מכירה 83 - חלק א' - פריטים נדירים ומיוחדים
23.11.21
- (-) Remove research filter research
- במוסיקה (8) Apply במוסיקה filter
- מחקר, (8) Apply מחקר, filter
- מחקר (8) Apply מחקר filter
- כתבי (8) Apply כתבי filter
- יד, (8) Apply יד, filter
- יד (8) Apply יד filter
- ומכתבים (8) Apply ומכתבים filter
- ומדע (8) Apply ומדע filter
- דת (8) Apply דת filter
- במוסיקה, (8) Apply במוסיקה, filter
- אישים (8) Apply אישים filter
- מסמכים (8) Apply מסמכים filter
- and (8) Apply and filter
- document (8) Apply document filter
- letter (8) Apply letter filter
- manuscript (8) Apply manuscript filter
- manuscripts, (8) Apply manuscripts, filter
- music (8) Apply music filter
- music, (8) Apply music, filter
- religion (8) Apply religion filter
- research, (8) Apply research, filter
- scienc (8) Apply scienc filter
מציג 1 - 8 of 8
![כתב-יד, דרושים ארוכים בקבלה, מאת השבתאי אברהם מיכאל (מיגל) קרדוזו. [כתיבה ספרדית, צפון אפריקה?, המאה ה-18 בקירוב].
הכרך שלפ](https://files.kedem-auctions.com/files/Sale83a-public/91_1.jpg "עקב חשיבותו המחקרית נמכר הפריט במכירה מוקדמת לאוסף הספריה הלאומית.
כתב")
![כתב-יד, דרושים ארוכים בקבלה, מאת השבתאי אברהם מיכאל (מיגל) קרדוזו. [כתיבה ספרדית, צפון אפריקה?, המאה ה-18 בקירוב].
הכרך שלפ](https://files.kedem-auctions.com/files/Sale83a-public/91_2.jpg "עקב חשיבותו המחקרית נמכר הפריט במכירה מוקדמת לאוסף הספריה הלאומית.
כתב")
מכירה 83 - חלק א' - פריטים נדירים ומיוחדים
23.11.21
פתיחה: $10,000
הערכה: $12,000 - $15,000
נמכר ב: $19,375
כולל עמלת קונה
כתב-יד, דרושים ארוכים בקבלה, מאת השבתאי אברהם מיכאל (מיגל) קרדוזו. [כתיבה ספרדית, צפון אפריקה?, המאה ה-18 בקירוב].
הכרך שלפנינו מכיל מספר חלקים. בראשו "דרוש של ארבע כוסות להראמ"ק [=אברהם מיכאל קרדוזו] מכ"א [=מנוחתו כבוד אמן]". אחרי דרוש זה מופיע נספח לדרוש "שייך לדרוש ד' כוסות" (מתחיל: "מצאתי כתוב בדרוש דרך אמונה, עניינים השייכים לדרוש ד' כוסות..."), בסופו איור קבלי.
לאחר מכן מופיע חיבור בשם "שאלות ותשובות מדרוש הנמצאים ושמות האנשים אמ"ק ואוריאל". כתוב בצורת דו-שיח בין שתי דמויות: "אמ"ק" [אברהם מיכאל קרדוזו] ו"אוריאל". חלק זה חסר כנראה בסופו.
אחריו מופיע "דרוש הנמצאים", שהוא רובו של כתב-היד.
מספר הגהות בגליונות.
חותמת בעלות בעמוד הראשון: "הצב"י יצחק גאגין הי"ו איש ירושלם ת"ו".
אברהם מיכאל קרדוזו, מראשיה של התנועה השבתאית ומהחשובים שבין תועמלניה. נולד בשנת 1627 למשפחת אנוסים בחצי האי האיברי וגדל על ברכי הנצרות. בהיותו בן 21 נמלט (יחד עם אחיו המבוגר ממנו) לאיטליה, ובה שב ליהדות. הוא החל ללמוד תורה אצל רבני ונציה, ובהמשך למד גם קבלה. במקצועו היה רופא, ונדד רבות בערי איטליה והים התיכון: ונציה, ליוורנו, ורונה, קהיר, טריפולי, תוניס, איזמיר, קושטא, ועוד. בנדודיו עסק בפעילות תעמולה למען התנועה השבתאית, וגורש מכמה ערים (ליוורנו, קושטא, תוניס, ועוד) אחרי שהוחרם בשל דעותיו. בזמן שהותו בטריפולי התמנה לרופאם האישי של עות'מאן פאשה וראג'ב ביי, וזכה להערכתם של חכמי העיר, שהעידו עליו כי הוא נאמן לתורה ושומר מצוות. מטריפולי עבר קרדוזו לתוניס, אך גורש משם לאחר שחכמי איזמיר שהתנגדו לשבתאות פנו באיגרת לחכמי תוניס ובקשו מהם להחרימו. בשנת 1689 הגיע קרדוזו לקושטא לאחר שנודע לו שאסתר, אלמנתו של שבתי צבי (שנפטר ב-1676) מציעה לו נישואין. קרדוזו היה לאחד מ"נביאיה" העיקריים של התנועה השבתאית (בקרב כת הדוֹנְמֶה, זכה קרדוזו למעמד מקודש, השווה למעמדו של שבתי צבי ושל נתן העזתי). במסגרת זו ניהל פולמוסים חריפים עם אישים שונים, הן עם חבריו לתנועה והן עם רבנים וראשי קהילות שהתנגדו לשבתאות. הוא כתב מאמרים ודרושים קבליים רבים, העוסקים בתורת האלוהות ובנושא הגאולה, בהם העמיד מבנה שלם של תיאולוגיה שבתאית. בין המתנגדים העזים והלוחמים בקרדוזו היו רבי יעקב ששפורטש ורבי משה חגיז (אשר מאשים אותו בין היתר "בהיותו חותם עצמו משיח בן אפרים"; חלק מהפולמוס וההתנגדות הרבנית נגד קרדוזו נכרכו יחד עם המאבק בשבתאי נחמיה חייא חיון). אחד הספרים שהוקדש למלחמה נגד קרדוזו (המהווה מקור חשוב לתולדותיו) הוא הספר "מריבת קדש" לרבי אליהו הכהן מאיזמיר (נדפס אצל אהרן פריימאן, ענייני שבתי צבי, ברלין תרע"ג). בשנת 1703 ביקש קרדוזו להתיישב בארץ ישראל, אולם חכמי צפת מנעו את כניסתו לארץ והוא נסע למצרים, שם נדקר למוות על ידי אחיינו בשל סכסוך כספי.
הדרושים שלפנינו, כמו רוב דרושיו של קרדוזו, לא נדפסו מעולם. מחקר חשוב על קרדוזו והגותו, שהיה אמור לכלול הדפסה של כתביו, נערך על ידי ד"ר נסים יושע. מעבודתו התפרסם הספר "אנוס בחבלי משיח" (הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשע"ו) – מחקר על תולדותיו והגותו של קרדוזו, אך הדרשות של קרדוזו לא נדפסו.
[69] דף. 19.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. קרעים וסימני עש, עם פגיעה בטקסט בחלק מהדפים. חלק מהדפים והקונטרסים מנותקים. כריכת עור ישנה, פגומה, ללא שדרה, מנותקת.
הכרך שלפנינו מכיל מספר חלקים. בראשו "דרוש של ארבע כוסות להראמ"ק [=אברהם מיכאל קרדוזו] מכ"א [=מנוחתו כבוד אמן]". אחרי דרוש זה מופיע נספח לדרוש "שייך לדרוש ד' כוסות" (מתחיל: "מצאתי כתוב בדרוש דרך אמונה, עניינים השייכים לדרוש ד' כוסות..."), בסופו איור קבלי.
לאחר מכן מופיע חיבור בשם "שאלות ותשובות מדרוש הנמצאים ושמות האנשים אמ"ק ואוריאל". כתוב בצורת דו-שיח בין שתי דמויות: "אמ"ק" [אברהם מיכאל קרדוזו] ו"אוריאל". חלק זה חסר כנראה בסופו.
אחריו מופיע "דרוש הנמצאים", שהוא רובו של כתב-היד.
מספר הגהות בגליונות.
חותמת בעלות בעמוד הראשון: "הצב"י יצחק גאגין הי"ו איש ירושלם ת"ו".
