מכירה 80 - חלק א' - היסטוריה, תרבות ואמנות יהודית וישראלית
- (-) Remove מכתבים filter מכתבים
- (-) Remove manuscript filter manuscript
- וחתימות (26) Apply וחתימות filter
- יד (26) Apply יד filter
- כתבי (26) Apply כתבי filter
- כתבי-יד, (26) Apply כתבי-יד, filter
- כתבייד (26) Apply כתבייד filter
- autograph (26) Apply autograph filter
- manuscripts, (26) Apply manuscripts, filter
מחזור השירים "אהבת שמשון", פרי עטה של לאה גולדברג, בנוי משבעה שירים המספרים מחדש את סיפורו של שמשון התנכ"י מזוויות ראייה שונות. ראה אור לראשונה בכתב העת "מולד" בעריכת אפרים ברוידא (כרך א', אפריל תש"ח).
לפנינו גרסה סופית של מחזור השירים, בכתב-ידה של גולדברג. בעמוד הראשון הוראות לדפוס: "טור אחד, ניקוד רגיל".
9 דף, 20 ס"מ. מצב טוב. מעט כתמים. סימני קיפול לרוחב. קרעים קלים בשולי הדפים.
מקור: ארכיון "מולד".
מאמר ביקורת ארוך העוסק ביצירתו של ולדימיר נבוקוב ועורך השוואה בין הרומן "לוליטה" (1955) מאת נבוקוב לרומן "דוקטור ז'יוואגו" (1957) מאת בוריס פסטרנק. גולדברג כותבת: "[...] ואכן, אנשים ישרים בין קוראיהם התמימים של פאסטרנאק ונאבוקוב כבר פסקו פסוקם: פאסטרנאק 'משעמם' הוא, ונאבוקוב 'פורנוגראפיה', ואף הוא, בעצם, 'משעמם' בכל אותם פרקים שאינם פורנוגראפיה"; ובהמשך: "[...] ספרו של נאבוקוב טעון גישה זהירה אולי עוד יותר מספרו של פאסטרנאק, שכן יש בו הרבה יותר דפים הפועלים על החושים, העלולים להרתיע קורא רגיש, והניתנים במקרה הגרוע לספק צרכיהם של אותם בני אדם המבקשים בספרות גירוי-חושים ולא הנאה אמנותית. והלא הספר הזה הוא בעיקר מעשה אמנות, ומבחינה אמנותית גרידא הוא אולי המושלם ביותר מכל מה שנכתב בעשרים השנה האחרונות".
הטיוטה שלפנינו מתפרשת על-פני 67 עמודים וכוללת מחיקות ותיקונים רבים. המאמר, בגרסתו הסופית, ראה אור בכתב העת "מולד" בעריכת אפרים ברוידא (כרך 17, 1959).
[67] דף, כתובים מצד אחד, ממוספרים בכתב-יד (מספור הדפים משובש אך נראה שהמאמר שלם), 24.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים. סימני קיפול וקמטים קלים. קרעים באחדים מהדפים (קרע חסר בראש הדף הראשון, עם פגיעה קלה בטקסט).
מקור: ארכיון "מולד".
שלושת המכתבים, הממוענים לאפרים ברוידא, עוסקים בעיקר בנושאים ספרותיים שונים.
במכתב הראשון (תש"י [1950]), דוחה עגנון בקשה מסוימת של ברוידא, מתלונן כי אין לו פנאי לכתיבה ספרותית: "מרוב טלטולי הופסקו כמה 'עבודות' שלי באמצע וצריכני התאמצות מרובה כדי לחזור אליהן [...]", ומזכיר את ה"זקנה שקפצה עליי". בנוסף, מדווח עגנון כי הוא עובד על הוצאת קובץ סיפורים (ייתכן והכוונה לקובץ הסיפורים "סמוך ונראה: סיפורים עם ספר המעשים" שיצא ב-1950) ועל מהדורה חדשה של הרומן "הכנסת כלה".
