כתב-יד, רשימות של ליקוטי רעיונות ודרשות, מעשיות ו"הלצות" ששמע הכותב ממגידים שונים. הפנקס כולל דברים ששמע הכותב "מאדמו"ר" – מורו ורבו הגאון מלובלין רבי שניאור זלמן לאדיער בעל ה"תורת חסד". [ארץ ישראל, שלהי שנות התר"נ בקירוב].
מחברת (פנקס) בפורמט כיס. כתיבה אוטוגרפית, עם מחיקות והוספות של הכותב. הפנקס כולל סיפורים ומימרות שונות בשם "בעל התניא", הרב מנשחיז, המגיד ממזריטש, רבי משה מקוברין, רבי אייזיק בהר"ד מוויטפסק, רבי יצחק מווארקא, רבי נחום מטשרנוביל ונכדו המגיד מטריסק, רבי שמואל אבא סלאוויטער, החתם סופר, רבי חיים [מוולוז'ין] תלמיד הגר"א, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי מאיר מפרימלשאן, בעל ההפלאה, רבי ישראל סאלאנטער, רבי הירש ליב וואלעזענער [הנצי"ב מוולוז'ין], רבי שלום שרעבי, החיד"א, ועוד.
בעמוד האחרון בפנקס רישום (מחוק) בעט:
"שניאור זלמן לאדיער אב"ד דק"ק לובלין"; בעמוד הראשון רישום באותיות לטיניות, הכולל את המילה "Chabad" (חב"ד).
המחברת שלפנינו נכתבה כנראה ע"י אברך צעיר, שהסתופף בצילו של הגאון מלובלין בארץ ישראל. בתוך הדברים מביא הכותב דברים ששאל את "אדמו"ר" – מורו ורבו הרב מלובלין בעל ה"תורת חסד". במחברת מובאים גם כמה סיפורים שאירעו בפולוצק ובלובלין – מקומות רבנותו של בעל ה"תורת חסד", קודם שעלה לירושלים.
הפנקס נכתב כנראה לפני שנת תרס"ב, מכיון שה"אדמו"ר" מוזכר בו בברכת החיים, והרב מלובלין נפטר בניסן תרס"ב. מאידך, בעמ' 31 מובאת 'הלצה' על מקרה אמיתי שאירע בירושלים בשנת תרנ"ז, ומכאן שהפנקס נכתב לאחר שנה זו.
בתחילת הפנקס מובא סיפור לא מוכר על בעל ה"צמח צדק" מליובאוויטש עם בעל ה"תורת חסד" מלובלין, בילדותו: "...כשהיה [בעל ה"תורת חסד"] בן ג' שנים וחצי [תקצ"ד בערך] כל מיני חשב[ו]נות ומדידה היה יודע, וצ"צ נתן לו תוספ[ו]ת בביצה, תיכף אמר בחריפות, עד שנשקו ולקחו על זרועותיו ואמר, אני לא היה ילד כמותו, אבי זקני איני יודע [האדמו"ר הזקן מליאדי בעל התניא], ונתן לו רבע רובל הנקרא פערטעל, השיב להצ"צ, החילוק הוא שאצל שאול היה שנתן לשמואל הנביא איש אלקים רבע כסף, וכאן להיפך איש אלקים נותן לי".
בהמשך הפנקס (עמ' 22) הוא מביא: "מה שדרש אדמו"ר הי"ו בשבת שובה בלובלין, מוסר על קפיטל מזמור שיר ליום השבת...". לאחר מכן (עמ' 27) הוא מביא קטעים מהדרשה בלובלין בשבת תשובה. בעמ' 60-61 הוא מספר מעשה מופת ש"שמעתי מאדמו"ר נ"י" על רבי חיים מטשרנוביץ בעל "סדורו של שבת" והמגיד מזלוטשוב שנסעו יחד בספינה "והמגיד הנז' היה נוטר ברית", וכאשר נעשתה רוח סערה "גילה המגיד מילתו ונשקוט [הסערה] ונח מזעפו".
