כתב-יד, בכתיבות מעתיקים שונים ["ביכל" חב"די], העתקת מאמרי חסידות שנאמרו ונכתבו על ידי האדמו"רים מליובאוויטש: רבי דוב בער שניאוריו – "האדמו"ר האמצעי"; רבי מנחם מנדל שניאורסון – ה"צמח צדק"; רבי שמואל שניאורסון [מהר"ש] ורבי שלום דובער שניאורסון [רש"ב]. [בלרוס? כנראה שנות התר"ס, בין השנים תרס"ד-תרע"א 1904-1911 בקירוב].
בדפים צב-קכא, העתקה מהספר "דרך מצותיך", מצות האמנת אלהות (הספר נדפס לראשונה בתרע"א). מאמרי המהר"ש ב"ביכל" שלפנינו, הם מהשנים תר"ל-תרל"ג. מאמרי הרש"ב הם מהשנים תר"ן-תרס"ו.
ה"ביכל" נעתק בחיי האדמו"ר הרש"ב. על כך אנו למדים מכמה כותרות: "מאדמו"ר רש"ב שליט"א פ' תולדות" (קצח/1); "בס"ד ליל ב' דשבועות מאדמו"ר רש"ב שליט"א" (רד/1); "תרס"ב מאדמו"ר רש"ב שליט"א" (רמז/1); "פ' בא מאדמו"ר רש"ב שליט"א" (רעט/1).
בדף רנז/1 מופיעה כותרת: "הנחה [=כתיבה של אחד השומעים] מה ששמעתי מכ"ק אדמו"ר שליט"א בליובאויץ, אמור תרס"ד". תוכן מאמר זה נדפס בספר המאמרים תרס"ד על פי כתיבת אחד השומעים. אך לפנינו המאמר כפי שנכתב על ידי שומע נוסף, בסגנון שלו, וכפי הנראה הוא לא נדפס, ויש בזה מה שאין בזה. בעמ' רפג/1 מופיע מאמר שנכתב על ידי אחד השומעים. מאמר זה נדפס ב"המשך תרס"ו" על פי כתיבת הרש"ב, אך לפנינו נוסח המאמר בסגנון של אחד השומעים (אצל האדמו"רים היו שינויים במאמרים בין הנוסח שכתבו לנוסח שאמרו ברבים). יתכן וישנם מאמרים נוספים ב"ביכל" שלא נדפסו כפי הנוסח שלפנינו. 
[235] דף (כתובים משני צדיהם). חסרים 64 דפים (לפי המספור של כתב-היד). דפי כתב-היד הופרדו זה מזה (נתונים בקלסר). 18.5 ס"מ. מצב כללי טוב. כתמים ובלאי. קרעים קלים בשוליים הפנימיים, ללא פגיעה בטקסט. סימני עש.
-----------
ה"ביכל" החב"די
בערך משנת תק"ן ואילך, קרוב למאה וחמישים שנה, היה ה"ביכל" החב"די חלק בלתי נפרד מההויה החסידית החב"דית בערי ועיירות בלרוס (רייסין). על דרכי היווצרותו של ה"ביכל", ועל תפוצתו, מספר החוקר הביבליוגרף רבי חיים ליברמן באחד ממאמריו, ואלו דבריו:
"...יצרה חב"ד שיטה של מעתיקים או "כותבים" ("שרייבער" בלשון חסידי חב"ד). לראשונה בליאזנא, ערש חסידות חב"ד, אחרי כן בליאדי... מאוחר יותר בליובאוויטש... שם ישבו מעתיקים, שהעתיקו את תורותיו של הרבי, שנאמרו קודם לכן בעל-פה לפני החסידים.
הסדר בזה היה כך: בשבתות וימים טובים, ובהזדמנות גם בימות החול, היה הרבי אומר תורה לפני החסידים. אחר שבת ויו"ט היה הרבי מוסר תורה זו גופא, כתובה בכתב-ידו, למעתיק הראשי. הלה העתיקה, החזיר את כתב היד לרבי, והשאיר לעצמו את העתקתו, שממנה עשה אחר כך מספר העתקות בכתב ידו שלו, ומכרם לחסידים. אם לא הספיק לו הזמן למלאות את כל הדרישות לרכישת העתקה, והחסידים היו נחפזים לחזור לעריהם, היה מוסר למעתיק משנה. הללו גם הם עשו העתקות ומכרו לכל הרוצה. חסיד שלא השיגה ידו לקנות העתקה, התכבד, ישב וטרח והעתיק בעצמו מאחת ההעתקות שהשיג.
את החסיד שחזר לביתו ותורה חדשה בתיקו, פגשו החסידים דמתא [=מבני עירו], שהמתינו לשובו, וכמובן נאלץ לאפשר לכל הרוצה להעתיק את התורה לעצמו... חסיד שנתקבצו אצלו במשך הזמן מספר הגון של תורות, מסרם לכריכה, וכך נוצר ה'ביכל', ובדרך זו אצר לו כל חסיד, במרוצת השנים, ספריה של מאמרי חסידות..." (אהל רחל, ג, עמ' 26).
זלמן שז"ר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, שהגיע מבית חב"די, הקדיש בזכרונותיו פרק מיוחד בשם "ספריתו של אבא", וכך כותב: "ספריתו של אבא ספריה רגילה היתה, ספרית בעל-בית תורני, אבל הספרים שהיו בביתו לא מקריים היו ולא רק לנוי. ספרי חיים היו הם לאבא, ונחוצים לו, ספר ספר בזמנו, וספר ספר וערכו...
ולמעלה, על הארון, בתכריך מיוחד נשמרו קונטרסים בלתי מכורכים של דא"ח (דברי אלהים חיים). אלה היו קונטרסים של דברי חסידות, כתובים בידי המעתיקים, שסבא היה מביא מבית הרבי בשובו מלאדי, או 'החוזר' היה מביאם שנה בשנה בבואו לביקורו המסרתי, וסבא היה נוהג ללמוד מהם עם אבא, כשאני יושב ומאזין. מה נחקקו בלב האותיות המעוגלות המזהירות כפנינים והרצות על פני השורות המקומרות כקשתות..." (כוכבי בקר, עמ' 9-16).