מכירה 89 - פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove חכמי filter חכמי
- אשכנז (12) Apply אשכנז filter
- ומכתבים (12) Apply ומכתבים filter
- יד (12) Apply יד filter
- כתבי (12) Apply כתבי filter
- and (12) Apply and filter
- ashkenazi (12) Apply ashkenazi filter
- letter (12) Apply letter filter
- manuscript (12) Apply manuscript filter
- rabbi (12) Apply rabbi filter
בראש כתב-היד, שער מעוטר, בו הועתק נוסח הספר המודפס, עם תוספת פרטים על המעתיק: "העתקת ספר לוחת עדות... והעתקתי מספר מודפס בק"ק אלטונא ליוקר מציאותו ויהיו לאות לבני מרי הצעיר באלפי ישראל פאלק מהאג... תקט"ו לפרט הקטן מהאלף הששי למנין האמיתי".
כתיבה אשכנזית נאה ומסודרת. בראש כתב-היד שער גיאומטרי, צבוע ביד. לפנינו העתקה שנעשתה בשנת ההדפסה של המהדורה הראשונה, שנת תקט"ו, ובחיי רבי יהונתן אייבשיץ. כפי שמעיד הכותב, כבר באותה שנה הפך הספר ל"יקר המציאות".
ספר לוחות עדות כולל מאמרים, איגרות וכרוזים מרבנים, פרנסים וראשי-קהילות, שעמדו לימין רבי יהונתן אייבשיץ, לאחר שהואשם בשבתאות על ידי רבי יעקב עמדין, בעקבות הקמיעות שכתב. בראש הספר הקדמת רבי יהונתן ובה השתלשלות סיפור הפולמוס.
המעתיק שלפנינו העתיק עד דף מז בספר (הספר במקור: [12], ב-עח דף).
רישום בראש דף השער: "אהרן".
[1], מז דף. 23 ס"מ. מצב טוב. כתמים. סימני עש, עם פגיעה קלה בטקסט. חותמות. כריכה מקורית, פגומה.
דף (שני עמודים, כ-50 שורות) בכתב-יד קדשו של רבינו הגאון רבי משה סופר, בעל ה"חתם סופר", חידושים על התורה, בפרשיות ויגש, ויחי, שמות. [דרעזניץ? תקנ"ז? 1797?].
בדף שלפנינו שלושה קטעים. בעמוד הראשון חציו של קטע מפרשת ויגש (נדפס בספר חתם סופר על התורה, בראשית, ירושלים תשי"ח, עמ' רכו). אחריו קטע מפרשת ויחי, על הפסוק "אביך צוה לפני מותו". קטע זה מופיע בדף שלפנינו בשלמותו, ובראשו הכיתוב: "מה שחנני הי"ת לפ' ויחי תקנ"ז" (נדפס בחתם סופר על התורה, שם, עמ' רמד-רמה). בעמוד השני חציו הראשון של קטע על פרשת שמות, המתחיל "מס' זבחים..." (נדפס בחתם סופר על התורה, ספר שמות, עמ' טו-טז).
החידושים שלפנינו הם מתקופה מוקדמת בחייו של רבינו ה"חתם סופר". שני הקטעים שאינם מתוארכים, אף הם נכתבו (או נאמרו) על ידו בשנת תקנ"ז (ראה ספר חתם סופר על התורה, שם; לצד הקטע השלישי בדף שלפנינו, רישום בכתיבה מאוחרת: "לפ' שמות תקנ"ז לפ"ק"). בשנה זו שימש עדיין ה"חתם סופר" כרב בעיר דרעזניץ (שנה לאחר מכן, בשנת תקנ"ח, התמנה לרב במטרסדורף, ובשנת תקס"ז התמנה לרבה של פרשבורג).
[1] דף. 24 ס"מ. מצב בינוני. כתמים. קרעים חסרים, עם פגיעות בטקסט. נייר דבק לשיקום בראש הדף. רישומים.
לחביבות קדושת חידושי תורתו נהגו צאצאיו ותלמידיו לשמור את כתבי יד קדשו כסגולה ליראת שמים ולישועה (ראה להלן).
כתב ידו של החתם סופר – סגולה ליראת שמים
מפורסמים דבריו של הגאון רבי מרדכי בנעט, כי עצם ההבטה בכתב ידו של החתם סופר מסוגלת ליראת שמים. סיפור זה מובא ע"י רבי יוסף נפתלי שטרן, בשם חמיו רבי שמואל אלכסנדרי סופר, אשר שמע אותו מאביו ה"כתב סופר". לפי המסופר, לעת זקנתו של מהר"ם בנעט, עמדה על שולחנו שאלה מסובכת בענייני עגונה. חברי בית דינו בניקלשבורג כתבו קונטרס גדול בעניין, ושלחוהו אל החתם סופר שיחווה את דעתו. כאשר הגיע הקונטרס אל החתם סופר, עיין בו מעט זמן לאחר מנוחת הצהרים והשיב את תשובתו באותו היום. בית הדין בניקלשבורג התפלאו על מהירות תשובתו והחלו לעיין בתשובה. המהר"ם בנעט לקח את המכתב מידם, ומיד לאחר שראה כי מסקנת החתם סופר להיתר, פקד על בית דינו לתת פסק שיתיר את נישואי העגונה. לאחר מכן, חזר המהר"ם בנעט ולקח את תשובת החתם סופר, והחל לעיין בה בשנית. חברי בית הדין סברו כי הוא מסתפק עדיין בעניין ההיתר, אך המהר"ם בנעט אמר להם שימשיכו בכתיבת ההיתר, שכן הוא מביט בתשובה רק משום שההסתכלות בכתב ידו של החתם סופר היא סגולה ליראת שמים.
סיפור זה על המהר"ם בנעט היה רגיל לספר הגאון רבי אהרן קוטלר – שתורתו של החתם סופר היתה חביבה עליו במיוחד.
בספר "חיים שיש בהם" (מהדורא קמא, פרשת שמיני, עמ' ר-רא) מובא הסיפור בשינויים בשם האדמו"ר מסאטמר: באחת הפעמים הביא אחד מחסידי סאטמר מתנה לרבו, מכתב כתוב בכתב-ידו של מרן החתם סופר ז"ל. בתחילה, סירב הרבי לקבלו ממנו באמרו שמכתב מהחתם סופר בודאי נמכר בדמים יקרים ושוה כסף רב. אילו היית מביא לי את שוויו של המכתב, טען האדמו"ר, בודאי לא הייתי לוקח זאת ממך, ועל כן אין רצוני לקבל ממך גם את כתב-היד ששוה הון תועפות. לאחר שהחסיד הפציר מאוד ברבו, ניאות הרבי מסאטמר לקבל ממנו את המכתב. מכתבו של החתם סופר הסב לאדמו"ר הנאה יתירה והוא קרא בו כמה פעמים. באותו מעמד סיפר הרבי את הסיפור על המהר"ם בנעט, שאמר בעת אחזו בתשובת החתם סופר, כי על אף שירד לעומק דבריו תכף ומיד בפעם הראשונה, אך "אני חוזר וקורא את הדברים מפני שהקריאה בכתב ידו של החתם סופר מסוגלת ליראת שמים".