במכתב השני (תשי"ה [1955]) כותב עגנון על ביקור אחד משרי הממשלה בביתו: "בבקשה ממך אמור לשר שבהצעתו אני מתכבד ואני מתייקר בה הרבה [...] מוכרח אני לדחות לעת עתה את ההצעה. הרבה התענגתי על ביקורו של השר בביתי. [קויתי?] שלא הוגעתיו בדבריי. איני כותב לו כדי שלא להטריחו. ועתה אתה מסור לו שלו' בשמי ואמור לו שמוכן אני בכל עת לפקודתו".
המכתב השלישי (סמוך לפסח, תשט"ז [1956]) כתוב על צדם האחורי של שלושה דפי הגהה של הנובלה "עד הנה" (עם הערות בעפרון). עגנון מודה לברוידא על ההגהות שערך עבורו, ומוסיף: "אני איני אוהב תיבות שסועות [...] אלא מאחר שכבר נעשה מעשה והזמן דחוק הריני מוותר לך ואתה יכול להניח את השסועות כמות שהן". בהמשך כותב: "מר פולק [ההיסטוריון אברהם פולק] שלח לי על פיך את ספרו כזריה, חמרא למריה טיבותא לשקיה" [בבא קמא, צ"ב, ב, י'; בפירוש רש"י: "היין של מלך הוא והשותין אותו מחזיקין טובה לשר המשקה ולא למלך"].
3 מכתבים (שבעה עמודים בכתב-ידו של עגנון). גודל משתנה. מצב טוב. מעט כתמים ופגמים קלים. סימן קיפול בשני דפים. נקבי תיוק בכל הדפים, עם פגיעות קלות בטקסט.
מקור: ארכיון "מולד".
השיר "ירושה" מאת חיים גורי (1923-2018), מהבולטים שבמשוררי דור תש"ח, עוסק בעקדת יצחק, ומסתיים בשורות המפורסמות: "יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן. / הוא חי ימים רבים, / ראה בטוב, / עד אור-עיניו כהה. / אבל את השעה ההיא / הוריש לצאצאיו. / הם נולדים ומאכלת בליבם". ראה אור בספרו הרביעי של גורי 'שושנת רוחות' (1960), שנכתב תחת רושם המפגש עם ניצולי השואה במחנות העקורים.
לפנינו טיוטה בכתב-ידו של גורי, עם מספר תיקונים קלים, חתומה בחתימת-ידו.
[1] דף, 32.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים וקמטים קלים. נקבי תיוק. מספר קרעים, ללא פגיעה בטקסט. קרע אחד ארוך, מחוזק ברצועות נייר דבק בגב.
מקור: ארכיון "מולד".
המאמר "התעדכנות", מעין שיר בפרוזה, נכתב לאחר מלחמת יום הכיפורים, סמוך לפרסום דו"ח ועדת אגרנט שחקרה את מחדלי המלחמה, ופורסם בכתב העת "מולד" בשנת 1974 (כרך ו' [כט], חוברת 31 [241], אפריל-יוני 1974). במאמר כותב גורי: "תהליך הפקת הלקחים הוא בלי ספק תהליך מכאיב מאד, אך אין מנוס, אתה יודע זאת כמוני, מן העיסוק בכך [...] אנא עשה עמי את החסד הזה ואל תאמר עוד – עד בוא המשיח אל תאמר – את שתי המילים המחליאות 'סבירות נמוכה'. ולמען עמך ישראל שתף נא בצוותי המומחים איזה נביא פרוע-שער וחרד אשר יתרום להערכת המצב את הפסימיות הקודרת, את אי-השקט הישראלי העתיק". בהמשך מפציר: "ונהג למען השם, כמו בתרגולת אכזרית נמשכת וקבועה לא עייפות. ושאל את עצמך תמיד, מה התחדש עד לילה או עד שחר, האם איני מוטעה, האם איני מתמכר ל'קונספציות', לתפיסות המשתלטות עלי כמו גולם אשר נברא במוחי העייף בשל המסות והמוראים".
לפנינו טיוטה בכתב-ידו של גורי (13 דפים), עם מחיקות ותיקונים. הטיוטה כוללת פסקת סיום שלא פורסמה ב"מולד".
13 דף, 30 ס"מ בקירוב. מצב כללי טוב. כתמים. פגמים וקמטים קלים. קרעים זעירים בשולי אחדים מהדפים.
