ספר צרור המור, ביאור על התורה, על דרך הפשט ועל דרך הסוד (קבלה), מאת רבי אברהם סבע ממגורשי ספרד. ונציה, תשרי ש"ו [1545]. דפוס מארקו אנטוניו יושטיניאן. מהדורה שניה.
העותק של האדמו"ר הראשון מגור רבי יצחק מאיר אלטר בעל "חידושי הרי"מ". רישומים וחתימות נכדיו האדמו"ר מגור רבי אריה ליב אלטר בעל ה"שפת אמת" והאדמו"ר מפילץ רבי פנחס מנחם יוסטמן בעל ה"שפתי צדיק".
בדף המגן הקדמי, רישום בעלות בחתימת ה"שפתי צדיק": "חנני ד' מעזבון אדמו"ר זקני זצ"ל זי"ע הכ"מ, פנחס מנחם מענדיל במהרב"א מפה גור" [כיתוב זה נכתב כנראה בתוך השנה הראשונה לפטירתו של החידושי הרי"מ, בה רגילים לכתוב "הכ"מ" – הריני כפרת משכבו]. חותמתו מופיעה בראש הדף הראשון של פרשת בראשית: " פנחס מנחם בהרב"א יאסטמאן מגור" (חותמת זו מופיעה גם בסוף ספר שמות). בפינת הדף הראשון של בראשית, רישום בעלות נוסף בחתימת ה"שפת אמת": "חנני הש"י הק' ארי' ליב". רישומי בעלות, חתימות וחותמות של החסיד רבי אברהם אבא בומאץ' מלודז' [חתן ה"שפתי צדיק"], שקיבל את הספר מהאדמו"ר מגור [מה"שפת אמת", או מבנו ה"אמרי אמת"] בחליפין עם ספר אחר: "חנני הש"י בזה הס'[פר] היקר שקבלתי ממרן שי' לאיט"א בחליפין על ס'[פר] אחר, אברהם אבא באהמאץ פ"ק גור – מלאדז" [כפי הנראה קיבל ה"שפתי צדיק" את הספר בחלוקת ירושת סבם האדמו"ר רבי יצחק מאיר מגור, ואח"כ העבירו לגיסו רבי אריה ליב בעל ה"שפת אמת". לאחר כמה שנים קיבל חתנו רבי אברהם אבא בומאץ' את הספר בחזרה מהאדמו"ר מגור].
בדפים הראשונים, חתימות וחותמות נוספות (חלקן עתיקות), בהן חתימה וחותמות של רבי מרדכי מאטיל כ"ץ זילברשטיין מקאליש. בדף הריק שמול השער: רישום "קוויטל" של "ראובן ישראל בן חנה הלוי מקאליש", שכנראה העניק את הספר למורו ורבו בעל "חידושי הרי"מ". [רבי ראובן ישראל פרנקל מקאליש, בנו של החסיד הקוצקאי רבי שמואל פרנקל מקאליש, וחתנו של הנגיד רבי יהודה ליב קושמירק מקאליש].
בדף ז/1 הערה למדנית בכתב-יד. בגליונות הספר מספר תיקוני מילים, מכמה כותבים [התיקונים בדף לה/2 דומים לכתב ידו של ה"חידושי הרי"מ". ראה חומר מצורף להשוואה]. מחיקת צנזורה בסוף פרשת תזריע (דף צז/2). בדף השער חותמות צנזורה וחתימת צנזור בשולי הדף.