סיפור מעניין מסופר על הגרא"מ שך ראש ישיבת פוניבז', שהגיע לניחום אבלים בבית אחד הרבנים החשובים בבני ברק. רב זה היה מצאצאי החתם סופר וכאשר סיפרו לו הבנים כי בידם דף בכתב ידו של מרן החתם סופר, ביקש לראותו. כשהביאו לו את הדף, ביקש הרב שך להוציאו מן הניילונית, באומרו שעצם הנגיעה בכתב יד קדשו של החתם סופר מביאה ליראת שמים.
כתבי ידו של החתם סופר מקובלים גם כסגולה ל"שמירה" ולישועות שונות. מסופר כי כאשר היה הגאון רבי שמעון סופר אב"ד קראקא יוצא לדרך, היה נוטל עמו כסגולה ל"שמירה" כרכים מכתבי היד של אביו החתם סופר. עד ימינו אלה, תולים אנשים רבים את נס הצלתם מן השואה בכתבי ידו הקדושים של החתם סופר, שלקחו בידם בעת נדודיהם, ובזכותם ניצלו מן ההרג והמלחמות. גם הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מבני ברק מביא תמיד בדרשותיו, כי החזקת כתבי החתם סופר בבית היא סגולה גדולה לרפואה ולישועות.
כתיבה אוטוגרפית של הגאון המחבר. הדף כולל קטע שלם על סוגיה בפרק רביעי בסנהדרין (דף לג, עמוד א). קטע זה נדפס בספרו "פני שלמה" על מסכת סנהדרין. שם צוין מקורו: "קונטרס השונות". בתוך קטע זה, בעמוד השני, משולב קטע קצר, עם הכיתוב "ב"ק" [בבא קמא] בסוגריים, על תוספות במסכת בבא קמא (דף ק, עמוד א). קטע זה נדפס בספר "פני שלמה" על בבא קמא, אלא ששם נדפס בהשמטת מספר מילים (ההשמטות מצוינות שם בשלוש נקודות), וכפי הנראה היתה לעיני המדפיסים העתקה לא שלמה.
הגאון רבי שלמה גנצפריד (תקס"ד-תרמ"ו), בן רבי יוסף (שהיה דיין ומו"ץ באונגוואר). בהיותו בן שמונה שנים מת עליו אביו, וחינוכו עבר לידי הרב צבי הירש הלר [ר' הירשלי חריף] מחבר הספר הידוע "טיב גיטין". ספרו הראשון "קסת הסופר" על הלכות כתיבת סת"ם יצא לאור בשנת תקצ"ד בעיר אפען, הספר זכה להסכמת מרן ה"חתם סופר" אשר כתב כי לא יתנו קבלת סופר לתלמידים עד שיהיו בקיאים בספר הזה ואף עיטרו בהגהותיו. כיהן כראב"ד אונגוואר משנת תר"י עד פטירתו בשנת תרמ"ו. עמד בראש מערכות הרבנות האורתודוקסית בהונגריה.
חיבר עשרות חיבורים חשובים, אך עיקר פרסומו בא בשל ספרו "קיצור שולחן ערוך", אשר זכה למהדורות רבות מאז שיצא לראשונה באונגוואר שנת תרכ"ד. [ב"אוצר ישראל" ניו יורק תרס"ט מובא שעד זמנו יצאו לאור כחצי מיליון טפסים מספר קיצור שו"ע, ועל פי ד"ר יצחק ריבקינד הופיעו ממנו עד שנת תש"כ למעלה ממיליון טפסים].
[1] דף. שני עמודים כתובים (למעלה מ-80 שורות בכת"י רבי שלמה גנצפריד). 31 ס"מ. מצב בינוני-טוב. כתמים ובלאי. קרעים חסרים בשוליים. סימני חותמת שעווה. כרוך בכריכת עור מהודרת.
תשובה בדברי תורה שנשלחה "לכבוד רחימאי נ"ד [נכד דודי] הרב החריף ויקר ביראת ה' ברוח דעת... מ' חיים נ"י". התשובה נשלחה כפי הנראה להגאון הצעיר רבי חיים ברלין בן הנצי"ב [שהיה נכד רבי יצחק מוולוז'ין, בן-דודו של רבי אברהם שמחה]. מהדברים עולה כי מכתב זה הוא המשך להתכתבות שו"ת שהייתה ביניהם.
רבי אברהם שמחה מתייחס למכתבו של רבי חיים, אשר ניסה לתרץ קושיא ידועה על דברי הר"ן במסכת עבודה זרה בענין "בישול קליפי ערלה", הנסתרים מדברי משנה מפורשת במסכת ערלה. רבי אברהם שמחה דוחה את תירוצו וכותב: " אך באמת לבי מהסס בזה ליישב כן, כי הי"ל [היה לו] להר"ן להביא מתני' זו ולדחות כן, אבל נ'[ראה] ד אשתמיטתי' אז להר"ן ז"ל מתני' זו, ומה הרעש הלא גם בחכמי התלמוד אשכחן בכ"מ [בכמה מקומות] אשתמיטיתי' וכו', איכסיף כו' – כי שגיאות הם מצודה פרושה על כל החיים, ולשון אישתמיטיתי' פירושו שהי'[ה] א צלו אלא שאז נשמט זה מאתו...". [השאלה הנ"ל על דברי הר"ן נידונה בכמה מקומות בכתבי רבי חיים ברלין – ראה חומר מצורף].
הגאון המקובל רבי אברהם שמחה אב"ד אמצ'יסלב (תקנ"ה בערך-תשרי תרכ"ה), מגדולי דורו דור-דעה. בן-אחיו ותלמידו המובהק (בנגלה ובנסתר) של רבינו חיים מוולוז'ין. מצעירותו נחשב לאחד מגאוני הדור, ובסוף ימי דודו הגדול עמד לצדו במסירת שיעורים בישיבה בוולוז'ין, כמשנה לראש הישיבה (בישיבת וולוז'ין היה נהוג כי ראש הישיבה היה מוסר שיעור בימים א, ג, ה, ומשנהו היה מוסר שיעורים בימים ב, ד, ו). לאחר פטירת רבי חיים מוולוז'ין בשנת תקפ"א ומינוי בנו רבי איצ'לה מוולוז'ין לראש הישיבה תחתיו, המשיך רבי אברהם שמחה בתפקידו במסירת שיעורים בישיבה, ועמד לימינו בניהול הישיבה. רבי אברהם שמחה היה גם מהעורכים של הספר "נפש החיים" (ושמו נזכר בהסכמות ובהקדמה לספר זה). לאחר השריפה הגדולה בוולוז'ין בשנת תקפ"ז, בה נשרפו מרבית כתביו, עבר רבי אברהם שמחה לכהן ברבנות ראקוב, ולאחר מכן ברבנות העיר ביחוב-ישן. בשנת תקצ"ט עבר לכהן ברבנות עיר המחוז אמצ'יסלב (מאסטיסלב), בה נודע שמו כאחד מגדולי דורו. ספר השו"ת שלו "בנין של שמחה" (ווילנא, תרכ"ט) נדפס אחרי פטירתו, ע"י בנו רבי חיים יוסף. התשובה שלפנינו לא נדפסה בספר הנ"ל, ולמיטב ידיעתנו לא נדפסה כלל.