מקור: ארכיון "מולד".
בלקט:
• פתק קצר בכתב ידה של נעמי שמר העוסק בשירה "ירושלים של זהב": "... אני שמחה להעביר לכם את התווים של 'ירושלים של זהב', אולם עיבוד מקהלתי יהא עליכם להזמין בעצמכם, אצל מוסיקאי שמלאכתו בכך". חתום בידיה ומתוארך 23 ביוני 1967, מעט יותר מחודש לאחר ביצוע הבכורה של השיר וכשבועיים לאחר תום מלחמת ששת הימים.
• דף מודפס ובו מילות השיר "ירושלים של זהב", תשורה לחיילי ישראל עם שחרור העיר העתיקה. [יוני 1967].
• איגרת "שנה טובה" מנגנת 33 סל"ד, "ברכה עם שיר, ירושלים של זהב, מפי שולמית לבנת".
• תקליט, "ירושלים פון גאלד" ("ירושלים של זהב" מאת נעמי שמר; יידיש) ושירים נוספים מפי יפה ירקוני. 33 סל"ד.
• טיוטה בכתב ידה של נעמי שמר לשיר "רוקדת" המספר את סיפור חייה ופועלה של יפה ירקוני, לכבוד יום הולדתה ה-69.
• שני מכתבי מעריצים ליפה ירקוני, האחד, מאת תלמיד תיכון, מתוארך 9.6.67 (דף אחד; המשכו חסר). בין היתר מציין הכותב את היותה של ירקוני "הזמרת הראשונה ליד הכותל המערבי". השני, מאת חייל שנפצע במלחמת ששת הימים, מתוארך 3.7.67.
השיר "ירושלים של זהב" נכתב בידי נעמי שמר לכבוד פסטיבל הזמר והפזמון לשנת תשכ"ז (1967) בעקבות פנייתו של ראש עיריית ירושלים טדי קולק אל מספר מלחינים – וביניהם שמר – ובקשתו לחבר שיר מיוחד העוסק בעיר ירושלים. שבועות ספורים לאחר ביצוע הבכורה של השיר בפסטיבל הזמר (במוצאי יום העצמאות) פרצה מלחמת ששת הימים, ובמברק ששיגר קולק אל שמר, כתב לה: "כל חיילי צה"ל המוצבים בירושלים וסביבתה וכל תושבי הבירה אינם פוסקים מלשיר את ירושלים של זהב. עם שינוי גבולותיה של העיר מבקשים כולם שתוסיפי בית עידוד לשיר". שמר, אשר שהתה אותה עת בסיני עם להקה צבאית, שמעה ברדיו את חיילי צה"ל שרים את שירה והוסיפה בית חדש לשיר, בו הנגידה את האקלים שלפני המלחמה לזה ששרר אחריה. בעקבות כתיבת "ירושלים של זהב" הפכה שמר בעיני רבים ל"פזמונאית לאומית", והוא נחשב לאחד השירים העבריים האהובים ביותר בקרב יהודֵי העולם בכל הזמנים ומן המפורסמים ביותר. את הביצוע הידוע ביותר של השיר הקליטה הזמרת יפה ירקוני.
יפה ירקוני (1925-2012), ילידת תל-אביב, התחילה את דרכה האמנותית בגיל צעיר בהופעות בבית הקפה של משפחתה. במשך 12 שנה הייתה רקדנית בלהקת המחול של גרטרוד קראוס, עד שנאלצה לפרוש עקב פציעה. בשנת 1947 התגייסה להגנה והחלה לשיר בלהקת "חישטרון" שפעלה במסגרת חיל השדה של ההגנה; מיד לאחר מלחמת העצמאות הקליטה את האלבום "באב אל-ואד" שהורכב משירי מלחמת העצמאות. במשך חמישה עשורים ניהלה קריירה מוזיקלית עשירה, הופיעה מאות פעמים בפני חיילים – בין היתר בחזית הקרבות – וזכתה לכינוי "זמרת המלחמות". בשנת 1998 זכתה בפרס ישראל; באלבום שהוציאה בשנה זו נכלל השיר "רוקדת" מאת נעמי שמר.
7 פריטים. גודל ומצב משתנים.