אברהם מיכאל קרדוזו, מראשיה של התנועה השבתאית ומהחשובים שבין תועמלניה. נולד בשנת 1627 למשפחת אנוסים בחצי האי האיברי וגדל על ברכי הנצרות. בהיותו בן 21 נמלט (יחד עם אחיו המבוגר ממנו) לאיטליה, ובה שב ליהדות. הוא החל ללמוד תורה אצל רבני ונציה, ובהמשך למד גם קבלה. במקצועו היה רופא, ונדד רבות בערי איטליה והים התיכון: ונציה, ליוורנו, ורונה, קהיר, טריפולי, תוניס, איזמיר, קושטא, ועוד. בנדודיו עסק בפעילות תעמולה למען התנועה השבתאית, וגורש מכמה ערים (ליוורנו, קושטא, תוניס, ועוד) אחרי שהוחרם בשל דעותיו. בזמן שהותו בטריפולי התמנה לרופאם האישי של עות'מאן פאשה וראג'ב ביי, וזכה להערכתם של חכמי העיר, שהעידו עליו כי הוא נאמן לתורה ושומר מצוות. מטריפולי עבר קרדוזו לתוניס, אך גורש משם לאחר שחכמי איזמיר שהתנגדו לשבתאות פנו באיגרת לחכמי תוניס ובקשו מהם להחרימו. בשנת 1689 הגיע קרדוזו לקושטא לאחר שנודע לו שאסתר, אלמנתו של שבתי צבי (שנפטר ב-1676) מציעה לו נישואין. קרדוזו היה לאחד מ"נביאיה" העיקריים של התנועה השבתאית (בקרב כת הדוֹנְמֶה, זכה קרדוזו למעמד מקודש, השווה למעמדו של שבתי צבי ושל נתן העזתי). במסגרת זו ניהל פולמוסים חריפים עם אישים שונים, הן עם חבריו לתנועה והן עם רבנים וראשי קהילות שהתנגדו לשבתאות. הוא כתב מאמרים ודרושים קבליים רבים, העוסקים בתורת האלוהות ובנושא הגאולה, בהם העמיד מבנה שלם של תיאולוגיה שבתאית. בין המתנגדים העזים והלוחמים בקרדוזו היו רבי יעקב ששפורטש ורבי משה חגיז (אשר מאשים אותו בין היתר "בהיותו חותם עצמו משיח בן אפרים"; חלק מהפולמוס וההתנגדות הרבנית נגד קרדוזו נכרכו יחד עם המאבק בשבתאי נחמיה חייא חיון). אחד הספרים שהוקדש למלחמה נגד קרדוזו (המהווה מקור חשוב לתולדותיו) הוא הספר "מריבת קדש" לרבי אליהו הכהן מאיזמיר (נדפס אצל אהרן פריימאן, ענייני שבתי צבי, ברלין תרע"ג). בשנת 1703 ביקש קרדוזו להתיישב בארץ ישראל, אולם חכמי צפת מנעו את כניסתו לארץ והוא נסע למצרים, שם נדקר למוות על ידי אחיינו בשל סכסוך כספי.
הדרושים שלפנינו, כמו רוב דרושיו של קרדוזו, לא נדפסו מעולם. מחקר חשוב על קרדוזו והגותו, שהיה אמור לכלול הדפסה של כתביו, נערך על ידי ד"ר נסים יושע. מעבודתו התפרסם הספר "אנוס בחבלי משיח" (הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשע"ו) – מחקר על תולדותיו והגותו של קרדוזו, אך הדרשות של קרדוזו לא נדפסו.
[69] דף. 19.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. קרעים וסימני עש, עם פגיעה בטקסט בחלק מהדפים. חלק מהדפים והקונטרסים מנותקים. כריכת עור ישנה, פגומה, ללא שדרה, מנותקת.
קטגוריה
כתבי יד, מסמכים ומכתבים – אישים – במוסיקה, מחקר, דת ומדע
קָטָלוֹג
![כתב יד שומרוני, חמישה חומשי תורה (מִצְחָף). שכם, [המאה ה-19].
כתב-יד נאה במיוחד, על נייר איכותי, עם שוליים רחבים. המעתיק: ה](https://files.kedem-auctions.com/files/Sale83a-public/92_1.JPG "חמישה חומשי תורה (מִצְחָף) - כתב-יד שומרוני - מאוסף חכם יצחק בנימין יה")
![כתב יד שומרוני, חמישה חומשי תורה (מִצְחָף). שכם, [המאה ה-19].
כתב-יד נאה במיוחד, על נייר איכותי, עם שוליים רחבים. המעתיק: ה](https://files.kedem-auctions.com/files/Sale83a-public/92_2.JPG "חמישה חומשי תורה (מִצְחָף) - כתב-יד שומרוני - מאוסף חכם יצחק בנימין יה")
מכירה 83 - חלק א' - פריטים נדירים ומיוחדים
23.11.21
פתיחה: $2,500
הערכה: $5,000 - $8,000
נמכר ב: $23,750
כולל עמלת קונה
כתב יד שומרוני, חמישה חומשי תורה (מִצְחָף). שכם, [המאה ה-19].
כתב-יד נאה במיוחד, על נייר איכותי, עם שוליים רחבים. המעתיק: הכהן שלמה בן עמרם בן שלמה בן טביה הלוי ("ממשפחת קהת"). קולופון בסוף כל אחד מספרי החומש.
כרך זה מקורו באוסף החכם יצחק בנימין יחזקאל יהודה (1863-1941), מחנך, מתרגם, מוכר ספרים ומזרחן, שעסק בחקר תולדות עם ישראל והתרבות הערבית. בראשית המאה ה-20 חי חכם יהודה בדרמשטאט שבגרמניה וסחר בספרים ובכתבי יד בעברית ובלשונות המזרח. בשנת 1906 התיישב בקהיר ופתח בקרבת מסגד אל-אזהר חנות לספרים ולכתבי יד מהספרות הערבית הקלאסית והדתית. שמו כמלומד בספרות הערבית יצא למרחוק והוא שימש כמדריך וכעוזר לחכמי המוסלמים ולמזרחנים ששהו בקהיר. חכם יהודה חיבר מספר ספרים, בהם "הכותל המערבי" (ירושלים, תרפ"ט), "משלי ערב" (שלושה חלקים, ירושלים, תרצ"ב-תש"ן), וספרים נוספים. מלבד עברית וערבית, שלט חכם יהודה גם בשפות לאדינו, יידיש, גרמנית, טורקית, פרסית, אנגלית וצרפתית. חתנו, פרופ' יוסף יואל ריבלין, העיד עליו שהיה "בקי עד להפליא בכל ספרות ערב ואחד החוקרים היותר גדולים מבין היהודים".
בפתח הכרך שלפנינו חותמת-דיו של חנות הספרים של חכם יהודה בקהיר, וכן חתימתו (מירושלים). בסופו, כרך חכם יהודה דף בכתב-ידו, בו מובאים מספר פסוקים, ולפניהם הערה מעניינת וייחודית, על מנהג יהודי ספרד (ובעקבותיהם הרש"ש) לומר פסוקים אלה כשמוציאים שלושה ספרי תורה: "מנהג ק"ק סאראגוסטא מימי קדם ע"פ רבותינו קדמונים ז"ל לומר הפסוקים האלה כשמוציאים שלשה ספרי תורה בשבת או ביו"ט; אחריהם החרה החזיק כמנהגם זה הרב החסיד הרש"ש ז"ל". לפני דף זה כרוכים חמישה דפי-תפילה (מודפסים) מתוך סידורים. מספר הערות בכתב ידו (בעפרון) של חכם יהודה מופיעות בשולי פרק א' מספר בראשית.
[428] עמ'. 15.5 ס"מ. מצב טוב. קמטים וכתמים, בעיקר בדפים הראשונים והאחרונים ובדפי הבטנה. מעט כתמים בשולי הדפים. כריכת עור מקורית ואופיינית בצבע אדום כהה, עם עיטורים מוטבעים וסוגר עור, פגומה מעט בשוליה, עם קרעים בשדרה.
נדיר.
מקור: אוסף יצחק בנימין יהודה.
כתב-יד נאה במיוחד, על נייר איכותי, עם שוליים רחבים. המעתיק: הכהן שלמה בן עמרם בן שלמה בן טביה הלוי ("ממשפחת קהת"). קולופון בסוף כל אחד מספרי החומש.
כרך זה מקורו באוסף החכם יצחק בנימין יחזקאל יהודה (1863-1941), מחנך, מתרגם, מוכר ספרים ומזרחן, שעסק בחקר תולדות עם ישראל והתרבות הערבית. בראשית המאה ה-20 חי חכם יהודה בדרמשטאט שבגרמניה וסחר בספרים ובכתבי יד בעברית ובלשונות המזרח. בשנת 1906 התיישב בקהיר ופתח בקרבת מסגד אל-אזהר חנות לספרים ולכתבי יד מהספרות הערבית הקלאסית והדתית. שמו כמלומד בספרות הערבית יצא למרחוק והוא שימש כמדריך וכעוזר לחכמי המוסלמים ולמזרחנים ששהו בקהיר. חכם יהודה חיבר מספר ספרים, בהם "הכותל המערבי" (ירושלים, תרפ"ט), "משלי ערב" (שלושה חלקים, ירושלים, תרצ"ב-תש"ן), וספרים נוספים. מלבד עברית וערבית, שלט חכם יהודה גם בשפות לאדינו, יידיש, גרמנית, טורקית, פרסית, אנגלית וצרפתית. חתנו, פרופ' יוסף יואל ריבלין, העיד עליו שהיה "בקי עד להפליא בכל ספרות ערב ואחד החוקרים היותר גדולים מבין היהודים".
בפתח הכרך שלפנינו חותמת-דיו של חנות הספרים של חכם יהודה בקהיר, וכן חתימתו (מירושלים). בסופו, כרך חכם יהודה דף בכתב-ידו, בו מובאים מספר פסוקים, ולפניהם הערה מעניינת וייחודית, על מנהג יהודי ספרד (ובעקבותיהם הרש"ש) לומר פסוקים אלה כשמוציאים שלושה ספרי תורה: "מנהג ק"ק סאראגוסטא מימי קדם ע"פ רבותינו קדמונים ז"ל לומר הפסוקים האלה כשמוציאים שלשה ספרי תורה בשבת או ביו"ט; אחריהם החרה החזיק כמנהגם זה הרב החסיד הרש"ש ז"ל". לפני דף זה כרוכים חמישה דפי-תפילה (מודפסים) מתוך סידורים. מספר הערות בכתב ידו (בעפרון) של חכם יהודה מופיעות בשולי פרק א' מספר בראשית.
[428] עמ'. 15.5 ס"מ. מצב טוב. קמטים וכתמים, בעיקר בדפים הראשונים והאחרונים ובדפי הבטנה. מעט כתמים בשולי הדפים. כריכת עור מקורית ואופיינית בצבע אדום כהה, עם עיטורים מוטבעים וסוגר עור, פגומה מעט בשוליה, עם קרעים בשדרה.