הגאון הקדוש רבי יצחק מאיר אלטר, האדמו"ר הראשון מגור בעל "חידושי הרי"מ" (תקנ"ט-תרכ"ו, אנצ' לחסידות, ב', עמ' תיג-תכג). מגדולי דורו בתורה וחסידות וממנהיגי יהדות פולין. בילדותו גדל בביתו של המגיד מקוז'ניץ והיה תלמידו הקרוב. בגיל י"ג עבר לבית חותנו בוורשא, שם למד אצל המהרא"ל צינץ והתפרסם בכל רחבי פולין כ"העילוי מוורשא". לאחר פטירת המגיד מקוז'ניץ עבר להסתופף בצל רבי שמחה בונם מפשיסחא והיה לאחד מחשובי תלמידיו. לאחר פטירת רבי שמחה בונם מפשיסחא קיבל את מרות חברו רבי מנחם מנדל מקוצק ובהשפעתו נטו רוב החסידים אחרי הרבי מקוצק. בשנת תרי"ט, נתמנה רבי יצחק מאיר כממלא מקומו של הרבי מקוצק ועבר לעיירה גור (גורא-קלווריה) הסמוכה, שם ביסס את החסידות וכיהן גם ברבנות העיר. במשך שבע שנות כהונתו גדלה חצרו ואלפים הפכו לחסידיו. חיבוריו בשו"ת, הלכה ואגדה נקראו בשם הכולל "חידושי הרי"מ" (=רבי יצחק מאיר), שהפך גם לכינויו.
הגאון הקדוש רבי יהודה אריה ליב אלתר מגור – בעל "שפת אמת" (תר"ז-תרס"ה, אנצ' לחסידות, ב', עמ' ח-טז), האדמו"ר השני בשושלת אדמו"רי חסידות גור. מגדולי אדמו"רי החסידות ומנהיגי היהדות בדורו. תחת הנהגתו הפכה חסידות גור לחסידות הגדולה והמשפיעה ביותר בפולין. בשנת תרכ"ו, בהיותו בן 19, נפטר סבו ה"חידושי הרי"מ", ועל פי צוואת סבו הוא נתמנה תחתיו לרב העיירה גור. החסידים ביקשו למנותו גם לאדמו"ר, אך הוא סירב בתוקף והצטרף לחסידי גור שקבלו את הנהגתו של רבי חנוך העניך הכהן מאלכסנדר (מתלמידי הרבי מקוצק), והיה נוסע אליו בכל שנה. הרבי מאלכסנדר, שהיה אז זקן מופלג, כיבד מאד את האברך הצעיר, היה מצפה לבואו ומושיבו בראש. בשנת תר"ל נפטר הרבי מאלכסנדר, ושוב חזרו החסידים ובקשו להכתירו כאדמו"ר. לאחר הפצרות הסכים לקבל על עצמו את התפקיד, אך סירב לשבת בראש השולחן, ומאז יושבים אדמו"רי גור באמצע השולחן ולא בראשו. עד מהרה הפך האדמו"ר רבי אריה ליב מגור לאישיות מרכזית בחיי היהדות בפולין. למרות שסירב בתחילה לשמש כאדמו"ר, נכנס לתפקידו בכל כובד האחריות, והשקיע את גאונותו וחכמתו העמוקה לגדל ולרומם את אלפי חסידיו, לייעץ ולעזור להם ברוחניות ובגשמיות. שמו הלך והתפרסם ומכל קצוות פולין והמדינות הסמוכות החלו לנהור אליו אלפים ורבבות. בתוך זמן קצר צמחה חסידות גור לשיא גדולתה, והיתה לחסידות הגדולה והמרכזית בפולין. כמאה אלף איש מכל רחבי רוסיה ופולין היו מגיעים אליו מדי שנה בשנה. בשנת 1899 נחנך קו רכבת מיוחד בין גור לוורשא, כדי לשמש את אלפי החסידים שזרמו לגור. קו זה כונה "הקו של הרבי", והוא עצמו השתתף במימון הקמת המסילה. מתורתו נדפסו ספריו "שפת אמת" על התורה, על הש"ס וענינים נוספים. הספר "שפת אמת" על התורה נודע בעמקותו ובמקוריותו, והפך לנכס צאן ברזל בין ספרי החסידות על התורה. הוא כנראה הספר החסידי הנפוץ ביותר שהתקבל בכל חוגי היהדות, גם בקהילות שאינן נמנות על הציבור החסידי, כגון בעולם הישיבות הליטאי וקהילות נוספות. גם חידושיו על הש"ס נודעו בייחודיותם ועמקותם והתקבלו בכל בתי המדרש.
