מכירה 78 - פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove יד filter יד
- (-) Remove signatur filter signatur
- כתבי (43) Apply כתבי filter
- and (43) Apply and filter
- manuscript (43) Apply manuscript filter
- חסידות (38) Apply חסידות filter
- חתימות (38) Apply חתימות filter
- יד, (38) Apply יד, filter
- וספרים (38) Apply וספרים filter
- book (38) Apply book filter
- chassidut (38) Apply chassidut filter
- manuscripts, (38) Apply manuscripts, filter
- ואדמו (5) Apply ואדמו filter
- ואדמורים (5) Apply ואדמורים filter
- וחתימות (5) Apply וחתימות filter
- כתבי-יד (5) Apply כתבי-יד filter
- כתבייד (5) Apply כתבייד filter
- רבנים (5) Apply רבנים filter
- רים (5) Apply רים filter
- ואדמו"רים (5) Apply ואדמו"רים filter
- rabbi (5) Apply rabbi filter
- rebb (5) Apply rebb filter
כתב-יד של חיבור מונומנטלי שחיבר רבי דוד אופנהיים, שבו ליקוט מדרשים ומאמרי חז"ל לפי נושאים, בתוספת חידושים וביאורים. רבי דוד לא הצליח להוציא את החיבור לאור והחיבור לא נדפס עד ימינו (על חיבור זה, ראה: מיכל, אור החיים, פרנקפורט, תרנ"א, עמ' 315). חלקים שונים של חיבור זה נמצאים במספר ספריות בעולם.
החיבור נקרא "עיר" והערכים שבו מכונים "בתים" (מסיבה זו כונה החיבור גם: "ספר הבתים"). ידועים מספר כתבי יד של החיבור שבהם נערכו ה"בתים" לפי סדר הא"ב, בכתיבת מעתיק מסודרת, כשכל "בית" מחולק לסעיפים הקרויים "חדרים". לפנינו כתב-יד מהשלב הראשון, האוטוגרפי, שבו נכתבו הערכים שלא לפי סדר מסוים, אלא כפי שהזדמן למחבר. חלקים גדולים מכתב היד שלפנינו הם בכתיבה אוטוגרפית של המחבר, ובחלק מהמקומות מופיעים קטעים בכתב-יד מעתיק, לעתים עם תיקונים והוספות בכתב-יד המחבר.
בשני מקומות מפנה המחבר לספריו האחרים. בדף [15/א]: "ועיין בספרי יד דוד מה שהארכתי". בדף [33/ב] מזכיר את "ספרי ילקוט דוד דף ע"ט".
בדפים האחרונים חידושים שונים ורשימות קצרות, עליהם הועברו קוים למחיקה (כנראה בגלל שהועתקו למקום אחר).
מעל כל קטע בכתב היד שלפנינו, רשם המחבר את סוג ה"בית" שאליו אמור להסתפח הקטע: "בית רחב", "בית פינות", "בית טרף", "בית מנוחה", "בית דרך", "בית האפוד", "בית אולת", "בית תורה", "בית אב", "בית בכור", "בית נער", "בית ארץ", "בית ה'", "בית מדות", "בית נגב", "בית מלכים", "בית בים", "בית שדה", "בית אומות", "בית עבדים", "בית רחיצה", "בית יהושע", "בית נבל", "בית חמדה", "בית בנימין", "בית יהודה", "בית ירושלים", "בית מלך", "בית און", "בית לוי", "בית בכור", "בית צרעת", "בית דין", "בית גלות", "בית חרב", "בית עד", "בית לבוש", "בית בנין", "בית גבול", "בית שני", "בית שממה", "בית במות", "בית סתר", "בית בבל", "בית בירושלים", "בית צדיקים", "בית אחרון", "בית משכן", "בית כלאים", "בית איש", "בית חכמה", "בית מזוזת", "בית חורף", "בית סוכת", "בית מרזח", "בית אחזיה", "בית אלישע", "בית ירבעם", "בית ירובעל", "בית עלי", "בית האיסור", "בית אש", "בית נחל", "בית זונה", "בית שמעון", "בית עתרות", "בית פלט", "בית שבועה", "בית קדשים", "בית מלחמה", "בית אשור", "בית יצר", "בית שנה", "בית ברכה", "בית נפש", "בית רחיצה", "בית לעשות", "בית תפארת", "בית דרך", "בית חמדה", "בית מקום", "בית לשבת", "בית נשבע", "בית גלגול", "בית ערבית", ועוד.