נדיר.
מקור: אוסף יצחק בנימין יהודה.
קטגוריה
כתבי יד, מסמכים ומכתבים – אישים – במוסיקה, מחקר, דת ומדע
קָטָלוֹג
מכירה 83 - חלק א' - פריטים נדירים ומיוחדים
23.11.21
פתיחה: $1,000
הערכה: $3,000 - $5,000
נמכר ב: $12,500
כולל עמלת קונה
מכתב בכתב-ידו ובחתימתו של משה מונטיפיורי, אל הרב נתן אדלר, בנושא "הנכס היפואי" (פרדס מונטיפיורי). כתוב על נייר מכתבים רשמי. [אנגליה?, סוף שנות ה-60 של המאה ה-19?]. אנגלית.
המכתב – שלושה עמודים בכתב-ידו של משה מונטיפיורי – עוסק במצבו של "פרדס מונטיפיורי", הפרדס היהודי הראשון על אדמת ארץ ישראל, בעקבות אחת ממכות הארבה שפקדו את הארץ במהלך המאה ה-19.
מונטיפיורי כותב: " עתה, משהקצנו את הכספים שייחדה הוועדה לטובת הנכס היפואי, אולי תראה בעין יפה כינוס ועידה שתדווח על ההתקדמות [...] הבצורת והארבה מטילים את צילם הכהה לפנים, אבל עלינו לקוות לברכת שמיים ולכך שהדיווחים הבאים יהיו בהירים יותר. אדיב מצדך עד מאוד להקדיש מתשומת לבך, שרבים מתחרים עליה, לעניינם ולהקלת סבלם של בני דתנו המתייסרים בארץ הקודש" (ייתכן שהמכתב מתייחס לבצורת, מכת הארבה ומגיפת הכולרה של שנת 1866 – מהשנים הקשות ביותר בתולדות היישוב הישן, שבעקבותיה ננטשו יישובים רבים ונספו מאות יהודים).
המכתב מסתיים באיחולי בריאות שלמה לאדלר ורעייתו, וחתום: "Your faithful servant, Moses Montefiore".
"פרדס מונטיפיורי", או "גן מונטיפיורי", נחשב לפרדס היהודי הראשון על אדמת ארץ ישראל. הוא ניטע בשנת 1842 בידי יהודה הלוי מרגוזה, ממנהיגי קהילת יהודי יפו, ובשנת 1855, במהלך ביקורו הרביעי בארץ, ראה מונטיפיורי את הפרדס והחליט לקנותו. החזקת הפרדס באותן השנים הצריכה משאבים בלתי נדלים – הגנה מפני התקפות פורעים, בנייה והתקנת מכונות וכלים חקלאיים, שיקום חוזר ונשנה לאחר אסונות טבע, אולם מונטיפיורי סירב בכל תוקף להחכירו או למוכרו, גם בניגוד לעצתם של מקורביו (ובהם הרב אדלר), ומאות עצי הפרי שלו – תפוזים, לימונים, אתרוגים, רימונים, תמרים וגפנים, הוסיפו להניב פרות עד יום מותו.
לאורך עשרות שנים התקיימו קשרי ידידות בין מונטיפיורי, שעמד בראש עדת הספרדים בלונדון, ובין רבי נתן מרקוס אדלר (תקס"ג-תר"נ), הרב הראשי של האימפריה הבריטית. מערכת היחסים הלבבית ביניהם, שלוותה בהתכתבות ענפה, הובילה לשיתוף פעולה בפרויקטים קהילתיים מגוונים, ובהם איסוף כספי תרומה עבור היישוב היהודי בארץ ישראל. אדלר, שמתוקף תפקידו כרב ראשי עמד בראש איגוד בתי הכנסת ק"ק כנסת ישראל (United Synagogue), ארגון שאיגד את כל הקהילות האורתודוקסיות בבריטניה, דאג לרכז את התרומות שהתקבלו בבתי הכנסת ולשלוח אותן לארץ ישראל באמצעות נציגיו של מונטיפיורי.
[1] דף, מקופל לשניים (שלושה עמודים כתובים), 21 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. סימני קיפול וקמטים. קרעים וקרעים חסרים בשוליים ולאורך קווי הקיפול (פגיעה קלה בכיתוב).
המכתב – שלושה עמודים בכתב-ידו של משה מונטיפיורי – עוסק במצבו של "פרדס מונטיפיורי", הפרדס היהודי הראשון על אדמת ארץ ישראל, בעקבות אחת ממכות הארבה שפקדו את הארץ במהלך המאה ה-19.
מונטיפיורי כותב: " עתה, משהקצנו את הכספים שייחדה הוועדה לטובת הנכס היפואי, אולי תראה בעין יפה כינוס ועידה שתדווח על ההתקדמות [...] הבצורת והארבה מטילים את צילם הכהה לפנים, אבל עלינו לקוות לברכת שמיים ולכך שהדיווחים הבאים יהיו בהירים יותר. אדיב מצדך עד מאוד להקדיש מתשומת לבך, שרבים מתחרים עליה, לעניינם ולהקלת סבלם של בני דתנו המתייסרים בארץ הקודש" (ייתכן שהמכתב מתייחס לבצורת, מכת הארבה ומגיפת הכולרה של שנת 1866 – מהשנים הקשות ביותר בתולדות היישוב הישן, שבעקבותיה ננטשו יישובים רבים ונספו מאות יהודים).
המכתב מסתיים באיחולי בריאות שלמה לאדלר ורעייתו, וחתום: "Your faithful servant, Moses Montefiore".
"פרדס מונטיפיורי", או "גן מונטיפיורי", נחשב לפרדס היהודי הראשון על אדמת ארץ ישראל. הוא ניטע בשנת 1842 בידי יהודה הלוי מרגוזה, ממנהיגי קהילת יהודי יפו, ובשנת 1855, במהלך ביקורו הרביעי בארץ, ראה מונטיפיורי את הפרדס והחליט לקנותו. החזקת הפרדס באותן השנים הצריכה משאבים בלתי נדלים – הגנה מפני התקפות פורעים, בנייה והתקנת מכונות וכלים חקלאיים, שיקום חוזר ונשנה לאחר אסונות טבע, אולם מונטיפיורי סירב בכל תוקף להחכירו או למוכרו, גם בניגוד לעצתם של מקורביו (ובהם הרב אדלר), ומאות עצי הפרי שלו – תפוזים, לימונים, אתרוגים, רימונים, תמרים וגפנים, הוסיפו להניב פרות עד יום מותו.
לאורך עשרות שנים התקיימו קשרי ידידות בין מונטיפיורי, שעמד בראש עדת הספרדים בלונדון, ובין רבי נתן מרקוס אדלר (תקס"ג-תר"נ), הרב הראשי של האימפריה הבריטית. מערכת היחסים הלבבית ביניהם, שלוותה בהתכתבות ענפה, הובילה לשיתוף פעולה בפרויקטים קהילתיים מגוונים, ובהם איסוף כספי תרומה עבור היישוב היהודי בארץ ישראל. אדלר, שמתוקף תפקידו כרב ראשי עמד בראש איגוד בתי הכנסת ק"ק כנסת ישראל (United Synagogue), ארגון שאיגד את כל הקהילות האורתודוקסיות בבריטניה, דאג לרכז את התרומות שהתקבלו בבתי הכנסת ולשלוח אותן לארץ ישראל באמצעות נציגיו של מונטיפיורי.
[1] דף, מקופל לשניים (שלושה עמודים כתובים), 21 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. סימני קיפול וקמטים. קרעים וקרעים חסרים בשוליים ולאורך קווי הקיפול (פגיעה קלה בכיתוב).
קטגוריה
כתבי יד, מסמכים ומכתבים – אישים – במוסיקה, מחקר, דת ומדע
קָטָלוֹג
מכירה 83 - חלק א' - פריטים נדירים ומיוחדים
23.11.21
פתיחה: $3,000
הערכה: $4,000 - $6,000
נמכר ב: $4,250
כולל עמלת קונה
זכרון דברים (Memorandum), המעביר את זכויות היוצרים לאחת מיצירותיו של פליקס מנדלסון – לחן למזמור תהילים קי"ד (בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם) לידי מו"ל המוזיקה ג'וזף אלפרד נובלו. חתום בחתימת-ידו של פליקס מנדלסון. לונדון, 29 בספטמבר 1840. אנגלית.
טופס רשמי, מודפס וממולא בכתב-יד, המצהיר שפליקס מנדלסון קיבל מהמו"ל ג'וזף אלפרד נובלו חמש עשרה 'גינאות' (מטבע זהב שהוצא מהמחזור בראשית המאה ה-19, ונותר בשימוש ברכישות 'אריסטוקרטיות': אמנות, חפצי ערך, סוסים, אדמות) – עבור זכויות היוצרים למנגינה שחיבר מנדלסון למזמור קי"ד בספר תהילים. חתום בשוליים התחתונים: Felix Mendelssohn Bartholdy.
המלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי (1809-1847), נכדו של הפילוסוף משה מנדלסון ומגדולי המלחינים במאה ה-19, הותיר אחריו שבעה לחנים לפרקי תהילים. אף שגדל והתחנך כנוצרי, ואף שהרבה לחבר יצירות בנושאים וסגנונות המזוהים עם אירופה הנוצרית, נחשבות מנגינותיו למזמורי התהילים ליצירות בעלות 'גוון יהודי', ובעיקר היצירה שלפנינו, עליה כתב חוקר המוזיקה ג'ורג' גרוב (עורכו ומייסדו של מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים): "דמו היהודי של מנדלסון מוכרח היה, בזו הפעם, לְפָעֵם בפראות לנוכח תמונה זו של נצחון אבותיו הכביר" (Dictionary of Music and Musicians מאת George Grove, לונדון, 1890, כרך שני, עמ' 304).
