדק" גדלה חסידות חב"ד עד שנעשתה לעדה הגדולה ביותר בין יהודי רוסיה. מאות-אלפי יהודים ברחבי רוסיה הלבנה, ליטא ואוקראינה הלכו לאורו של ה"צמח צדק" ודבקו בו בלב ונפש. ה"צמח צדק" היה הדמות הסמכותית לכל ענייני הכלל והפרט של הציבור היהודי: "כל שדוך, כל גט, כל מסחר, אך על ידו נגמר. כל ריב עדיו הביאו למשפט. בלי הסכמתו לא לקחה כל עדה רב או שו"ב... כל צרכי בני ישראל היו גלוים וידועים לפניו, משאם ומתנם, חיי משפחתם וחיי חברתם, והוא היה כרוח החיה בכל אפני מעשיהם. הוא היה הקשר אשר על ידו נתקשרו לב רבבות הסרים למשמעתו, והוא נטע בקרבם אהבה אחוה ושלום" (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ – אז"ר, "תולדות משפחת שניאורזאהן", ספר האסיף, תרמ"ט, עמ' 166).
ה"צמח צדק" השתתף באספות שנערכו מטעם הממשלה הצארית, בהן הוכרעו עניינים ציבוריים גורליים רבים שנגעו ליהודי רוסיה, ועמד בתוקף ובמסירות נפש נגד תכניות המשכילים שביקשו לשנות את סדרי הלימוד והחינוך היהודי.
ה"צמח צדק" היה מגדולי הפוסקים בדורו. השיב תשובות בהלכה לאלפים (רבות מהן אבדו בשריפה גדולה בשנת תרי"ט. התשובות שנותרו נדפסו בסדרת ספרי השו"ת "צמח צדק", הכוללת למעלה מאלף תשובות לרבנים ודיינים). ה"צמח צדק" גם פרסם את תורת זקנו בעל התניא, הן באלפי מאמריו שבעל-פה והן בכתיבתו הענפה בהלכה, בחסידות ובקבלה.
הספרים שערך והוציא לאור האדמו"ר ה"צמח צדק" – "תורה אור" ו"לקוטי תורה", סבלו הרבה מידה של הצנזורה הרוסית, ועשרות קטעים הושמטו וצונזרו מהנוסח המקורי שלהם. הקטעים המצונזרים הועתקו על ידי תלמידי ה"צמח צדק" ב"ביכלאך" שלהם, וכן על שולי גליונות עותקי הספרים שלהם. חלק מהם נדפסו במהדורות החדשות של "תורה אור" ו"לקוטי תורה", במדורי ההוספות. ידוע על כרכי "לקוטי תורה" שהיו ברשותו של רבי אליהו יוסף ריבלין, בעל "אהלי יוסף", מחשובי תלמידיו של ה"צמח צדק", ושוליהם מלאים בהעתקות מכתב-ידו של רבו ה"צמח צדק", בהן השמטות צנזורה שעדיין לא נדפסו (ראו הרב יהושע מונדשיין, המסע האחרון, עמ' 143-140, ובהערות).
עותק חסר. ג-קכח; פח דף. חסרים 14 דף: דף השער וארבעה דפים לאחריו, ותשעה דפים אחרונים (במקור: [3], קכח; צז דף). 21 ס"מ. מצב גרוע-בינוני. כתמים קשים ובלאי רב. קרעים וסימני עש קשים, עם פגיעות רבות בטקסט. דפים מנותקים. ללא כריכה. מצב ההגהות: חלקן קצוצות וחלקן דהויות. סימני עש וקרעים, עם פגיעה בכמה מן ההגהות.
כתב-יד ("ביכל" חב"די) מוקדם – מאמרי חסידות מאת רבי מנחם מענדל שניאורסון האדמו"ר ה"צמח צדק" מליובאוויטש, מתקופת חייו. [ליובאוויטש, שנות התק"ע-תר"י בקירוב].
ה"ביכל" שלפנינו היה כנראה ברשותו של הגאון החסיד רבי יששכר דובער ב"ר צבי הירש הלוי הורוויץ, רב ומורה צדק בליובאוויטש במשך עשר שנים, ומבאי ביתו וממקורביו של האדמו"ר ה"צמח צדק" מליובאוויטש. רבי יששכר בער נודע כאספן של כתבי-יד חשובים, אותם היה נוהג לכרוך ב"ביכלאך" יחד עם תשובות וחידושים שרשם או העתיק בעצמו (ראו להלן). רישום בגב אחד הדפים: "...ידידי ה"ה הנעלה המופ' ראש קצין מו"ה מו"ה ישכר דובער נ"י".
הכרך שלפנינו מורכב קונטרסים-קונטרסים, הכוללים כארבעים מאמרי חסידות – רובם מאמרי אדמו"ר ה"צמח צדק", ומיעוטם מאמרי זקנו אדמו"ר הזקן בעל התניא ומאמרי חמיו-דודו אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש.
כרך זה מכיל קונטרסים במספר כתיבות, חלקם בכתיבה הדומה לכתיבת יד קדשו של אדמו"ר ה"צמח צדק" מליובאוויטש. במספר מקומות ניכר דמיון רב לכתיבת יד קדשו (ראו לדוגמה: מאמר ד"ה "הנך יפה רעייתי", ומאמר ד"ה "זהר וישב דקפ"א פתח ואמר הנה ישכיל עבדי").
בנוסף, בחלק מהקונטרסים האחרים מופיעות הגהות והוספות רבות בשולי הגיליונות, אשר חלקן דומות ביותר לכתיבת יד קדשו של אדמו"ר ה"צמח צדק".
מנהגו של ה"צמח צדק" היה להגיה ולברר את גליונות מאמרי החסידות שנכתבו בידי המעתיקים שלו, ולהוסיף בשוליהם הגהות והוספות רבות, וכפי שכותב בעל "בית רבי": "נמצא בכת"י ממנו לאין שיעור ממש... הן מרשימות עצמו... והן מרשימות אחרים שביררם וליבנם ושם עליהם נוספות בדרך הג"ה ופלפל בהם הרבה" (בית רבי, חלק ג, פרק ה). מנהל ספריית חב"ד ר' שלום דובער לוין, כותב: "...נשארו לנו לפליטה, בספריה, קרוב לשמונים כרכים כתי"ק... או בכת"י הסופר שלו, אשר כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' היה מוסר לו את כתביו להעתיקם, ואח"כ היה כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' עובר על הכרכים האלו ומגיהם בתוספת מרובה" ("ספריית ליובאוויטש", ע' כח-כט).
ייתכן שבכרך שלפנינו ישנן כתיבות מכותבים חשובים נוספים, שלא זוהו.
בראש כמה מהמאמרים מופיעים כותרות ותאריכים: "יום ג' פ' תזריע תקע-ין" [=תק"ע]; "שבת תשובה תקצ"ז"; "ש"ק פ' יתרו" [תקצ"ו]; "פ' משפטים שנת הנ"ל"; "נכתב בג' תמוז"; "פ' כי תצא"; ועוד.
מרבית המאמרים שנעתקו ב"ביכל" שלפנינו נדפסו בספרי אדמו"ר ה"צמח צדק", אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הזקן, עם שינוי נוסח, השמטות והוספות. למיטב בדיקתנו, שניים מהמאמרים לא הובאו בדפוס מעולם (מאמר ד"ה "להבין ענין המבול באגה"ק בתניא", ומאמר ד"ה "נשמת כל חי תברך את שמך").
הגאון הקדוש האדמו"ר רבי מנחם מענדל שניאורסון – ה"צמח צדק" מליובאוויטש (תקמ"ט-תרכ"ו 1789-1866), האדמו"ר השלישי לשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד. בן-בתו ותלמידו המובהק של רבי שניאור זלמן מלאדי - האדמו"ר הזקן בעל התניא, וחתן דודו רבי דוב בער – האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש. התייתם בגיל שלוש מאמו, ומני אז גדל והתחנך בבית זקנו בעל התניא וידו לא משה מתוך ידו שנים רבות. לאחר פטירת חותנו האדמו"ר האמצעי בשנת תקפ"ח, עלה על כס הנשיאות, והנהיג את חסידות חב"ד במשך למעלה מ-36 שנים.
בתקופת ה"צמח צדק" גדלה חסידות חב"ד עד שנעשתה לעדה הגדולה ביותר בין יהודי רוסיה. מאות-אלפי יהודים ברחבי רוסיה הלבנה, ליטא ואוקראינה הלכו לאורו של ה"צמח צדק" ודבקו בו בלב ונפש. ה"צמח צדק" היה הדמות הסמכותית לכל ענייני הכלל והפרט של הציבור היהודי: "כל שדוך, כל גט, כל מסחר, אך על ידו נגמר. כל ריב עדיו הביאו למשפט. בלי הסכמתו לא לקחה כל עדה רב או שו"ב... כל צרכי בני ישראל היו גלוים וידועים לפניו, משאם ומתנם, חיי משפחתם וחיי חברתם, והוא היה כרוח החיה בכל אפני מעשיהם. הוא היה הקשר אשר על ידו נתקשרו לב רבבות הסרים למשמעתו, והוא נטע בקרבם אהבה אחוה ושלום" (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ – אז"ר, "תולדות משפחת שניאורזאהן", ספר האסיף, תרמ"ט, עמ' 166).