הגאון הנודע רבי דוד אופנהיים (תכ"ד-תצ"ז), מגדולי מנהיגי דורו. תורה וגדולה התאחדו על שולחנו. היה גאון מופלג בתורה, רב וראש ישיבה, מקובל ופוסק, עשיר ובעל השפעה בחצר הקיסר. בין רבותיו היו רבי גרשון אשכנזי בעל "עבודת הגרשוני", רבי יעקב כ"ץ – אביו של ה"חכם צבי" ורבי בנימין אפשטיין בעל "נחלת בנימין", והוא עמד בקשרי ידידות ושו"ת עם רבי יאיר חיים בכרך בעל "חוות יאיר". בשנת ת"נ, בהיותו בשנות העשרים לחייו, התמנה לרבה של העיר ניקלשבורג ול"רב הכולל" של מדינת מורביה. כעבור שני עשורים התמנה לרבה של העיר פראג, ובהמשך נתמנה לרב הראשי של בוהמיה כולה. בפראג כיהן יותר מחצי יובל עד לפטירתו. חיבר כעשרים ספרים בהלכה ובאגדה, בהם ספר השו"ת "נשאל דוד". רק מעט מחיבוריו זכו לאור הדפוס. היה עשיר מופלג (מירושת חותנו ומירושת דודו – הנגיד רבי שמואל אופנהיים) ובעל מהלכים וקשרים בחוגי השלטון ובחצר הקיסר. בעוד שספריו נותרו בכתב-יד, הרבה לתמוך בתלמידי חכמים ובהדפסת ספריהם. רבי דוד היה ידוע כחובב ספרים מושבע. ספרייתו הפרטית הייתה אז הספריה היהודית החשובה ביותר בעולם, והיא כללה אלפי כרכים של ספרים נדירים וכתבי-יד מכל התקופות. לאחר פטירתו הוצעה הספריה למכירה ולבסוף נקנתה ע"י ספריית הבודליאנה של אוניברסיטת אוקספורד באנגליה.
[80] דף כתובים (ועוד דפים רבים ריקים). 19 ס"מ. מצב טוב. מעט כתמים. בלאי קל. כריכת עור חדשה.
כתב-יד על קלף. כתיבה מרובעת, עם ניקוד. כתוב ומאויר בצבעים שונים ובדיו מוזהבת. תיבות-פתיחה וכותרות בדיו צבעונית.
כולל: תפילות "יהי רצון" שנאמרות לאחר קריאת התורה בחול; ברכות הפטרה (לשבת, לשלש רגלים, לראש השנה וליום הכפורים); הפטרה לתענית ציבור; תפילות "יקום פורקן" ו"מי שברך"; תפילה לשלום המלכות; ברכת החודש; תפילות "יזכור" ו"מי שברך" להזכרת נשמות, במועדים וימים נוראים; תפילות לתוקע וסדר התקיעות, עם כוונות; ברכות המגילה עם הפיוטים "אשר הניא עצת גוים" ו"שושנת יעקב"; "סדר שינוי השם".
בעמ' ז' המילה "יקום" (מ"יקום פורקן") מוקפת במסגרת עלים ופרחים, ובתוכה זוג אריות.
בעמ' ט' נוסח תפילה לשלום המלכות, "האלהים אשר ברא את השמים ואת הארץ.... יברך וישמור וינצור... את אדונינו המיוחס מאד, המלך האדיר החסיד הקיסר [כאן הושאר מקום ריק] ואת אדונתינו המלכה הגבירה... הקיסרית [אף כאן הושאר מקום ריק]...". המילים הראשונות של התפילה ממוסגרות ומעוטרות בכתר גדול מימדים, זוג אריות ופרצוף אנושי, רוקיות ודגמים צמחיים.
כתב היד שלפנינו היה שייך לבית הכנסת "בריל שוהל" בעיר פרשבורג, בתקופת רבנותו של ה"חתם סופר". בית הכנסת נקרא על שם מייסדו – הגביר הצדיק רבי עזריאל בריל [ברילין]. בשולי עמ' יג נכתבה בזמן מאוחר יותר (לאחר פטירת רבי עזריאל וזוגתו), הוספה: "יזכור אלהים נשמת עזריאל בן חנה, ונשמת זוגתו טרוילה בת רוחמה, בעבור שנדרו בהכ"נ [בית הכנסת] הזה, בשכר זה וכו'". כתב היד שלפנינו, עם התפילה המיוחדת לזכרו של רבי עזריאל ואשתו, מוזכרים בספר "אבני בית היוצר" על קהילת פרשבורג, מאת רבי יצחק ווייס, פאקש תר"ס, דף עג: "הרב הגדול... רבי עזריאל ברילין... בנה... ביהכ"נ המפואר... הנקרא על שמו... ובשכר זאת מזכירים נשמתו ונשמת אשתו הצדקת... בכל ג' רגלים ויום הקדוש יום הכפורים, וזה נוסח היזכור שאומרים עבורם: יזכור אלקים נשמת עזריאל בן חנה ונשמת זוגתו טרוילה בת רוחמה בעבור שנדרו ביהכ"נ הזה וכו' ויזכור הלזה כתוב בקונטרס הכנסת שלו הכתוב על הקלף...".