רבי אברהם שמחה נודע בידיעתו העמוקה בחכמת הקבלה ובתורת הגר"א, כפי שקיבלה מפי דודו הגדול רבי חיים מוולוז'ין – "אשר זכה לכנס לפנים בהיכל דודו, ובתעלומות חכמה גלה לו סודו, וראה פעולת צדיק בעודו" (לשון רבי יהושע העשיל לוין בהקדמת ספר עליות אליהו). רבי חיים הדריכו בדרכי חכמת האמת ואף מסר לידו ענייני "קבלה מעשית", סגולות וכתיבת קמיעות. הקמיעות של רבי אברהם שמחה נמסרו מדור לדור, בהם הקמיע הידוע ל"מקשה לילד" שהיה ביד הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין ובנו רבי רפאל לוין, ונודע בסגולתו כקמיע "בדוק ומנוסה". אודות קמיע זו "למקשה לילד", כבר כתב הנצי"ב מוולוז'ין באגרת לבנו רבי חיים ברלין: "...ודבר קמיע זו קלה וקצרה כאשר הנני שולחה לך, ומסודרת היא מפי הצדיק ר' אברהם שמחה ז"ל, אמנם אמר לי [=ר' אברהם שמחה הנ"ל] שאינו יודע אם תועיל ממני, באשר אין כל הנשמות מסוגלות לכאלה, והיינו אתמחי גברא..." (ספר הזכרון תפארת רפאל, עמ' פו-פז). בהדרכת דודו הגדול עסק רבי אברהם שמחה בתפילות וסגולות כ"פועל ישועות", ורבים היו פונים אל רבי אברהם שמחה בבקשות להתפלל על חולים, פקידת עקרות וכיו"ב.
נראה כי גם בסיום המכתב שלפנינו הוא מתייחס לבקשה מעין זו של רבי חיים, כשהוא כותב: " בקשתו במכתבו הקטן קיימתי, ויהא רעוא משומע תפילה ית"ש [יתברך שמו] למלא משאלתו לטובה ולברכה, ויקבל שלו' וברכה וימלא ה' כל משאלותיו, כנפשו וכנפש בד"ז [בן דודו זקנו] ה אחוז באהבתו באמת, אברהם שמחה בהרב מ' נחמן זללה"ה".
בשולי המכתב, הוסיף רבי אברהם שמחה (בדיו שונה) הערה מעניינת אודות הבקשה הנ"ל: " זה איזה ימים פסקתי מלהתפלל, כי חוששני שהוא אחר מ' יום" [עיין ברכות דף נד, ובשולחן ערוך או"ח, סימן רל: "המתפלל על מה שעבר, כגון... שהייתה אשתו מעוברת אחר ארבעים יום לעבורה ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפלת שוא"].
[1] דף, 11 שורות בכתב יד קדשו. כ-11X17 ס"מ. מצב טוב. כתמים. קרעים ובלאי. סימני קיפול. שיקום בנייר דבק בגב המכתב.
כתיבת יד סופר, עם חתימת יד קדשו של רבינו החפץ חיים בימי זקנותו המופלגת (בהיותו למעלה מגיל 90. הדבר ניכר בחתימתו בכתב רועד): " ישראל מאיר הכהן"; ועם חותמתו: " ישראל מאיר הכהן מראדין – בעהמ"ח ס' חפץ חיים ומשנה ברורה"
נשלח ל"הרב הגאון המפורסם לתהלה" רבי מאיר ברלין (מאיר בר-אילן; ממנהיגי "המזרחי" בפולין), בבקשת עזרה להוצאות רפואה של רבי יעקב שפירא ראש ישיבת וולוז'ין, אחיינו של ר' מאיר בר-אילן (בן אחותו דרייזל, אשת רבי רפאל שפירא ובתו של הנצי"ב מוולוז'ין). רבי יעקב שימש בתקופה זו כרב העיר וולוז'ין וראש הישיבה. ה"חפץ חיים" מתאר את הצורך בניתוח דחוף עקב ההחמרה במחלתו של רבי יעקב. על ההוצאות המרובות הכרוכות בכך, ועל מצבו הכלכלי הקשה של רבי יעקב ובני ביתו. ה"חפץ חיים" מבקש מר' מאיר ברלין, כי יירתם לעזרתם – "הן משלו והן להשתדל אצל ידידים ומכירים עבורו".
המכתב מסתיים בדרישה: "ותקותי חזקה כי בטח ישים כתר"ה לבו לזאת, וידחה כל טרדה ממנו ויפנה להענין הזה בכל לבו ונפשו, בדבר הנוגע לקיום ופקוח נפשות של נפש יקרה כזאת, ובזכות זה יתברך מהשי"ת בחו"ש [בחיים ושלום] וכל טוב ויזכה לראות בישועת ישראל והרמת קרן התורה במהרה... המכבדו ומוקירו כע"ה [כערכו הרם] ישראל מאיר הכהן".
הגאון הצדיק רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (תקצ"ח-תרצ"ג), רבן של ישראל, שנודע שמו בישראל על שם ספרו הראשון "חפץ חיים". מייסד ישיבת ראדין ומחבר ספרי הלכה ומוסר רבים: "משנה ברורה", "שמירת הלשון" "אהבת חסד" ועוד עשרות ספרים.
[1] דף, נייר מכתבים רשמי. 27 ס"מ. 19 שורות בכתיבת יד סופר, ולאחר מכן חתימת יד קדשו. מצב טוב. נקבי תיוק. קרעים קלים. קרעים חסרים בשוליים, בסמוך לנקבי התיוק, ללא פגיעה בטקסט. סימני קיפול. רישומים.
הכרך כולל מאמרים מסודרים לדפוס, "במושגים נעלים ונשגבים", בקבלה ופילוסופיה יהודית, מאת רבי גדליה נחמן ברודר. מאמרים אלו נדפסו בספריו: "גן ירושלם – שבעה מאמרים", שנדפס בירושלים בשנת תרנ"ט, וספר "רוח הגן – שמונה מאמרים" שנדפס בירושלים בשנת תרפ"ג (על שדרת הכריכה הטבעה מוזהבת: "גן ירושלים").
אל הכרך מצורפים קונטרסים בכתב-יד, עם טיוטות נוספות למאמרים הנ"ל שבספר "גן ירושלם" הנדפס, ודפים עם רשימות של הוספות והערות לספרו, וטיוטות מכתבים (יתכן שחלקם לא נדפסו).
בראש הכרך מודבקים מכתבי ההסכמות המקוריים שקיבל המחבר מגדולי רבני ארץ ישראל, לספרו גן ירושלם. רוב ההסכמות נדפסו בראש הספר (שנדפס בשנת תרנ"ט):
• מכתב רבי שאול חיים הלוי הורביץ – הרב מדוברובנא (חתן ה"נחלת דוד" ומייסד ישיבת "מאה שערים"). ירושלים, אייר תרנ"ט [1899].
