אוצר כתבי-היד של חכמי מרוקו – אוסף משפחת אבן צור

בשנות השישים של המאה ה-20 נוסף לאוסף קלגסבלד נדבך חשוב במיוחד – אוצר כתבי-היד של משפחת אבן צור בפאס. אוסף זה כולל כרכים רבים, בהם אסופות פסקי דין ותכתובות בהלכה בין גדולי חכמי מרוקו, במרכזם רבי יעקב אבן צור, היעב"ץ, מגדולי מרוקו, אב"ד פאס, ומאבות המשפחה. האוסף נלקט בקפידה על ידי רבי רפאל אבן צור האחרון (ראו להלן), ונשמר בשלמותו בידי משפחת אבן צור בפאס, עד שנרכש בידי אביגדור קלגסבלד. חשיבותו של אוסף זה לא תסולא בפז, בהיותו ריכוז ענק ונדיר של תורתם ופסקיהם של חכמי מרוקו לדורותיהם, אשר נשמר בשלמותו במשך דורות רבים. חלקים גדולים מאוסף זה טרם נחקרו וטרם נדפסו. בנוסף, משמר האוסף שלפנינו מקבץ יחיד בהיקפו של אוטוגרפים – כתיבות יד קדשם של גדולי מרוקו, עם חתימותיהם הייחודיות, הקליגרפיות-מסולסלות. בראשם כתיבת יד קדשו של ה"אור החיים" הקדוש וחבריו.

רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ

במרכזו של האוסף, פסקים ואוטוגרפים רבים מאת הגאון הקדוש רבי יעקב אבן צור, היעב"ץ (תל"ג-תקי"ג; מלכי רבנן, דף סד-סה), מדמויות ההוד של יהדות מרוקו לדורותיה. מגאוני ההלכה בדורו (דורו של ה"אור החיים" הקדוש ורבותיו), משורר ופייטן, מקובל ובקי גם בקבלה מעשית. בהיותו בן עשרים מונה לסופר בית הדין בבית דינם של רבי וידאל הצרפתי, רבי מנחם סירירו ורבי יהודה בן עטר (מוהריב"ע) בעירו פאס, אז חיבר את החיבור "עט סופר", העוסק בדיני ומנהגי כתיבת שטרות. עם פטירת רבי וידאל הצרפתי התמנה רבי יהודה בן עטר לראב"ד והיעב"ץ התמנה לדיין בבית הדין לצדו.

היעב"ץ, יחד עם רבי יהודה בן עטר ועוד מחכמי דורו, היה מן המסכימים על הספר "חפץ ה'" לרבי חיים בן עטר בעל "אור החיים" (נדפס באמשטרדם, תצ"ב). לאחר פטירת רבי יהודה בן עטר נתמנה על מקומו לראב"ד פאס והפך לסמכות העליונה במרוקו, כשמכל ערי המערב היו פונים אליו בשאלות הלכתיות. היעב"ץ נאלץ לעזוב מספר פעמים את עירו פאס. בין השנים תע"ט-תפ"ח שהה במכנאס, ובזמן הרעב של שנת תצ"ח נדד לטיטואן. גם בערים אלו זכה לכבוד גדול, ישב לדון בראש רבני המקום ואף חתם ראשון על פסקי הדין. בשנותיו האחרונות סמך חמשה מתלמידיו לשמש לצדו בהנהגה. חכמים אלה נקראו "בית דין של חמש", והם שימשו כמנהיגי הציבור בזקנותו ולאחר פטירתו. הוא כתב תשובות רבות בהלכה וחיבורים רבים. חלק מתשובותיו נדפסו בשני חלקי ספרו "משפט וצדקה ביעקב" (נדפסו בנא-אמון, מצרים, בשנת תרנ"ד ובשנת תרס"ג), חלקן נדפסו בספרי בני דורו וחלקן נותרו בכתבי-יד ומחכים לגואל.