ה"צמח צדק" השתתף באספות שנערכו מטעם הממשלה הצארית, בהן הוכרעו עניינים ציבוריים גורליים רבים שנגעו ליהודי רוסיה, ועמד בתוקף ובמסירות נפש נגד תכניות המשכילים שביקשו לשנות את סדרי הלימוד והחינוך היהודי.
ה"צמח צדק" היה מגדולי הפוסקים בדורו. השיב תשובות בהלכה לאלפים (רבות מהן אבדו בשריפה גדולה בשנת תרי"ט. התשובות שנותרו נדפסו בסדרת ספרי השו"ת "צמח צדק", הכוללת למעלה מאלף תשובות לרבנים ודיינים). ה"צמח צדק" גם פרסם את תורת זקנו בעל התניא, הן באלפי מאמריו שבעל-פה והן בכתיבתו הענפה בהלכה, בחסידות ובקבלה.
הספרים שערך והוציא לאור האדמו"ר ה"צמח צדק" – "תורה אור" ו"לקוטי תורה", סבלו הרבה מידה של הצנזורה הרוסית, ועשרות קטעים הושמטו וצונזרו מהנוסח המקורי שלהם. הקטעים המצונזרים הועתקו על ידי תלמידי ה"צמח צדק" ב"ביכלאך" שלהם, וכן על שולי גליונות עותקי הספרים שלהם. חלק מהם נדפסו במהדורות החדשות של "תורה אור" ו"לקוטי תורה", במדורי ההוספות. ידוע על כרכי "לקוטי תורה" שהיו ברשותו של רבי אליהו יוסף ריבלין, בעל "אהלי יוסף", מחשובי תלמידיו של ה"צמח צדק", ושוליהם מלאים בהעתקות מכתב-ידו של רבו ה"צמח צדק", בהן השמטות צנזורה שעדיין לא נדפסו (ראו: הרב יהושע מונדשיין, המסע האחרון, עמ' 143-140, ובהערות).
הגאון החסיד רבי יששכר בער הורביץ, תלמיד הרה"ק רבי יהודה ליב (המהרי"ל) מיאנאוויטש (אחיו של אדמו"ר הזקן בעל התניא) ותלמיד אדמו"ר ה"צמח צדק" מליובאוויטש. לאחר נישואיו התיישב ביאנאוויטש, שימש כמלמד, ולמד תורה אצל שאר-בשרו המהרי"ל מיאנאוויטש. בהמשך שימש כמלמד ועסק בהוראה בראהטשוב, והרבה להתכתב בהלכה עם הרה"ק המהרי"ל, עם אדמו"ר ה"צמח צדק" ועם גדולי רבני דורו. בשנת תקפ"ז התקבל למו"ץ בעיירה ביחאוו-חדש ובשנת תקצ"ג למו"ץ בליובאוויטש, שם כיהן במשך עשר שנים, עד לשנת תר"ג. לאחר מכן התמנה למו"ץ בקאנאטאפ, שם נותר עד לפטירתו. עסק רבות בעניני הוראה ובסידור גיטין. מאחר שהיה רגיל לדון בהלכה עם רבותיו, נשארו אצלו כתבי-יד קודש רבים הן של המהרי"ל מיאנאוויטש והן של אדמו"ר ה"צמח צדק", אותם נהג לכרוך יחד ב"ביכלאך", יחד עם חידושים ורשימות שלו בהלכה. מכרכים אלו נדפסו תשובות רבות בסדרת ספרי השו"ת של ה"צמח צדק" ובהוספות לספר "שארית יהודה" למהרי"ל ובסדרת הקבצים "יגדיל תורה". ייתכן שלפנינו אחד מן ה"ביכלאך" הללו, שרבי יששכר בער כרך יחד עם כתבי קודש רבו אדמו"ר ה"צמח צדק" (ראו: ר' שלום דובער לוין, מבית הגנזים, עמ' קכז-קל).
[269] דף (בהם כ-8 דפים ריקים), כתובים משני צדדיהם. כתב היד כלל במקור דפים נוספים (הדפים ממוספרים: ב-קנד, קעא-רמב, רנד-רפז, רפט-רצח דף). גודל דפים משתנה. 23 ס"מ בקירוב. מצב משתנה בין הדפים - מרבית הדפים במצב טוב-בינוני; מספר קונטרסים במצב בינוני. כתמים ובלאי. סימני עש וקרעים, בהם קרעים חסרים, עם פגיעות בטקסט. כריכה מקורית, פגומה ובלויה, עם סימני עש רבים.
כתב מינוי גבאים, בחתימות ראשי הקהילה ורב-העיר הגאון רבי עקיבא איגר, החותם: "הק' עקיבא במוהר"מ גינז ז"ל". מרקיש פרידלנד, חול המועד פסח [ניסן], תקנ"ה [1795].
דף בכתב-יד, בכתיבת סופר. פרוטוקול החלטת ועדת הקהילה על מינוי גבאים שנבחרו "על פי קלפי", עם פירוט שמותיהם. בסופו נכתב: "נעשה פה פרידלנד... א' דחהמ"פ תקנ"ה לפ"ק". לאחר מכן מופיעה בראש החותמים, חתימת רב העיר – "הק' עקיבא במוהר"מ גינז ז"ל", ואחריה חתימותיהם של שבעת ראשי ועד הקהילה.
לפנינו מסמך מוקדם, מהשנים הראשונות בהן כיהן רבי עקיבא איגר ברבנות.
הגאון המפורסם רבינו עקיבא איגר (תקכ"ב-תקצ"ח), גדול גאוני דורו. נולד באייזנשטאט, לאביו רבי משה גינז ולאמו בת הגאון רבי עקיבא אייגר הראשון [אב"ד פרשבורג, בעל "משנת דרבי עקיבא"]. עוד טרם הגיעו לגיל בר מצווה למד בישיבת ברסלוי במחיצת דודו ורבו הגאון רבי בנימין וואלף אייגר. בהיותו בן ט"ו שנה כבר החל לומר שיעור בפני תלמידים. עם נישואיו בשנת תקל"ח עבר לגור בעיר ליסא בבית חותנו רבי איצק מרגליות. למרות היותו רך בשנים נחשב כאחד מגדולי הלמדנים בעיר, שהיתה מרכז התורה באותה תקופה.
בשנת תקנ"ב נתקבל לרב בעיר מארקיש-פרידלנד ויסד שם ישיבה. בשנת תקע"ה עבר לכהן כרב בעיר פוזנא בה שימש כ"ג שנים עד פטירתו, שם יסד ישיבה והעמיד תלמידים הרבה. איש קדוש בעל "רוח הקודש", ענוותן ונעים הליכות אשר לא השתרר על הציבור, אך ידע לעמוד בתוקף על כבוד הרבנות וכבוד התורה. התקין תקנות מרובות והקים מוסדות רבים לטובת הציבור. עמל בתורה במסירות נפש כל ימיו. נודע בבקיאותו הרחבה ובהגדרותיו העמוקות אשר הפכו לאבני-יסוד בלימוד התורה עד ימינו. השיב תשובות לאלפי שאלות שהגיעו אליו מכל קצוי תבל, וכתב חידושי תורה רבים. ספריו וחידושיו הפכו לספרי יסוד בעולם הישיבות ואצל כל פוסקי ההלכה (רבי אלעזר מנחם שך בעל "אבי עזרי" כותב בהסכמה לספר "פותח שערים – מתורתו של רבינו עקיבא אייגר" (ירושלים, תשמ"ה) "כי הגרעק"א אצלינו ודעתו וסברתו מכריעות כאחד מן הראשונים..."). מחיבוריו: ספר "תשובות רבי עקיבא אייגר" נדפס בחייו על ידי בניו על פי הוראותיו. אחרי פטירתו המשיכו בניו להדפיס ספר "דרוש וחידוש" מחידושיו, וכן יצאו חלקים נוספים לתשובות. הגהות "גליון הש"ס" (שנדפסו תחילה בחייו בש"ס פראג ובש"ס וילנא), הגהותיו לשו"ע ו"תוספות רעק"א" למשנה. תשובות נוספות וחידושי תורה מכת"י נדפסים עד היום (כמו הספרים: "קושיות עצומות", "כתב וחותם", "מכתבי רבי עקיבא אייגר" ועוד). ספריו השונים זכו למהדורות רבות, חלקן במהדורות מוערות ומורחבות.
[1] דף. כ-19.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול.
דף (שני עמודים, כ-50 שורות) בכתב-יד קדשו של רבינו הגאון רבי משה סופר, בעל ה"חתם סופר", חידושים על התורה, בפרשיות ויגש, ויחי, שמות. [דרעזניץ? תקנ"ז? 1797?].