• מכתב רבי נפתלי הירץ הלוי – רבה של יפו (מגדולי המקובלים, מחבר "סידור הגר"א בנגלה ובנסתר"). יפו, אלול, תרנ"ח [1898].
• מכתב רבי יוסף חיים זוננפלד. ירושלים, אייר תרנ"ט [1899].
• מכתב רבי יצחק וינוגרד – ראש ישיבת תורת חיים. ירושלים, סיון תרנ"ט [1899].
• מכתב רבי יוסף אליהו וינוגרד – מראשי ישיבת תורת חיים. ירושלים, אייר תרנ"ט [1899].
• מכתב רבי דוד מאזיוועצקי "הרב מארגנטינה". ירושלים, ניסן תרנ"ט [1899].
• מכתב רבי חיים חזקיהו מדיני – בעל ה"שדי חמד". חברון, שבט, תרס"א [1901].
• מכתב ארוך (2 עמ' גדולים) מרבי אברהם יצחק הכהן קוק – רבה של יפו והמושבות. יפו, אייר תרס"ז [1906].
• מכתב רבי חיים ברלין – הרב ממוסקבה. ירושלים, אייר [תרס"ז 1907].
• מצורף: דף מודפס עם שלשת המכתבים האחרונים (של ה"שדי חמד", הרב קוק ורבי חיים ברלין). דף זה נדפס בנפרד וצורף לחלק מהעותקים של ספר "גן ירושלם".
• בין דפי הכרך מודבק מכתב נוסף בכתב ידו וחתימתו של רבי נפתלי הירץ הלוי אב"ד יפו, בענייני קבלה. בתוך הדברים הוא מזכיר את ספרו הקבלי "כסף משנה" על ה"משנת חסידים". [יפו, שנות התר"ס].
רבי גדליה נחמן ברודר (תרי"ז-ת"ש), מחבר הספרים "גן ירושלם" ו"רוח הגן". תלמיד חכם איש-אשכולות ועסקן ציבורי, מממוני "כולל הורודנא" בירושלים ומראשי ה"ועד הכללי". נולד בוואשילקובה הסמוכה לביאליסטוק, וקיבל בילדותו תורה ודעת מפי סבו הישיש רב העיר, הגאון המקובל רבי שמואל מוֹעֵד (תקמ"ד-תרל"ה; איש קדוש ובעל מופת, מתלמידי רבי מנדל משקלוב תלמיד הגר"א מווילנא. בעל "בית שמואל הקטן" על "ספר המרדכי" – ראה אודותיו פריט 31). לאחר נישואיו, בשנת תרמ"ה, עלה לארץ ישראל יחד עם משפחתו. בתחילת דרכו בארץ, שימש כמורה פרטי לילדי משפחה יהודית בחווה חקלאית באזור יפו. עם השנים התמחה במדעי הטבע ובוטניקה, והיה מהמומחים הגדולים לזיהוי עצי אתרוגים בלתי-מורכבים ומורכבים בפרדסי ארץ ישראל. בהמשך עלה לירושלים, עסק בבניינה הרוחני והגשמי במשך שנים רבות. לרגל יובל השמונים שלו נדפס הספר "איש ירושלים" (ירושלים, תרצ"ז), עם מאמרי הערכה על פעילותו הציבורית בירושלים במשך כחמישים שנה. חתנו הוא הרב משה המאירי-אוסטרובסקי – רבה של מזכרת-בתיה (בתקופת מלחמת העולם הראשונה), מראשי תנועת "המזרחי" וממנהיגי היישוב בארץ ישראל בתקופה המנדטורית.
כרך, כ-420 דף כתובים + קונטרסים ודפים בודדים + 10 מכתבי רבנים (מודבקים בתוך הכרך). סה"כ למעלה מ-500 דף כתובים. 28 ס"מ. מצב כללי טוב. דפים וקונטרסים מנותקים. מספר דפים עם כתמים ועקבות רטיבות. כריכה מקורית, מנותקת ופגומה, עם שדרת עור.
כתיבה נאה ומסודרת, בשני טורים. בשולי העמודים, מדור ציונים "מקור נאמן", בו נרשמו מראי מקומות למקורות הפירוש. בראש הכרך הקדמה בת ט"ו פרקים על כללי ודיני טומאה וטומאת כלים (תחילת ההקדמה חסרה, והיא מתחילה באמצע סימן ב'). לאחר ההקדמה מופיע הפירוש המפורט על סדר המשניות, עד אמצע פרק כ"ד. כתיבת החיבור נקטעה באמצע הפרק (באמצע משפט) ונשארו דפים ריקים בסופו [כפי הנראה, המחבר לא הספיק להעתיק את המשך החיבור מהטיוטות אל חיבורו המסודר].
כרך זה שלפנינו לא נדפס ונחשב מהכרכים האבודים של חיבורו המקיף של רבי אריה לוין על כל ששה סדרי משנה. אצל צאצאיו בני המשפחה (ממשפחת יעקובוביץ) נותרו רק כתבי היד של הפירוש לארבעה הסדרים האחרים: מועד, נשים, נזיקין וקדשים. הכרך על סדר זרעים, נאבד כנראה עוד בימי חייו של רבי אריה (ראה במבוא לספר "משנת אריה", ירושלים תשע"א, עמ' 10). בחיבורו על מסכת מגילה (משנת אריה, מועד ב, עמ' שצז) כותב רבי אריה, שהוא עתיד לפרש גם את סדר טהרות, והנה לפנינו מתגלה הכרך על משניות מסכת כלים, שהיא המסכת הראשונה מסדר טהרות.
בשנים תשע"א-תשע"ג נדפסו חמשה כרכים מהספר "משנת אריה", על סדרי מועד, נשים ונזיקין, על ידי "הועד להוצאת כתבי רבי אריה לוין" בראשות בנו הגאון רבי שמחה שלמה לוין זצ"ל. קטעים מהפירוש על מסכת אבות כבר נדפסו קודם לכן בספר "ר' אריה היה אומר" (ירושלים-מבשרת ציון, תשנ"ז).
חיבור זה נתחבר ע"י רבי אריה, בסוף שנות התר"ע בקירוב. בסוף הפירוש לאבות ציין המחבר את התאריך "עש"ק לס'[דר] ויהי רעב בארץ שנת תרע"ו". היה זה בעיצומן של שנות הרעב הקשות בימי מלחמת העולם הראשונה. המצב בירושלים היה חמור ואלפי אנשים נספו ברעב באותה עת, ביניהם גם שתי בנותיו של רבי אריה שלא שרדו את הרעב הקשה ר"ל, ובה בעת הוא היה יושב ושוקד על כתיבת הפירוש הענק הזה ואורג את מחברתו הנאדרת הזו (על פי ההקדמה לספר "משנת אריה", ירושלים, תשע"א).