האדמו"ר רבי פיניה'לה מפילץ – רבי פנחס מנחם יוסטמן (תר"ח-כסלו תרפ"א), גאון וקדוש, מגדולי החסידות, ממנהיגי היהדות החרדית בפולין וממייסדי "אגודת ישראל". בנו של רבי בנימין אליעזר חתן ה"חידושי הרי"מ", וחתן-דודו רבי אברהם מרדכי בן ה"חידושי הרי"מ". התגורר בעיירה גור והיה מגדולי החסידים של גיסו בעל ה"שפת אמת". לאחר פטירת ה"שפת אמת" רצו החסידים להכתירו לאדמו"ר, אך הוא סירב ועבר לכהן כרב בעיירה פילץ, [אחיינו ה"אמרי אמת" סירב לנהל "שולחנות" ולקבל "קוויטלאך" – כל זמן שדודו רבי פנחס יוסטמן התגורר בגור]. לאחר שעבר לפילץ נהרו אליו חסידים רבים וביקשו להכתירו לאדמו"ר. לאחר תחנונים רבים הסכים לקבל עליו אדמו"רות, אך הוא נשאר נאמן וכפוף להנהגתו של אחיינו האדמו"ר מגור בעל ה"אמרי אמת", ופעל עמו בצוותא בכל ענייני הציבור. מחיבוריו: "שפתי צדיק" על התורה, ועוד. חתנו הגדול היה רבי אברהם אבא בומאץ' מלודז'.
[2], ג-קסה דף. 29.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. דף השער מוכתם מאד, עם פגיעות בשולי הדף (מודבק על גבי נייר לשימור). פגיעות בשולי הדפים האחרונים (משוקמות בהדבקות נייר). חותמות ספריה. כריכת עור חדשה.

ספר שו"ת רבינו יצחק הלוי (אחיו ורבו של הט"ז), חלק ראשון. נייאי וויט (נויוויד, גרמניה), תצ"ו [1736]. מהדורה ראשונה.
העותק של רבי מאיר מרגליות בעל "מאיר נתיבים", תלמיד הבעל שם טוב ומה"ששים גבורים" שלו, אותו העניק לבנו רבי בצלאל מרגליות אב"ד אוסטרהא. בראש דף י/1 (עם שימוש באות י' של מספור העמוד), חתימה: " מא[י] ר", באותיות מרובעות, כפי הנראה בכתב-יד קדשו של ה"מאיר נתיבים". בדף השער הקדשה עצמית בכתב-ידו של רבי בצלאל מרגליות, המעיד כי קיבל את הספר מיד אביו בעל ה"מאיר נתיבים", בתוספת ייחוסם הקדוש עד לרבי ישעיה הלוי אב"ד דובנא, אחיהם של מחבר הספר שלפנינו ושל בעל הט"ז: " זה השו"ת ניתנו לי במתנה מכבוד אדוני אבי הגאון החסיד יחיד בדורו שלשלת יוחסין איש אלקים מוה' מאיר מרגליות, נ[כד] הגאון הגדול מוה' ישעי' זצללה"ה אב"ד דק' דובנא, אחיו של הגאון המחבר והגאון ט"ז זצללה"ה. כ"ד בנו הצעיר בצלאל מרגליות".
בדף ההסכמות שאחרי השער (בצדו הריק) רושם רבי בצלאל בכתב-ידו את סדר ייחוסו ביתר פירוט: " הצעיר בצלאל בהגאון בוצינא קדישא מו' מאיר נר"ו, בהגאון החסיד המובהק מוה' צבי הירש זצללה"ה מרגליות, חתן הגאון רבן של בני הגולה מאור הגולה שלשלת יוחסין מוה' מרדכי מארדוש זצולה"ה אויערבך מאשכנז, חתן הגאון הגדול מוה' צדוק שעברשינר פרנס הוועד דד"א [=דד' ארצות], חתן הגאון הגדול מוה' ישעיהו הלוי אב"ד דק' דובנא רבתי, אחיו של הגאון הגדול המפורסם מו' יצחק הלוי בה"מ [בעל המחבר] ספר שו"ת זה".