הכותב מביא סיפורים ששמע ממקורות שונים, בהם סיפורים חסידיים מעניינים: בעמ' 29-30 הוא מספר על פגישת רבי שמואל אבא מסלאוויטא, עם האדמו"ר רבי בער [מליאובה] בנו של רבי ישראל מרוז'ין, "בעת שהיה גוטער-איד [=אדמו"ר] קודם שנשתמד...". הרה"צ רבי שמואל אבא אמר כבר אז כי הוא חושש שהוא ישתמד, ו"אמר להחסידים צריך שתבכו שמא תפלו ביד משומד", "ואומרים מופת שכן היה שנשתמד, עשה רושם ההקפדה שלו...". בעמ' 77-78 הוא מביא מסורת מעניינת על סיפור מאסרו השני של "בעל התניא" בשנת תקס"א. "הקיסר פאוויל" הסתובב מחופש בגן העיר ופגש יהודי "סוחר אחד שחייזער חסיד" [חסיד הרבי מנעשחיז]. שאל אותו הקיסר, "מי אתה? השיב לו יהודי אני, שאל לו חסיד או מתנגד? אמר לו שחייזער חסיד, שאל לו הקיסר עוד גוטער-איד [=צדיק] לא יש? אמר לו יש אבל אני איני הולך אצלו, שאל לו מי הוא? השיב לו פה בעיר פעטערבורג הוא ושמו שניאור זלמן... הקיסר חזר לביתו ושלח איש חיל תיכף להביאו, ובא לפני המלך, ניתפחד הרב, שאל לו הקיסר מה עסקך פה, האם לשחד המיניסטעריע [הממשלה] שלי באת? תפס אותו תכף בבית אסורים...". בעמ' 88 הוא מספר: "מעשה באלטען רעבין ר' זלמן [=אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מליאדי] עם ר' אברהם קליסקער שנסעו לשקלאב בימי הגר"א לעשות חסידים. כיון שראו אותם המתנגדים תפסו אותם והשליכ[ו]ם לתוך גומא גד[ו]לה עמוקה ועמדו עליהם שומרים מתנגדים כדי שלא יוכלו לברוח עד שיגמור משפטם מה לעשות בהם. התחיל ר' אברהם הנז' לאמר צוים אלטין רעבין [=לומר לאדמו"ר הזקן] למה שוקטים הלא יוכל כבודו לכוון שם ונברח להינצל, אמר הרב אין אני רוצה מהר להשתמש בשמות, נמתין מעט אולי יש עצה אחרת. התחיל לדבר עם השומרים בדברים רכים עד שריכה [ריכך] לבבם ופיתה אותם ונעשו חסידים וברחו יחד עמהם...".
הגאון מלובלין – רבי שניאור זלמן לאדיער [פראדקין], בעל ה"תורת חסד" (תק"צ-תרס"ב), מגדולי חסידי ה"צמח צדק" ואדמו"רי חב"ד לדורותיהם. נולד בעיר ליאדי, ונודע מגיל צעיר כ"עילוי" וגאון מופלג. כיהן משנת תרכ"ח כאב"ד לובלין והיה אחד מגאוני דורו המפורסמים. בשנת תרנ"ב עלה לירושלים והוכר כאחד מגדולי התורה בירושלים (יחד עם המהרי"ל דיסקין ורבי שמואל סלנט). בשנת תרנ"ט עבר לגור בחברון (עפ"י בקשת האדמו"ר הרש"ב), אך לאחר תקופה קצרה חזר לירושלים. בשנת תרס"א חיפש רבי שמואל סלנט ממלא-מקום לרבנות לצידו בתקופת זקנתו, ולשם כך הביא את הגאון האדר"ת שכיהן כרבה של מיר בליטא, אך בירושלים סערו הרוחות בקהילות החסידים שחפצו כי הגאון מלובלין ימונה למשרה זו. יש לציין כי למרות הפולמוס הסוער, נותרו שני הרבנים בקשרי ידידות והערכה רבה. נפטר בשנת תרס"ב ועל מצבתו נכתב "רבן של כל ישראל".
כאמור, הפנקס נכתב על ידי אחד מתלמידי בעל ה"תורת חסד" מלובלין. הדברים נכתבו בעברית, מעורבת במשפטים ביידיש ומילים בערבית-ארץ-ישראלית. לא ידוע לנו מיהו הכותב, מתוך הדברים ניכר כי היה לו ידע תורני, אך הוא מצטט גם הלצות ובדיחות עממיות. עיקר חשיבותה של המחברת היא בשמועות ובסיפורים ששמע הכותב בעצמו מפי הרב מלובלין בעל ה"תורת חסד" ומרבנים אחרים.
פנקס, 13.5 ס"מ. כ-93 עמ' כתובים. מצב טוב-בינוני. כתמים ובלאי. קרעים גזורים בדף הראשון ובשני הדפים האחרונים. דפים וקונטרסים מנותקים. ללא כריכה. בעמוד הראשון והאחרון רישומי חשבונות ורישומים שונים (בהם הכיתוב "שפירא").