ג'וזף אלפרד נובלו (Joseph Alfred Novello, 1810-1896), בנו בכורו של המלחין ונגן העוגב וינסנט נובלו, היה מחשובי המו"לים ומדפיסי התווים במאה ה-19. תחת ידיו, הפכה ההוצאה שייסד אביו – נובלו ושות', לכוח מרכזי בעולם המוזיקה של אותן שנים, והראשונה להציע חוברות תווים במחירים מוזלים לרוכשים שאינם מנויים. עמד בקשרי מכתבים ארוכי שנים עם פליקס מנדלסון והדפיס תווים ליצירותיו.
[1] דף (גיליון מקופל לשניים) 33.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. קרעים קלים לאורך סימני הקיפול. כתמים קלים. כרוך בכריכה חדשה עם הטבעה מוזהבת על גבי השדרה ודפי בטנה מנייר איכותי. פגמים קלים בכריכה.
טופס רשמי, מודפס וממולא בכתב-יד, המצהיר שפליקס מנדלסון קיבל מהמו"ל ג'וזף אלפרד נובלו חמש עשרה 'גינאות' (מטבע זהב שהוצא מהמחזור בראשית המאה ה-19, ונותר בשימוש ברכישות 'אריסטוקרטיות': אמנות, חפצי ערך, סוסים, אדמות) – עבור זכויות היוצרים למנגינה שחיבר מנדלסון למזמור קי"ד בספר תהילים. חתום בשוליים התחתונים: Felix Mendelssohn Bartholdy.
המלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי (1809-1847), נכדו של הפילוסוף משה מנדלסון ומגדולי המלחינים במאה ה-19, הותיר אחריו שבעה לחנים לפרקי תהילים. אף שגדל והתחנך כנוצרי, ואף שהרבה לחבר יצירות בנושאים וסגנונות המזוהים עם אירופה הנוצרית, נחשבות מנגינותיו למזמורי התהילים ליצירות בעלות 'גוון יהודי', ובעיקר היצירה שלפנינו, עליה כתב חוקר המוזיקה ג'ורג' גרוב (עורכו ומייסדו של מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים): "דמו היהודי של מנדלסון מוכרח היה, בזו הפעם, לְפָעֵם בפראות לנוכח תמונה זו של נצחון אבותיו הכביר" (Dictionary of Music and Musicians מאת George Grove, לונדון, 1890, כרך שני, עמ' 304).
ג'וזף אלפרד נובלו (Joseph Alfred Novello, 1810-1896), בנו בכורו של המלחין ונגן העוגב וינסנט נובלו, היה מחשובי המו"לים ומדפיסי התווים במאה ה-19. תחת ידיו, הפכה ההוצאה שייסד אביו – נובלו ושות', לכוח מרכזי בעולם המוזיקה של אותן שנים, והראשונה להציע חוברות תווים במחירים מוזלים לרוכשים שאינם מנויים. עמד בקשרי מכתבים ארוכי שנים עם פליקס מנדלסון והדפיס תווים ליצירותיו.
[1] דף (גיליון מקופל לשניים) 33.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. קרעים קלים לאורך סימני הקיפול. כתמים קלים. כרוך בכריכה חדשה עם הטבעה מוזהבת על גבי השדרה ודפי בטנה מנייר איכותי. פגמים קלים בכריכה.
קטגוריה
כתבי יד, מסמכים ומכתבים – אישים – במוסיקה, מחקר, דת ומדע
קָטָלוֹג
![L'Assommoir מאת אמיל זולא. הוצאת C. Marpon et E. Flammarion, פריז, [1878]. צרפתית. המהדורה המאוירת הראשונה. עותק יחיד במינו;](https://files.kedem-auctions.com/files/Sale83a-public/95_1.JPG "מזכרת מפרשת דרייפוס – עותק של הרומן L'Assommoir מאת אמיל זולא, בו שובצ")
![L'Assommoir מאת אמיל זולא. הוצאת C. Marpon et E. Flammarion, פריז, [1878]. צרפתית. המהדורה המאוירת הראשונה. עותק יחיד במינו;](https://files.kedem-auctions.com/files/Sale83a-public/95_2.JPG "מזכרת מפרשת דרייפוס – עותק של הרומן L'Assommoir מאת אמיל זולא, בו שובצ")
![L'Assommoir מאת אמיל זולא. הוצאת C. Marpon et E. Flammarion, פריז, [1878]. צרפתית. המהדורה המאוירת הראשונה. עותק יחיד במינו;](https://files.kedem-auctions.com/files/Sale83a-public/95_3.JPG "מזכרת מפרשת דרייפוס – עותק של הרומן L'Assommoir מאת אמיל זולא, בו שובצ")
מכירה 83 - חלק א' - פריטים נדירים ומיוחדים
23.11.21
פתיחה: $1,200
הערכה: $5,000 - $8,000
נמכר ב: $3,750
כולל עמלת קונה
L'Assommoir מאת אמיל זולא. הוצאת C. Marpon et E. Flammarion, פריז, [1878]. צרפתית. המהדורה המאוירת הראשונה. עותק יחיד במינו; בתחילת הספר ובסופו הודבקו עשרות גזירי עיתון – ידיעות, כתבות וכותרות מן העיתונות הצרפתית במהלך פרשת דרייפוס: עותק מקורי של המאמר "אני מאשים" (דף השער של גיליון העיתון L'Aurore מיום 13 בינואר 1898) וידיעות על תבוסת זולא במשפט הדיבה, היעלמותו מפריז, מתן החנינה לאפלרד דרייפוס, העמדתם לדין של הקצינים שהותקפו במאמר "אני מאשים", ועוד.
הספר L'Assommoir היה הצלחתו הראשונה של הסופר הצרפתי אמיל זולא. הרומן – סיפור שקיעתם של זוג קשה-יום בני מעמד הפועלים – קצר הצלחה אדירה בצרפת וקנה למחברו שם כאחד הסופרים הגדולים בדורו. פחות משנתיים לאחר צאתו לאור, החליטה הוצאת C. Marpon et E. Flammarion להדפיס מהדורה מאוירת, מלווה עשרות עבודות מאת מיטב הציירים והמאיירים הצרפתים של התקופה – אוגוסט רנואר, André Gill, Georges Clairin ואחרים.
לפנינו עותק מן המהדורה המאוירת הראשונה, שהוכן, כנראה, בידי אחד ממעריציו של זולא במהלך פרשת דרייפוס. בפתח הספר, על גבי הכריכה הקדמית-פנימית, הודבק המאמר המקורי "אני מאשים" – J'Accuse...! (דף השער של גיליון העיתון L'Aurore מיום 13 בינואר 1898) – מכתב גלוי אל נשיא צרפת, בו מאשים זולא את ראשי הצבא, את משרד המלחמה ואת בית הדין הצבאי בעיוות דין. בעמודים הבאים מודבקות עשרות כותרות וידיעות מהעיתונות הצרפתית, המתעדות את הסערה שחולל המאמר, את גורלו של זולא בעקבות פרסומו ואת גלגולי הפרשה עד זיכויו של דרייפוס: • ידיעות על תבוסת זולא במשפט הדיבה נגד הלאומן הצרפתי Ernest Judet (נובמבר 1898). • ידיעה על סילוקו של זולא מלגיון הכבוד הצרפתי (ללא תאריך) • ידיעה קצרה: נציג מבית המשפט הגיע לביתו של זולא לגבות את הקנס ולא מצאו שם (נובמבר 1898). • אוסף כותרות וידיעות המבשרות על ביטול פסק הדין הראשון וההחלטה לקיום משפט חוזר. • פרסום גזר הדין של דרייפוס במשפט החוזר, ופרסום נוסח החנינה שהעניק נשיא צרפת אמיל לובה עשרה ימים לאחר מכן (ספטמבר 1899). • ידיעה על מעצר הגנרל ארמאן די פאטי דה קלאם – מהדמויות המגונות ביותר במאמר "אני מאשים". • ידיעה על ההחלטה בסנאט הצרפתי, להעביר את אפרו של זולא לפנתיאון (1905). • וכתבות נוספות.
הידיעות והכתבות מודבקות בתחילת הספר ובסופו (על גבי הכריכות הפנימיות, דפי הבטנה ודף הקדם שער), ומרביתן מתוארכות בשוליהן בכתב-יד. לצד הכתבות, מודבקים בספר כמה דפים בכתב-יד (צרפתית), ובהם כרוניקה מפורטת של התפתחות הפרשה, כתובה בצורת נקודות מפתח שלצדן תאריך הפרסום ושם העיתון. בסוף הספר נרשמו בכתב-יד תולדות חייו של זולא.
ספר: [1] דף, 466 עמ' (בהם 62 לוחות הדפס), 27 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים. פגמים קלים. כרוך בכריכה נאה עם שדרת עור וכיתוב מוזהב, בלויה מעט.
המאמר "אני מאשים": [1] דף (מתוך שניים שנדפסו בגיליון), 58 ס"מ בקירוב. כתמים. שוליים קצוצים, עם נזק קל להדפסה. מקופל. פגמים, קרעים קלים ונקבים בשוליים ולאורך סימני הקיפול (עם פגיעה קלה בהדפסה).