בחלקו העליון של אותו עמוד רישום נוסף בכתב-ידו של רבי בצלאל, קרוע וחסר בחלקו.
רבי מאיר מרגליות (ת"ס/תס"ח-תק"נ), מגדולי תלמידי רבינו ישראל בעל שם טוב, וממקורביו הראשונים, עוד מהימים בהם טרם נודע והתפרסם בעולם. כבר בשנת תצ"ז היה ממקורביו של הבעש"ט. מסופר שרבו הבעש"ט ביקש ממנו שיכתוב את שמו בסידור שנהג להתפלל בו – כדי שיוכל להזכירו בתפילותיו, וכך עשה רבי מאיר. חתימתו בסידור הבעש"ט השתמרה עד לימינו (קבוצת יעקב, ברדיטשוב תרנ"ו, דף נב/2; מבית הגנזים, ברוקלין תש"ע, עמ' רל). רבי מאיר מזכיר את רבו הבעש"ט בכמה מקומות בספריו בתארים "מורי" ו"ידידי". בספרו "סוד יכין ובועז" (אוסטרהא, תקנ"ד) הוא כותב על מדרגת לימוד תורה לשמה: "...כאשר הזהירו אותי לזה מורי הגדולים בתורה ובחסידות, ובראשם ידידי הרב החסיד מופת הדור מוהר"ר ישראל בעל שם טוב... ומילדותי מיום שנתחברתי בדביקות אהבה עם מורי ידידי הרב החסיד מו"ה ישראל בעל שם טוב... ידעתי נאמנה שזה היו הנהגותיו בקדושה ובטהרה, ברוב חסידות ופרישות וחכמתו, צדיק באמונתו יחיה, דמטמרין גליין ליה, כבוד ה' הסתר דבר". בספרו "מאיר נתיבים" (חלק ב', בסוף פרשת ויגש), הוא מביא סגולה מרבו לביטול הכעס: "שקבלתי ממורי שסגולה נפלאה לבטל הכעס, לומר הפסוק במה יזכה נער את ארחו לשמור כדבריך...". בנו רבי בצלאל, ממלא מקומו ברבנות אוסטרהא (ראה עליו להלן), כתב בהסכמתו לספר "שבחי הבעש"ט" (מהדורת ברדיטשוב תקע"ה): "...וכפי ששמעתי מפה קדוש אדוני אבי... שהוא היה מילדותו אחד ממחצדי חקלא חבורה קדישא מאילנא דחיי עם הבעש"ט ז"ל, ומרגלה בפומה דר' מאיר שהרבה לספר בשבחו...". האדמו"ר רבי יצחק אייזיק מקומרנא כותב בספרו "נתיב מצוותיך" (נתיב התורה, שביל א'): "מרן אלקי הרב ישראל בן אליעזר... נתנו לו ששים גבורים, נשמות צדיקים לשמרו, ואחד מהם היה הגאון מוהר"ר מאיר נתיבים".
רבי מאיר מרגליות היה מגדולי וחשובי הרבנים בדורו. בצעירותו כיהן ברבנות בערים יאזלוביץ והורודנקה. בשנת תקט"ו התמנה לאב"ד גליל לבוב. בשנת תקכ"ו התמנה מטעם מלך פולין לרב ראשי על אוקראינה וגליציה. בשנת תקל"ו קיבל כתב מינוי רשמי מאת מלך פולין, סטניסלאב אוגוסט פוינטובסקי (כתב הרבנות, באותיות מוזהבות, השתמר עד לימינו בארכיון דובנוב בניו-יורק). בשנת תקל"ז התמנה, בנוסף לרבנות גליל לבוב, לאב"ד אוסטרהא וגלילותיה. רוב ימיו היה רבי מאיר מחכמי הקלויז המפורסם בברודי. הוא היה מיודד בקשרי עבותות אהבה עם חכמי הקלויז ומרבה להביא בספרו מדבריהם.