החיבור נכתב בשיטתיות על כל משנה ומשנה. המחבר מתייחס לכל קטע הטעון בירור להבנת לשון המשנה ודיניה, ועוסק בכל השאלות העולות בפשט המשנה. הוא מברר גם את הדרך בה מעמידה הגמרא את ה"אוקימתות" בדברי כל משנה. דגש מיוחד ניתן בפירוש להבנת לשון המשנה מדוע נכתבה בלשון זו ולא באחרת? מה טעם ייתורי הלשון לכאורה? וכעין זה רבות. לצורך כך הירבה המחבר להביא ממפרשי המשנה כולם, וכן ממהלך הגמרא דרך פירושי רש"י ותוספות, דברי הראשונים ועד פירושי האחרונים. בדבריו משולבים דבריהם של חיבורים רבים בתוספת נופך משלו. לעיתים מתמצת הוא את דברי המחברים בלשונו הוא (על פי ההקדמה הנ"ל).
"הצדיק הירושלמי" רבי אריה לוין (תרמ"ה-תשכ"ט), גדול בתורה ובמעשים טובים. כיהן בתפקיד מנהל רוחני ומפקח ב"תלמוד תורה עץ חיים". תלמיד ישיבות ליטא (הלוסק, סלוצק, וולוז'ין, וישיבת תורת חיים בירושלים) ותלמיד חביב ומקורב לגדולי דורו: רבי רפאל שפירא מוולוז'ין, רבי חיים ברלין, רבי שלמה אלישוב בעל ה"לשם", רבי ברוך בער ליבוביץ, רבי אברהם יצחק הכהן קוק, גיסו רבי צבי פסח פראנק, והרב מבריסק רבי יצחק זאב סולובייצ'יק. עלה לירושלים בבחרותו ונשא את נכדת הראב"ד רבי חיים יעקב שפירא. נודע במסירותו למעשי חסד. איש אהוב וידיד לכל, המשתתף בכל לבו ונפשו בשמחותיהם ובצרותיהם של ישראל.
רבי אריה ה"צדיק הנסתר" הסתיר את גדלותו בידיעת המשנה ובלימודה, ולמרות חיבורו הענק על ששה סדרי משנה, כתב בצוואתו בענוותנותו המופלגת: "...שאינני בקי אפילו פרק במשניות כראוי...". איש מתלמידיו ומקורביו לא ידע על חיבור מקיף זה מפרי עטו. רק בערוב ימיו הוא מסר לנכדו הגאון רבי אלחנן יעקובוביץ (מחסידי חב"ד) את מחברות כתבי היד על ארבעת הסדרים. לאחר פטירת ר' אריה החל נכדו הנ"ל (בעצת רבו האדמו"ר מליובאוויטש) לערוך את הפירוש החשוב הזה, אך הוצאתו לאור התעכבה שנים רבות, ורק בשנים תשע"א-תשע"ג נדפסו שלושה חלקים מן החיבור. הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, בהסכמה לספר "משנת אריה", כותב על חמיו המחבר: "חמי הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל, אשר לרוב ענותנותו הצניע והסתיר גדלותו בתורה...".
78-3 דף כתובים (חסרים 2 דפים בתחילת החיבור). 22 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים והדבקות נייר דבק במספר דפים. קרעים קלים בשולי הדפים, עם פגיעות בטקסט. דף [3] עם קרעים חסרים (משוקם בהדבקת נייר). כריכה חדשה.
פנקס בפורמט קטן, הכולל רשימות וראשי פרקים לדרשות. בפנקס שתי רשימות ארוכות – טיוטות (שונות אחת מהשניה) לדרשה במסיבת הודאה ל"אסירי ציון", לוחמי המחתרות שישבו בתי הכלא של ממשלת המנדט הבריטי. רבי אריה כותב כי אמנם דין ההודאה לאסיר המשתחרר, שאמרו חז"ל "ארבעה צריכין להודות", הוא "דוקא בעת שהוא יוצא, אבל אח"כ אין דין כזה. בכל זאת אנחנו מוצאים כמה שציוו אפילו לדורות אחריהם, לעשות מסיבת מרעים ביום השנה שקרה להם איזה נס, כמו התוי"ט...".
באחת הרשימות מספר רבי אריה ברגש רב על ביקורו הראשון בבית האסורים, עם ספר תורה בידו: "זכרון קודש אשר יישאר בלבי כל ימי, אף אם אלף שנים אחי'[ה], בפעם הראשונה אשר הלכתי אליכם וס"ת בזרועי דבוק ללבי, שמתי לב אל המסילה אשר הלכתי... רָטַבְתִּי את המעיל בדמעות, והרגשתי בכל רמ"ח אברי, אשר קב"ה ואורי' [קודשא בריך הוא ואורייתא] עמכם בצרה, כי צערכם זה צער הכלל... חיל[ו]ל כבוד ישראל... כשהגעתי שמה אל השער, בידי הימין חבקתי הס"ת ללבי ובידי השמאלית געוויסט [=ניגבתי] הדמעות, והנה עו"ד קריצמן רץ לקראתי לקבל ממני הס"ת, אמנם אחזתיה ולא אַרְפֶּנָה, וּבְהַגָשָׁתִּי אליכם סִפַּרתי לכם בהתרגשות... מה שאמר בעל התניא בשעה שישב בפ"ג [בפטרוגרד, בבית האסורים], גם כי אלך... כי אתה עמדי – עמו אנכי בצרה, ועתה ב"ה אני משתתף עמכם במסיבת הודאה... לא רק ממעצר לחירות, רק משיעבוד לגאולה אחרי כל המאורעות, אשר ב"ה פעמי הגאולה נראית בעליל בכל תקפה, אם כי יש עוד הרבה מה לקוות, עיר אלוקים מושפלת עד היסוד... והר הבית מְשׁוֹמָם... ואני בהיותי בחומ"פ בהר ציון ראיתי שוקלין [שועלין?] יוצאים מהב"י [מהר בית יי'?], בטח תתקיים נבואתו של זכרי'[ה] לבנין עי"ק [עיר קדשנו] בקיבוץ בנ"י [בני ישראל] לשמחה ובבנין בית מקדשנו, ומלאה הארץ דעה".
"הצדיק הירושלמי" רבי אריה לוין (תרמ"ה-תשכ"ט), גדול בתורה ובמעשים טובים. כיהן בתפקיד מנהל רוחני ומפקח ב"תלמוד תורה עץ חיים". נודע במסירותו למעשי חסד. איש אהוב וידיד לכל, המשתתף בכל לבו ונפשו בשמחותיהם ובצרותיהם של ישראל. בתקופת המנדט הבריטי נהג לבקר בקביעות את האסירים בבתי הכלא הבריטיים, על מנת לעודד את רוחם, ונודע כ"רב האסירים". דמות נערצת על כל שכבות הציבור בארץ ישראל: חרדים, דתיים ומסורתיים, בהם רבים מאנשי חרות (אנשי הלח"י והאצ"ל) שעמדו עמו בקשר עוד מימי המחתרות שלפני קום המדינה. כל אחד ואחד מצא אצלו אוזן קשבת ואהבת ישראל אמיתית.
חותמות "תלמוד תורה הכללית – עץ חיים – בעה"ק ירושלם תובב"א – נוסד בשנת תר"א" [הת"ת בו עבד רבי אריה כמפקח ראשי]. בדף 2 אישור בכתב ידו של רבי אריה, ובחתימת אחד המלמדים בת"ת, על קבלת משכורתו בחודש אב תש"ט.