הגביר הצדיק רבי עזריאל בריל (נפטר תקע"ח), ממנהיגי קהילת פרשבורג. היה מהחותמים על כתב הרבנות של ה"חתם סופר". מלבד עושרו היה גם גדול בתורה, ובצעירותו הרביץ תורה והעמיד תלמידים. ישב בתענית מימי נעוריו ועד זקנותו, וכל ימיו הצטער על רוב עושרו. החתם סופר נשא עליו הספד, ובין היתר אמר עליו: "פאר קהילתנו עטרתינו... אשר היה חרוץ ושנון בתורה ובימי חורפו העמיד תלמידים... היה לנו לעינים בכל מילי... ובכל מיני גמילות חסדים, בעל היה לאלמנה ואב ליתומים, החזיק ידים רפות וברכים כושלות... גברא רבא... תורה וגדולה, ומימיו לא בקש שום גדולה... לא מכבוד תורתו ולא מכבוד עשרו..." (דרשות חתם סופר, ב, דרוש הספד מפרשת חקת תקע"ח).
לכתב היד מצורפת פיסת קלף (הודבקה בפנים הכריכה הקדמית), מתקופה מאוחרת יותר, עליה נכתב: "לזכרון – היארצייט של הצדיק המנוח מה"ו עזריאל ברילן הוא ביום עשרים ושלשה באייר... הוא שנדר וקבע הבית הכנסת זה הנקרא על שמו... ונתן ג"כ ס"ת וכלי קודש לביהכ"נ הזה, והיארצייט של הצדקת מרת טרוילע אשתו...".
כב עמ'. 27.5 ס"מ. מצב כללי טוב. כתמים. מריחת דיו במספר מקומות (מספר מילים לא קריאות). כריכת עור חדשה.
פנקס בפורמט גדול. בראשו שער מעוטר, עם הרישום " פנקס הלזה שייך להחברה קדישא של ביקור חולים... כפי התקנה שנתיסד בשנת תקפ"ג לפ"ק".
הפנקס מכיל מידע רב על קהילת קראקא משנות השלושים של המאה ה-19 ועד סמוך לשואה. מאות עמודים כתובים, בהם אלפי שמות ופרטים שונים ומאות חתימות של גבאי החברה לאורך השנים. בין היתר מופיעים בו פרטים על רבי שמעון סופר אב"ד קראקא (בנו של ה"חתם סופר") וחכמים נוספים (ראה להלן).
הפנקס כולל פרוטוקולים, רישומים על הצטרפות חברים, רישומי תרומות לחברה, התחייבויות ללימוד לעילוי נשמת נפטרים ועוד. לאורך הפנקס תקנות והחלטות של החברה (חתומות בדרך כלל על ידי הגבאים) מהשנים: תקפ"ט, תקצ"ד, תקצ"ח, תר"ג, תר"ו, תר"ח, תרכ"ד, תרל"ה; תוצאות הבחירות לתפקידים שונים בחברה ופרוטוקולים של מינוי גבאים ונבחרים אחרים החל מהשנים תקפ"ט-תרכ"ו; רישומים על נכסי החברה, ועוד. במספר מקומות הודבקו דפים עם רישומים וחתימות. חותמת החברה מופיעה במספר דפים.
במספר מקומות בפנקס מופיעים פרטים הנוגעים לרב העיר – הגאון רבי שמעון סופר (בנו של ה"חתם סופר". כיהן ברבנות מטרסדורף ובשנת תרכ"א נתמנה לאב"ד קראקא. מראשי היהדות האורתודוקסית בגליציה. כיהן גם כציר בפרלמנט בווינה. מחבר "מכתב סופר"). בדף 142/ב מופיע רישום קבלת רבי שמעון סופר לחבר בחברה. בדף 186/א רישום על תרומת רבי שמעון סופר לעילוי נשמת בתו מרת שרה חיה. בדף 25/ב רישום על נתינת ספר תורה בהשאלה לרבי שמעון סופר, בא' דראש חודש ניסן תרכ"א (שנת הגעתו לכהן כרב העיר). בדף 239/א הודבק דף שבו הסכם עם החברה, חתום על ידי רבי צבי הירש ברלינר, בנו של רבי שלמה הירשל אב"ד לונדון. בשולי הדף רישום נוסף, "העתק מכתב הניתן לר' אפרים בערלינר מווארשויא" (בנו של רבי צבי הנ"ל), שבו נכתב על "השתדלות כבוד אדמו"ר הרב הגאון הצדיק מ' שמעון סופר אב"ד דפק קהלתינו...".
בדף 159/ב, רישום בכתב-ידו וחתימתו של הגאון רבי יוסף נחמיה קורניצר אב"ד קראקא (נכדו של רבי שמעון סופר), על הצטרפותו לחברה, משנת תרפ"ה (השנה בה החל למלא את מקום אביו ברבנות העיר).