רבי מאיר כתב מספר חיבורים חשובים בנגלה ובנסתר, בהלכה ובדרוש. סדרת ספריו נקראה בשם כולל "אור עולם", והיא כוללת את ספריו בהלכה, דרוש, קבלה ורמז: ספרו החשוב והנודע שו"ת "מאיר נתיבים", שני חלקים (פולנאה תקנ"א), "סוד יכין ובועז" (אוסטרהא תקנ"ד), "הדרך הטוב והישר" (פולנאה תקנ"ה) ו"כתנות אור" (ברדיטשוב תקע"ו).
בנו רבי בצלאל מרגליות (נפטר תקפ"א), כיהן בתחילה כאב"ד זוויהל. לאחר פטירת אביו בתק"נ מילא את מקומו ברבנות אוסטרהא עד לפטירתו (למעלה משלושים שנה). נודע כגאון ומקובל, חסיד ועניו. בשנות רבנותו נדפסו ממנו עשרות הסכמות. רבי בצלאל היה "סופר ומליץ בעל לשון צח ומשורר בחרוזים, והרבה מהסכמותיו כתב בדרך שיר" (מזכרת לגדולי אוסטרהא, עמ' 271). כתב חיבור בשם "כתר שבת" (לא נדפס). רבי בצלאל היה קשור מאד אל הרה"ק רבי זושא מאניפולי, ובכל פעם שהיה רבי זושא מגיע לאוסטרהא, היה מתאכסן בביתו של רבי בצלאל.
כתב הייחוס שלפנינו נדפס וצולם בקובץ "כרם שלמה", אייר-סיון תשמ"ט, עמ' מד-מה.
[2], לא דף. חסרים שני דפים אחרונים. 30.5 ס"מ. מצב בינוני. כתמים ובלאי. סימני עש וקרעים בדף השער ובדפים נוספים, עם פגיעה בטקסט.
וריאנט: ההסכמות שבגב דף השער לא מופיעות בחלק מהעותקים. בחלק מהעותקים הודבק דף עם ההסכמות בגב דף השער.
הספר כרוך עם:
ספר תורת חיים, חידושים על מסכתות בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, עירובין, סנהדרין, שבועות, פסחים, עבודה זרה וחולין, מאת רבי אברהם חיים שור. פרנקפורט דאודר, [תצ"ד 1734].
[1], קג, קה-קמח דף. דף שער מאוייר. מצב בינוני. כתמים ובלאי. סימני עש. קרעים בדף השער, עם פגיעה באיורים. קרעים בדפים נוספים, עם פגיעה בטקסט.
2 ספרים בכרך אחד. כריכת עור חדשה.

כתב יד שומרוני, חמישה חומשי תורה (מִצְחָף). שכם, [המאה ה-19].
כתב-יד נאה במיוחד, על נייר איכותי, עם שוליים רחבים. המעתיק: הכהן שלמה בן עמרם בן שלמה בן טביה הלוי ("ממשפחת קהת"). קולופון בסוף כל אחד מספרי החומש.
כרך זה מקורו באוסף החכם יצחק בנימין יחזקאל יהודה (1863-1941), מחנך, מתרגם, מוכר ספרים ומזרחן, שעסק בחקר תולדות עם ישראל והתרבות הערבית. בראשית המאה ה-20 חי חכם יהודה בדרמשטאט שבגרמניה וסחר בספרים ובכתבי יד בעברית ובלשונות המזרח. בשנת 1906 התיישב בקהיר ופתח בקרבת מסגד אל-אזהר חנות לספרים ולכתבי יד מהספרות הערבית הקלאסית והדתית. שמו כמלומד בספרות הערבית יצא למרחוק והוא שימש כמדריך וכעוזר לחכמי המוסלמים ולמזרחנים ששהו בקהיר. חכם יהודה חיבר מספר ספרים, בהם "הכותל המערבי" (ירושלים, תרפ"ט), "משלי ערב" (שלושה חלקים, ירושלים, תרצ"ב-תש"ן), וספרים נוספים. מלבד עברית וערבית, שלט חכם יהודה גם בשפות לאדינו, יידיש, גרמנית, טורקית, פרסית, אנגלית וצרפתית. חתנו, פרופ' יוסף יואל ריבלין, העיד עליו שהיה "בקי עד להפליא בכל ספרות ערב ואחד החוקרים היותר גדולים מבין היהודים".