פנקס, [9] דף (למעלה מ-12 עמ' כתובים). 10 ס"מ בקירוב. מצב בינוני. בלאי רב. כתמי רטיבות ועובש וכתמי חלודה. אחד הדפים מנותק. דף נוסף רופף. ללא מעטפת.
שני מכתבים הקשורים לפעילותו של רבי אריה לוין, כרבם של אסירי המחתרות בתקופת המנדט הבריטי:
• מכתב מהנהלת בית הכלא המרכזי בירושלים, בחתימת אחד הקצינים הבכירים בשירות בתי הסוהר. הקצין מודה לו על מכתבו, ומאשר את קבלת ארון הקודש לספר תורה, אשר הובא ע"י רבי אריה לשימוש באי בית הכלא. ירושלים, 5 במאי 1939 [תרצ"ט]. אנגלית. כיתוב בעברית (בעיפרון) בכתב ידו של רבי אריה: "קבלה על ארון הקודש".
[1] דף, נייר מכתבים רשמי. 24.5 ס"מ. מצב בינוני. כתמים ועקבות רטיבות ועובש. סימני קיפול, קרעים ונקבי תיוק.
• מכתב מוקלד במכונת כתיבה, מכתבו של לוחם הלח"י "מתתיהו בן חיים צבי ש[מואלביץ']" אל רבי אריה לוין, בו הוא מתאר את תגובתו לחנינתו ממוות בתליה בשנת 1944; וכך הוא כותב בראש דבריו: "רבי! כאשר באו הללו לצינוק התליה שהייתי שרוי בו והודיעו לי כי חוננתי, רגזו מאד על שלא אמרתי להם 'תודה רבה', ואני – לא קללתי אותם בדינם אותי למות, ולא ברכתים בחננם אותי, כי חושב אני שלא חסדם הוא זה, ולא בידם הפקדתי את רוחי...".
[1] דף. כ-25 ס"מ. מצב גרוע. כתמי עובש. בלאי וקרעים חסרים, עם פגיעות בטקסט.
מקבל המכתבים: "הצדיק הירושלמי" רבי אריה לוין (תרמ"ה-תשכ"ט), גדול בתורה ובמעשים טובים. כיהן בתפקיד מנהל רוחני ומפקח ב"תלמוד תורה עץ חיים". נודע במסירותו למעשי חסד. בתקופת המנדט הבריטי, נהג לבקר בקביעות את האסירים בבתי הכלא הבריטיים, על מנת לעודד את רוחם, ונודע כ"רב האסירים". נודע במיוחד בביקוריו המנחמים והמעודדים אצל אסירי המחתרות ועולי הגרדום – ראה פריט קודם.
מתתיהו שמואלביץ' (1921-1995). יליד לודז' (פולין). עלה לארץ ישראל בשנת 1938, במסגרת עליית "אף על פי" (תנועת ההעפלה הבלתי ליגאלית של התנועה הרוויזיוניסטית). עם הגעתו לארץ, הצטרף לפלוגת בית"ר, ומאוחר יותר, בעקבות הפילוג באצ"ל, הצטרף ללח"י. בשנת 1941 נעצר לראשונה ונשלח ללא משפט למחנה המעצר מזרעה. בשנת 1942 הועבר, יחד עם אחרים מעצורי הלח"י, למחנה המעצר בלטרון, וכשנה לאחר מכן היה בין עשרים חברי לח"י שהצליחו להימלט מן המחנה דרך מנהרה שחפרו. לאחר הבריחה שב לפעילות במחתרת, אולם באפריל 1944 נעצר בשנית, לאחר שנקלע לחילופי אש עם שוטרים בריטים ופצע את אחד השוטרים. שמואלביץ' ישב במאסר בכלא המרכזי בירושלים, ומשפטו, אשר זכה לפרסום תקשורתי נרחב, שימש אותו כבמה להצגת טיעוניו כנגד השלטון הבריטי. בסיום המשפט נידון למוות-בתליה, אולם בעקבות לחץ ציבורי, הומר עונשו למאסר עולם, המכתב שלפנינו הוא מתקופה זו, לאחר מתן החנינה (מכתבים קודמים ששלח מתתיהו לר' אריה בתקופת המשפט, הופיעו בקטלוג "קדם", מאי 2017, מכירה 55, חלק א, פריט 102).
מתתיהו שמואלביץ היה אחר כך ממנהיגי אסירי-ציון שישבו בכלא המנדטורי. במהלך מאסרו הועבר לכלא עכו ובשנת 1947 ניסה להימלט בפריצת כוחות האצ"ל לכלא, אולם נתפס. מאוחר יותר הועבר לכלא ירושלים, משם נמלט בשנת 1948, יחד עם אסירים נוספים. שמואלביץ' נעצר בידי הבריטים בשלישית בעקבות רצח מתווך האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, בספטמבר 1948 (יחד עם נתן ילין מור). השניים נשפטו באשמת ניהול ארגון טרור ונדונו למספר שנות מאסר, אך קיבלו חנינה ימים ספורים לאחר פרסום גזר דינם, במסגרת חנינה כללית. בשנת 1972 הצטרף שמואלביץ' לתנועת החרות, ולימים שימש בתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי מנחם בגין.
המחברת כוללת תשובה הלכתית ארוכה, שנכתבה לבקשת "מרכז ברית השבת", ובה דיון מפורט בהלכות שבת – בעניין שידורי רדיו בשבת, הן בשידור חי והן בהשמעה חוזרת (באמצעות מנגנון אוטומטי, שמשמיע הקלטה מתוך "לוחות גרמופון"). התשובה שלפנינו כוללת בירור דינים שונים, כגון דיני דיבור במיקרופון ובטלפון בשבת, האם מותר להשאיר מקלט רדיו פתוח ולשמוע ממנו שידורים בשבת, ועוד; בתוך דבריו מתאר הגרש"ז באופן מפורט את דרך פעולת המנגנונים המכניים והחשמליים, כגון אופן פעולת המיקרופון, קליטה ושידור גלי רדיו ועוד. באותה תקופה פעלה בירושלים תחנת הרדיו המנדטורית "קול ירושלים", והתשובה שלפנינו נכתבה בהתייחס אליה.
תשובה זו פורסמה בשעתו בהדפסת סטנסיל ע"י "מרכז ברית השבת" בשנת תש"ו. בשנת תש"ח פרסם הגרש"ז מאמר בנושאים אלו בכתב העת "סיני" (שנה כב, תשרי-אדר ב' תש"ח, עמ' קלט-קנד), וחזר ופרסמם בספרו "מנחת שלמה" (קמא, סימן ט). רוב הדברים שבפרסומים המאוחרים נדפסו כפי נוסחם בפרסום הראשון, אלא שהגרש"ז חזר בו בכמה דברים, הן מבירור נוסף של המציאות המכנית, והן מבירור מחודש של הסוגיות ההלכתיות. כמו כן בפרסומים המאוחרים הוא לא מתייחס לשאלות המקוריות שהופנו אליו ע"י "מרכז ברית השבת" בדבר שידור מתחנת "קול ירושלים" (ראה עוד אודות תשובה זו, בהערה לספר מאורי אש השלם, ירושלים תש"ע, חלק ב, עמ' תקעו-תקעז; ספר שולחן שלמה – הלכות שבת, ירושלים תשנ"ט, חלק א, עמ' נד-נז).