בדף שלפנינו שלושה קטעים. בעמוד הראשון חציו של קטע מפרשת ויגש (נדפס בספר חתם סופר על התורה, בראשית, ירושלים, תשי"ח, עמ' רכו). אחריו קטע מפרשת ויחי, על הפסוק "אביך צוה לפני מותו". קטע זה מופיע בדף שלפנינו בשלמותו, ובראשו הכיתוב: "מה שחנני הי"ת לפ' ויחי תקנ"ז" (נדפס בחתם סופר על התורה, שם, עמ' רמד-רמה). בעמוד השני חציו הראשון של קטע על פרשת שמות, המתחיל "מס' זבחים..." (נדפס בחתם סופר על התורה, ספר שמות, עמ' טו-טז).
החידושים שלפנינו הם מתקופה מוקדמת בחייו של רבינו ה"חתם סופר". שני הקטעים שאינם מתוארכים, אף הם נכתבו (או נאמרו) על ידו בשנת תקנ"ז (ראו ספר חתם סופר על התורה, שם; לצד הקטע השלישי בדף שלפנינו, רישום בכתיבה מאוחרת: "לפ' שמות תקנ"ז לפ"ק"). בשנה זו שימש עדיין ה"חתם סופר" כרב בעיר דרעזניץ (שנה לאחר מכן, בשנת תקנ"ח, התמנה לרב במטרסדורף, ובשנת תקס"ז התמנה לרבה של פרשבורג).
לחביבות קדושת חידושי תורתו נהגו צאצאיו ותלמידיו לשמור את כתבי יד קדשו כסגולה ליראת שמים ולישועה.
[1] דף. 24 ס"מ. מצב בינוני. כתמים. קרעים חסרים, עם פגיעות בטקסט. נייר דבק לשיקום בראש הדף. רישומים.
כתב ידו של החתם סופר – סגולה ליראת שמים
מפורסמים דבריו של הגאון רבי מרדכי בנעט, כי עצם ההבטה בכתב ידו של החתם סופר מסוגלת ליראת שמים. סיפור זה מובא ע"י רבי יוסף נפתלי שטרן, בשם חמיו רבי שמואל אלכסנדרי סופר, אשר שמע אותו מאביו ה"כתב סופר". לפי המסופר, לעת זקנתו של מהר"ם בנעט, עמדה על שולחנו שאלה מסובכת בענייני עגונה. חברי בית דינו בניקלשבורג כתבו קונטרס גדול בעניין, ושלחוהו אל החתם סופר שיחווה את דעתו. כאשר הגיע הקונטרס אל החתם סופר, עיין בו מעט זמן לאחר מנוחת הצהריים והשיב את תשובתו באותו היום. בבית הדין בניקלשבורג התפלאו על מהירות תשובתו והחלו לעיין בתשובה. המהר"ם בנעט לקח את המכתב מידם, ומיד לאחר שראה כי מסקנת החתם סופר להיתר, פקד על בית דינו לתת פסק שיתיר את נישואי העגונה. לאחר מכן, חזר המהר"ם בנעט ולקח את תשובת החתם סופר, והחל לעיין בה בשנית. חברי בית הדין סברו כי הוא מסתפק עדיין בעניין ההיתר, אך המהר"ם בנעט אמר להם שימשיכו בכתיבת ההיתר, שכן הוא מביט בתשובה רק משום שההסתכלות בכתב ידו של החתם סופר היא סגולה ליראת שמים.
סיפור זה על המהר"ם בנעט היה רגיל לספר הגאון רבי אהרן קוטלר – שתורתו של החתם סופר היתה חביבה עליו במיוחד.
בספר "חיים שיש בהם" (מהדורא קמא, פרשת שמיני, עמ' ר-רא) מובא הסיפור בשינויים בשם האדמו"ר מסאטמר: באחת הפעמים הביא אחד מחסידי סאטמר מתנה לרבו, מכתב כתוב בכתב-ידו של מרן החתם סופר ז"ל. בתחילה, סירב הרבי לקבלו ממנו באמרו שמכתב מהחתם סופר בודאי נמכר בדמים יקרים ושוה כסף רב. אילו היית מביא לי את שוויו של המכתב, טען האדמו"ר, בודאי לא הייתי לוקח זאת ממך, ועל כן אין רצוני לקבל ממך גם את כתב-היד ששוה הון תועפות. לאחר שהחסיד הפציר מאוד ברבו, ניאות הרבי מסאטמר לקבל ממנו את המכתב. מכתבו של החתם סופר הסב לאדמו"ר הנאה יתירה והוא קרא בו כמה פעמים. באותו מעמד סיפר הרבי את הסיפור על המהר"ם בנעט, שאמר בעת אחזו בתשובת החתם סופר, כי על אף שירד לעומק דבריו תכף ומיד בפעם הראשונה, אך "אני חוזר וקורא את הדברים מפני שהקריאה בכתב ידו של החתם סופר מסוגלת ליראת שמים".
סיפור מעניין מסופר על הגרא"מ שך ראש ישיבת פוניבז', שהגיע לניחום אבלים בבית אחד הרבנים החשובים בבני ברק. רב זה היה מצאצאי החתם סופר וכאשר סיפרו לו הבנים כי בידם דף בכתב ידו של מרן החתם סופר, ביקש לראותו. כשהביאו לו את הדף, ביקש הרב שך להוציאו מן הניילונית, באומרו שעצם הנגיעה בכתב יד קדשו של החתם סופר מביאה ליראת שמים.
כתבי ידו של החתם סופר מקובלים גם כסגולה ל"שמירה" ולישועות שונות. מסופר כי כאשר היה הגאון רבי שמעון סופר אב"ד קראקא יוצא לדרך, היה נוטל עמו כסגולה ל"שמירה" כרכים מכתבי היד של אביו החתם סופר. עד ימינו אלה, תולים אנשים רבים את נס הצלתם מן השואה בכתבי ידו הקדושים של החתם סופר, שלקחו בידם בעת נדודיהם, ובזכותם ניצלו מן ההרג והמלחמות. גם הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מבני ברק מביא תמיד בדרשותיו, כי החזקת כתבי החתם סופר בבית היא סגולה גדולה לרפואה ולישועות.
מכתב ארוך בכתב-ידו וחתימתו של הגאון רבי שמחה בונים גינז-איגר, החותם "הק' שמחה בונם במוהר"ם גינס זצ"ל מא"ש" [מאייזנשטט]. מאטרסדורף, שבט תקע"ט [1819].
מכתב משפחתי שנשלח לעיר וויעהלן, אל בנו רבי משה גינז ולכלתו מרת ריטשא. המכתב כולל ברובו דברי תורה שנאמרו בשיעורו לבני הישיבה בלימוד מסכת כתובות ("מקרוב אמרתי בלימוד השיעור ר"פ אעפ"י..." [ריש פרק אף על פי]). פתיחת המכתב וסיומו עוסקים בעניינים משפחתיים וכוללים דרישות שלום לאנשים שונים.
מעבר לדף, מכתבים מבני משפחה נוספים, בעברית וביידיש, בהם מכתב מבנו של רבי שמחה בונים – הבחור יוסף גינז-שלזינגר, המספר לאחיו הגדול על שקידתו בלימוד התורה: "...והנני להיות היום טרוד בחזרת השיעורין שלמדנו זה החורף... וכי אני שוקד בלימודי בחפץ נאמן, גם ה' יתן הטוב להשפיע עלי ממעון קדשו רוח חכמה ובינה, להתעלות בתורת ה', כחפץ נפש אחיך... הק' יוסף בן לאאמ"ו מו"ה בונם גינס". כפי הנראה, מכתב זה של רבי יוסף נכתב אף הוא בידי אביו, רבי שמחה בונים.
הגאון רבי שמחה בונים גינז-איגר אב"ד מטרסדורף (תק"ל-תקפ"ט), אחיו הצעיר ועמיתו בתורה של הגאון רבי עקיבא איגר, כבר בגיל 13[!] קיבל סמיכה לרבנות. גאון מופלג מגדולי דורו, כיהן כרבה של ראגוזין (מחוז פוזנא), ובשנת תק"ע עלה לכהן על מקומו של ה"חתם סופר" ברבנות ק"ק מטרסדורף. תשובות רבות של ה"חתם סופר" נכתבו אליו, ומן התארים שכתב לו ["נר ישראל עמוד הימיני"] ניכר שהחשיבו מאד. בשו"ת אחיו הגאון רבי עקיבא איגר מופיעות עשרות תשובות אליו והוא מביא את דבריו במקומות רבים בספריו, וכותב עליו בהערצה גדולה: "...כנלע"ד אם יסכים אחי הגאון נ"י בזה..."; "שמחתי למאד בראותי כי סמכת ידך על דברי כי ישרים המה" (סוף ספר "דרוש וחידוש"); "...ואם אינו נוח בעיני אחי הגנ"י בטלים דברי" (שם); "...כל אלו נסתרים מעיני העוורות אולי יש אתך דברים מרווחים להבינני ולבאר דברי רבותינו על מכונם" (שם); "בטלה דעתי הנמוכה מפני דעתך הגדולה" (גנזי רע"א, יג); "להודיעני דעתך הרמה בזה... ידידך אחיך קשור באהבתך בלו"נ" (לקט המקבץ כארבעים התכתבויות בין האחים הגדולים בשם "עלי עש"ב" יצא לאור בלונדון תשנ"ה). מבניו וחתניו נודעו: בנו בכורו הגאון רבי משה מקבל המכתב שלפנינו; בנו רבי יוסף גינז-שלזינגר (חתן אשת דודו, בעל ה"חתם סופר") – כותב המכתב שמעבר לדף; בנו רבי שמואל אב"ד אבראהם, וחתנו הגאון המפורסם רבי שלמה זלמן אולמן אב"ד מאקאווא בעל ה"יריעות שלמה".