היעב"ץ נודע בכחו כמשורר ומליץ ואף חיבר ספרים בחכמה זו, ביניהם נודע ספרו "עת לכל חפץ" (נא-אמון, תרנ"ג), ובו כארבע מאות פיוטים ושירים מפרי עטו. החיד"א כותב עליו ועל חיבוריו בספרו "שם הגדולים" ומתייחס גם למנהגו לעטר את ספריו בהגהות רבות: "...וחיבר חבורים הרבה, ומלבד רוב ספרים שחיבר, כל הספרים שהיו לו מלאים על כל גדותיו מכתיבתו בגליונות. והיה לו יד בקבלה מעשית" (מערכת גדולים י, רנו); "עט סופר – כתב-יד, חיבר הרב מ' יעקב ן' צור ז"ל בתקון סדרי שטרות, וחיבר חבורים הרבה כמ"ש בח"א... והרבה לכתוב בכל גליוני ספריו, והיה בקי בכל מנהגי הרבנים מספרד הבאים מהגירוש ולא הניח דבר גדול ודבר קטן הכל בכתב..." (מערכת ספרים ע, לא).

צאצאי היעב"ץ, בני משפחת אבן צור – רבני פאס

זכה היעב"ץ שצאצאיו – דור אחר דור – היו מגדולי החכמים ומרביצי התורה על מקומו בעיר פאס. כתיבותיהם וחתימותיהם מופיעות בכרכים שלפנינו:

רבי רפאל עובד אבן צור (תס"ו-תקכ"ט; מלכי רבנן, דף קה, א), בנו היחיד של היעב"ץ (מתוך שבעה עשר בנים) שנותר בחיים אחר פטירת אביו. כיהן כבר בחיי אביו (החל משנת תק"י) כדיין ב"בית דין של חמש" בפאס.

בנו, רבי שלמה שמואל אבן צור (נפטר תקנ"ב; מלכי רבנן, דף קכב), כיהן בדיינות פאס יחד עם רבי אליהו הצרפתי ורבי מתתיה סירירו.

לרבי שלמה שמואל אבן צור נולדו שני בנים: האחד הוא רבי יעקב אבן צור (השני; נפטר תר"י; מלכי רבנן, דף סה, א), ובנו היה רבי שלמה אליהו אבן צור (שאב"ץ; תקפ"ב-תרל"ג; מלכי רבנן, דף קטז, א), מחכמי פאס, מחבר ומגיה.

בנו השני של רבי שלמה שמואל הוא רבי רפאל אבן צור (נפטר תקפ"ו; מלכי רבנן, דף קה, א), דיין בפאס, מחבר "זכרון לבני ישראל" – כללים ודינים, וחיבורים נוספים.

בנו, רבי שלמה אבן צור (תקס"ה-תר"ג; מלכי רבנן, דף קטז, א), מחכמי פאס, מחבר "פני שלמה" – ליקוטים וחידושים על שולחן ערוך, "זבחי רצון" על הלכות שחיטה וטריפות, ועוד.

בנו, רבי רפאל אבן צור האחרון (תק"ץ-תרע"ז; מלכי רבנן, דף קה, ב), אב"ד פאס על מקום אבותיו, מחבר שו"ת וחידושים, ועורך כתבי אבותיו.

מפעלו של רבי רפאל אבן צור האחרון והאוסף שלפנינו

אחד ממפעליו הגדולים של רבי רפאל אבן צור האחרון היה קיבוץ ושימור כתביהם של חכמי מרוקו. הוא היה אוהב ספר וברשותו הייתה ספרייה חשובה, שהורכבה מכתבי-היד והספרים שירש מאבותיו, לצד ספרים וכתבי-יד שהשיג ורכש בעצמו.

ב"מלכי רבנן" (דף קה, ב) נכתב על כך: "הרב הנז' מאהבתו לספרות ישראל אסף וקבץ ספרים רבים כל מקצועות התורה נוסף על ספרים שירש מאבותיו הקדושים לרוב והניח אחריו אוצר גדול מלא ספרים ובתוכם כמה ספרים כ"י להראשונים ומעולם לא העלים עינו אפילו מעלה א' כ"י היה מקבץ עלים מפוזרים ומחברם לכרכים עד שברוב הימים הניח אחריו כרכים רבים".