הגאון המפורסם רבי שלמה זלמן אויערבך (תר"ע-תשנ"ה) ראש ישיבת קול תורה ומגדולי הפוסקים. נולד בירושלים לאביו רבי חיים יהודה ליב אוירבך – ראש ישיבת המקובלים שער השמים. היה תלמידו המובהק של רבי איסר זלמן מלצר, אשר החשיבו מאד והביא מדבריו בספרו "אבן האזל". בשנת תרצ"ה, בהיותו בן 24 בלבד, הוציא את ספרו הראשון – "מאורי אש" – על השימוש בחשמל בשבת, וזכה להסכמותיהם של גדולי הדור, ביניהם רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי [שהתפעל מאד מכוחו של הגאון הצעיר מירושלים, לברר סוגיה הלכתית של מציאות חדשה, שלא נידונה בספרי הפוסקים], רבו – רבי איסר זלמן מלצר והרב קוק. בצעירותו היה רבי שלמה זלמן מבני ביתו עם הגאון רבי זליג ראובן בנגיס שכיהן כאב"ד העדה החרדית בירושלים, שלמרות היותו מזקני גאוני ליטא, החשיב ביותר את הצורב הצעיר. בביתו של הרב בענגיס הכיר הגרש"ז את רעו הגרי"ש אלישיב, ורבנים מזקני ירושלים כדוגמת רבי גרשון לפידות והרב מטעפליק. ברבות הימים הפך רבי שלמה זלמן לאחד מגדולי הפוסקים ולסמכות ראשונה במעלה במספר תחומים הלכתיים, כגון בנושאי רפואה והלכה. בנועם הליכותיו ועדינותו היה נערץ על כל חוגי היהדות האורתודוקסית, והדבר התבטא בין היתר בהלוויתו, בה השתתפו לפי ההערכות כשלוש מאות אלף אנשים.
[16] דף (16 עמ' כתובים) + 5 עמ' כתובים של הערות והוספות לתשובה. 19.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים ובלאי. מעטפת בריסטול מקורית, מעט קרועה.
האוסף כולל:
• למעלה מ-150 מכתבים וטיוטות מכתבים, רובם מאת גב' פרחה ששון, אל בני משפחתה ואישים שונים. חלקם נשלחו אליה מאישים שונים ומבני משפחתה, בהם גם מכתבים מאביה ר' דוד סלימאן ששון, אליה ואל אחיה ר' סלימאן דוד.
• 6 מחברות של גב' פרחה ששון, ובהם דברי תורה, וכן כמה עשרות דפים עם רשימות בדברי תורה. על אחת המחברות נכתב: "זה הספר שייך לצעירה פרחה דוד ששון יצ"ו ראש חודש אדר ב' התרפ"א", על מחברת אחרת: "פרחה דוד ששון יצ"ו כ"א שבט שנת התרפ"ח – לשון הקודש, דרושים וכו'". במחברת נוספת (טבת תרפ"ח): "ספר חדושים על יד הצעירה פרחה דוד ששון יצ"ו".
• טיוטות מכתבים שכתבה גב' פרחה אל רבה הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר.
גב' פרחה (פלורה) ששון, בתו של הנגיד, החוקר והאספן הנודע ר' דוד סלימאן ששון. גדלה יחד עם אחיה היחיד, ר' סלימאן דוד ששון, באחוזת משפחת ששון בלונדון. לימים נישאה להרב אשר פויכטוונגר (רב בלשטוורת, אנגליה, מחבר הספר "אשר למלך"). פרחה ואחיה סלימאן זכו ללמוד בנערותם אצל הרב דסלר, ומאז שמרו איתו על קשר מיוחד לאורך השנים.
הרב דסלר הגיע מליטא ללונדון בסוף שנות העשרים. מספר חודשים לאחר הגיעו, קיבל משרת רב בית כנסת ברובע איסט-אנד, ומספר חודשים מאוחר יותר החל ללמד את ילדי משפחת ששון. היה זה לאור המלצתו של אב"ד לונדון – רבי שמואל יצחק הילמן – בפני מר דוד ששון, שחיפש מלמד מתאים לשני ילדיו. באותה עת היתה פרחה בת חמש עשרה וסלימאן דוד בן ארבע עשרה. הרב דסלר הפך למורה פרטי שלהם לצד משרתו כרב בית הכנסת, והיה נוסע שלוש פעמים בשבוע לבית משפחת ששון, ששכן באזור היוקרתי מייפר שבלונדון. בטיוטות המכתבים שלפנינו מתגלה היחס הקרוב שחשו ילדי משפחת ששון להרב דסלר. במכתביה משתפת פרחה את הרב דסלר בכל הקורות אותם וכותבת לו בנושאים שונים ומגוונים. היא מכנה אותו "מורי ורבי" (לדוגמה: "לקראת הד' ומע' מורי ורבי הח' הש' כמוהר"ר דעסלער נ"י"). באחד המכתבים היא מספרת לו על כך שהיא משתדלת לשמור את סדר הלימוד: "...בכל בוקר ב' שעות, למדתי בע"פ כעת עד פרק ה' משנה ג' במשניות ברכות, וגם כן אני לומדת ב' דפים קש"ע וג' משניות חזרה ביומא בכל יום".
כ-200 פריטי נייר. גודל משתנה. מצב כללי טוב.
מחברת תווים בכתב ידו של החזן יוסף (יוסל'ה) רוזנבלט. [ארצות הברית, ראשית שנות ה-30]. עברית, יידיש ואנגלית.
מחברת תווים כתובה בכתב ידו של גדול החזנים במאה ה-20, "מלך החזנים" יוסף (יוסל'ה) רוזנבלט, אשר שימשה אותו בהופעותיו. במחברת שלפנינו תווים ל-69 יצירות – תפילות וזמירות יהודיות בעברית וביידיש, מעט שירים פופולריים ואריה אופראית, חלקם הולחנו בידי רוזנבלט וחלקם בידי יוצרים אחרים – כתובים בכתב-יד על דפי חַמְשָׁה. חלק מהקטעים שבמחברת לא ראו אור מעולם.
בין היצירות במחברת: "ביים כותל מערבי", "לאמיר זיך איבער בעטען", "רצה עתירתם", "כבקרת", "ואני תפלתי", "רחם נא", "השיר שהלוים", "השם נפשנו בחיים", "המבדיל", ועוד. מתחת לתווי "שושנת יעקב" (עמ' 53) נכתבו מילות השיר "הנרות הללו". נראה שללחן הקיים ל"שושנת יעקב" הותאם טקסט אחר לכבוד חג החנוכה. היצירה לא ראתה אור בימי חייו של רוזנבלט ולא הוקלטה על ידו (לאחרונה הוקלטה בפעם הראשונה על ידי החזן מוטי בויאר).