הספר L'Assommoir היה הצלחתו הראשונה של הסופר הצרפתי אמיל זולא. הרומן – סיפור שקיעתם של זוג קשה-יום בני מעמד הפועלים – קצר הצלחה אדירה בצרפת וקנה למחברו שם כאחד הסופרים הגדולים בדורו. פחות משנתיים לאחר צאתו לאור, החליטה הוצאת C. Marpon et E. Flammarion להדפיס מהדורה מאוירת, מלווה עשרות עבודות מאת מיטב הציירים והמאיירים הצרפתים של התקופה – אוגוסט רנואר, André Gill, Georges Clairin ואחרים.
לפנינו עותק מן המהדורה המאוירת הראשונה, שהוכן, כנראה, בידי אחד ממעריציו של זולא במהלך פרשת דרייפוס. בפתח הספר, על גבי הכריכה הקדמית-פנימית, הודבק המאמר המקורי "אני מאשים" – J'Accuse...! (דף השער של גיליון העיתון L'Aurore מיום 13 בינואר 1898) – מכתב גלוי אל נשיא צרפת, בו מאשים זולא את ראשי הצבא, את משרד המלחמה ואת בית הדין הצבאי בעיוות דין. בעמודים הבאים מודבקות עשרות כותרות וידיעות מהעיתונות הצרפתית, המתעדות את הסערה שחולל המאמר, את גורלו של זולא בעקבות פרסומו ואת גלגולי הפרשה עד זיכויו של דרייפוס: • ידיעות על תבוסת זולא במשפט הדיבה נגד הלאומן הצרפתי Ernest Judet (נובמבר 1898). • ידיעה על סילוקו של זולא מלגיון הכבוד הצרפתי (ללא תאריך) • ידיעה קצרה: נציג מבית המשפט הגיע לביתו של זולא לגבות את הקנס ולא מצאו שם (נובמבר 1898). • אוסף כותרות וידיעות המבשרות על ביטול פסק הדין הראשון וההחלטה לקיום משפט חוזר. • פרסום גזר הדין של דרייפוס במשפט החוזר, ופרסום נוסח החנינה שהעניק נשיא צרפת אמיל לובה עשרה ימים לאחר מכן (ספטמבר 1899). • ידיעה על מעצר הגנרל ארמאן די פאטי דה קלאם – מהדמויות המגונות ביותר במאמר "אני מאשים". • ידיעה על ההחלטה בסנאט הצרפתי, להעביר את אפרו של זולא לפנתיאון (1905). • וכתבות נוספות.
הידיעות והכתבות מודבקות בתחילת הספר ובסופו (על גבי הכריכות הפנימיות, דפי הבטנה ודף הקדם שער), ומרביתן מתוארכות בשוליהן בכתב-יד. לצד הכתבות, מודבקים בספר כמה דפים בכתב-יד (צרפתית), ובהם כרוניקה מפורטת של התפתחות הפרשה, כתובה בצורת נקודות מפתח שלצדן תאריך הפרסום ושם העיתון. בסוף הספר נרשמו בכתב-יד תולדות חייו של זולא.
ספר: [1] דף, 466 עמ' (בהם 62 לוחות הדפס), 27 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים. פגמים קלים. כרוך בכריכה נאה עם שדרת עור וכיתוב מוזהב, בלויה מעט.
המאמר "אני מאשים": [1] דף (מתוך שניים שנדפסו בגיליון), 58 ס"מ בקירוב. כתמים. שוליים קצוצים, עם נזק קל להדפסה. מקופל. פגמים, קרעים קלים ונקבים בשוליים ולאורך סימני הקיפול (עם פגיעה קלה בהדפסה).
קטגוריה
כתבי יד, מסמכים ומכתבים – אישים – במוסיקה, מחקר, דת ומדע
קָטָלוֹג
![מכתב בכתב-ידו ובחתימתו של אלברט איינשטיין, אל הפסנתרן ברונו אייזנר. פרינסטון, ארה"ב, 26 בספטמבר, 1936 [תרצ"ו]. גרמנ](https://files.kedem-auctions.com/files/Sale83a-public/96.jpg "מכתב בכתב-ידו ובחתימתו של אלברט איינשטיין – פרינסטון, ארה\"ב, 1936 – \"ש")
מכירה 83 - חלק א' - פריטים נדירים ומיוחדים
23.11.21
פתיחה: $10,000
הערכה: $15,000 - $20,000
נמכר ב: $68,750
כולל עמלת קונה
מכתב בכתב-ידו ובחתימתו של אלברט איינשטיין, אל הפסנתרן ברונו אייזנר. פרינסטון, ארה"ב, 26 בספטמבר, 1936 [תרצ"ו]. גרמנית.
המכתב שלפנינו נכתב בשנת 1936, כאשר התגורר איינשטיין בפרינסטון, ארצות הברית, שנים ספורות לאחר עליית הנאצים לשלטון והחלטתו שלא לשוב עוד לגרמניה. במכתבו משיא איינשטיין עצות לידידו, הפסנתרן היהודי-אוסטרי ברונו אייזנר, לגבי השתקעות בארה"ב והקשיים הצפויים למהגר יהודי נטול קשרים (אייזנר הגיע לארצות הברית זמן קצר לפני כן ושהה בביתו של ידיד אחר של איינשטיין, רופא העיניים מקס תלמאי בניו יורק).
בתחילת המכתב כותב איינשטיין לאייזנר: "אתה מתבסס לצערי על הנחת יסוד שגויה. א ני מאוד בודד כאן ואין לי קשר עם איש, ופחות מכל עם מוזיקאים כלשהם. הקצאת המשרות בבתי הספר לחלוטין אינה מאורגנת, כך שרק על בסיס קשרים אישיים ניתן לדעת על משרה שהתפנתה במקום כלשהו... שוררת כאן אנטישמיות עזה, במיוחד במעגלים האוניברסיטאיים (אך גם בתעשייה ובבנקאות). אמנם, היא לעולם אינה לובשת צורה של נאומים ומעשים ברוטליים, אך היא רוחשת ביתר שאת מתחת לפני השטח. אפשר לומר שהיא כאויב הנוכח בכל, כזה שלעולם אי-אפשר לראותו, וניתן רק לחוש בו". בתור דוגמא מספר איינשטיין על עוזרו שבלית ברירה, בהיעדר הזדמנויות, נאלץ לעזוב את ארצות הברית ולקבל משרה ברוסיה.
בהמשך המכתב מסייג איינשטיין את האזהרות לעיל. הוא מציין שאין זה בלתי-אפשרי למצוא משרה בארה"ב, "גם אם זו לא תימצא באחת מהערים הגדולות, לשם כולם מתנקזים", מעודד את אייזנר לקשור קשרים אישיים בחוגים המוזיקליים ולעשות מאמץ להצטרף לאיגוד מקצועי מתאים, ומייעץ לו לפנות בבקשת עזרה אל הפסנתרן והמלחין לאופולד גודובסקי (Leopold Godowsky, 1870-1938), גם הוא ידיד של איינשטיין.
בסוף המכתב כותב איינשטיין: "אני שמח שאתה מתגורר אצל אנשים כה טובים ויקרים, אני מכיר את מר תלמאי מילדות (הוא היה אז סטודנט)". בהיותו סטודנט לאופתלמולוגיה נהג מקס תלמאי (Max Talmey, 1869-1941; בנעוריו Max Talmud) לפקוד את בית משפחת איינשטיין במינכן לארוחות צהריים. לאות תודה על אירוחו לימד את אלברט בן ה-10 אלגברה ונתן לו ספרי מדע, ביניהם ספרים מסדרת המדע הפופולרי "Naturwissenschaftliche Volksbücher" ("ספרים עממיים על מדעי הטבע") מאת אהרון ברנשטיין, לה נודעה השפעה גדולה על התפתחותו האינטלקטואלית של איינשטיין.
לבסוף מוסר איינשטיין דרישת שלום מאשתו, אלזה איינשטיין, השוכבת על ערש דווי, ומעדכן: "היא סובלת מאוד. מרותקת למיטה, קשיי נשימה, סוכר....." (אלזה נפטרה כשלושה חודשים לאחר מכן).
אלברט איינשטיין (1879-1955), מן הפיזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה-20, אבי תורת היחסות וממניחי היסודות לתורת הקוונטים; חתן פרס נובל לפיזיקה. נולד בעיר אולם בדרום גרמניה, למד בשוויץ ושימש פרופסור באוניברסיטאות שונות, כולל אוניברסיטת פרידריך וילהלם (כיום אוניברסיטת הומבולדט) בברלין.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בשנת 1933, החלה מגמה לבודד את היהודים ולהוציאם ממעגל החיים הגרמני. בין החוקים האנטישמיים הראשונים היו חוקים אשר הרחיקו את היהודים ממשרות ציבוריות (ובהן משרות אוניברסיטאיות). הנאצים רדפו גם את הפיזיקאים היהודים, ובין היתר פסלו את תורת היחסות של איינשטיין כ"פיזיקה יהודית". בעת עלייתו של היטלר לשלטון היה איינשטיין במסע הרצאות מחוץ לגרמניה. לאור המצב בארצו, החליט לוותר על אזרחותו הגרמנית, ולאחר תקופה קצרה של נדודים, השתקע בארצות הברית, שם הוצעה לו משרה במכון למחקר מתקדם (Institute for Advanced Study) בפרינסטון, ניו-ג'רזי. איינשטיין נשאר בפרינסטון עד מותו ב-18 באפריל 1955.