בסביבות שנת תר"ן קמה חברת "דובב שפתי ישנים", שמטרתה היתה להוציא לאור את חיבוריהם של אבותיו הקדושים ושל חכמי ורבני מרוקו. החברה הוקמה על ידי רבי רפאל אהרן בן שמעון, יליד מרוקו, שכיהן כרב במצרים. רבי רפאל אבן צור היה הרוח החיה בחברה זו, וספריית כתבי-היד שלו היוותה בסיס לפרסומיה של החברה. בין הספרים החשובים שיצאו לאור במסגרת זו היה שו"ת משפט וצדקה ביעקב, שנדפס בשני כרכים, בנא אמון תרנ"ד-תרס"ג. ספר זה שבמרכזו פסקיו של רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ, משמש למעשה אסופה יקרת ערך ורבת חשיבות של תקנות, תשובות ופסקי דין מאת חכמי ורבני מרוקו לדורותיהם, בערים השונות, החל משנות הש', דרך תקופתו של היעב"ץ, וכלה בדור שאחרי היעב"ץ – בעת פעילותו של בית הדין של חמש בפאס. הספר הוא אוצר בלום של הפסיקה ההלכתית של גדולי מרוקו בדורות אלו. רבים מהפסקים שבתוכו נדפסו מתוך כרכי האסופות שלפנינו, שהיו באוצרו של רבי רפאל אבן צור (בכל הכרכים רישומים בכתב-ידו, בהם מספור דפים ומספור קטלוגי של הכרכים). עם זאת, רבים מן הפסקים והתשובות שלפנינו טרם נדפסו.

בכרכי האסופות שלפנינו, אותם ליקט רבי רפאל אבן צור, נתקבצו כתביהם וחתימותיהם של גדולי חכמי מרוקו המפורסמים, בהם רבותיו של היעב"ץ וגדולי החכמים בפאס בדור שלפניו, וכן גדולי חכמי מרוקו שעמדו בקשרי תורה וידידות עם היעב"ץ, ואשר חלקם אף ישבו עמו בדיינות, במיוחד בעיר מכנאס, בה שהה היעב"ץ מספר שנים וכיהן בבית הדין בעיר.

עוד מחכמי פאס החשובים הכותבים והחותמים בכרכים שלפנינו

רבו של היעב"ץ – רבי יהודה אבן עטר, מוהריב"ע (תט"ו-תצ"ג; מלכי רבנן, דף מו-מז), מגדולי רבני מרוקו וראש הרבנים בפאס, בעל "מנחת יהודה". במרוקו היה מכונה "רבי אל-כביר" (=הרב הגדול), ונודעו עליו סיפורי מופתים רבים. החיד"א כותב עליו ב"שם הגדולים": "והרב ז"ל היה מלומד בנסים וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו הן בעודנו חי וגם אחר פטירתו הן למתפלל על מצבתו הן לנשבע בשם הרב ז"ל... ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב כי היה איש אלהים קדוש... והושלך לגוב אריות וניצול אחר שנשאר שם יום ולילה, והיה קדוש ה' גדול והיו נשבעים כל אדם בו והנשבע על שקר – ימות...".

חכמים נוספים מגדולי פאס בדור שלפני היעב"ץ, הם: רבי מנחם סירירו (נפטר תס"א; מלכי רבנן, דף פג), רבם של מוהריב"ע ושל היעב"ץ; רבי וידאל הצרפתי (השלישי, שצ"א-תס"ד; מלכי רבנן, דף לא, א), אף הוא מרבותיו של היעב"ץ.

כן מופיעים לפנינו פסקיהם וחתימותיהם של דייני "בית הדין של חמש בפאס", שפעל לאחר היעב"ץ על ידי תלמידיו, ובהם: רבי אליהו הצרפתי (תע"ה-תקס"ה; מלכי רבנן, דף כ, ב), רבי שאול אבן דנאן (מלכי רבנן, דף קיא, ב), רבי משה בן זמרא (נפטר תקל"ח; מלכי רבנן, דף פט-צ), ורבי מתתיה סירירו (נפטר לפני שנת תק"נ; מלכי רבנן, דף צח, א).

לפנינו גם כתיבותיו וחתימותיו של רבי שמואל אלבאז, הרשב"א (תנ"ח-תק"ט; מלכי רבנן, דף קכ-קכא), מגדולי פאס בתקופת מוהריב"ע והיעב"ץ. חברו של ה"אור החיים הקדוש". החיד"א כותב עליו (בשם הגדולים; ערך עז והדר): "...ושמעתי מתלמידי תלמידיו תוקף גדולתו בעומק העיון ישר בהוראה ותלמודו שגור מסודר בפיו, והרב המופלא חסידא קדישא מהר"ח ן' עטר בספר פרי תאר קורא אותו אחי הרשב"א...".