בפתח הכרך שלפנינו חותמת-דיו של חנות הספרים של חכם יהודה בקהיר, וכן חתימתו (מירושלים). בסופו, כרך חכם יהודה דף בכתב-ידו, בו מובאים מספר פסוקים, ולפניהם הערה מעניינת וייחודית, על מנהג יהודי ספרד (ובעקבותיהם הרש"ש) לומר פסוקים אלה כשמוציאים שלושה ספרי תורה: "מנהג ק"ק סאראגוסטא מימי קדם ע"פ רבותינו קדמונים ז"ל לומר הפסוקים האלה כשמוציאים שלשה ספרי תורה בשבת או ביו"ט; אחריהם החרה החזיק כמנהגם זה הרב החסיד הרש"ש ז"ל". לפני דף זה כרוכים חמישה דפי-תפילה (מודפסים) מתוך סידורים. מספר הערות בכתב ידו (בעפרון) של חכם יהודה מופיעות בשולי פרק א' מספר בראשית.
[428] עמ'. 15.5 ס"מ. מצב טוב. קמטים וכתמים, בעיקר בדפים הראשונים והאחרונים ובדפי הבטנה. מעט כתמים בשולי הדפים. כריכת עור מקורית ואופיינית בצבע אדום כהה, עם עיטורים מוטבעים וסוגר עור, פגומה מעט בשוליה, עם קרעים בשדרה.
נדיר.
מקור: אוסף יצחק בנימין יהודה.

זכרון דברים (Memorandum), המעביר את זכויות היוצרים לאחת מיצירותיו של פליקס מנדלסון – לחן למזמור תהילים קי"ד (בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם) לידי מו"ל המוזיקה ג'וזף אלפרד נובלו. חתום בחתימת-ידו של פליקס מנדלסון. לונדון, 29 בספטמבר 1840. אנגלית.
טופס רשמי, מודפס וממולא בכתב-יד, המצהיר שפליקס מנדלסון קיבל מהמו"ל ג'וזף אלפרד נובלו חמש עשרה 'גינאות' (מטבע זהב שהוצא מהמחזור בראשית המאה ה-19, ונותר בשימוש ברכישות 'אריסטוקרטיות': אמנות, חפצי ערך, סוסים, אדמות) – עבור זכויות היוצרים למנגינה שחיבר מנדלסון למזמור קי"ד בספר תהילים. חתום בשוליים התחתונים: Felix Mendelssohn Bartholdy.
המלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי (1809-1847), נכדו של הפילוסוף משה מנדלסון ומגדולי המלחינים במאה ה-19, הותיר אחריו שבעה לחנים לפרקי תהילים. אף שגדל והתחנך כנוצרי, ואף שהרבה לחבר יצירות בנושאים וסגנונות המזוהים עם אירופה הנוצרית, נחשבות מנגינותיו למזמורי התהילים ליצירות בעלות 'גוון יהודי', ובעיקר היצירה שלפנינו, עליה כתב חוקר המוזיקה ג'ורג' גרוב (עורכו ומייסדו של מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים): "דמו היהודי של מנדלסון מוכרח היה, בזו הפעם, לְפָעֵם בפראות לנוכח תמונה זו של נצחון אבותיו הכביר" (Dictionary of Music and Musicians מאת George Grove, לונדון, 1890, כרך שני, עמ' 304).