הרולד לסקי (Harold Joseph Laski, 1893-1950); כלכלן ותיאורטיקן פוליטי. לסקי נחשב לאחד המדינאים הקיצוניים ביותר בשמאל האנגלי, תמך כמעט ללא סייג ביוזף סטאלין ובברית המועצות ואף קרא במרומז לשימוש באלימות אם ה"לייבור" לא תזכה בבחירות. כמה מנהיגים חשובים הזהירו מפניו לאחר המלחמה: וינסטון צ'רצ'יל (שטען שאם תזכה הלייבור בשלטון יהיה לסקי "הכוח מאחורי הכתר"), ג'ון פ' קנדי (שכתב עליו ביומנו "זו אותה הרוח שמקימה דיקטטורות, כפי שראינו ברוסיה") וראש ממשלת ישראל משה שרת (שתיארו באחד ממכתביו "אינו יודע רחם ואינו מכבד כל קדוש. מהרס ואינו בונה דבר... סתם יהודי אשר מררתו היהודית נשפכה"). שמו של לסקי הופיע ב"רשימת אורוול" (Orwell's list) - רשימת אינטלקטואלים מסוכנים שהכין הסופר ג'ורג' אורוול לפני מותו.
לפנינו אוסף טיוטות למאמרים מאת לסקי:
1. טיוטה למאמר Palestine, the economic aspect ("ארץ ישראל, ההיבט הכלכלי"). ניתוח פרו-ציוני של התפתחות כלכלת ארץ ישראל בשנות המנדט, עם תוכנית בת 17 צעדים להקמת מדינה יהודית ברוח הסוציאליזם: הקמת איגודי עובדים, ייסוד ישובים שיתופיים, הקמת קואופרטיבים לשיווק מוצרים ועוד.
16 עמודים בכתב-יד. חתומה בחתימת-ידו של לסקי בעמוד האחרון.
המאמר התפרסם בספר Palestine's Economic Future, בעריכת J.B. Hobman (הוצאת Percy Lund Humphries, לונדון, 1946).
2-15. London Letter, ארבע עשרה טיוטות לטורי-דעה בעיתון הסקוטי של תנועת ה"לייבור" Forward, במגוון נושאים.
2-4 עמודים בכתב-יד בכל טיוטה; רוב הטיוטות חתומות בחתימת-ידו של לסקי בעמוד האחרון. שתיים מהן, כפי הנראה, אינן שלמות.
מצורפים: • מכתב לקוראי העיתון "דבר" - ברכות ליום ה-1 במאי (כנראה, בשנת 1945, ערב כניעת גרמניה הנאצית). עמוד אחד, מודפס במכונת כתיבה עם הוספות ותיקונים בכתב-יד, לא חתום. • הספד בכתב-יד להרולד לסקי. חובר, כנראה, בידי מנהיג או חבר בתנועה הציונית. 7 עמ'.
מצב טוב. כתמים. מעט קמטים. קרעים קלים בשוליים. סימני קיפול ופגמים קלים.
מקור: ארכיון "מולד".
שטר לירה א"י אחת של בנק אנגלו-פלשתינה, חתום בחתימת-ידו של ראש הממשלה דוד בן גוריון – "ד. בן-גוריון" (בדיו כחולה).
השטר שלפנינו נשלח אל העסקן, המחנך והסופר הציוני אריה לייב גלמן (Leon Gellman, 1887-1971), בניו-יורק, לרגל ראש השנה הראשון לאחר הקמת מדינת ישראל, ראש השנה תש"ט.
מצורף: מכתב (כתוב במכונת כתיבה באנגלית, על גבי נייר מכתבים רשמי של הקק"ל) שצורף אל השטר, מיום 20 בספטמבר 1948, חתום בידי מנהל המחלקה ליחסי חוץ של הקק"ל אליהו משה אפשטיין (1895-1958).
שטר: 7.5X15 ס"מ. מצב טוב. מכתב: [1] דף, 28 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. כתמים ופגמים קלים.
"הננו מודיעים בצער עמוק כי ד"ר בנימין קלאר ז"ל נפל בשעת מלוי תפקידו [...] ממשלת ישראל, צבא הגנה לישראל והאומה העברית ישאו תמיד את זכר ד"ר בנימין אשר נפל בהגנת המולדת ובמערכה על חרותה ועצמאותה".