כן מופיעים לפנינו פסקיהם וחתימותיהם של רבים נוספים מגדולי פאס, כגון: רבי עמנואל סירירו (נולד תס"ה; מלכי רבנן, דף קג, א), רבי אברהם אבן דנאן (מלכי רבנן, דף טז, ב), רבי שלום אדרעי (מלכי רבנן, דף קיב, ב), רבי סעדיה אבן דנאן (מלכי רבנן, דף קא), רבי יהודה ב"ר יוסף הלוי (מלכי רבנן, דף מה, א), רבי מימון אפלאלו (מלכי רבנן, דף פא, א) ורבי יעקב ן' מלכה (נפטר תקל"א; מלכי רבנן, דף סד, א).

חכמי משפחת בירדוגו ממכנאס

משפחת בירדוגו (ברדוגו) המפוארת, מן המשפחות הנכבדות ביותר במרוקו, הגיעה למרוקו עם המגורשים מספרד בשנות רנ"ב-רנ"ז (1492-1497) וצאצאיה התרכזו בעיר מכנאס. מסורת משפחתית מספרת כי הם מצאצאי דוד המלך. משפחת בירדוגו העמידה מתוכה רבנים, ראשי ישיבות ומנהיגי קהילה, דור אחר דור עד ימינו אלה.

בין החכמים הבולטים מבני משפחת בירדוגו, שכתבי-ידם וחתימותיהם באים בפריטים שלפנינו:

רבי משה בירדוגו, הרב המשבי"ר (תל"ט-תצ"א; מלכי רבנן, דף צד, ב) – אב"ד מכנאס, בעל "ראש משביר" וחיבורים נוספים. מגדולי חכמי מרוקו ופוסקיה. ה"אור החיים" הקדוש היה תלמיד-חבר שלו, ומזכירו בין היתר בספרו "חפץ ה'" (שבת י, ב): "ואם הייתי מספר גופא דעובדא של הפירוש הזה ממש רוח הקודש הופיעה, ונתכוונו לו בהיסח הדעת בבית הכנסת, אני ואחי גדול החכמים הרב רבי משה בירדוגו אשר נפשי קשורה בנפשו". החיד"א ב"שם הגדולים" (מערכת ספרים, ערך משביר) כותב: "ושמעתי מהרב המופלא חסידא קדישא כמהר"ר חיים ן' עטר זלה"ה שהיה מספר בשבחו ביושר עיונו בעומק העיון...". הרב המשבי"ר היה ידיד קרוב של היעב"ץ, ובהגיע היעב"ץ למכנאס (בשנים תע"ח-תע"ט), כיהנו יחד בבית הדין בעיר, ומצודתם הייתה פרוסה על פני כל קהילות מרוקו.

רבי מרדכי בירדוגו, הרב המרבי"ץ (תע"ה-תקכ"ב; מלכי רבנן, דף פז, ב) המכונה גם "מרדכי הצדיק". בן דודו של הרב המשבי"ר, שהיה גם תלמידו וחתנו. מגדולי חכמי מכנאס וממנהיגי יהדות מרוקו אחר פטירת הרב המשבי"ר. לאחר פטירת אחיו רבי יהודה בירדוגו, נתמנה לדיין ב"ב"ד של שלש במכנאס", יחד עם רבי חיים טולידאנו (מהרח"ט) ואחיו רבי יעקב טולידאנו (מהרי"ט).

רבי יהודה בירדוגו (ת"נ-תק"ד; מלכי רבנן, דף מד, א) – תלמיד הרב המשבי"ר, אחיו הגדול של הרב המרבי"ץ, מחכמי בית הדין במכנאס. חברו של ה"אור החיים" הקדוש. בעל "מים עמוקים" ("כשמו כן הוא עמוק עמוק מי ימצאנו עד שהוצרכו רבנים הבאים אחריו לחבר פירוש לדבריו...", מלכי רבנן, שם).