ברונו אייזנר (Bruno Eisner, 1884-1978), פסנתרן יהודי יליד וינה. למד מוזיקה בווינה, הופיע בקונצרטים כפסנתרן מבצע ברחבי אירופה, ועסק בהוראה באקדמיות שונות למוזיקה בגרמניה. בשנים 1929 ו-1936 ערך קונצרטים בארץ ישראל. לאחר עליית הנאצים לשלטון היגר לארצות הברית (1936), בתמיכתו של איינשטיין, אותו הכיר לראשונה ב-1928. איינשטיין סיפק לאייזנר הצהרה כתובה (Affidavit) על מנת להקל עליו לקבל אשרת כניסה למדינה, אירגן לו חדר בביתו של מקס תלמאי בניו יורק, ואף שילם עבורו את שכר הדירה לחודש הראשון. המכתב שלפנינו נשלח ככל הנראה אל בית זה.
חרף התגברות האנטישמיות בארצות הברית באותה תקופה, בצל השפל הכלכלי הגדול – שהושפעה מעליית הנאציזם באירופה, מהתפשטות הדמגוגיה האנטי-יהודית על רקע דתי, ומתיאוריות קונספירציה שנקשרו ל"ניו דיל" – השתלב אייזנר במהרה בעולם המוזיקלי האמריקני. הוא טיפח קריירה מצליחה כנגן קונצרטים, וכפרופסור באוניברסיטאות ואקדמיות למוזיקה ברחבי המדינה, ונפטר בשיבה טובה בניו יורק.
[1] דף (כתוב משני צדדיו), 28 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים קלים. סימני קיפול וקמטים קלים. מספר קרעים זעירים בשוליים ונקבי תיוק (ללא פגיעה בטקסט).
מקור: כריסטיס, מכירה 9364, Printed Books and Manuscripts including Americana (ניו-יורק, 19.5.2000), פריט 204.
המכתב שלפנינו נכתב בשנת 1936, כאשר התגורר איינשטיין בפרינסטון, ארצות הברית, שנים ספורות לאחר עליית הנאצים לשלטון והחלטתו שלא לשוב עוד לגרמניה. במכתבו משיא איינשטיין עצות לידידו, הפסנתרן היהודי-אוסטרי ברונו אייזנר, לגבי השתקעות בארה"ב והקשיים הצפויים למהגר יהודי נטול קשרים (אייזנר הגיע לארצות הברית זמן קצר לפני כן ושהה בביתו של ידיד אחר של איינשטיין, רופא העיניים מקס תלמאי בניו יורק).
בתחילת המכתב כותב איינשטיין לאייזנר: "אתה מתבסס לצערי על הנחת יסוד שגויה. א ני מאוד בודד כאן ואין לי קשר עם איש, ופחות מכל עם מוזיקאים כלשהם. הקצאת המשרות בבתי הספר לחלוטין אינה מאורגנת, כך שרק על בסיס קשרים אישיים ניתן לדעת על משרה שהתפנתה במקום כלשהו... שוררת כאן אנטישמיות עזה, במיוחד במעגלים האוניברסיטאיים (אך גם בתעשייה ובבנקאות). אמנם, היא לעולם אינה לובשת צורה של נאומים ומעשים ברוטליים, אך היא רוחשת ביתר שאת מתחת לפני השטח. אפשר לומר שהיא כאויב הנוכח בכל, כזה שלעולם אי-אפשר לראותו, וניתן רק לחוש בו". בתור דוגמא מספר איינשטיין על עוזרו שבלית ברירה, בהיעדר הזדמנויות, נאלץ לעזוב את ארצות הברית ולקבל משרה ברוסיה.
בהמשך המכתב מסייג איינשטיין את האזהרות לעיל. הוא מציין שאין זה בלתי-אפשרי למצוא משרה בארה"ב, "גם אם זו לא תימצא באחת מהערים הגדולות, לשם כולם מתנקזים", מעודד את אייזנר לקשור קשרים אישיים בחוגים המוזיקליים ולעשות מאמץ להצטרף לאיגוד מקצועי מתאים, ומייעץ לו לפנות בבקשת עזרה אל הפסנתרן והמלחין לאופולד גודובסקי (Leopold Godowsky, 1870-1938), גם הוא ידיד של איינשטיין.
בסוף המכתב כותב איינשטיין: "אני שמח שאתה מתגורר אצל אנשים כה טובים ויקרים, אני מכיר את מר תלמאי מילדות (הוא היה אז סטודנט)". בהיותו סטודנט לאופתלמולוגיה נהג מקס תלמאי (Max Talmey, 1869-1941; בנעוריו Max Talmud) לפקוד את בית משפחת איינשטיין במינכן לארוחות צהריים. לאות תודה על אירוחו לימד את אלברט בן ה-10 אלגברה ונתן לו ספרי מדע, ביניהם ספרים מסדרת המדע הפופולרי "Naturwissenschaftliche Volksbücher" ("ספרים עממיים על מדעי הטבע") מאת אהרון ברנשטיין, לה נודעה השפעה גדולה על התפתחותו האינטלקטואלית של איינשטיין.
לבסוף מוסר איינשטיין דרישת שלום מאשתו, אלזה איינשטיין, השוכבת על ערש דווי, ומעדכן: "היא סובלת מאוד. מרותקת למיטה, קשיי נשימה, סוכר....." (אלזה נפטרה כשלושה חודשים לאחר מכן).
אלברט איינשטיין (1879-1955), מן הפיזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה-20, אבי תורת היחסות וממניחי היסודות לתורת הקוונטים; חתן פרס נובל לפיזיקה. נולד בעיר אולם בדרום גרמניה, למד בשוויץ ושימש פרופסור באוניברסיטאות שונות, כולל אוניברסיטת פרידריך וילהלם (כיום אוניברסיטת הומבולדט) בברלין.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בשנת 1933, החלה מגמה לבודד את היהודים ולהוציאם ממעגל החיים הגרמני. בין החוקים האנטישמיים הראשונים היו חוקים אשר הרחיקו את היהודים ממשרות ציבוריות (ובהן משרות אוניברסיטאיות). הנאצים רדפו גם את הפיזיקאים היהודים, ובין היתר פסלו את תורת היחסות של איינשטיין כ"פיזיקה יהודית". בעת עלייתו של היטלר לשלטון היה איינשטיין במסע הרצאות מחוץ לגרמניה. לאור המצב בארצו, החליט לוותר על אזרחותו הגרמנית, ולאחר תקופה קצרה של נדודים, השתקע בארצות הברית, שם הוצעה לו משרה במכון למחקר מתקדם (Institute for Advanced Study) בפרינסטון, ניו-ג'רזי. איינשטיין נשאר בפרינסטון עד מותו ב-18 באפריל 1955.
ברונו אייזנר (Bruno Eisner, 1884-1978), פסנתרן יהודי יליד וינה. למד מוזיקה בווינה, הופיע בקונצרטים כפסנתרן מבצע ברחבי אירופה, ועסק בהוראה באקדמיות שונות למוזיקה בגרמניה. בשנים 1929 ו-1936 ערך קונצרטים בארץ ישראל. לאחר עליית הנאצים לשלטון היגר לארצות הברית (1936), בתמיכתו של איינשטיין, אותו הכיר לראשונה ב-1928. איינשטיין סיפק לאייזנר הצהרה כתובה (Affidavit) על מנת להקל עליו לקבל אשרת כניסה למדינה, אירגן לו חדר בביתו של מקס תלמאי בניו יורק, ואף שילם עבורו את שכר הדירה לחודש הראשון. המכתב שלפנינו נשלח ככל הנראה אל בית זה.
חרף התגברות האנטישמיות בארצות הברית באותה תקופה, בצל השפל הכלכלי הגדול – שהושפעה מעליית הנאציזם באירופה, מהתפשטות הדמגוגיה האנטי-יהודית על רקע דתי, ומתיאוריות קונספירציה שנקשרו ל"ניו דיל" – השתלב אייזנר במהרה בעולם המוזיקלי האמריקני. הוא טיפח קריירה מצליחה כנגן קונצרטים, וכפרופסור באוניברסיטאות ואקדמיות למוזיקה ברחבי המדינה, ונפטר בשיבה טובה בניו יורק.
[1] דף (כתוב משני צדדיו), 28 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים קלים. סימני קיפול וקמטים קלים. מספר קרעים זעירים בשוליים ונקבי תיוק (ללא פגיעה בטקסט).
מקור: כריסטיס, מכירה 9364, Printed Books and Manuscripts including Americana (ניו-יורק, 19.5.2000), פריט 204.
קטגוריה
כתבי יד, מסמכים ומכתבים – אישים – במוסיקה, מחקר, דת ומדע
קָטָלוֹג
מכירה 83 - חלק א' - פריטים נדירים ומיוחדים
23.11.21
פתיחה: $1,000
הערכה: $2,000 - $3,000
נמכר ב: $2,750
כולל עמלת קונה
אוסף גדול של מכתבים, חוברות, ספרים, כרטיסים ופריטים נוספים של ההיסטוריון הבריטי-יהודי ססיל (בצלאל) רות. [אירופה, ארה"ב וישראל, שנות ה-30-70 של המאה העשרים בקירוב]. אנגלית (ומעט עברית, איטלקית, צרפתית וספרדית).
האוסף כולל:
• עשרה מכתבים מאת ססיל רות (כתובים ביד או מודפסים במכונת כתיבה, חתומים בחתימת-ידו) ומעל ל-60 מכתבים מאת אשתו איירין (מחציתם נשלחו לאחר פטירתו). המכתבים נשלחו אל ידידם האספן והחוקר עזרא גורודצקי בירושלים, ועוסקים ברובם בעניינים אישיים.
• מחזור תפילות ליום כיפור (ניו-יורק, 1939), חתום בחתימת ידו של ססיל רות (בעברית ובאנגלית).