ד"ר בנימין מנחם קלאר (1901-1948), מתרגם וחוקר הלשון והספרות העברית, נהרג במתקפה על שיירת הדסה (שיירת הר הצופים) ב-13 באפריל 1948.
12X16 ס"מ. מצב טוב. כתמים. תיקונים עם נוזל מחיקה לבן. החתימה מעט דהויה.
1. חלופת מכתבים בין דוד בן-גוריון לאפרים ברוידא:
• מכתב מאת בן-גוריון אל ברוידא - הזמנה לפגישת סופרים בנושא "הבעיה של הקליטה הרוחנית של העליה"; מודפס על נייר מכתבים רשמי של משרד ראש הממשלה וחתום בחתימת-ידו של בן-גוריון (תל-אביב, 4.10.1949). מצורפת החוברת "דברי-סופרים, בפגישה השנייה שזימן ראש-הממשלה, ביום י"ח בתשרי תש"י – 11 באוקטובר 1949" (הקריה, תש"י). • שני מכתבים מאת בן-גוריון אל ברוידא (האחד מודפס על נייר מכתבים רשמי של משרד ראש הממשלה, עם חתימת-ידו של בן-גוריון – 23.9.1957, והשני כולו בכתב-ידו של בן-גוריון – 9.10.1957), ומכתב תשובה (4 עמודים מודפסים במכונת כתיבה) מאת ברוידא (4.10.1957). המכתבים עוסקים בצורת הכתיב הנכונה של מילים ממקור יווני, הכוללות את האות S (האם יש להשתמש ב-ז' או ב-ס'). • העתק מכתב מאת ברוידא אל בן-גוריון, עם בקשה להועיד לו זמן לפגישה, לשוחח אודות כתב-העת "מולד" ולדון בשאלה "כיצד... ניתן להתגבר על הקיפאון המחשבתי ודלדול הביטוי ומיעוט ההעזה הנפשית שהיו לדרך הארץ, ודרך התנועה, ועוד מעט ונקבלם כדרך הטבע" (ד' כסלו תשט"ו, נובמבר 1954). • העתק מכתב מאת ברוידא אל בן-גוריון, בנושא דבריו של שפינוזה בנוגע לתפיסת עם ישראל כעם נבחר ועם סגולה (כ"ה אב תשי"ז, 22.8.1957).
2. דפי הגהה לדפוס של נאומים והרצאות שנשא דוד בן-גוריון בהזדמנויות שונות ובנושאים שונים (מודפסים במכונת כתיבה, עם הוספות, הערות, מחיקות ושינויים רבים בכתב-יד, כפי הנראה לקראת פרסום בכתב-העת "מולד"; ייתכן וחלקם בכתב-ידו של בן-גוריון). שניים מהם חתומים בידי בן-גוריון.
• "מדינת ישראל והתנועה הציונית", נאומו של בן-גוריון בפתח ישיבת הוועד-הפועל הציוני בירושלים, 25 באפריל 1950. 24 דפי הגהה; בראש הדף הראשון מופיעה חתימתו של בן-גוריון. הנוסח הערוך נדפס בכתב העת "מולד", כרך ה', עמ' 67 ואילך. • "פגישה של מר ד. בן-גוריון עם חוג על-מפלגתי", פרוטוקול פגישה שהתקיימה ב"בית ציוני אמריקה" ב-15.6.1955, ועסקה בנושא שינוי שיטת הבחירות לכנסת. יו"ר הפגישה היה הרמטכ"ל לשעבר יעקב דורי והדובר המרכזי בה היה שר הביטחון דוד בן-גוריון, שנשא נאום מדיני-חברתי מקיף על מצבו של העם בארץ ובתפוצות. 33 דפי הגהה (הנוסח הערוך כפי הנראה לא נדפס). • ["מה בין שאול לדוד"], הרצאה שנשא בן-גוריון ב"חוג לתנ"ך בבית ראש הממשלה", פגישה ס"ד. 8 דפי הגהה; הדף הראשון חתום בידי בן-גוריון. הנוסח הערוך נדפס בכתב-העת "מולד", כרך כ', עמ' 174-173.