רבי יקותיאל בירדוגו (תצ"ו-תקס"ב; מלכי רבנן, דף עח, ב), בנו ותלמידו של הרב המרבי"ץ. לאחר פטירת אביו נתמנה תחתיו לדיין במכנאס, כיהן ב"בית הדין של שלש" בעיר, ובהמשך נתמנה לאב בית הדין. בניו של רבי יקותיאל בירדוגו: רבי פתחיה מרדכי בירדוגו (תקכ"ד-תק"פ), דיין וראש ישיבה בעיר מכנאס, ומגדולי חכמי העיר. מחבר הספרים "פתוחי חותם" ו"נופת צופים"; ורבי יעקב בירדוגו (תקמ"ו-תר"ג), מגדולי חכמי מכנאס, כיהן כראב"ד במכנאס. "היה מפורסם בכל ערי המערב בחכמתו וקדושתו" (מלכי רבנן, דף ע). מחמת ההערצה אליו כונה בדורו "לחכם" [=החכם], וידועים סיפורי מופת אודותיו. מחבר "שופריה דיעקב", "קול יעקב" ועוד ספרים.

רבי רפאל בירדוגו (תק"ו-תקפ"ב; מלכי רבנן, דף קו-קז), נודע בכינויו: "המלאך רפאל" על שם קדושתו המופלגת (ראו "מלכי רבנן" דפים קו-קז). בנו ותלמידו של הרב המרבי"ץ. למד תורה גם מפי אחיו הגדול רבי יקותיאל בירדוגו, שהיה מגדולי חכמי העיר. אחיינו, רבי יעקב ב"ר יקותיאל בירדוגו, כותב עליו בתשובה: "...ובפרט הרב מר דודי, שהוא אילן גדול לסמוך עליו... ואפילו בחייו כל חכמי דורו היו נשמעים לו כמשה מפי הגבורה" (שו"ת שופריה דיעקב, סימן כו). במלכי רבנן (שם) נכתב עליו: "הרב הנז' נודעה גדולתו ותורתו בכל המערב... וכל חכמי המערב שתו מימי תורתו...".

בנו של רבי רפאל בירדוגו: רבי מימון בירדוגו, הרב המבי"ן (תקכ"ז-תקפ"ד; מלכי רבנן, דף פא), מחכמי פאס, בעל "לב מבין" ו"פני מבין".

חכמי משפחת טולידאנו ממכנאס

משפחת טולידאנו, משפחה רמת יחס ועתיקת יומין שמקורה בטולידו שבספרד, הצמיחה רבנים ותלמידי חכמים רבים במרוקו. החל מהמאה ה-16 התרכזו בני המשפחה בעיר מכנאס, ושם היו לרבנים, דיינים ומרביצי תורה.

בין החכמים הבולטים מבני משפחת טולידאנו, שכתבי-ידם וחתימותיהם באים בפריטים שלפנינו:

רבי משה (ב"ר חיים) טולידאנו (ת"ד בערך-תפ"ג; מלכי רבנן, דף צד-צה), כיהן בדיינות לצד אחיו רבי חביב (ב"ר חיים) טולידאנו (תי"ח-תע"ו; מלכי רבנן, דף לב) – שניהם עמדו בראש הנהגת קהילת מכנאס.

רבי חיים טולידאנו, מהרח"ט (תמ"ז בערך-תק"י; מלכי רבנן, דף לז) תלמיד הרב המשבי"ר. שימש כדיין במכנאס לצד היעב"ץ, הרב המשבי"ר ורבי משה אדאהן, ובהמשך התמנה לאב"ד ורב העיר. מחבר שו"ת "חק ומשפט", ספר "עץ הדעת" על הש"ס וארבעה טורים, ועוד חיבורים.

רבי יעקב טולידאנו, מהרי"ט (ת"ן-תקל"א; מלכי רבנן, דף סט). תלמיד הרב המשבי"ר. בשנת ת"ץ לאחר עזיבת היעב"ץ את מכנאס, מינה אותו רבו לדיין בבית דינו. לאחר פטירת אחיו, רבי חיים טולידאנו (מהרח"ט), בשנת תק"י, נתמנה תחתיו לאב"ד ורב העיר. במלכי רבנן נכתב עליו "ונחשב נושא דגל ההוראה בכל ערי המערב". מחבר "אהל יעקב" ועוד חיבורים.