ג'וזף אלפרד נובלו (Joseph Alfred Novello, 1810-1896), בנו בכורו של המלחין ונגן העוגב וינסנט נובלו, היה מחשובי המו"לים ומדפיסי התווים במאה ה-19. תחת ידיו, הפכה ההוצאה שייסד אביו – נובלו ושות', לכוח מרכזי בעולם המוזיקה של אותן שנים, והראשונה להציע חוברות תווים במחירים מוזלים לרוכשים שאינם מנויים. עמד בקשרי מכתבים ארוכי שנים עם פליקס מנדלסון והדפיס תווים ליצירותיו.
[1] דף (גיליון מקופל לשניים) 33.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. קרעים קלים לאורך סימני הקיפול. כתמים קלים. כרוך בכריכה חדשה עם הטבעה מוזהבת על גבי השדרה ודפי בטנה מנייר איכותי. פגמים קלים בכריכה.

מכתב בכתב-ידו ובחתימתו של אלברט איינשטיין, אל הפסנתרן ברונו אייזנר. פרינסטון, ארה"ב, 26 בספטמבר, 1936 [תרצ"ו]. גרמנית.
המכתב שלפנינו נכתב בשנת 1936, כאשר התגורר איינשטיין בפרינסטון, ארצות הברית, שנים ספורות לאחר עליית הנאצים לשלטון והחלטתו שלא לשוב עוד לגרמניה. במכתבו משיא איינשטיין עצות לידידו, הפסנתרן היהודי-אוסטרי ברונו אייזנר, לגבי השתקעות בארה"ב והקשיים הצפויים למהגר יהודי נטול קשרים (אייזנר הגיע לארצות הברית זמן קצר לפני כן ושהה בביתו של ידיד אחר של איינשטיין, רופא העיניים מקס תלמאי בניו יורק).
בתחילת המכתב כותב איינשטיין לאייזנר: "אתה מתבסס לצערי על הנחת יסוד שגויה. א ני מאוד בודד כאן ואין לי קשר עם איש, ופחות מכל עם מוזיקאים כלשהם. הקצאת המשרות בבתי הספר לחלוטין אינה מאורגנת, כך שרק על בסיס קשרים אישיים ניתן לדעת על משרה שהתפנתה במקום כלשהו... שוררת כאן אנטישמיות עזה, במיוחד במעגלים האוניברסיטאיים (אך גם בתעשייה ובבנקאות). אמנם, היא לעולם אינה לובשת צורה של נאומים ומעשים ברוטליים, אך היא רוחשת ביתר שאת מתחת לפני השטח. אפשר לומר שהיא כאויב הנוכח בכל, כזה שלעולם אי-אפשר לראותו, וניתן רק לחוש בו". בתור דוגמא מספר איינשטיין על עוזרו שבלית ברירה, בהיעדר הזדמנויות, נאלץ לעזוב את ארצות הברית ולקבל משרה ברוסיה.
בהמשך המכתב מסייג איינשטיין את האזהרות לעיל. הוא מציין שאין זה בלתי-אפשרי למצוא משרה בארה"ב, "גם אם זו לא תימצא באחת מהערים הגדולות, לשם כולם מתנקזים", מעודד את אייזנר לקשור קשרים אישיים בחוגים המוזיקליים ולעשות מאמץ להצטרף לאיגוד מקצועי מתאים, ומייעץ לו לפנות בבקשת עזרה אל הפסנתרן והמלחין לאופולד גודובסקי (Leopold Godowsky, 1870-1938), גם הוא ידיד של איינשטיין.
בסוף המכתב כותב איינשטיין: "אני שמח שאתה מתגורר אצל אנשים כה טובים ויקרים, אני מכיר את מר תלמאי מילדות (הוא היה אז סטודנט)". בהיותו סטודנט לאופתלמולוגיה נהג מקס תלמאי (Max Talmey, 1869-1941; בנעוריו Max Talmud) לפקוד את בית משפחת איינשטיין במינכן לארוחות צהריים. לאות תודה על אירוחו לימד את אלברט בן ה-10 אלגברה ונתן לו ספרי מדע, ביניהם ספרים מסדרת המדע הפופולרי "Naturwissenschaftliche Volksbücher" ("ספרים עממיים על מדעי הטבע") מאת אהרון ברנשטיין, לה נודעה השפעה גדולה על התפתחותו האינטלקטואלית של איינשטיין.
