דגל ישראל, שהורד מתורן אניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז" / "אקסודוס". הדגל שלפנינו הורד מתורן ה"אקסודוס" בשעה שעגנה בנמל חיפה, ב-18 ביולי 1947, בידי מייק (מייקל) וייס (Mike Weiss), מתנדב מאנשי המח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) האמריקניים, אשר שימש כנגר על האנייה (boatswain-carpenter). וייס השתייך לקבוצת המתנדבים שגויסו לשמש כצוות האנייה מיד לאחר שנרכשה בארה"ב, בשעה שעוד נקראה בשם "פרזידנט וורפילד" (President Warfield). הצוות, אשר גויס בארצות-הברית, היה מורכב ברובו ממתנדבים יהודים-אמריקנים. לאחר שהורד מהאנייה בחיפה, גורש וייס, יחד עם אנשי צוות נוספים, למחנה המעצר בעתלית, ולאחר שחרורו מהמחנה חזר לארה"ב (שמו של וייס מופיע ברשימות אנשי הצוות של ה"אקסודוס" וכן ברשימות האסורים במחנה המעצר בעתלית). במהלך השנים התגורר וייס בפילדלפיה, ובאין לו ילדים, מסר את הדגל בשנת 1977 לידידו, הרב הלל קולדצקי מירושלים. וייס הוסיף מספר רישומים בשולי הדגל, המעידים על גלגוליו: "C/B. Mike Weiss", "S.S. Exodus 4-10-46" [כנראה, התאריך מציין את מועד גיוסו של וייס למח"ל], "Form[er]ly S.S. Pres- Warfield" ו-"13 Camp Atlit". בסרטון של חברת החדשות הבריטית "British Pathé" המתעד את ה"אקסודוס" בנמל חיפה נראה וייס כשהוא מטפס על תורן האנייה ומוריד את דגלהּ ( ראה קישור, דקה 02:30). 150X85 ס"מ. מצב כללי טוב. כתמים, סימני קיפול וקמטים. מצורף מכתב אישור מאת הרב הלל קולדצקי. אניית המעפילים "אקסודוס" הפליגה מנמל סֵט שליד מרסיי ב-11 ביולי 1947 בשעה חמש לפנות בוקר, כשעל סיפונה מצטופפים כ-4500 נוסעים ניצולי שואה וכ-70 אנשי צוות, במטרה להגיע לארץ ישראל. לפנות בוקר ה-18 ביולי 1947, כיממה לפני שהייתה אמורה להגיע לחופי ארץ ישראל, נגחו ב"אקסודוס" משחתות בריטיות. באותה עת נמצאה האנייה במרחק של כ-20 מייל ימי מחוף עזה. הבריטים הצליחו להעלות לאנייה 50 חיילים, תוך ירי פצצות עשן ורימוני גז מדמיע. החיילים נרגמו ב"תחמושת" שהוכנה מראש ועקב כך פתחו באש חיה כנגד המעפילים. לאחר מאבק קשה, שגרם למותם של שלושה מעפילים ושל הקצין הראשון ביל ברנשטיין, וכן לעשרות פצועים, הורה מפקד האנייה יוסי הראל על כניעה. האנייה הפליגה לנמל חיפה, שם הורדו נוסעיה בכוח. יושב-הראש של ועדת אונסקו"פ וחבר הוועדה מיוגוסלביה, ששהו בארץ באותה עת, נענו לקריאתו של משה שרת (ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית דאז), וצפו בהורדת המעפילים בנמל, דבר שהותיר עליהם רושם עז. לאחר הורדתם לנמל, הועלו המעפילים לשלוש אניות גירוש, שהפליגו בחזרה אל נמל המוצא, כשסיפוניהן מוקפים בגדרות תיל. ב-29 ביולי עגנו האניות בנמל "פורט דה-בוק" (Port de Bouc) בדרום צרפת. הבריטים ניסו להוריד את המעפילים לחוף, אך אלה התבצרו על גבי האניות במשך שלושה שבועות. ממשלת צרפת סירבה להיענות לדרישה הבריטית להוריד את המעפילים בכוח, והודיעה שההורדה תתבצע רק אם המעפילים ירדו מרצון. במהלך תקופה זו התנהלו על גבי האניות חיים חברתיים ותרבותיים עצמאיים (כולל הדפסת עיתון), בין היתר בסיועם של נציגי ה"הגנה" בצרפת ומלווים ארץ-ישראליים שהסתננו לאניות. השהות בנמל בצרפת עוררה מהומה תקשורתית עולמית רבה, וכן סערה ומחאות ברחבי העולם היהודי. במהלך תקופה זו ארגנו המעפילים אירועי מחאה שונים ובהם שביתת רעב של יום אחד. ב-22 באוגוסט הפליגו אוניות הגירוש לנמל המבורג. בהגיעם לנמל, אולצו המעפילים בכוח לרדת מהספינות, לעיניהם של כ-200 עתונאים מרחבי העולם, ושוכנו בשני מחנות בצפון גרמניה, באזור הכיבוש הבריטי. בשתיים מאניות הגירוש, "אושן וויגור" ו"ראנימיד פארק", גילו המעפילים התנגדות נמרצת וסירבו לרדת לחוף, אולם ב"אמפייר רייוול" ירדו המעפילים לחוף במהירות וללא התנגדות. עובדה זו עוררה את חשדם של הבריטים, אשר גילו מטען חומר נפץ שהוטמן באניה על ידי חברי ה"הגנה"; המטען לא גרם כל נזק. לקראת החורף הועברו יושבי המחנות לשני מחנות חורף באזור אמדן. לאחר שהות של כשנה במתקני המעצר בגרמניה, עלו רוב נוסעי האניה לישראל, חלקם בעזרת מסמכים מזויפים (עליה ד'). בספטמבר 1948 הועלו אחרוני מעפילי "אקסודוס" ארצה. פרשת "אקסודוס" זכתה להדים נרחבים בתקשורת בעולם כולו, והתמונות המציגות את ניצולי השואה מגורשים מאחורי גדרות תיל גרמו לזעזוע עמוק. כפי הנראה היה זה ההד התקשורתי שהביא את ממשלת בריטניה למסקנה כי אין באפשרותה לטפל בבעיית הפליטים היהודיים ולהחלטה להעביר את הטיפול בארץ ישראל לידי האו"ם. גם שהותה של ועדת אונסקו"פ בארץ והתרשמות חבריה מהורדת המעפילים הכוחנית בנמל חיפה הכריעה כנגד המשך המדיניות הקשוחה אותה הנהיג שר החוץ של בריטניה, ארנסט בוין. בשנת 1958 פרסם הסופר היהודי-אמריקני ליאון יוריס את ספרו "אקסודוס", העוסק בהעפלה ובתקומת מדינת ישראל, ובשנת 1960 הופק הסרט "אקסודוס" (בימוי: אוטו פרמינגר), המבוסס על הספר. הסרט, בכיכובו של פול ניומן, שצולם ברובו בארץ, זכה להצלחה קופתית גדולה והיה ל"שגריר" של ישראל בעולם.