בנו מקבל המכתב: הגאון רבי משה גינז-שלזינגר (נפטר תרי"ח 1857), תלמידו האהוב של דודו, רבינו עקיבא אייגר. מרבני ווילעהן (הסמוכה לפוזנא). בשנת תק"ץ התקבל להיות מיושבי הקלויז בהמבורג בביהמ"ד של רבי ליב ב"ר שאול (באגרות סופרים, מכתבי רע"א, כב, כותב רבי עקיבא אייגר לאחיו רבי בונם אודותיו: "...לבשר טוב שבנו ידידי הרב החריף מו"ה משה נר"ו נתקבל להיות תושב בימ"ד בהמבורג... היה פה שבוע העבר להשתעשע עמו קודם נסיעתו"). סייע והכין לדפוס הרבה מתורת דודו הרע"א כמובא בהקדמה ל"דרוש וחידוש". נזכר עשרות פעמים בכתבי הגרע"א והחתם סופר. ראו אודותיו: חכמי אה"ו (המבורג, תרס"ח, עמ' 119).
בנו (שמכתב ממנו מופיע לפנינו), הגאון רבי יוסף גינז-שלזינגר, נשא לאשה בשנת תקפ"ז את בתו החורגת של ה"חתם סופר" ונכדתו של דודו רבי עקיבא איגר (בת רבי אברהם משה קאלישר אב"ד פילא חתן רבי עקיבא איגר, שאלמנתו נישאה לה"חתם סופר") והיה סמוך על שולחן חמיו ה"חתם סופר" בפרשבורג ו"מיום חתונתו לא מש מבית מדרשינו". ה"חתם סופר" חיבבו מאד והוא מזכירו בצווואתו בשם "חתני הרב המופלג מה"ו יוסף נ"י". הדפיס את ששת חלקי שו"ת חתם סופר, ולימים ייסד בעירו וינה, את הוצאת הספרים "שלזינגר", הקיימת עד היום בתל-אביב ("הוצאת סיני").
דף כפול (שני עמודים כתובים + כתובת הנמען בעמוד השלישי). כ-24 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, קרעים וסימני קיפול.
המכתב שלפנינו לא נדפס בספרי "חידושי רבי בונם איגר", אולם דיונים באותם נושאים בסוגיא מופיעים בחידושים שנדפסו על מסכת כתובות (הוצאת מכון ירושלים, תשנ"ז, עמ' עח; הוצאת רש"ד הכהן פרידמן, תש"ע, עמ' קכז).
כרך של חיבורים שונים בכתב-ידו של המקובל הגאון רבי מנחם מענדל משקלוב תלמיד הגר"א מווילנא: ביאורי הזוהר, ביאור על ספר הפליאה וליקוטים שונים בענייני קבלה, בהם גם ליקוטים מרבו הגר"א מווילנא. [ליטא וארץ ישראל, שנות התק"נ-התק"ע בקירוב].
כתיבה אוטוגרפית של המחבר, עם מחיקות והוספות. בדף מז/1 ציור עיגולים, ובדף מז/2 נכתב: "אם תעשה עיגול גדול שיהא מקיף ז' עיגולים... כמו הציור שבעבר לדף".
כתב-היד כולל: ביאורי הרמ"מ על ספר הזוהר; ביאור על ספר הפליאה (דפים מב-פה); ליקוטים שונים, בהם גם ליקוטים מהגר"א. הדפים והחיבורים שלפנינו נכתבו על ידו לאורך תקופות שונות, ונכרכו לפנינו יחד. החיבור על ספר הפליאה נכתב כנראה עוד בחיי-חיותו של רבו הגדול הגר"א מווילנא (לפני תשרי תקנ"ח), שכן הוא מוזכר בו בברכת החיים ("כמ"ש אדמ"ו הגאון נר"ו" - דף ס/2; אזכור נוסף של הגר"א מופיע בדף עד/1: "כמו ששמעתי מאדמ"ו וכתבתי זאת בפי' על המגילה...").
הליקוטים בהמשך הכרך, ואולי אף הדפים שבתחילתו, נכתבו בתקופה שלאחר פטירת רבו, שכן הוא מוזכר כבר בברכת המתים (ראו דף ק/1: "מכ"י אדמ"ו הגאון ז"ל"), כנראה בעת מגוריו בעיר הקודש צפת (בין השנים תקס"ט-תקע"ו בקירוב, קודם שהתיישב בירושלים). באותם השנים היה הגרמ"מ מתבודד בהרי הגליל לעסוק ברזי חכמת הקבלה, וזכה לגילויים גדולים ונוראים. בכתב-היד שלפנינו, בדף עב/2 כותב הרמ"מ: "הנה זאת אינו מובן לי... ויגעתי ולא מצאתי אך בחלום הוגד לי...". רבי אריה ליב פרומקין מספר, בתולדות רבי מנחם מענדל משקלוב (תולדות חכמי ירושלים, ג, עמ' 160), על הייסורים הרבים והצרות שעברו על רבי מנחם מענדל בהקמת היישוב האשכנזי בארץ ישראל, ובהם מאסרים וסחיטת כספים בידי המושלים הישמעאלים – "ועם כל זה לא פנה לבו רגע מתורה הקדושה, ויחל לסדר את חדושיו ופרי עשתונותיו בחיבוריו הקדושים בנגלות ובנסתרות, וחבר עשרה ספרים בחכמת האמת, כמובא בספר פאת השלחן, ובעוה"ר לא יצאו לאור עולם, ורובם אכלם שיני העת, ועלו בתהו ויאבדו, והמעט הנותר עמוקים מאד וקשה להבינם, כי דרכו היה לקצר כדרך רבו הגאון ז"ל". בהמשך מספר רא"ל פרומקין, כי הוא זכה לקנות את כתבי היד של חלק מחיבורי הרמ"מ, ובראש הרשימה הוא מתאר כתב-יד של פירוש על הזוהר [יתכן שהוא מתכוון לכרך שלפנינו]: "החבורים אשר זכיתי לקנותם והמה מכתב ידו הקדוש, הם: א] פירוש על הזהר ועל תמונת האותיות, אשר כתבו בעיה"ק צפת...".
כתבי-היד שהוזכרו אצל פרומקין, נקנו בהמשך ע"י הגאון המקובל רבי נפתלי הירץ הלוי אב"ד יפו, שחותמתו מופיעה בדף המגן של הכרך שלפנינו. בדף המגן הנ"ל נרשם בכתב-יד: "כ"י הגאון ר' מענדל תלמיד הגר"א" (כפי הנראה, בכתב ידו של רבי שמואל לוריא, שכתב-היד נשלח אליו לחו"ל מאת רבי נפתלי הירץ הלוי אב"ד יפו. גם רישומי העריכה של ה"ליקוטים" נעשו כנראה בידי ר"ש לוריא, ראו דף צז/2 בכתה"י שלפנינו, וראו להלן). כתב-היד מוספר, כנראה בידי אחד מהשלושה: פרומקין, רנ"ה הלוי או ר"ש לוריא, אולם כיום חסרים בו דפים רבים, שנתלשו ממנו במשך השנים. כפי הנראה, כתב-היד עם הפירוש על תמונת האותיות – פריט 133 במכירה זו – היה כרוך בתחילה יחד עם כתב-היד שלפנינו, שכן ברשימת פרומקין הוא מזכיר אותם יחד (ראו לעיל).
[93] דף (הכוללים את הדפים הממוספרים: ג-יט, כב-כה, ל-לג, לה-לו, לח-צח, ק-קד דף. חסרים הדפים: א-ב, כ-כא, כו-כט, לד, לז, צט). 21.5 ס"מ. מצב בינוני. כתמים. קרעים חסרים וסימני עש רבים, עם פגיעות בטקסט. שיקומים בהדבקת נייר ובנייר דבק חומצי (סלוטייפ). כריכה חדשה.
