מכתב בכתב-יד קדשו ובחתימתו של המקובל רבי משה זכות – הרמ"ז, לתלמידו רבי בנימין הכהן ויטאלי – הרב"ך. מנטובה (איטליה), [ת"ם 1680 בקירוב].
במכתב מספר הרמ"ז לתלמידו הרב"ך כי גמר בדעתו "לעלות לארץ הצבי", וכי יש המנסים להניא אותו מכוונתו זו: "כי זה שלשה שבועות שולחו אלי כתבים הרבה מיחידי ק"ק אמסטארדאם יע"א וגם מאת פרנסי הקק"י [=הקהילת קודש יצ"ו] בהפצירם בי בכל כח שאתרצה להיות להם לראש ומרבים שכר רב וגם הוסיפו לכתוב לכמוהר"ר שמואל אבוהב נר"ו יתאמץ להעירני לעשות רצונם ולכולם השיבותי בסגנון א'[חד] לאמר כי חפצי וישעי לעיר הקדש יע"א, וכמו כן מק"ק ויניציאה באו הנה כמה מתלמידי לפתותני לשוב לדור עמהם ואת כולם דחיתי בדברים טובים וילכו לשלו'[ם]...". הרמ"ז כותב כי טרם עדכן בדבר את ראשי הקהילה במנטובה, שכן הוא מחכה לידיעה שניתן לנסוע באופן בטוח בים השורץ שודדים, "כי שמעתי שיש בים הרבה טריפוליני ימחה שמם ואין סומכין על הנס". הוא כותב כי אינו רוצה להישאר "קרח חלילה מכאן ומכאן" ולאבד את תפקיד הרבנות במקרה שתתבטל תוכנית הנסיעה. עוד מספר הרמ"ז במכתב שלפנינו על כוונתו "להעמיד ישיבה בירוש'[לים] תובב"א", וכותב כי גילה את הדבר למקורבו רבי שלמה רוקה מאורבינו והלה החל לארגן תומכים לישיבה זו.
במכתב שלפנינו ניכרת החביבות הגדולה שרחש הרמ"ז לתלמידו הרב"ך (ראה להלן). המכתב נפתח במילים: "בנימין ידיד ה' אשר אליו לבי ועיני נר"ו יאיר לפנים לפני", ובתוך הדברים כותב לו הרמ"ז: "...וכל מעיני בך בתורתך ובחסידותך". את מכתבו מסיים הרמ"ז בתפילה ואיחולים (בכתיבה מחורזת) וחותם: "מנטו'[בה] יע"א, אוהבך כאב, מ'שה ז'כות למ"ט מונים" [הרמ"ז סימן את התאריך בראשי תיבות שמו - יום מ"ז לעומר].
ידוע כי הרמ"ז ניסה שלוש פעמים לעלות לארץ ישראל. כבר כשיצא מאמשטרדם בשנת ת"ד חשב להשתקע בארץ ישראל, אך עוכב בדרכו על ידי חכמי ונציה ונעתר לבקשתם לקבל משרת רבנות בעיר. לאחר מכן ניסה לעלות שוב בשנת ת"ל (1670), אז הודיע לתלמידיו כי הוא מוכן לצאת לדרכו ונפרד מהם, אך מסיבות שאינן ידועות נשאר בוונציה. עשר שנים לאחר מכן, בשנת ת"ם, החל שוב בהכנות לצאת לארץ ישראל, כשאליו ביקש להצטרף גם תלמידו הרב"ך. המכתב שלפנינו נכתב במנטובה (אליה הגיע הרמ"ז בשנת תל"ג), וכפי הנראה הוא מניסיון העלייה השלישי בשנת ת"ם. גם תוכנית זו לא יצאה לבסוף אל הפועל.
למיטב ידיעתנו, המכתב שלפנינו לא נדפס עד כה והוא שופך אור על נסיון עלייתו זה של הרמ"ז (לאחר שורת הפתיחה מופיע רישום, מאת כותב אחר, בכתיבה איטלקית: "הועתקה ולא נדפסה"). המכתב אף לא נזכר על ידי חוקרי תולדותיו של הרמ"ז (ראה: ג' שלום, לשאלת יחסם של רבני ישראל אל השבתאות, ציון יג-יד [תש"ח-תש"ט], עמ' 57-58; אברהם נפתלי צבי רות, על תכניות העליה של ר' משה זכות ותלמידו ר' בנימין הכהן בשנת ת"ם, ציון טו [תש"י], עמ' 146-149; בניהו, דור אחד בארץ, ירושלים תשמ"ח, עמ' שלח-שלט. רות, שם, פרסם אגרת של הרמ"ז אל הרב"ך מזמן מאוחר יותר, בה הוא מספר על ביטול הנסיעה לארץ ישראל כתוצאה מהלחץ הגדול שהופעל עליו שלא יעזוב את קהילת מנטובה).