בניו: רבי משה טולידאנו (נפטר תקל"ח; מלכי רבנן, דף צה), ורבי ברוך טולידאנו (תצ"ח-תקע"ז; מלכי רבנן, דף כד, ב).

רבי משה (ב"ר דניאל) טולידאנו, מהרמ"ט (תפ"ד-תקל"ג; מלכי רבנן, דף צה, א). תלמיד הרב המרבי"ץ ותלמיד מהרח"ט. מגדולי חכמי מכנאס. חיבר את הספרים "מלאכת הקודש", "השמים החדשים", "משחת קודש" ועוד. בשנת תקכ"ט התמנה לדיין בבית הדין הגדול במכנאס יחד עם רבי שלמה טולידאנו (מהרש"ט; בן דודו) ורבי יקותיאל בירדוגו. בשנתיים הראשונות לדיינותו כיהן יחד עם רבי יעקב טולידאנו (המהרי"ט). מאז פטירת המהרי"ט כונה בית דינם בפי שאר חכמי מרוקו: "בית דין של שלש במכנאס".

רבי שלמה טולידאנו, מהרש"ט (נפטר תקמ"ט; מלכי רבנן, דף קטז, ב). תלמיד מהרי"ט. מחכמי ודייני מכנאס. ישב ב"בית דין של שלוש" עם רבי יקותיאל בירדוגו. מחבר "פסקי מהרש"ט".

עוד מחכמי מכנאס:

רבי יוסף בן בהתית (נפטר תע"א; מלכי רבנן, דף נח-נט), מחכמי מכנאס, רבו של הרב המשבי"ר.

רבי שמואל בן וַאעִיש (תצ"ח-תקע"ח), מגדולי חכמי מכנאס ומראשי הישיבה בעיר – "חסיד ובעל מעשים טובים... חכם גדול קולע אל השערה... ובעת מותו נראו פלאות גדולות... דיין ומצויין, זקן ויושב בישיבה, ומתנהג בחסידות..." (מלכי רבנן, דף קכא). בספר "מלכי רבנן" (שם) מסופרים עליו מעשי פלא ומופת, בהם הסיפור על הברחת אריה מהעיר, לאחר שראה את כוח קדושתו הרבה.

רבי משה אדהאן, מהרמ"א (נפטר תצ"ז; מלכי רבנן, דף פח, ב). ישב בבית דינם של הרב המשבי"ר והיעב"ץ, ואחר פטירת הרב המשבי"ר נתמנה לאב"ד מכנאס. "ושמענו שהיה חסיד גדול וזכה לרוח הקודש" (מלכי רבנן, שם); ואחיו, רבי מימון אדאהן (נפטר תקט"ו; מלכי רבנן, דף פא, א), מו"ץ במכנאס. על שני אחים אלו כתב החיד"א (שם הגדולים): "מהר"ר משה אדיהאן ואחיו מימון, שני אחים נשואי"ם בחכמה וחסידות במערב הפנימי, ושמענו מקדושתם וגדולתם ז"ל".

בנוסף, מופיעים בכרכים שלפנינו כתביהם וחתימותיהם של גדולי החכמים ממראכש, רבאט, סאלי, צפרו ותיטואן.

שריד מעריכת רבי יהודה ליב מליניץ לספר "שבחי הבעש"ט"

הרה"ק רבי יהודה ליב מליניץ, תלמידו המובהק של רבי גדליה מליניץ, היה שותף לאביו בעריכת ספרו הנודע "שבחי הבעש"ט". הספר נדפס לראשונה בשנת תקע"ה, תחילה בקאפוסט – על ידי המדפיס ר' ישראל יפה, בעילום שם המחבר; ולאחר מכן באותה שנה בברדיטשוב, על ידי המדפיס ר' שמואל סג"ל, בהזכרת שם המחבר ובתוספת הקדמה מאת בנו – רבי יהודה ליב; וסמוך לכך בתרגום ליידיש באוסטרהא-קוריץ, תקע"ה-תקע"ו (על היחס בין המהדורות השונות, ראו: הרב יהושע מונדשיין, מבוא לשבחי הבעש"ט במהדורתו, ירושלים תשמ"ב).