• סידור לשבת ויום טוב (ניו-יורק, 1960), עם הקדשת העורך והמתרגם, הרב דוד די סולה פול (1885-1970), רב בית-הכנסת והקהילה הפורטוגזית "שארית ישראל" בניו-יורק.
• כמאה חוברות ותדפיסים מאת ססיל רות או בעריכתו, וכן עיתונים וכתבי עת הכוללים מאמרים פרי עטו, שעוסקים ברובם בהיסטוריה של העם היהודי, בהם: The Jew as a European (עם הקדשה חתומה); of Cecil Roth Handlist of Hebrew manuscripts... in the collection (1950); ארבעה גיליונות של "עתון האשה העבריה" (The Jewish woman's review), עם מאמרים פרי עטו (לונדון, 1950); "הגדת אוקספורד" (The Cecil Roth Oxford Haggadah. ניו-יורק, 1963); "הגדת יהודי סין" (ניו-יורק, 1967); "חוברת זכרון לקהילת פרנקפורט ע"נ מיין" (ירושלים, 1965); ועוד.
• תו ספר של ססיל רות ("מספרי בצלאל מן האדומים Ex Libris Cecil Roth"), בעיצוב האמן היהודי יליד גרמניה הרמן פכנבאך (Hermann Fechenbach). שבעה עותקים.
• תצלום של ססיל רות בחדרו באוניברסיטת אוקספורד, ממוסגר יחד עם כרטיס ביקור שלו, חתום בעברית ובאנגלית.
• מכתב מאת ססיל רות (מודפס; חתום ביד), בעניין אוסף כתובות, מגילות אסתר ופריטי יודאיקה אחרים שבבעלותו, נשלח אל רב בית הכנסת "בית צדק" (Beth Tzedec) בטורונטו, רבי סטוארט רוזנברג (Stuart Rosenberg, 1922-1990). ירושלים, יולי 1966.
• כרטיס ביקור של ססיל רות (רח' בלפור בירושלים).
• הזמנה לביתם של ססיל ואיירין רות בירושלים, לצפות בציור-דיוקן של ה"בעל שם מלונדון" (הרב והמקובל חיים שמואל יעקב פאלק, 1708-1782), מאת הצייר האנגלי John Singleton Copley. מודפסת בעברית ובאנגלית, עם הוספה בכתב-ידו של רות באנגלית.
• חוברת תפילה (A memorial service) לזכרו של ססיל רות, בהוצאת בית הכנסת של קהילות יוצאי ספרד ופרטוגל בוויס-מרקס (Bevis Marks) בלונדון (1970).
• ביוגרפיה של ססיל רות (Cecil Roth, Historian Without Tears: A Memoir), מאת איירין רות (ניו-יורק, 1982). עם הקדשה חתומה מאת איירין בדף השער.
• פתקים ופיסות נייר עם רישומים בכתב ידו של רות, מעטפות, כרטיסים, גזרי עיתונים, ופריטים רבים נוספים.
מצורפים: • תיק מסמכים שהיה שייך לססיל רות (עשוי עור, שמו מוטבע בשוליים, באותיות מוזהבות). • כ-30 מכתבים מאת עזרא גורודצקי, אל ססיל ואיירין רות. • פריטי נייר נוספים.
פרופסור ססיל (בצלאל) רות (1899-1970), מגדולי חוקרי ההיסטוריה היהודית והעורך הראשי של "אנציקלופדיה יודאיקה". נולד בלונדון וקיבל חינוך יהודי מסורתי. נישא לאיירין רוזלינד לבית דיוויס (Irene Rosalind Davis). למד באוניברסיטת אוקספורד, וסיים בה את עבודת הדוקטורט שלו בשנת 1924. כיהן כפרופסור למדעי היהדות באוניברסיטת אוקספורד בשנים 1939-1964, במהלכן פרסם מאות מאמרים ועשרות ספרים שתורגמו לשפות רבות. מחקריו עסקו בתולדות יהדות איטליה ויהדות אנגליה, בהיסטוריה היהודית בתקופת ימי הביניים ובראשית העת החדשה, באמנות, ביבליוגרפיה והיסטוריוסופיה יהודית. היה חבר ה"אגודה ההיסטורית המלכותית" וה"אגודה המלכותית לספרות". היה אספן יודאיקה נלהב ונודע באוסף האמנות העשיר שהיה ברשותו. בשנת 1964, לאחר פרישתו מאוניברסיטת אוקספורד, ולאחר שהוזמן לשמש כפרופסור אורח במחלקה להיסטוריה יהודית באוניברסיטת בר אילן, עלה רות לישראל והשתקע בירושלים (הזמנתו לאוניברסיטת בר אילן עוררה התנגדות בקרב גורמים דתיים שטענו כי פגע בכתביו במסורת ישראל). נפטר בשנת 1970 ובהלווייתו השתתפו ראשי המדינה, ובהם נשיא המדינה זלמן שזר, הראשון לציון הרב יצחק ניסים, ואחרים. אחיו הוא חיים יהודה (ליאון) רות (1896-1963), פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת מנצ'סטר.
כ-250 פריטים. גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב.
האוסף כולל:
• עשרה מכתבים מאת ססיל רות (כתובים ביד או מודפסים במכונת כתיבה, חתומים בחתימת-ידו) ומעל ל-60 מכתבים מאת אשתו איירין (מחציתם נשלחו לאחר פטירתו). המכתבים נשלחו אל ידידם האספן והחוקר עזרא גורודצקי בירושלים, ועוסקים ברובם בעניינים אישיים.
• מחזור תפילות ליום כיפור (ניו-יורק, 1939), חתום בחתימת ידו של ססיל רות (בעברית ובאנגלית).
• סידור לשבת ויום טוב (ניו-יורק, 1960), עם הקדשת העורך והמתרגם, הרב דוד די סולה פול (1885-1970), רב בית-הכנסת והקהילה הפורטוגזית "שארית ישראל" בניו-יורק.
• כמאה חוברות ותדפיסים מאת ססיל רות או בעריכתו, וכן עיתונים וכתבי עת הכוללים מאמרים פרי עטו, שעוסקים ברובם בהיסטוריה של העם היהודי, בהם: The Jew as a European (עם הקדשה חתומה); of Cecil Roth Handlist of Hebrew manuscripts... in the collection (1950); ארבעה גיליונות של "עתון האשה העבריה" (The Jewish woman's review), עם מאמרים פרי עטו (לונדון, 1950); "הגדת אוקספורד" (The Cecil Roth Oxford Haggadah. ניו-יורק, 1963); "הגדת יהודי סין" (ניו-יורק, 1967); "חוברת זכרון לקהילת פרנקפורט ע"נ מיין" (ירושלים, 1965); ועוד.
• תו ספר של ססיל רות ("מספרי בצלאל מן האדומים Ex Libris Cecil Roth"), בעיצוב האמן היהודי יליד גרמניה הרמן פכנבאך (Hermann Fechenbach). שבעה עותקים.
• תצלום של ססיל רות בחדרו באוניברסיטת אוקספורד, ממוסגר יחד עם כרטיס ביקור שלו, חתום בעברית ובאנגלית.
• מכתב מאת ססיל רות (מודפס; חתום ביד), בעניין אוסף כתובות, מגילות אסתר ופריטי יודאיקה אחרים שבבעלותו, נשלח אל רב בית הכנסת "בית צדק" (Beth Tzedec) בטורונטו, רבי סטוארט רוזנברג (Stuart Rosenberg, 1922-1990). ירושלים, יולי 1966.
• כרטיס ביקור של ססיל רות (רח' בלפור בירושלים).
• הזמנה לביתם של ססיל ואיירין רות בירושלים, לצפות בציור-דיוקן של ה"בעל שם מלונדון" (הרב והמקובל חיים שמואל יעקב פאלק, 1708-1782), מאת הצייר האנגלי John Singleton Copley. מודפסת בעברית ובאנגלית, עם הוספה בכתב-ידו של רות באנגלית.
• חוברת תפילה (A memorial service) לזכרו של ססיל רות, בהוצאת בית הכנסת של קהילות יוצאי ספרד ופרטוגל בוויס-מרקס (Bevis Marks) בלונדון (1970).
• ביוגרפיה של ססיל רות (Cecil Roth, Historian Without Tears: A Memoir), מאת איירין רות (ניו-יורק, 1982). עם הקדשה חתומה מאת איירין בדף השער.
• פתקים ופיסות נייר עם רישומים בכתב ידו של רות, מעטפות, כרטיסים, גזרי עיתונים, ופריטים רבים נוספים.
מצורפים: • תיק מסמכים שהיה שייך לססיל רות (עשוי עור, שמו מוטבע בשוליים, באותיות מוזהבות). • כ-30 מכתבים מאת עזרא גורודצקי, אל ססיל ואיירין רות. • פריטי נייר נוספים.
פרופסור ססיל (בצלאל) רות (1899-1970), מגדולי חוקרי ההיסטוריה היהודית והעורך הראשי של "אנציקלופדיה יודאיקה". נולד בלונדון וקיבל חינוך יהודי מסורתי. נישא לאיירין רוזלינד לבית דיוויס (Irene Rosalind Davis). למד באוניברסיטת אוקספורד, וסיים בה את עבודת הדוקטורט שלו בשנת 1924. כיהן כפרופסור למדעי היהדות באוניברסיטת אוקספורד בשנים 1939-1964, במהלכן פרסם מאות מאמרים ועשרות ספרים שתורגמו לשפות רבות. מחקריו עסקו בתולדות יהדות איטליה ויהדות אנגליה, בהיסטוריה היהודית בתקופת ימי הביניים ובראשית העת החדשה, באמנות, ביבליוגרפיה והיסטוריוסופיה יהודית. היה חבר ה"אגודה ההיסטורית המלכותית" וה"אגודה המלכותית לספרות". היה אספן יודאיקה נלהב ונודע באוסף האמנות העשיר שהיה ברשותו. בשנת 1964, לאחר פרישתו מאוניברסיטת אוקספורד, ולאחר שהוזמן לשמש כפרופסור אורח במחלקה להיסטוריה יהודית באוניברסיטת בר אילן, עלה רות לישראל והשתקע בירושלים (הזמנתו לאוניברסיטת בר אילן עוררה התנגדות בקרב גורמים דתיים שטענו כי פגע בכתביו במסורת ישראל). נפטר בשנת 1970 ובהלווייתו השתתפו ראשי המדינה, ובהם נשיא המדינה זלמן שזר, הראשון לציון הרב יצחק ניסים, ואחרים. אחיו הוא חיים יהודה (ליאון) רות (1896-1963), פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת מנצ'סטר.