הרמ"ז - רבי משה זכות (שע"ב-תנ"ח), גאון ומקובל. איש אלוקים קדוש. ממוסרי חכמת הקבלה של האר"י באיטליה ובארצות אירופה. נולד באמשטרדם ולמד אצל רבי שאול מורטירה. למד בפולין עם רבי יצחק מפוזנא ורבי אלחנן מווילנא. קיבל מהם בתורה ובחכמת האמת. את עיקר תורתו בקבלה קיבל מפי המקובל רבי בנימין הלוי - מגורי האר"י. החיד"א ב"שם הגדולים" כותב שהיה לו מגיד מן השמים, והרב גור אריה הלוי ממנטובה העיד ששמע את המלאך הדובר בו. כיהן ברבנות ונציה יחד עם רבי עזריה פיג'ו. משנת תל"ג רב במנטובה עד פטירתו בסוכות בשנת נח"ת (1697; שנת לידת הבעל שם טוב). מחיבוריו: שו"ת רבי משה זכות, קול הרמ"ז על משניות, אגרות הרמ"ז, שודא דדייני, ביאורים על ספר הזהר, תפתה ערוך, יסוד עולם, תיקון שובבי"ם, ועוד. חיבר פיוטים רבים וסידר הרבה מסדרי התפילות והתיקונים על פי הקבלה, הנהוגים עד היום.
רבי משה זכות היה הצינור המרכזי דרכו עברה תורת האר"י לארצות אירופה. את החיבורים הרבים בקבלת האר"י שהגיעו אליו הוא בירר, ניפה, זיקק והגיה עד שעשאם "סולת נקיה" (ראה על כך: הרב יוסף אביב"י, סולת נקיה – נפתו של רבי משה זכות, פעמים 96 [תשס"ג], עמ' 71-106). בית מדרשו של הרמ"ז היה מקור חשוב להעתקת כתבי האר"י, בנוסחים המדויקים והמוגהים שיצאו מתחת ידו. הוא יזם מפעל העתקה של כתבים שעמד תחת פיקוחו והדרכתו, ובכך הפיץ את תורת הקבלה בקרב תלמידיו ומהם אל מקובלים נוספים (ראה: הרב יוסף אביב"י, קבלת האר"י, חלק ב', עמ' 724 ואילך).
כשנתבטלה תוכניתו הראשונה לעלות לארץ ישראל התיישב הרמ"ז בוונציה והחליט להעמיד תלמידים מובחרים, להכניסם בסוד חכמת הקבלה של האר"י ולהפיץ באמצעותם את חכמת הקבלה באיטליה, בה ראה תריס ומגן מפני רוחות רעות שנשבו באותם ימים. שני תלמידיו המובחרים היו רבי בנימין הכהן ויטאלי – הרב"ך ורבי אברהם רוויגו. כשנאלצו התלמידים להיפרד מרבם (רבי אברהם רוויגו התיישב אז במודינה והרב"ך התיישב באלסנדריה) החלו מחליפים אגרות באופן קבוע, בשל בקשתו של הרמ"ז להמשיך להשפיע עליהם וללמדם באמצעות המכתבים. הרמ"ז עודד את תלמידיו לכתוב לו בכל עת ואף החזיר להם אגרות תשובה רבות (מבחר מאגרות אלה נדפסו בספר אגרות הרמ"ז, ליוורנו תק"מ, מתוך העתקה שהכין לעצמו הרב"ך).
נפש הרמ"ז נקשרה במיוחד בנפש תלמידו הרב"ך וחיבתו אליו היתה מופלגת. הוא קירב אותו ולימד אותו את רוב תורתו ואף סמך אותו, ובחתימת האגרות אליו מצהיר על אהבתו אליו כאהבת אב לבנו: "כאב את בן ירצה". גם באגרת שלפנינו הוא חותם במטבע דומה: "אוהבך כאב".
הרב"ך היה ברבות הימים גדול מקובלי איטליה בדורו ואף נודע כפוסק הלכה חשוב. כרבו אף הוא עסק בהעתקת כתבי האר"י ובהפצתם. חתנו, רבי ישעיהו באסאן, היה רבו הנודע של הרמח"ל. בשנותיו האחרונות של הרב"ך עמד עמו הרמח"ל בקשר מכתבים. באחד מן המכתבים מכנהו הרמח"ל: "ראש שבטי ישראל".
מעבר לדף – כתובת הנמען, בכתב-ידו של הרמ"ז: "...כמהח"ר Biniamin Coen נר"ו", עם חותמת השעווה שלו – שבמרכזה סמל מגן דוד.
[1] דף כפול. 20.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים. סימני קיפול. קרעים קלים ובלאי בשוליים.