תוכן כתב היד שלפנינו בא כולו בדפוס (רובו בשנים האחרונות). הביאור על ספר הפליאה נדפס באופן חלקי במאסף "ישורון" (כרך ו, אב תשנ"ט, עמ' רכא-רלז, במאמר הרב בנימין זאב שוורץ, "פי' רבינו מנחם מענדל משקלוב זצ"ל על ספר 'פליאה' - כת"י", הכולל את הדפים מב-מט מתוך כתב-היד שלפנינו); לאחר מכן נדפס באופן מלא בספר "ביאורי הרמ"מ משקלאוו על ספר הפליאה" ("ביאורי הרמ"מ", חלק ב, בהוצאת מכון הגר"א, ירושלים-ניו יורק, תשע"ג, עם צילום פקסימיליה של דפים מב-פה מתוך כתב-היד שלפנינו); הביאורים על ספר הזוהר נדפסו בספר "כתבי הגרמ"מ" (חלק ב', ירושלים, תשס"א); הליקוטים מהגר"א ומרבי מנחם מענדל משקלוב נדפסו ברובם (בסדר שונה) בספרי רבי שמואל לוריא: "מים אדירים" (וורשא, תרמ"ו), "ביאורי אגדות" (סוף פ"ק דמגילה, וורשא, תרמ"ו), ועוד; ליקוטים נוספים מהרמ"מ נדפסו (מתוך כתב-היד שלפנינו) במאסף "ישורון" (כרך ה, אדר תשנ"ט, עמ' קעא-קעח) תחת הכותרת "ליקוטי רבי מנחם מענדל משקלוב – כת"י".
מקור:
1. אוסף רבי אריה ליב פרומקין, ראו ספרו: תולדות חכמי ירושלים, ג, עמ' 160.
2. גנזי המקובל רבי נפתלי הירץ הלוי אב"ד יפו (חותמתו מופיעה בראש הכרך. ראו תולדות חכמי ירושלים, שם, הערה 3 – הערה מהגרי"מ חרל"פ: "ביד הרב המקובל נפתלי הירץ הלוי אב"ד יפו זצ"ל, היה נמצא כת"י של הרמ"מ ביאורו על הזהר").
3. אוסף אביגדור (ויקטור) קלגסבאלד, פריז-ירושלים (שהעניק את הרשות להדפיסו בספר "ביאורי הרמ"מ", חלק ב, ירושלים-ניו יורק, תשע"ג).
4. פרופ׳ עזריה ריין, חתן אביגדור (ויקטור) קלגסבלד, לו הוענק כתב-היד במתנה מידי חותנו.
מצורף: ספר ביאורי הרמ"מ, חלק ב, על ספר הפליאה, ירושלים-ניו יורק, תשע"ג.
הגאון הקדוש רבי מנחם מענדל משקלוב (ת"ק בערך-תקפ"ז), מגדולי תלמידי הגר"א, מראשוני העולים ב"עליית תלמידי הגר"א" ומייסד הקהילה האשכנזית הפרושית בירושלים. שימש את הגר"א מווילנא בשנותיו האחרונות, קרוב לשנתיים, וקיבל ממנו רבות בנגלה ובנסתר. על תקופה מיוחדת זו בחייו, כותב רמ"מ: "וה' נתן לי חן בעיניו ושמשתי אותו בכל כוחי, וכל אלו השתי שנים פחות שליש שהייתי אצלו לא זזתי ממנו, ואחזתיו ולא ארפנו, ולא משתי מתוך אהלו יומם ולילה, באשר הלך הלכתי, ובאשר ילין לנתי, ולא זזה ידי מתוך ידו כלל וכלל, ופתח הוא לי מפתח החכמה, ואמר לי כמה דברים פתחים יקרים...". כמה מחיבוריו של הגר"א נכתבו ונערכו על ידו, כגון הפירוש הידוע על משלי, הפירוש על הגדה של פסח, וההגהות ל"סדר עולם". לאחר פטירת רבו נטל על עצמו את עריכתם והוצאתם של חלק מכתבי-יד קדשו לאור, בהם חלקים מביאור הגר"א על השלחן ערוך. כיהן ברבנות בעיר חסלביץ. בשנת תקס"ח עמד בראש הקבוצה הראשונה מתלמידי הגר"א שעלתה לארץ ישראל. התיישב תחילה בטבריה, ולאחר מכן בצפת. בשנת תקע"ו עלה לירושלים ובה הקים מחדש את הקהילה האשכנזית. לאחר מאמצים מרובים השיג רשיונות בניה מהשלטון הטורקי לצורך שיקום בית הכנסת 'החורבה', וכן הצליח לאסוף כספים כדי לשלם לערבים את החובות הישנים על המקום (רק באלול תרכ"ד נחנך בית הכנסת 'החורבה', לאחר עיכובים רבים ושונים).
רבי מנחם מענדל נודע במיוחד בהשגותיו העמוקות והגבוהות בתורת הנסתר, ובימי שבתו בארץ ישראל חיבר חיבורים עמוקים בתורת הקבלה. תלמידו רבי ישראל משקלוב כותב בהקדמתו לספר "פאת השולחן" על חיבורים אלו ועל מחברם: "תלמיד מובהק של רבינו הקדוש, רב חביבי... החסיד המקובל הגדול המפורסם בעולם, כבוד מו"ה מנחם מענדיל זלל"ה מעה"ק ירושלם ת"ו, בעהמ"ח עשרה ספרים קדושים בנסתרות והמה בכתובים..." (פאת השלחן, בהקדמה, צפת, תקצ"ז). חלק מחיבוריו אלה נדפסו בשנת תשס"א תחת השם "כתבי הגרמ"מ", וחלקים נוספים נדפסו בסדרת ספרי "ביאורי הרמ"מ" (הוצאת "מכון הגר"א", ירושלים-ניו יורק, תשע"ב-תשע"ג) ובספר "משנת חסידים" (הוצאת "מכון הגר"א", ירושלים-ניו יורק, תשס"ו; ובמהדורה חדשה, ירושלים-ניו יורק, תשפ"א). חיבוריו אלו בקבלה, נזכרו גם על מצבתו בהר הזיתים בירושלים: "...המקובל הגאון המפורסם בדורו מו"ה מנחם מענדיל זללה"ה אשכנזי, אשר אזן וחקר ותקן יסודות באה"ק לתורה ולעבודה, וחבר ס' רזי דמהימנותא...".
בירושלים היה הגרמ"מ יושב כל שעות היום עטור בטלית ותפילין ועוסק בתורה בפרישות, בקדושה ובטהרה. בערבי שבתות היה יוצא מחוץ לירושלים לעסוק בקבלה בהתבודדות. בכתביו הוא מספר על חזיונות שמימיים, על סודות התורה שנגלו אליו משמים, ועל נשמת רבו הגר"א שהתגלתה אליו כדי להאיר עיניו בסודות התורה, פעם בכותל המערבי, פעם בקבר רחל ופעם בהר הזיתים. "וזקני ירושלם מספרים על הרמ"מ שאמר: אם יצטרכו לאפר פרה של משה יראה איפה הם, ואמרו עליו שהיה רואה בכל תשעה באב שני עמודים שחורים על הר הבית... ועוד כאלה ספרו לנו זקני הדור מפלאי הגאון הגדול הזה" (רבי אריה ליב פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ג, עמ' 161, בשם רבי יעקב משה חרל"פ). היה מתנגד חריף לחסידות עד סוף ימיו (מעניין לציין, כי אחד מחיבוריו בקבלה, הספר "מנחם ציון" (פרמישלה, תרמ"ה), נדפס והוצא לאור ע"י גדולי האדמו"רים בגליציה, שסברו בטעות שכתב-היד של החיבור מביא מתורתו של הרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטבסק, שהתגורר אף הוא בארץ ישראל).
מכתב (13 שורות), בכתב-ידו וחתימתו של הגאון המקובל רבי מנחם מענדל משקלוב, תלמיד הגר"א מווילנא. ירושלים, שבט תקפ"ג [פברואר 1823].
קריאה לעליה לארץ ישראל ולהצטרף לקבוצת העולים שמארגן שליח-ציון רבי שלמה פ"ח [=פיתוחי חותם] מירושלים, אשר יצא לארצות הגולה על מנת לארגן קבוצה חדשה של עולים, לעלות ולהתיישב בהר הקודש בירושלים.
"שלום לאהוביי יראי ה' החפצים ומשתוקקי'[ם] לעלות להר מרום קדשנו ולהשתחוות בהר הקודש בירושלם ולהתאבק בעפרה.
להוי ידוע למאן דבעי למודועי, שזה האיש המוכ"ז הרבני המופלג מו"ה שלמה פ"ח, הוא מתושבי ירושלם עה"ק ת"ו מעשרה הראשוני'[ם], וסבל בה כמה צער באהבתה, ויודע כל הנהגתה ושלותה ושלומה, וטוב מאד מאד למי שרוצה לילך ולעלות להר הקודש, שיסע וילך אתו עמו, וטבעו לשרת ולעשות ככל הצורך, ובקשתי להטות אזן לדבריו, ולא ישמע לקנאי'[ם] אשר טבעם להשפיל מי שמדבר טוב על ירושלם עה"ק ת"ו ועל עמה היושבי'[ם] בה, וכל מי שרוצה וחפץ בה ולשמוע טובתה באמת, יטה לאזנו לשמוע דבריו, ואם ילך ויסע אתו עמו יהי'[ה] טוב לו.
כ"ד [=כה דברי] אוהב יראי ה' ואוהבי תורתו, המתאבק בעפר ירושלם עה"ק ת"ו,
מנחם מענדל בהרב מו"ה ב"ב [=ברוך בענדט] זלה"ה מירושלם עה"ק ת"ו".