בהקדמתו למהדורת ברדיטשוב כותב רבי יהודה ליב, המכנה את עצמו "המעתיק בן המספר", על חלקו בהעתקה ובעריכת הספר, וכותב כי אביו ביקש ממנו שיוסיף אחרי כל סיפור דבר-תורה משלו כדי לעורר את הקוראים: "...היות אמת וצדק שפקוד פקדתי מאדוני אבי מורי זללה"ה להעתיק הסיפורים הללו ולתקן הלשון במקום שצריך תיקון, וצווה עלי לכתוב אחר כל סיפור וסיפור איזה דברי תורה בהבנת הפסוק או בדברי חז"ל כפי אשר יחונני הש"י לפי קט שכלי... להצדיק את הרבים לעוררן לאהבת המקום...". רבי יהודה ליב מוסיף שבינתיים נדפסו הסיפורים "כפשטן", כלומר ללא תוספת חידושי התורה שלו. הוא כותב שהוא מודה ומשבח על כך שנדפסו, שכן בכך לפחות לא יאבדו הסיפורים מן העולם, ומוסיף את תקוותו למלא את רצון אביו: "והנה הכתבים הללו נעתקו מאיש לאיש עד שנדפסו כפשטן ואני נותן שבח והודיה למקום ב"ה על זה, שהגם שעדיין לא נשלמה כוונתי בשלימות, עם כל זה אחזיק טיבותא... שיצאו מאחריות האבידה בזה שנתפזרו בעולם, וברצות השם כאשר אתקן הכל כפקודת אבי ז"ל...". בסופו של דבר, מלאכתו זו של רבי יהודה ליב לא נדפסה, וכנראה לא הושלמה.

בכתב-היד שלפנינו מופיע קטע ייחודי, שנראה כי השתמר ממלאכת העריכה של רבי יהודה ליב לספר "שבחי הבעש"ט", בהתאם לבקשת אביו להוסיף לכל סיפור דבר תורה. בדף כג2 מופיעה כותרת בראש דרוש על פרשת מקץ: "זה שייך לסיפור שבא להבעהש"ט בעל עבירה וקבלו בסבר פנים יפות ואח"כ בא איש נכבד ולא קיבלו". זהו בעצם תיעוד יחיד לכך שרבי יהודה ליב החל להכין דברי תורה שיתאימו לסיפורים על הבעש"ט. למעשה, גם הסיפור שעליו הוא מכוון איננו מופיע במהדורות הנדפסות של "שבחי הבעש"ט". סיפור דומה על הבעש"ט השתמר בספר פרי חיים על מסכת אבות (ד, ד), להרה"ק רבי אברהם חיים מזלאטשוב: "שמעתי בשם הבעש"ט שהיה מקרב אף בעלי עבירה שלא היה בגדלות ומרחק בעלי תורה שאינם בעלי עבירה שהיו בגדלות, ואמר שזה שהוא בעל עבירה ויודע מזה שהוא בעל העבירה ומחמת זה הוא שפל בדעתו – הש"י עמו, כי הוא השוכן אתם בתוך טומאתם, אבל בזה אף שאינו בעל עבירה והוא בגדלות – אין הש"י עמו, כי אין אני והוא יכולין לדור...".

יש לציין עוד כי אחד הסיפורים ב"שבחי הבעש"ט" מובא בשמו של רבי יהודה ליב: "שמעתי מבני מ' ליב שיחיה..." (שבחי הבעש"ט, מהדורת רובינשטיין, ירושלים תשנ"ב, עמ' 119). עוד יש לציין כי חלק ניכר מהסיפורים ב"שבחי הבעש"ט" מקורם ברבי גדליה מליניץ, רבו של רבי יהודה ליב (רובינשטיין, במבוא למהדורתו, עמ' 30, הערה 19, כותב: "למעלה משליש מן הסיפורים שב'שבחי הבעש"ט' שמקורם ידוע, הושמעו מפיו של ר' גדליה").

עוד על רבי יהודה ליב מליניץ ועל הקשר שלו לעריכת הספר "שבחי הבעש"ט", ראו: אברהם רובינשטיין, הערות לס' "שבחי הבעש"ט", סיני, פו, א-ב (תשרי-חשון תש"מ), עמ' סב ואילך.

ארבעה פריטים. גודל ומצב משתנים.