אוסף של כ-75 איורים, סקיצות ומתווים מקוריים מעשה ידי נתן אלטמן, למהדורה רוסית של כתבי שלום עליכם. [רוסיה, שלהי שנות ה-40 בקירוב]. עיפרון ודיו על נייר.

כולל כ-25 לוחות עם איורים מתוארים, מתוארכים וחתומים בשולי הלוח – "H.A. 48" [נתן אלטמן, 1948], וכן מחברת עם כחמישים מתווים והכנות לאיורים (מאוירים בעפרון).

האיורים נועדו במקור למהדורת כל כתבי שלום עליכם ביידיש, שתוכננה לצאת לאור בשנת 1948. אולם, בעקבות פירוק הוועד היהודי האנטי-פשיסטי והתגברות הרדיפות כנגד אנשי תרבות יהודים, הדפסת מהדורה זו לא יצאה לבסוף אל הפועל. מרבית המתווים והאיורים נדפסו לבסוף בתוך מהדורה רוסית של כתבי שלום-עליכם: С ярмарк – Рассказы [מהיריד – סיפורים], שנדפסה במוסקבה בשנת 1957, בעריכת הסופרת והמתרגמת רבקה רובין (Ривка Рубина). מהדורה זו כוללת, בין היתר, כמה מיצירותיו המוכרות יותר של שלום עליכם, בהן האוטוביוגרפיה "מן היריד", וסיפורים מתוך ספריו "דלים ועליזים", "מונולוגים", "סיפורי רכבת", "סיפורי מעשיות לילדי ישראל", "שיר השירים", ועוד (מצורף עותק של מהדורה רוסית זו; עם זאת, כמה מן האיורים במחברת המתווים, לא מופיעים בעותק המהדורה הרוסית המצורף).

מצורף: אישור חתום בידי פרופ' דמיטרי מלכובסקי (Дмитрий Брониславович Малаховский; 1932-2010), אחיינו ובנו החורג של נתן אלטמן [אימו מריה, ואשתו השלישית של אלטמן, אירינה, היו אחיות – שתיהן בנותיו של איש הדת הרוסי ולנטין טרנבצב (Валентин Александрович Тернавцев; 1866-1940). לאחר מות שני הוריו בטיהורים של סטלין בשנות ה-30 וה-40, אומץ דמיטרי בידי דודיו אירינה ונתן אלטמן].

באישור מיום ה-27 בפברואר 2002, פרופ' מלכובסקי מעיד כי האיורים נוצרו בידי נתן אלטמן בשנת 1948, והם עברו לרשותו לאחר מות אמו החורגת אירינה טרנבצב (Ирина Валентиновна Тернавцева; 1906-1993).

אישור דומה נכתב גם בסוף מחברת המתווים (עפרון).

[25] לוחות + מחברת מתווים. גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב. נתון בתיקייה.

נתן אלטמן (Натан Исаевич Альтман; 1889-1970), יליד ויניצה (כיום באוקראינה), אמן אוונגרד, צייר, גרפיקאי, מאייר ספרים, פסל ומעצב תפאורות. יצירתו המגוונת משתייכת לתתי-זרמים שונים – קוביזם, קונסטרוקטיביזם, פוטוריזם וסופרמטיזם – ומשקפת את התמורות הרבות שידע עולמו, הן מן הבחינה האמנותית אולם לא פחות מכך מן הבחינה הפוליטית.

את לימודי האמנות שלו החל באודסה; בשנת 1910 עבר לפריז, שם המשיך בלימודיו והתרועע עם אמני קבוצת "מחמדים" שטיפחו יוגנדשטיל ציוני. ב-1912 חזר אלטמן לרוסיה והתיישב בסנקט פטרבורג. את הקיץ של שנת 1913 עשה בהעתקת תבליטים ממצבות יהודיות, ופיתח סגנון קוביסטי המתבסס על האמנות היהודית העממית. באותה תקופה ייסד בעיר חברה לעידוד אמנות יהודית. אלטמן היה תומך נלהב של המהפכה הבולשביקית ולאחריה התמנה לקומיסר במחלקה לאמנויות יפות (IZO-Narkompros) בקומיסריון החינוך העממי. ב-1919 נעשה אחר מן האמנים הבולטים בקבוצת "Kom-Fut" ("הקומוניסטים הפוטוריסטיים") ועסק בעיצוב עבור תוכניתו של לנין, "תעמולה מונומנטלית", ועבור תוכנית התעמולה "Agitprop".

בשנות ה-20 המוקדמות עיצב אלטמן תפאורות לתיאטרון "הבימה" והתיאטרון היהודי הממלכתי "גוס"ט". בעיצוב הבימה להצגה "הדיבוק" שהעלה תיאטרון "הבימה" ב-1922 באו לידי ביטוי אלמנטים יהודיים בלבוש קונסטרוקטיביסטי, וכאשר העלה תיאטרון "גוס"ט" את ההצגה "אוריאל ד'אקוסטה", עיצב אלטמן תפאורה שהביאה את יצירתו הקונסטרוקטיביסטית לשיאה. עבודותיו הוצגו ב"תערוכת האמנות הרוסית הראשונה" בברלין ב-1922 וכן לצד יצירותיהם של שאגאל ושטרנברג, ב"תערוכת השלושה" שקיימה קבוצת "קולטור-ליגע". בראשית עשור זה היה אלטמן אמן מרכזי שיצירותיו מבטאות את רוח המפלגה והמהפכה – את המרד בסדר הישן, הרקוב והמנוון, ומתוקף מעמדו זה פיסל את דמותו של לנין ורשם סדרת דיוקנאות שלו. בשנת 1928 יצא אלטמן למסע עם תיאטרון "גוס"ט", ונותר בפריז עד 1935. בהעדרו השתנה יחס המפלגה אל האמנות. עוד באמצע שנות ה-20 החלה המפלגה לעודד את זרם הריאליזם הסוציאליסטי ולהצר את רגלי הקבוצות האוונגרדיות, בטענה שעל האמנות לשרת מטרות מוגדרות, להיות פשוטה ומובנת לכל ולהציג את יופיה של המציאות הקומוניסטית, ובשנת 1932, בעוד אלטמן שוהה מחוץ לברית המועצות, אסרה הועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית על כל התאגדות אמנים עצמאית. מכאן ואילך השליטה המפלגה את הזרם החדש והמועדף עליה, הריאליזם הסוציאליסטי, והאוונגרד נדחק למעמדו החדש כאמנות "בורגנית", אויבת המהפכה. עם שובו לרוסיה התיישב אלטמן בלנינגרד, ובהיותו אלמנט בלתי רצוי כאמן עסק בעיקר בעיצוב גרפי, איור ספרים ועיצוב תפאורות, תוך שהוא משתדל לדבוק בקו המפלגה החדש.

ספרות: Russian Jewish Artists in a Century of Change 1890-1990, עורכת Susan Tomarkin Goodman. הוצאת Prestel, מינכן / ניו-יורק, 1995. עמ' 146.