[1] דף. 12.5X14.5 ס"מ. מצב בינוני-טוב. כתמים, בהם כתמי רטיבות כהים. בלאי וקרעים חסרים (משוקמים) ללא פגיעה בטקסט.
מקור:
1. אוסף הרב יהודה ליב הכהן פישמן [מיימון], ירושלים (ראו להלן).
2. אוסף אביגדור (ויקטור) קלגסבלד, פריז-ירושלים (ראו: ד"ר אריה מורגנשטרן, "האגדה לבית ריבלין", הצופה, כ"א חשון תשנ"א, 9.11.1990, הכותב: "...שמכתב זה המצוי באוסף מר קלגסבאלד בפאריז, ופורסם עוד קודם לכן על ידי מר פנחס גרייבסקי ב"מגנזי ירושלים" ט"ז...").
3. פרופ׳ עזריה ריין, חתן אביגדור (ויקטור) קלגסבלד, לו הוענק המכתב במתנה מידי חותנו.
מכתב זה פורסם ע"י פ' גרייבסקי: מגנזי ירושלים, חוברת טז, אייר תרצ"א, עמ' ג, על פי כתב-היד המקורי (שלפנינו), מגנזי הרב יהודה ליב הכהן פישמן.
מכתב זה פורסם גם ע"י א' מורגנשטרן, בספרו: בשליחות ירושלים – תולדות משפחת פ"ח רוזנטל 1816-1839, ירושלים, 1987, בפרק "ל"ד אגרות ששלחו תלמידי הגר"א בארץ ישראל ומנהיגי החסידים לר' שלמה פ"ח בשנים 1817-1824", תעודה ח', עמ' 122-123.
מורגנשטרן כותב על אוסף התעודות של משפחת פ"ח: "בשנת תרמ"ו 1886 פרסם י"ד פרומקין מעל דפי עתון 'החבצלת' שתי תעודות מתוך אוסף של עשרות תעודות ואגרות שעניינן הישוב היהודי בארץ ישראל בשנות ה-20 של המאה ה-19. רוב האגרות שבאוסף נשלחו בזמנן אל ר' שלמה פ"ח, מי שהיה מעשרה מתיישבים האשכנזים הראשונים בירושלים, ושימש כשד"ר הכולל הפרושי לערי-החוף של סוריה וקושטא, ולקהילות היהודיות ברחבי רוסיה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה נרכש האוסף ע"י הרב יהודה ליב הכהן פישמן [מימון], והוא שאיפשר לפנחס גרייבסקי להדפיס בשנות ה-30 חלק מהן בחוברותיו השונות... נראה שלאחר הקמת המדינה נמכר האוסף וכתבי היד המקוריים נתפזרו. 17 אגרות ותעודות נרכשו ע"י 'הספריה הלאומית', ותעודה אחת על-ידי 'הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי'. שאר האגרות מצויות כיום בידי אספנים פרטיים, או שהלכו לאיבוד" (מורגנשטרן, בשליחות ירושלים, עמ' 100).
הגאון הקדוש רבי מנחם מענדל משקלוב (ת"ק בערך-תקפ"ז), מגדולי תלמידי הגר"א, מראשוני העולים ב"עליית תלמידי הגר"א" ומייסד הקהילה האשכנזית הפרושית בירושלים. שימש את הגר"א מווילנא בשנותיו האחרונות, קרוב לשנתיים, וקיבל ממנו רבות בנגלה ובנסתר. על תקופה מיוחדת זו בחייו, כותב רמ"מ: "וה' נתן לי חן בעיניו ושמשתי אותו בכל כוחי, וכל אלו השתי שנים פחות שליש שהייתי אצלו לא זזתי ממנו, ואחזתיו ולא ארפנו, ולא משתי מתוך אהלו יומם ולילה, באשר הלך הלכתי, ובאשר ילין לנתי, ולא זזה ידי מתוך ידו כלל וכלל, ופתח הוא לי מפתח החכמה, ואמר לי כמה דברים פתחים יקרים...". כמה מחיבוריו של הגר"א נכתבו ונערכו על ידו, כגון הפירוש הידוע על משלי, הפירוש על הגדה של פסח, וההגהות ל"סדר עולם". לאחר פטירת רבו נטל על עצמו את עריכתם והוצאתם של חלק מכתבי-יד קדשו לאור, בהם חלקים מביאור הגר"א על השלחן ערוך. כיהן ברבנות בעיר חסלביץ. בשנת תקס"ח עמד בראש הקבוצה הראשונה מתלמידי הגר"א שעלתה לארץ ישראל. התיישב תחילה בטבריה, ולאחר מכן בצפת. בשנת תקע"ו עלה לירושלים ובה הקים מחדש את הקהילה האשכנזית. לאחר מאמצים מרובים השיג רשיונות בניה מהשלטון הטורקי לצורך שיקום בית הכנסת 'החורבה', וכן הצליח לאסוף כספים כדי לשלם לערבים את החובות הישנים על המקום (רק באלול תרכ"ד נחנך בית הכנסת 'החורבה', לאחר עיכובים רבים ושונים).
רבי מנחם מענדל נודע במיוחד בהשגותיו העמוקות והגבוהות בתורת הנסתר, ובימי שבתו בארץ ישראל חיבר חיבורים עמוקים בתורת הקבלה. תלמידו רבי ישראל משקלוב כותב בהקדמתו לספר "פאת השולחן" על חיבורים אלו ועל מחברם: "תלמיד מובהק של רבינו הקדוש, רב חביבי... החסיד המקובל הגדול המפורסם בעולם, כבוד מו"ה מנחם מענדיל זלל"ה מעה"ק ירושלם ת"ו, בעהמ"ח עשרה ספרים קדושים בנסתרות והמה בכתובים..." (פאת השלחן, בהקדמה, צפת, תקצ"ז). חלק מחיבוריו אלה נדפסו בשנת תשס"א תחת השם "כתבי הגרמ"מ", וחלקים נוספים נדפסו בסדרת ספרי "ביאורי הרמ"מ" (הוצאת "מכון הגר"א", ירושלים-ניו יורק, תשע"ב-תשע"ג) ובספר "משנת חסידים" (הוצאת "מכון הגר"א", ירושלים-ניו יורק, תשס"ו; ובמהדורה חדשה, ירושלים-ניו יורק, תשפ"א). חיבוריו אלו בקבלה, נזכרו גם על מצבתו בהר הזיתים בירושלים: "...המקובל הגאון המפורסם בדורו מו"ה מנחם מענדיל זללה"ה אשכנזי, אשר אזן וחקר ותקן יסודות באה"ק לתורה ולעבודה, וחבר ס' רזי דמהימנותא...".
בירושלים היה הגרמ"מ יושב כל שעות היום עטור בטלית ותפילין ועוסק בתורה בפרישות, בקדושה ובטהרה. בערבי שבתות היה יוצא מחוץ לירושלים לעסוק בקבלה בהתבודדות. בכתביו הוא מספר על חזיונות שמימיים, על סודות התורה שנגלו אליו משמים, ועל נשמת רבו הגר"א שהתגלתה אליו כדי להאיר עיניו בסודות התורה, פעם בכותל המערבי, פעם בקבר רחל ופעם בהר הזיתים. "וזקני ירושלם מספרים על הרמ"מ שאמר: אם יצטרכו לאפר פרה של משה יראה איפה הם, ואמרו עליו שהיה רואה בכל תשעה באב שני עמודים שחורים על הר הבית... ועוד כאלה ספרו לנו זקני הדור מפלאי הגאון הגדול הזה" (רבי אריה ליב פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ג, עמ' 161, בשם רבי יעקב משה חרל"פ). היה מתנגד חריף לחסידות עד סוף ימיו (מעניין לציין, כי אחד מחיבוריו בקבלה, הספר "מנחם ציון" (פרמישלה, תרמ"ה), נדפס והוצא לאור ע"י גדולי האדמו"רים בגליציה, שסברו בטעות שכתב-היד של החיבור מביא מתורתו של הרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטבסק, שהתגורר אף הוא בארץ ישראל).
פתקת קבלה בכתב-יד, עם ארבע שורות בכתב-ידו וחתימתו של רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א ומנהיג קהילת ה"פרושים" בארץ ישראל. ירושלים, טבת תקצ"ח [ינואר 1838].
כתיבת ידי סופר (כתיבה מזרחית בינונית), עם ארבע שורות סיום וחתימה בכתב-ידו של רבי ישראל משקלוב (שלוש שורות ב"כתב רש"י" אשכנזי, וחתימתו בכתיבה אשכנזית רהוטה).
אישור על קבלת סכום כסף ("אלף וחמש מאות אריות"), מהכספים שנשלחו מאת הגביר יאודה אדוט, ע"י החכם רבי יאודה אלקלעי, והועברו ע"י הראשון לציון "הרב המופלא... כמוהרר"ר חיים גאגין", ל"חלק כולל פרושים דעה"ק צפת ת"ו".