מצורפים: מעטפת מכתבו של בן גוריון מה-9.10.1957; מכתב מודפס על נייר מכתבים רשמי של לשכת ראש הממשלה, אל אפרים ברוידא, 7.10.1957.
מצב כללי טוב. כתמים, קרעים, קמטים ופגמים בשולי חלק מהדפים.
מקור: ארכיון "מולד".
לפנינו:
1. מכתב מאת אריה ליב גלמן אל בן-גוריון, 5 באוקטובר 1952 (שני העתקים מודפסים, עם תיקונים בכתב-יד). נכתב בעקבות פרישת המפלגות החרדיות "אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל" מהקואליציה על רקע סוגיית גיוס נשים לצה"ל. גלמן כותב: "אפשר ואפשר שאדוני ראש הממשלה הוא החייב והגורם העיקרי, מפני אי-התחשבותו, במדה מספקת, עם הרגשות הדתיים של אנשי התורה והאמונה".
2. מכתב ארוך מאת בן-גוריון, בתשובה למכתבו הנ"ל של גלמן, 15 באוקטובר 1952 (מודפס במכונת כתיבה על נייר מכתבים רשמי של ראש הממשלה, עם תיקונים בכתב-יד; חתום בחתימת-ידו של בן-גוריון): " הריני מקבל בהחלט התביעה המשתמעת מדבריך, שיש להתחשב עם הרגשות של אנשי התורה וה'אמונה', אולם אני מוסיף שעל אנשים אלה גם להתחשב עם הרגשות של יהודים אחרים שאינם חושבים כמוהם. אין מיוחסים בישראל, כולם בני מלכים, ולכולם יש חלק לעולם הבא...".
3-4. שני מכתבים ארוכים מאת דוד בן גוריון אל אריה לייב גלמן, אוקטובר-נובמבר 1954 (כתובים בכתב-ידו וחתומים בחתימתו). נשלחו בתגובה למאמר שפרסם "ש. דניאל" (שבתי דון-יחייא), עורך בטאונה של המזרחי "הצופה", הטוען שבן-גוריון גידף את מנהיגי היהדות הדתית במהלך ביקור חניכי בני עקיבא בביתו שבשדה בוקר. בן גוריון משיב: " עורך עתון 'הצופה' עובר בפרהסיא על אחת מעשרת הדברות האומרת: 'לא תענה ברעך עד שקר'. הוא עובר על לאוו מפורש בתורה האומר: 'לא תלך רכיל בעמיך'. הוא עובר על צו חריף בתורה האומר: 'מדבר שקר תרחק'. והוא עושה זאת לא במסתרים, אלא בפומבי, על עמודי עתון 'הצופה', הדוגל בקדושת התורה".
מצורף העתק מודפס של המכתב מחודש נובמבר 1954.
5. מכתב מאת אריה ליב גלמן בתשובה לשני מכתביו הנ"ל של בן גוריון, 31 באוקטובר 1954 (מודפס במכונת כתיבה על נייר דק). הבטחה לערוך "בדיקה יסודית" בעניין המאמר בעיתון "הצופה".
6. העתק מכתב מאת שבתי דון-יחייא אל אריה לייב גלמן, 7 ביולי 1954 (מודפס במכונת כתיבה על נייר דק): "מר בן-גוריון אינו סובל שחולקים על דעותיו הפוליטיות והרוחניות. מפני-כך קצפו על הח"מ, עד כדי כך, שפונה אל ראשי התנועה במכתבים המבזים אותו".
שישה מכתבים (שניים מהם בשני עותקים). גודל ומצב משתנים.
מכתב בכתב-ידו ובחתימתו של דוד בן-גוריון, בנושא פרשת "עסק הביש". שדה בוקר, 1 במאי 1964.
במכתב מתייחס בן-גוריון לראייה החשובה ביותר בפרשה – מכתב משנת 1954, המזכיר במפורש את "ההוראה" משר הביטחון פנחס לבון (נשלח, כביכול, מבנימין גיבלי לרמטכ"ל משה דיין). ראייה זו עמדה במוקד דיוני וועדת החקירה בשאלת האחראי לפרשה ("מי נתן ההוראה?"), ומיד עם הצגתה טען לבון שזויפה.
