צלחת פורצלן מעוטרת זהב, ועליה הכתובת "עד מאה שנה". תוצרת PRM Bavaria, Jaeger & Co, בוואריה, גרמניה, [הרבע השלישי של המאה ה-20 בקירוב].
קוטר: 29.5 ס"מ. מצב טוב. ההזהבה שחוקה מעט. שבר קל בשפת הצלחת.

הברכה המוכרת כיום "עד מאה ועשרים" היא ברכה חדשה למדי. עד למאה ה-19 איננו מכירים נוסח כזה, אלא נוסח דומה: "עד מאה שנה". כך למשל בצוואת רבי נפתלי הכהן כ"ץ (1649-1718) המאחל לאשתו "שתחיה עד מאה שנה ותסגל מצות ומעשים טובים..." (צוואה, מונקאטש תרס"ד, עמ' כד). גליקל מהמלין (1646-1724) בזכרונותיה משתמשת בברכה שיזכו לחיות "עד מאה שנה" (למשל גליקל: זכרונות, מהד' טורניאנסקי, ירושלים תשס"ו, עמ' 323: "ישמור אותה הש"י ב"ה עד מאה שני'". טורניאנסקי מעירה כי ברכה זו נדירה בכתובים ביידיש בני אותו הזמן, אך מצויה בראשי תיבות [עמ"ש] בכתבים עבריים). בתקנות קהילת ננסי לפני המהפכה הצרפתית, משנת 1789, השתמשו הכותבים בביטוי "יחד באגודה אחת עמ"ש [=עד מאה שנה]" (ש' שוורצפוקס, קבץ על יד, כז, עמ' 305). בסיפור מפורסם בשם הגר"א מסופר כי הוא איחל לאדם שביקר אצלו "שיחיה ויאריך ימים עד מאה שנה" (ב' לנדוי, הגאון החסיד מווילנא, עמ' רנה).
בימינו רווחת הברכה "עד מאה ועשרים שנה". לביטוי זה אין מקבילות בשפות שאינן יהודיות, ולכן מקובל כי מדובר בתרגום עברי לברכה יידישאית אותנטית: "זאללסט לעבן, ביז הונדערט און צוואנציג [=שתחיה עד מאה ועשרים]". הביטוי מבוסס כנראה על פרשנות של הכתוב "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו, ג) לפיה הוגבלו ימי האדם ל-120 שנה. ככל הנראה בערך במפנה המאות ה-19-20 חדרה ברכה זו גם לשפה העברית, ומאז אנו מוצאים אותה בספרים ומכתבים רבניים (למשל במכתבי ברכה של האדר"ת או של רבי חיים ברלין), וכך גם בספרות העברית. [עם זאת, אפשר למצוא את האיחול גם בתפוצות יהודיות אחרות, למשל באפגניסטן נהגו לברך את הכלה: "... הכלה תחיה עד מאה ועשרים שנה, עם מאה ועשרים מעלות חן" (ג' פוזיילוב, 'ממנהגיהם של יהודי אפגניסטאן', ילקוט מנהגים, בעריכת א' וסרטיל, עמ' 49).