על נוסח הקבלה הוסיף רבי ישראל בכתב-ידו ארבע שורות: "והוא זה חלק כולל פרושים הי"ו דעה"ק צפת ת"ו, ובאתי עה"ח נאם ישראל בע"ס תקלין חדתין וס' פאת השלחן, פק"ס [פקיד וסופר] דכולל פרושים – נאם ישראל במ"ס תקלין חדתין וס' פאת השלחן".
הגאון רבי ישראל משקלוב (תק"ל-תקצ"ט), בעל "פאת השולחן". נשיא ומניח אבני היסוד של יישוב האשכנזים ה"פרושים" בארץ ישראל. מתלמידיו הצעירים של הגר"א מווילנא, ותלמיד-תלמידו הגדול רבי מנחם מנדל משקלוב. למד תורה מפי גדולי הדור בעיר שקלוב, וזכה לשמש כתלמיד חביב את הגר"א מווילנא בחצי השנה האחרונה לחייו (בשנת תקנ"ז). היה חביב אצל הגר"א, קרא ושנה לפניו "וזכה לשרתו להיות כעבד לפני רבו, זה עשרים יום לפני גוויעתו" (עליות אליהו). סידר והדפיס את ביאור הגר"א לשולחן ערוך, ואת הגהות הגר"א למסכת שקלים, שהדפיס בספרו "תקלין חדתין" (מינסק, תקע"ב). ידועות הן הקדמותיו לספרו "תקלין חדתין" ולספרו "פאת השולחן", בהן הוא פותח צוהר להכרת אורו של עולם, רבו הגדול הגר"א מווילנא וגדולי תלמידיו. בשנת תק"ע עמד בראש העלייה השנייה של תלמידי הגר"א לארץ ישראל, והנהיג את הקהילה יחד עם מורו ורבו רבי מנחם מנדל משקלוב, שעלה לפניו לארץ ישראל. "ארץ ישראל נקנית בייסורין" ורבי ישראל איבד במגפות בשנת תקע"ג את כל משפחתו: אשתו, בניו ובנותיו, חתנו ונכדו. הוא נישא בשנית והקים דור חדש (חתנו מזיווגו השני, הוא רבי ישעיה ברדקי שהנהיג אחריו את הקהילה האשכנזית בירושלים, במחצית המאה ה-19). רבי ישראל היה לאב ולפטרון לקהילת ה"פרושים", לווה ואסף סכומים עצומים להצלת העדה, עמד למגן מרדיפות השלטונות ומפני מסעות השוד והביזה של הכפריים הדרוזים שהחריבו את יישובי היהודים בגליל. לאחר רעידת האדמה ("הרעש") בטבת תקצ"ז, נחרב היישוב היהודי בצפת. רבי ישראל התיישב בירושלים והיה רבה ומנהיגה של הקהילה האשכנזית בעיר. באותה תקופה הוא שקד על טובת היישוב בגליל ובירושלים, ועמד בקשר בין השאר, עם הגאון מפרשבורג בעל ה"חתם סופר" שהעריכו מאד (מעניין לציין את תארי הכבוד המופלגים שהיה ה"חתם סופר" רגיל לתארו במכתביו: "נזר תפארת הגאון הגדול המפורסם, גאון ישראל, מארי דארעא דישראל". ראו: אנציקלופדיה לחכמי ארץ ישראל, ב, עמ' רלו).
הקבלה שלפנינו היא תיעוד היסטורי מפעילותו של רבי ישראל משקלוב, לטובת שיקום קהילת ה"פרושים" בארץ ישראל, באותה שנה קשה שלאחר חורבן צפת ב"רעש" הגדול בשנת תקצ"ז. רבי ישראל נפטר בחודש סיון תקצ"ט, ומנוחתו כבוד בבית העלמין העתיק בטבריה.
[1] דף כפול. כ-6.5X10.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים ובלאי. סימן עש בדף האחורי (הריק).
מכתב ארוך בכתב-ידו וחתימתו של הגאון רבי "צבי הירש הלוי איש הורוויץ" – בעל "מחנה לוי" (בנו של בעל ה"הפלאה"). פרנקפורט דמיין, ט"ז כסלו תקע"ד [1813].
נשלח אל רבי יצחק זעקיל ווירמיש רבה של פולדא. תשובה הלכתית בדין אשת כהן שסיפרה כי נאנסה ע"י חיילים "בעלי מלחמות". התשובה נדפסה (בשינויים) בספרו "חומר בקודש" (זולקווא, תרל"ו, תשובה כד).
הגאון רבי צבי הירש הלוי הורביץ בעל "מחנה לוי" (תק"ו בערך-אלול תקע"ז), אב"ד פרנקפורט דמיין, על מקום אביו הגה"ק רבי פנחס הלוי הורביץ "בעל ההפלאה". נודע בדורו בגאונותו ובחריפותו הרבה, וכך נודע גם לדורות (כמה דורות אחריו, כשהיה תלמיד חכם אומר פלפול עמוק, ישר וחריף, היו אומרים עליו כי דבריו מאירים כמו "מחנה לוי" – ראו: אהלים, חידושי מהרי"ל דיסקין ובנו רבי יצחק ירוחם, ירושלים, תשס"א, עמ' רטו [בהערה]). עמד בקשרים עם גדולי דורו, ביניהם עם רבי עקיבא איגר, ועם גיסו הגאון רבי צבי יהושע הלוי הורביץ אב"ד טורנא. העמיד בנים ובני-בנים גדולי תורה, ביניהם: רבי יואל הורביץ מברודי, ורבי יעקב יהושע הורביץ חתנו של רבי אפרים זלמן מרגליות מברודי (ראו: ד' הלחמי, חכמי ישראל – א', "רבי צבי הירש סג"ל הורוביץ", דף רכא/א). מספריו: "מחנה לוי" על הש"ס (אופנבך, תקס"א); "לחמי תודה" חידושי הלכות ואגדות (אופנבך, תקע"ו); ושו"ת "חומר בקודש" (זולקווא, תרל"ו).
מקבל המכתב, רבי יצחק זעקיל ווירמש אב"ד פולדא (נפטר תקצ"ט), בנו וממלא-מקומו של רבי שלמה זלמן ווירמש אב"ד פולדא. סייע לאביו 14 שנה בענייני הרבנות, ועם פטירת אביו בשנת תקס"ז עלה לכהן על כסאו. אשתו הרבנית צערלא הייתה בתו של רבי נתן ב"ר מרדכי הכהן אדלר מפרנקפורט דמיין (בן-דודו של הגאון המקובל רבי נתן אדלר מפרנקפורט, ב"ר שמעון הכהן אדלר). מצאצאיו נודעה משפחת חתנו הגדול רבי יצחק דוב הלוי במברגר רבה של ווירצבורג.
[1] דף כפול (הכולל כעמוד וחצי כתובים + עמוד רישום הנמען). 24 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים וסימני קיפול. רישום כתובת וחותמת דואר מהתאריך 10 בדצמבר [1813].
מכתב בכתב ידו וחתימתו המלאה של רבי שמשון רפאל הירש, רבה של הקהילה החרדית בפרנקפורט, מייסד ומנהיג הקהילות האורתודוקסיות בגרמניה. "פראנקפורט א"מ" [פרנקפורט אם-מיין], תרכ"ב [1862]. עברית.
תשובה הלכתית שנשלחה לארצות הברית, אודות כשרות אווז הברבר. המכתב נשלח לארה"ב אל הרב יששכר דוב אילאווי, רבה של קהילת "שערי חסד" בניו אורלינס (לואיזיאנה, דרום ארצות הברית), שפנה אליו בשאלה אודות כשרות אווזי הברבר (מוסקאווי-דוקס Muscovy Ducks) שאין עליהם מסורת טהרה, ומאידך יש לביציהם סימני עוף טמא.
רש"ר הירש כותב לו: "אשר בקש מעלתו נ"י לדעת דעתי הקלושה אודות הני בר אווזות מוקאווי דאקס שהם משונים בצורתם, בבנינם ובכל תבנית גופם מכל שאר שאנו אוכלין בשאר ארצות, וביציהם עגולות ירקרקות לבנות, ואנשי קהלתם היו אוכלים אותן על סמך אמרם שיש להם מסורה עליהם להיתר ועל שהכירו גם סימני טהרה, ומעלתו נ"י אסרם להם מפני שאין לנו להתיר עוף על פי סימנים כי אם על פי מסורה מאבותינו הראשונים הבקיאים בדבר ונאמנים בדת...". הרב הירש מצטרף לאיסורו של הרב אילאווי: "שאין להתיר שום עוף אם לא עפ"י מסורה מן הקדמונים, ואין מנהג אנשים אשר מקרוב באו ועוד שאינם בני תורה ראוי להקרא מסורה לסמוך עליו בענין התורה, ובפרט בעופות הללו אשר ביציהם עגולות וזה סימן מובהק להיותם עופות טמאים...". הוא מסיים את מכתבו בדברי תפילה וברכה: "וד' ישלח עזרו מקדש להחזיר עטרת התורה ליושנה ולהקים הדת על תלו כאוות נפשו ונפש מכבדו ומוקירו – הק' שמשון בן לא"א כמה"ר רפאל הירש פ"פ זצ"ל".