לבסוף מוסר איינשטיין דרישת שלום מאשתו, אלזה איינשטיין, השוכבת על ערש דווי, ומעדכן: "היא סובלת מאוד. מרותקת למיטה, קשיי נשימה, סוכר....." (אלזה נפטרה כשלושה חודשים לאחר מכן).
אלברט איינשטיין (1879-1955), מן הפיזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה-20, אבי תורת היחסות וממניחי היסודות לתורת הקוונטים; חתן פרס נובל לפיזיקה. נולד בעיר אולם בדרום גרמניה, למד בשוויץ ושימש פרופסור באוניברסיטאות שונות, כולל אוניברסיטת פרידריך וילהלם (כיום אוניברסיטת הומבולדט) בברלין.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, בשנת 1933, החלה מגמה לבודד את היהודים ולהוציאם ממעגל החיים הגרמני. בין החוקים האנטישמיים הראשונים היו חוקים אשר הרחיקו את היהודים ממשרות ציבוריות (ובהן משרות אוניברסיטאיות). הנאצים רדפו גם את הפיזיקאים היהודים, ובין היתר פסלו את תורת היחסות של איינשטיין כ"פיזיקה יהודית". בעת עלייתו של היטלר לשלטון היה איינשטיין במסע הרצאות מחוץ לגרמניה. לאור המצב בארצו, החליט לוותר על אזרחותו הגרמנית, ולאחר תקופה קצרה של נדודים, השתקע בארצות הברית, שם הוצעה לו משרה במכון למחקר מתקדם (Institute for Advanced Study) בפרינסטון, ניו-ג'רזי. איינשטיין נשאר בפרינסטון עד מותו ב-18 באפריל 1955.
ברונו אייזנר (Bruno Eisner, 1884-1978), פסנתרן יהודי יליד וינה. למד מוזיקה בווינה, הופיע בקונצרטים כפסנתרן מבצע ברחבי אירופה, ועסק בהוראה באקדמיות שונות למוזיקה בגרמניה. בשנים 1929 ו-1936 ערך קונצרטים בארץ ישראל. לאחר עליית הנאצים לשלטון היגר לארצות הברית (1936), בתמיכתו של איינשטיין, אותו הכיר לראשונה ב-1928. איינשטיין סיפק לאייזנר הצהרה כתובה (Affidavit) על מנת להקל עליו לקבל אשרת כניסה למדינה, אירגן לו חדר בביתו של מקס תלמאי בניו יורק, ואף שילם עבורו את שכר הדירה לחודש הראשון. המכתב שלפנינו נשלח ככל הנראה אל בית זה.
חרף התגברות האנטישמיות בארצות הברית באותה תקופה, בצל השפל הכלכלי הגדול – שהושפעה מעליית הנאציזם באירופה, מהתפשטות הדמגוגיה האנטי-יהודית על רקע דתי, ומתיאוריות קונספירציה שנקשרו ל"ניו דיל" – השתלב אייזנר במהרה בעולם המוזיקלי האמריקני. הוא טיפח קריירה מצליחה כנגן קונצרטים, וכפרופסור באוניברסיטאות ואקדמיות למוזיקה ברחבי המדינה, ונפטר בשיבה טובה בניו יורק.
[1] דף (כתוב משני צדדיו), 28 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים קלים. סימני קיפול וקמטים קלים. מספר קרעים זעירים בשוליים ונקבי תיוק (ללא פגיעה בטקסט).
מקור: כריסטיס, מכירה 9364, Printed Books and Manuscripts including Americana (ניו-יורק, 19.5.2000), פריט 204.