לצד כמה מהיצירות, הוסיף רוזנבלט רישומים קצרים בכתב-ידו, חלקם אודות המקום והזמן שבו הולחנו. בסוף הלחן לתפילה "לעולם יהא אדם" (עמ' 15): "געענדיגט אין באהן פאן אינדיאנאפאליס נאך נויארק זאנטאג יאנואר 16. 1927" [הושלם ברכבת מאינדיאנפוליס לניו יורק, יום ראשון, 16 בינואר 1927]. השיר "לעולם יהא אדם" הוקלט לראשונה ימים ספורים לאחר מכן, ב-20 בינואר (ראו רשומות אתר האינטרנט Discography of American Historical Recordings), אבל כפי הנראה לא יצא לאור בחייו.
בסוף הלחן לקטע "רבי ישמעאל" (עמ' 19): "התחלתי ביום 17 דעצ. 1926 בסיאטל. וואש. וגמרתי בדרך מנויארק לשיקאגא ביום 10 March 1927". השיר הוקלט ב-18 באוקטובר 1928.
בסוף הלחן לניגון "דיא תפילין" (עמ' 75): "קאמפאנירט פאן הערמאן וואהל, בעגלייטונג פיר פיאנא ביא חזן יוסף ראזענבלאטט ש"ץ בנויארק" [הולחן בידי הרמן וואהל, ליווי לפסנתר בידי החזן יוסף רוזנבלט שליח ציבור בניו יורק] – המלחין והמנצח הרמן וואהל (1877-1936) ניצח במשך שנים רבות על המקהלה שליוותה את רוזנבלט בהופעותיו.
בסוף הלחן לשיר "מנחל בדרך" (עמ' 104): "Composed by Josef Rosenblatt" [הולחן בידי יוסף רוזנבלט]. ייתכן שהשיר לא נדפס ולא הוקלט על ידי רוזנבלט.
כן מופיעים בכתב-ידו של רוזנבלט שמות המלחינים והמעבדים של מרבית היצירות, הערות שונות, הנחיות לביצוע ותיקונים שונים. לחלק מהתווים שבמחברת נוספו המילים בכתב-יד שונה, בעט או בעפרון, מתחת החמשה, ובחלקם מצוינת השנה בה הולחנו. העמודים ממוספרים בכתב יד.
בפתח המחברת תוכן עניינים מודפס במכונת כתיבה על נייר המכתבים האישי של הנרי רוזנבלט, בנו של יוסף, ובו רשומות מרבית היצירות המופיעות במחברת. רישומים בעפרון ליד רוב הקטעים מציינים באיזה מועד יש לבצעם. על דף הבטנה הקדמי רישום בעלות של הנרי רוזנבלט (אנגלית).
[210] עמודים כתובים (ועוד עמודים ריקים) + ([1] דף תוכן עניינים מודפס על נייר המכתבים האישי של הנרי רוזנבלט), 30 ס"מ בקירוב. מצב בינוני-טוב. כתמים קלים. נייר שביר. קרעים וקרעים חסרים, עם פגיעות קלות בטקסט או בתווים. תיקונים בנייר דבק בחלק מהדפים. השוליים העליונים של כמה מהדפים קצוצים, עם פגיעות קלות בטקסט ובמספור העמודים. דפים מנותקים ומנותקים חלקית. כריכת עור עם הטבעה מוזהבת. בלאי ופגמים בכריכה. שדרה מנותקת וקרועה (עם חוסרים).
מקור:
1. הנרי רוזנבלט, בנו של יוסף (רישום בעלות שלו מופיע על דף הבטנה הקדמי).
2. אוסף ג. אטלס, תלמידו וידידו הקרוב של הנרי רוזנבלט.
החזן והמלחין יוסף (יוסל'ה) רוזנבלט (1882-1933) נחשב לגדול החזנים שקמו לעם היהודי במאה ה-20; זמר בעל יכולות שירה וירטואוזיות שהותיר חותם בל יימחה על עולם החזנות. גון הצליל הייחודי של הטנור רוזנבלט זכה להכרה בקרב קהילות ישראל ובקרב הציבור הרחב – באירופה, בארצות הברית ובארץ ישראל.
רוזנבלט נולד בבילה צרקווה ("שדה לבן" שבדרום רוסיה, כיום באוקראינה), לאביו החזן רפאל שלום. בילדותו עקרה המשפחה אל סדיגורה שבבוקובינה, באימפריה האוסטרו-הונגרית, שם נחשף לניגון החסידי המיוחד שתרם רבות לעיצוב אמנותו. כבר בגיל תשע החל להופיע, והפך לחזן פופולרי ומבוקש, בגיל 17 השתלם בזימרה בווינה, ויצא לסיבוב הופעות ברחבי האימפריה האוסטרו-הונגרית. לאחר נישואיו קיבל משרת חזן במונקאטש, וב-1901 עבר לברטיסלבה (פרשבורג), אז יצא שמו בכל רחבי אירופה כחזן בעל קול נדיר ביופיו. לאחר מכן התקבל למשרת החזן הראשי בקהילת המבורג האמידה. בשנת 1912 היגר לארצות הברית, והיה לחזן קהילת יוצאי הונגריה "אוהב צדק" בניו יורק. במהרה החל לתור את ארצות הברית לארכה ולרוחבה, ולהופיע בפני קהל גדול.
בראשית הקריירה המוזיקלית הענפה שלו נהג רוזנבלט לאלתר לחנים בזמן התפילה בציבור. בחלוף הזמן רשם בתווים את לחניו, והם היו ליצירות מוזיקליות שביצע בנוסח קבוע בהופעות. על-פי ההערכות הלחין מעל ל-600 יצירות. רוזנבלט אף פרסם ספרים עם לחניו, בהם "זמירות יוסף" (1906) ו"תפילות יוסף" (1927), והפיק הקלטות רבות עם ביצועיו לשירים בלחנים מקוריים פרי עטו, לזמירות יהודיות עממיות וליצירות של מלחינים שונים. הוא אף תרם את קולו לסרט "זמר הג'אז" (1927), סרט הקולנוע הראשון באורך מלא ששילב פסקול מוזיקלי מוקלט וקטעי דיבור ושירה מסונכרנים לתמונה. הסרט, שזכה להצלחה גדולה, סימן את תום עידן הסרט האילם ועלייתו של הסרט המדבר, והקנה לרוזנבלט שם עולם בתולדות הקולנוע.
בראשית 1933 נסע לארץ ישראל, שם ערך סיבוב הופעות, בלוויית בנו הנרי, לצד המלחין והפסנתרן נחום נרדי, והשתתף בצילומי סרט נוסף – "חלום פון מיין פאלק" ("חלום עמי"). בסרט מתועד רוזנבלט כשהוא שר באתרים ברחבי הארץ – בהר הצופים, במערת המכפלה, בים המלח ועוד. במהלך צילומי הסרט שבתה ארץ ישראל את ליבו של רוזנבלט והוא החליט להשתקע בה, אולם חי בה לזמן קצר בלבד: ביום 19 ביוני 1933, במהלך צילומי הסרט, חש ברע, הובהל לבית החולים ונפטר כעבור זמן קצר; הוא נטמן בהר הזיתים. לאחר מותו עסק בנו הנרי בעיבוד מוזיקלי מחודש של כתביו.