המכתב שלפנינו נדפס (בשיבושים קלים) בספר מלחמות אלקים (ברלין, תרע"ד 1914, עמ' 165), ודבריו נעתקו במאמר הרב נפתלי יחיאל וינברגר, "והעוף ירב בארץ" (ישורון, כרך יד, ניסן תשס"ד, עמ' תתקכג).
רבי שמשון ב"ר רפאל הירש – הרש"ר הירש (תקס"ח-תרמ"ט 1808-1888), מנהיגה הגדול של היהדות האורתודוקסית בגרמניה ומייסד ה"קהילות הנפרדות". נולד בעיר המבורג לאביו רבי רפאל פרנקפורט בן רבי מנדל ב"ר הירש, והיה תלמיד החכם ברנייס מהמבורג. בהמשך למד אצל בעל ה"ערוך לנר" רבי יעקב עטלינגר אב"ד אלטונה. מגיל 22 החל לכהן ברבנות באולדנבורג, בעמדין ובניקלשבורג. בשנת תר"י נקרא ע"י אחת-עשרה המשפחות החרדיות בפרנקפורט דמיין לעמוד בראש הקהילה החרדית החדשה "עדת ישורון". הרש"ר הירש היה הראשון לעמוד בפרץ מול ההידרדרות המהירה של יהדות גרמניה, והקים מחדש בעשר אצבעותיו את היהדות האורתודוקסית בגרמניה. סמכותו ההלכתית והתורנית, הקנתה לו את המעמד הבלתי מעורער של מנהיג היהדות הדתית במערב אירופה. פעל רבות לביסוס קהילות נפרדות בערים שונות ברחבי גרמניה, וחינך דור שלם לתורה ולמצוות, באמצעות דרשותיו, ספריו ומאמריו ("אגרות צפון", "חורב" ועוד), שנאמרו ונכתבו במקורם בגרמנית, ועד היום נדפסו ונדפסים במהדורות רבות, בתרגומים לעברית ולשפות אחרות.
מקבל המכתב: רבי יששכר דוב בער אילאווי (תקע"ד-תרל"א), תלמיד ה"חתם סופר" ונסמך על ידו לרבנות. נולד בקאלין שבבוהמיה. בשנת תר"ט בערך עבר לגרמניה (עקב המלחמה בבוהמיה), ובשנת תרי"ב הגיע לארה"ב בה כיהן ברבנות, בניו יורק, בפילדלפיה, בסנט לואיס ובבולטימור. בשנת תרכ"א נתמנה לרב קהילת "שערי חסד" בניו אורלינס (במדינת לואיזיאנה, דרום ארצות הברית), ועם בואו חיזק את שמירת היהדות שנחרבה לגמרי במדינה הנ"ל, עד שגם הרבנים היו מחללי שבת בפרהסיה. במכתבו של הרב אילאווי אל הרש"ר הירש, הוא מתאר את מצב שמירת הדת בארה"ב באותה תקופה, והוא מספר שמאז בואו לעיר לפני כשמונה חדשים הצליח לחזק למעלה מעשר משפחות שיתחילו לשמור שבת ולהכשיר את מטבחם ממאכלות אסורות (מלחמות אלקים, עמ' 162-164; הובא במאמר הנ"ל בישורון, כרך יד, עמ' תתקכד, הערה 75). משנת תרכ"ו כיהן בקהילת שארית ישראל בסינסינטי והיה מהלוחמים נגד הרפורמים בארה"ב (קינסטליכער, החתם סופר ותלמידיו, עמ' רפט-רצ). לאחר יותר מארבעים שנה מפטירתו הדפיסו בניו את התכתבויותיו עם רבני העולם במלחמותיו על שמירת הדת בארה"ב: ספר מלחמות אלקים – The Controversial Letters and the Casuistic Decisions of the Late Rabbi Bernard Illowy, ברלין, תרע"ד 1914.
[1] דף. 26 ס"מ. נייר מכתבים דק כחלחל. מצב טוב-בינוני. כתמים, בלאי וסימני קיפול. מודבק על דף לשימור, ומעברו השני, מודבק קטע ממעטפת המכתב עם רישום הכתובת וחותמות הדואר.
מכתב ארוך שנשלח לרבה של לייפניק במורביה, בחתימות ידיהם של "הממונים מחברת שומרי הדת... בשליחות הגאון האב"ד נ"י מפרעשבורג ושארי הגאונים מאונגארין וז"ב [וזיבנבירגן]": "מהר"ם טרעביטש", "יצחק ברמ"א רייך", רבי משה ב"ר מנחם והרה"ק רבינו "הק' שמואל פרענקל מב"ח". פעסט [בודפשט], י"ג אב [תרכ"ט 1869].
מכתב היסטורי, שנכתב בעיצומה של התבדלות הקהילות בהונגריה, בעקבות הקונגרס בבודפשט בשנת תרכ"ט. במכתב מגוללים הכותבים בפרוטרוט את סיפור ההתפלגות, בעקבות הקונגרס שיזם שר התרבות. הם מספרים כי כאשר הצירים החרדים ראו את מזימת הצירים הניאולוגיים, שניסו לחוקק חוקים נגד שמירת הדת וההלכה, הם קיימו "פראטעסט לפני הקולטוס מיניסטער" [=מחאה בפני שר התרבות], אך הוא לא קיבל את דבריהם כלל. בעקבות כך פנו הצירים החרדים אל "המלך יר"ה [הקיסר פרנץ יוזף], והתקבלו אצלו ל"פריוואט אוידיענץ" [=ריאיון אישי]. הקיסר שמע וקיבל את טענותיהם, אך מאחר שאישור בקשתם תלוי עדיין בשר התרבות, הם החליטו לפנות לרבני העולם (מחוץ לקהילות הונגריה), שיחזקו את טענתם, כי אישור "חוקת הקהילות" שנתקבלה בקונגרס הוא פגיעה בחופש הדת וכפייה מצפונית ("געוויססענסצוואנג"), המונעת משומרי הדת לקיים את מצוות דתם.
בשולי המכתב, הם מתנצלים בפני רבה של לייפניק, על כך שאינם יודעים את שמו: "ב"ה [=בשולי הגליון], שמו הקדוש לא הי'[ה] נודע לנו ממרחקים – אך כאשר יבוא דברו של כבוד הדרת גאונו, אזי יהי'[ה] שמו הקדוש חקוק על לוחנו ועל לוח לבנו".
שלשת החותמים הראשונים, הם השתדלנים החרדים, שהיו מצירי הקונגרס המדובר, ומייסדי הקהילות האורתודוקסיות בהונגריה: רבי מאיר מהר"ם טרעביטש מאויבן-ישן (תקע"ג-תרמ"ו); רבי יצחק רייך, בן רבי משה אהרן רייך מטעמשוואר – מייסד וראש הלשכה האורתודוקסית בבודפשט (עד לפטירתו בשנת תרנ"ו), ורבי משה ב"ר מנחם (כנראה, רבי משה פליישמן מפעסט, מצירי הקונגרס בתרכ"ט, שה"כתב סופר" העיד על צדקתו ועל נדבותיו הגדולות לענייני צדקה – ראו אגרות סופרים, עמ' 53).
החותם הרביעי, הוא הגאון הקדוש רבי שמואל פרנקיל מדאראג (תקע"ה-חשון תרמ"ב), מגדולי הרבנים החסידיים בהונגריה, שנודע לצדיק נשגב ופועל-ישועות. תלמיד מובהק של בעל ה"דברי חיים" מצאנז. הסתופף גם בצילו של האדמו"ר רבי צבי הירש מליסקא. התגורר בקאמאדע (Komבdi, הונגריה; על שמה כונה "ר' שמואל קאמאד'ער"), ובברטי-אויפאלו. היה רגיל לחתום "מב"ח", וכך הוא מוזכר בשער ספרו "אמרי שפר" (יש אומרים שפתרונו: מבית חלפון, ויש אומרים שפתרונו: מהר-חדש, על שם מגוריו בברטי-אויפאלו). בשנת תרל"ד נתמנה לרב בעיר האידו-דאראג שבהונגריה. ממנו יצאו שושלות חשובות של רבנים ואנשי-מעשה. על שמו ולזכרו הוקמו מוסדות התורה של חסידות דאראג בימינו.
[1] דף. 39.5 ס"מ. מצב בינוני-טוב. כתמים. קרעים בקפלי הנייר (מודבקים בנייר דבק מאחורי הדף), עם מעט פגיעות בטקסט. קרעים חסרים (גזורים) בשוליים הימניים של הדף (ללא פגיעה בטקסט).
המכתב שלפנינו נדפס בספר רבינו הקדוש מדאראג (בני ברק, תשס"א, עמ' ריב-ריז), ובמהדורה החדשה של ספרו "אמרי שפר" (חלק ב', בני ברק, תשע"א, אגרות קודש, אגרת ב, עמ' קנא-קנד).