כ-250 פריטים. גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב.
קטגוריה
כתבי יד, מסמכים ומכתבים – אישים – במוסיקה, מחקר, דת ומדע
קָטָלוֹג
מכירה 83 - חלק א' - פריטים נדירים ומיוחדים
23.11.21
פתיחה: $1,800
הערכה: $2,000 - $3,000
נמכר ב: $6,250
כולל עמלת קונה
אוסף מכתבים בכתב-יד, הספד על זלמן שוקן וטיוטת-סיפור ששלח ש"י עגנון לסופרים, עורכים ואנשי שם. שנות ה-30 עד שנות ה-60.
באוסף שלפנינו מכתבים בכתב-ידו של עגנון, ממוענים לבנימין תמוז, דוד ילין והרב קורט וילהלם; כתובים בלשונו הייחודית של עגנון, וכוללים, בין היתר, שורות שיר מחורזות לדוד ילין, דברי תלונה חריפים על גניבות ספרותיות ("כל אלה שקוראים את עצמם עגנון ואינם ממשפחתי"), בקשה לסיוע בהגהה ("הצילני מן השגיאות") ופניות בנושאים ספרותיים. לצדם, הספד על זלמן שוקן ששלח עגנון לעיתון "הארץ" (מודפס במכונת כתיבה וחתום בידי עגנון) וטיוטה לסיפור הילדים "סיפור נאה מסידור תפילתי" (מודפסת; נשלחה להגהה אל הסופר בנימין תמוז).
1. מכתב קצר בכתב ידו של עגנון, ממוען לדוד ילין. רובו מחורז וכתוב בכתב מרובע נאה: "להחכם המצוין במעלות ובמדות / בשירת שפת קדש ובתורת אל חי / אשר הביאני אל גן המשלים והחידות / ופריו מתוק לחכי עד בלי די / על כן אודה לשמו – עגנון ש"י. [שנות ה-30?]. [1] דף.
2. מכתב בכתב ידו ובחתימתו של עגנון, כתוב על נייר המכתבים הרשמי שלו; ממוען לרב הראשי של שטוקהולם, ד"ר קורט וילהלם (1900-1965). במכתב מספר עגנון שהסופר בנימין תמוז עתיד לבקר בשטוקהולם ומציע שבתמורה לדברים שיספר לו על ארץ ישראל, יהיה לו הרב "למורה דרך רוחני בשטוקהולם ובכל מלכות שוודיה". תש"י (1950). [1] דף. מצורפת המעטפה המקורית.
3-4. טיוטת סיפור הילדים "סיפור נאה מסידור תפילתי" פרי עטו של עגנון (ראה אור בשנות ה-30); מודפסת במכונת כתיבה, עם מחיקות, תיקונים והוספות בכתב-יד (ככל הנראה בכתב-ידו של בנימין תמוז).
מצורף מכתב מעגנון לבנימין תמוז (מודפס במכונת כתיבה וחתום בחתימת ידו של עגנון): "לא מצאתי את ידי בתוך האותיות הקטנות ובתוך השגיאות המרובות, על כן ישבתי וכתבתי את רוב הדברים במכונת כתיבה שאיני רגיל בזה, ואתה בטובך שבקי אתה בהגהות ורגיל אתה לסבול עולם של סופרים, קח לך קצת סבלנות לשם הגהת המאמר והצילני מן השגיאות". תשי"ה (1955). 10 דף + [1] דף.
5. מכתב בכתב ידו ובחתימתו של עגנון, ממוען לבנימין תמוז. המכתב עוסק בענייניים ספרותיים שונים. תשי"ח (1958). [1] דף. מצורפת המעטפה המקורית.
6. מכתב בכתב ידו ובחתימתו של עגנון: "דוקטור יקר, הנה לפניך סיפורי לגיליון של ראש השנה. סיפור זה כבר נדפס בהארץ לפני חצי דור... הכינותי את הסיפור הזה ל'מולד', אבל מפני שאין לי סיפור אחר מן המוכן שלחתי לך את זה. ואתה עשה כרצונך. לא אראה עצמי נעלב אם אתה או מר שוקן מחזירים לי את הסיפור..." (הנמען הוא כפי הנראה ד"ר יעקב הורוביץ, עורך מוסף הספרות של עיתון "הארץ"). תשי"ט (1959). [3] דף (נגזרו ממעטפות).
7-8. הספד שנשא עגנון על שלמה זלמן שוקן ("פרשת חייו מופת היא לכח של האדם הישראלי"), מודפס במכונת כתיבה (עם כמה תיקונים והנחיות לדפוס בכתב-יד), חתום בידי עגנון בעפרון.
ההספד נשלח לעיתון "הארץ"; מצורף המכתב ששלח עמו עגנון למו"ל ועורך העיתון, גרשום שוקן, בנו של שלמה זלמן (מודפס במכונת כתיבה וחתום בחתימת ידו של עגנון). תש"כ (1960). [3] דף + [1] דף.
9. מכתב בכתב ידו ובחתימתו של עגנון, ממוען לבנימין תמוז. תשכ"ב (1962). במכתבו מתלונן עגנון על גניבות ספרותיות מספרו "ימים נוראים": "קובץ אני על יד על יד מה שמושכים מתוך ספרי ימים נוראים ומאמצים את הדברים כאילו עבדו עפ"י מקורות שונים ומכנרים אותם בכנורם לפי צביונם...". בסוף המכתב כותב: "הארכיון שלי כבר מלא משל חכמים וסופרים ומשל ספרים שלמים כגון ספר המועדים וכיוצא בם. לא יאבה ה' סלוח להם... ולכל אלה שקוראים את עצמם עגנון ואינם ממשפחתי". [1] דף. מצורפת המעטפה המקורית.
10. מכתב בכתב ידו ובחתימתו של עגנון, ממוען לבנימין תמוז: "זה קרוב לשנה מבקש אני את כתבתה של מרגלית בניה [הסופרת Margaret Benaya]. אלף אנשים הבטיחו לי להמציא לי את כתבתה וכדרך אנשי זמננו אף אחד מהם לא קיים את הבטחתו. רוצה אני לכתוב לה על ספרה... כתוב אתה לה את דברי [...] הרי לא ניתן כתב ידי לקריאה". תשכ"ה (1964). [3] דף. מצורפת המעטפה המקורית.
גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב.
שלמה זלמן שוקן (1877-1959), מייסד הוצאת "שוקן" ומו"ל עיתון "הארץ", היה מהדמויות המשפיעות ביותר בעיצוב פני התרבות העברית בארץ ישראל. לאורך חייו פרש את חסותו על כמה מגדולי הרוח של התרבות העברית המתחדשת – בהם גרשום שלום ומרטין בובר, אולם האהוב עליו מכל בני טיפוחיו היה הסופר ש"י עגנון, ששוקן ליווה בכל צעדיו, דאג לרווחתו הכלכלית והוציא לאור את ספריו.
שוקן פעל ללא ליאות לפרסום שמו של עגנון ברחבי העולם, ועוד לפני מלחמת העולם השנייה הקים שדולה במטרה להציג את מועמדותו לפרס נובל לספרות. הרושם העז שהותיר הרומן "תמול שלשום" (1945) נתן רוח גבית למאמצים, ולאחר פרסומו הצליח שוקן לצרף לשדולה את הרב ד"ר מרדכי אהרנפרייז, רבה הראשי של שטוקהולם. איש מפתח נוסף בקמפיין למען עגנון היה הרב ד"ר קורט וילהלם, אף הוא מעובדי ספריית שוקן, שלאחר פטירתו של הרב אהרנפרייז נעשה לרב הראשי של שטוקהולם בעצמו. שוקן ביקש מווילהלם לרכז את החומר הדרוש ולתאם את כל הפעילויות ההכרחיות לקראת הגשת המועמדות, והלה הזמין את עגנון בשנת 1951 לביקור בשוודיה, פירסם את דבר הביקור בעיתונות, והפגיש את עגנון עם אנשי תרבות ועם ראשי הקהילה היהודית, בתקווה לבסס בשוודיה את ההכרה בגדולתו של עגנון. זאת לצד מאמציהם של שלמה זלמן שוקן (ומאוחר יותר גם של בנו, גרשום שוקן) בתרגום והפצת כתבי עגנון ברחבי העולם, בדגש על גרמניה, ארצות הברית ושוודיה.
המאמצים הרבים נשאו פרי רק כעבור שנים אחדות, עם זכייתו של עגנון בפרס (לצד המשוררת נלי זק"ש) בשנת 1966, לאחר פטירתם של קורט וילהלם ושלמה זלמן שוקן.
קטגוריה
כתבי יד, מסמכים ומכתבים – אישים – במוסיקה, מחקר, דת ומדע
קָטָלוֹג