במכתב שלפנינו התייחסות יוצאת דופן של דוד בן-גוריון, ממתנגדי לבון ומאשימיו בפרשה, למכתב המרשיע ולזיופו: "שני מוסדות מוסמכים [...] קבעו שה'זיוף' אינו אלא עלילה [...] אותרו והועמדו לרשותו של מר אלברט חגג (מומחה לבדיקות זיופים של משטרת ישראל) 2 מכונות כתיבה, שנמצאו בשימוש לשכת ראש אמ"ן במחצית השניה של 1954 [...] הוא זיהה את מכונת הכתיבה עליה הודפס המכתב [...] ולאור התוצאות השליליות של המומחה – אני מסיק שלא קיימת הוכחה לזיוף כלשהוא [...] no case". חתום: ד. בן-גוריון.
בשנת 1965 הודתה דליה כרמל, מזכירתו של ראש אמ"ן בנימין גיבלי (ומהחשודים העיקריים במתן ההוראה) שזייפה את המכתב תחת איומיו ולחציו של גיבלי. שאלת אמיתות המכתב וזהותו של נותן ההוראה עודם שנויים במחלוקת.
המכתב ממוען אל "הפט היקר" (כנראה, אברהם האפט).
[2] דף (שני עמודים כתובים), 21 ס"מ בקירוב (מודבקים זה לצד זה על גיליון נייר). מצב בינוני. קמטים. קרעים בשוליים. כתמים ופגמים כתוצאה מההדבקה.
פרשת "עסק הביש" הוא כינוי אשר ניתן לפעולתה וחשיפתה של חוליית ריגול וחבלה אשר פעלה במצרים בראשית שנות ה-50, במטרה לחבל ביחסי מצרים עם ארה"ב ובריטניה. החוליה פעלה במסגרת יחידה 131 של צה"ל, והוכשרה והופעלה על-ידי המודיעין הישראלי. בשנת 1954 ביצעה היחידה מספר פעולות חבלה במתקנים מערביים במצרים (הפעולות היו אמורות להיראות כאילו נעשו בידי מחתרת לאומנית מצרית). אחת הפעולות היתה הטמנת פצצות תבערה בספריות שהיו שייכות לשגרירות האמריקאית בקהיר ולשלוחה של ספריית הקונגרס בקהיר
חברי החוליה נתפסו והועמדו לדין במצרים.
הצנזורה הצבאית בישראל הטילה איסור על פרסום פרטי הפרשה, ובמשך שנים רבות הייתה ההתייחסות אליה במילות קוד וברמזים בלבד. הפרשה הביאה להקמת ועדות חקירה שונות ולדיונים משפטיים ארוכים וסבוכים, והשאלה המרכזית היתה מי נתן את ההוראה לפעולה במצרים. שר הבטחון דאז, פנחס לבון, התפטר מתפקידו לאחר שוועדה במינוי ראש הממשלה לא הצליחה לקבוע בוודאות כי לא היה זה הוא אשר נתן את הפקודה. דוד בן-גוריון התמנה במקום לבון לשר הבטחון, ובהמשך לראש הממשלה. פרשת "עסק הביש" נותרה על סדר היום וגרמה לסערות פוליטיות רבות. בן-גוריון מינה ועדות חקירה, וביקש מן העיתונאי חגי אשד לחבר דו"ח בנושא הפרשה. בשנת 1960 קבעה "ועדת השבעה", אשר היתה מורכבת משבעה שרי ממשלה, כי לבון לא נתן את ההוראה לפעולה במצרים, ואף לא ידע עליה. בן-גוריון דחה את מסקנות הועדה ודרש את מינויה של ועדת חקירה משפטית. דב יוסף היה מתומכיו הנאמנים של בן-גוריון בנושא הפרשה, וצידד בעמדתו כי בשאלה "מי נתן את ההוראה" תכריע ועדת חקירה משפטית ולא ועדת שרים. ההתנהלות סביב הפרשה וחקירתה היתה מן הגורמים המרכזיים שהניעו את בן-גוריון להתפטר מראשות הממשלה, בשנת 1963.