מכתב בן ארבעה עמודים, חתום בחתימת-ידו של היינריך היינה, אל הסופר והמשורר יוסף להמן. פריז, 5 באוקטובר 1854. גרמנית.

מכתב ארוך שהכתיב היינריך היינה למזכירו ממיטת חוליו, כשנתיים לפני פטירתו; בשולי העמוד האחרון מופיעה חתימה בכתב-יד נוקשה – חתימת-ידו של היינה בתקופת מחלתו.

במכתב התייחסות ארוכה, מהאחרונות שהעלה היינה על הכתב, ליהדותו ולעם היהודי – אשר נוסחה בשעה שהתלבט אם לפרסם את כתביו בידי מו"ל יהודי או נוצרי:

"אני מפרסם את עבודתי בשפה הצרפתית אצל 'האחים מישל לוי' [Michel Lévy Frères ], שעליהם קבלתי המלצות בתור מוציאים לאור. היתה לי הבחירה בינם ובין מו"ל נוסף, לפנים 'Bonnetier' - יצרן מצנפות לילה מכותנה; העדפתי לבחור בהם, אולי דווקא משום שהנם בני שבט 'לוי'.

"אני מאמין שהאדון לוי הנו אדם ישר לא פחות, שהוא ראוי לאמוני ושאני, גם תוך לקיחת סיכון, מוכרח להתעלם מן הדעות הקדומות אודות היהודים. אני מאמין שכאשר ניתנת להם הזדמנות להרוויח כסף הם מוקירים על כך תודה, והם נצלניים פחות מעמיתיהם הנוצרים. דעותיהם של היהודים משובשות, אולם לא מצפונם. ציביליזציה מפוארת זו של הלב נשמרה מכוח מסורת לא-נשברת בת אלפיים שנים. אני מאמין שנחלו את תרבות אירופה בזריזות כזו, משום שלא היה להם דבר ללמוד ממנה בתחום הרגש... אבל אתה יודע כל זאת טוב ממני, ולכל היותר יוכלו דברי להציע רמז להבין את כוונתי ב'ווידויים' שלי [יצירתו האוטוביוגרפית של היינה, שראתה אור אותה השנה וכללה מספר התייחסויות ליהדותו ]".

כמו כן, מספר היינה במכתב על געגועיו לגרמניה והבידוד בו הוא שרוי ("למעט שני המזכירים שלי -שהנם הגונים מכדי להטריח את עצמם ברכילות גרמנית- אין אני רואה גם גרמני אחד... אשתי השליכה את כל הגרמנים מביתי, חלקם - במובנה הפשוט של מילה זו"), מתלוצץ על חשבון המו"ל של ספריו בגרמניה יוליוס קמפה ("אם אתן לקמפה את ההוראה לשלוח [את הספר] אליך, כנראה תקבלו בד-בבד עם בוא המשיח, שעושה את דרכו – על פי המסורת הקדומה – על חמור ולא ברכבת"), ואף מתייחס לאדם המחבל בעסקיו, ומייחל, כמדומה, לפטירתו ("אדון פרידלנד... באמת הצליח להניא את גוסטאב אחי מלשקוד על ענייני באמצעות השקרים הערמומיים ביותר; הוא משער השערות שונות לגבי מחלתי, שביום מן הימים וודאי תשים קץ לספקותיו. אבל הוא טועה").

סופו של המכתב נוסח, כנראה, תחת השפעת סם האופיום, כאשר היה היינה שרוי באי-בהירות כלשהי: "אני מבין רק בקושי מה אני מכתיב כעת, כל כך רדום עושה אותי האופיום, ואני חותם בתודה נוספת על טוב ליבך, ובאיחולים הלבביים ביותר, היינריך היינה".

נמענו של המכתב, המשורר והעיתונאי יוסף להמן (Joseph Lehmann; 1801-1873), היה חברו הקרוב של היינה מימיו בברלין, וחברו הוותיק ביותר בסוף ימיו. כעורך ומגיה, היה להמן מעורב בפרסום יצירותיו המוקדמות של היינה, והיה הראשון שחיבר הערות שוליים לשיריו. היינה הקדיש לו אחדות מיצירותיו.

בית ההוצאה "האחים מישל לוי" (Michel Lévy frères) נוסד בפריז בשנת 1836 בידי היהודי מישל לוי (1821-1875), שהיה אז בן 14 בלבד. במחצית השנייה של המאה ה-19 נעשה לאחד מחשובי המוציאים לאור בצרפת, והיה אחראי על הדפסת יצירותיהם של גדולי הסופרים הצרפתים של התקופה: אלכסנדר דיומא, אונורה דה בלזאק, ויקטור הוגו, גוסטב פלובר ואחרים. מהדורה צרפתית של כל-כתבי היינריך היינה ראתה אור בבית ההוצאה בשנים 1855-1885, בתריסר כרכים (תחת השם: Oeuvres complètes de Henri Heine).

[4] עמ' (גליון מקופל לשניים). מצב טוב. סימני קיפול. כתמים וקמטים קלים. מספר נקבים קטנים וקרעים בשוליים, משוקמים. חריכת דיו קטנה בדף השני.

שאלת חזרתו של היינה ליהדות בסוף ימיו

בשמונה השנים האחרונות לחייו חלה הסופר והמשורר היינריך היינה במחלה חשוכת-מרפא, שגרמה לו לשיתוק חלקי וריתקה אותו למיטתו. עוויתות וכאבי ראש עזים תקפו אותו וראייתו נפגעה קשות. המגבלות הפיזיות ניתקו אותו מחיי-חברה והגבילו את יכולת הדיבור והכתיבה שלו. את משכבו בשנים אלו כינה בשם "קבר המזרן" ואת מצבו: "מוות ללא זכויות היתר של המתים". חרף מחלתו הקשה, נותר מוחו צלול להפליא וכושר יצירתו לא דעך. על ערש דווי הוא המשיך לעבוד ולפרסם כמה מיצירותיו החשובות ביותר. בתקופה זו הסתמך כמעט לחלוטין על אשתו ועל מזכירו והכתיב להם את שיריו ומכתביו ממיטת חוליו.

לאורך חייו היה יחסו של היינה אל היהדות מורכב ורווי סתירות: הוא נולד כיהודי והתחנך בצעירותו בבית ספר יהודי-דתי, בגיל 27 המיר את דתו לנצרות מטעמי נוחות וביטחון כלכלי וחברתי, וראה במעשה "כרטיס כניסה לתרבות האירופית". עם זאת, מעולם לא התכחש למוצאו וברבות מיצירותיו באה לידי ביטוי גישתו רבת-הפנים והמורכבת כלפי היהדות וגורלם הטראגי של היהודים, אשר הזדהות ואירוניה משמשות בה בערבוביה.

ימיו האחרונים עמדו בסימן של התקרבות לדת, ובצוואתו משנת 1851 אף הצהיר על אמונה באל אישי. בפני אחד מידידיו התבטא: "מעולם לא התכחשתי ליהדותי, שאליה לא שבתי, מהטעם הפשוט שמעולם לא עזבתיה". יחס זה ניכר גם ביצירותיו המאוחרות, המתמודדות עם שאלות של זהות, דת, חופש וסובלנות. בכתביו האחרונים, ובמיוחד בחיבורו "וידויים" (Geständnisse) – הופיעו מספר התבטאויות ורמיזות שמצביעות, לכאורה, על התקרבות מחודשת ליהדותו. שאלת אמונתו של היינה בשעת פטירתו נתונה במחלוקת פרשנית עד ימינו.