בראש הפנקס שער ודף נוסף, אחריו נכרכו דפים מאוחרים יותר, ולאחר מכן המשך דפי הפנקס המקוריים. כעשרים דף הוצאו מן הפנקס כשנכרך מחדש בשנת תרכ"ב, כפי שמופיע ברישום בדף שאחרי השער: "הסך כ"א דפים החסרים מהפנקס הזה אשר עליהם היו נכתבים אנשי החברא בכתב אשורית נלקחו מהפנקס בעת אשר נכרך הפנקס הזה מחדש בשנת תבר"ך לפ"ק ואנשי החברא הנ"ל נכתבו מחדש...". במקום הדפים שהוצאו נכרכו הדפים המאוחרים, בהם נרשם מפתח שמות. הרישומים בפנקס אינם מופיעים תמיד בסדר כרונולוגי וכפי הנראה גם נכרכו בו דפים שלא כסדרם.
[22], 22-252 דף (מאות עמודים כתובים. חלק מהדפים ריקים). 37 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. מספר קרעים. בכמה מן הדפים המאוחרים שבראש הפנקס קרעים עם חסרון ופגיעה בטקסט. כריכת עור חדשה.
1. כתב-יד (11 עמודים), Worte gesprochen am Grabe [דברים שנאמרו על הקבר], בכתב-ידו של רש"ר הירש – הספד על הברונית אדלהייד פון רוטשילד, אשתו של הברון קארל מאיר רוטשילד. גרמנית ומעט מילים בעברית.
ההספד חובר על ידי רש"ר הירש ונכתב על ידו (כפי הנראה, כדי להביאו לדפוס). הרב הירש מתאר את טוב לבה ונדיבותה של הברונית, את נאמנותה לעם היהודי ואת היותה אשה ואם למופת.
הברונית אדלהייד פון רוטשילד לבית הרץ נולדה בשנת 1800 ונפטרה ביום 11 באפריל 1853. בעלה, הברון קלמן בן מאיר (קארל מאיר) רוטשילד, בנו של מאיר אמשל (מאיר בן אשר אנשיל) רוטשילד שהיה המייסד של בית רוטשילד. קארל (קלמן) נשלח לנאפולי שבאיטליה, שם ייסד את הסניף המקומי של בנק רוטשילד.
בנה של הברונית אדלהייד, הברון וילהלם רוטשילד, היה מהתומכים המרכזיים של הקהילה החרדית של הרב הירש בפרנקפורט.
[6] דף (11 עמודים כתובים בכתב-ידו של רש"ר הירש). 22 ס"מ. מצב טוב. מעט כתמים. כריכת עור אדומה מפוארת. בבטנת הכריכה "כיס" ובו הדפס תמונתו של רש"ר הירש.
2. שני דפים (כתובים מצדם האחד) בכתב-ידו של רש"ר הירש, נוסח המצבה של אנזעלם (אשר) אלכסנדר רוטשילד. [פרנקפורט דמיין, תרי"ד 1854].
בדף אחד כתב רש"ר הירש את נוסח המצבה בעברית, הכולל כתובת מצבה ושיר קינה (מתחיל: "אב נכאב המצבה הזאת ירה / על מות לבן יקיר במר נפש קרא..."). בדף השני תרגום השיר בגרמנית, אף הוא בכתב-ידו של רש"ר הירש. יש לשער כי הרב הירש הוא שחיבר את כתובת המצבה ואת השיר.
אנזעלם (אשר) אלכסנדר היה בנו הצעיר של הברון קארל מאיר פון רוטשילד מנאפולי שבאיטליה. הוא נפטר בשנת תרי"ד בהיותו בן 18, כשנה לאחר פטירת אמו אדלהייד (ראה סעיף קודם), ונטמן בבית העלמין הישן בפרנקפורט דמיין.
[2] דף (2 עמודים כתובים בכתב-ידו של רש"ר הירש). 33 ס"מ. מצב טוב. כתמים. סימני קיפול וקמטים. קרעים חסרים קטנים, משוקמים באופן מקצועי במילוי נייר. כריכת עור אדומה מפוארת.
3. Worte gesprochen am Grabe des verewigten Freiherrn Amschel Mayer von Rothschild [דברים שנאמרו על קברו של המנוח הברון אמשל מאיר פון רוטשילד], December 9, 1855– כ"ט כסלו תרי"ו, מאת רבי שמשון רפאל הירש. פרנקפורט דמיין, [1855 בקירוב]. חוברת מודפסת. גרמנית.
חוברת נדירה. הדפסה מיוחדת על נייר כרומו בדיו זהובה. דפי מגן מנייר דק בין הדפים.
הברון אמשל מאיר רוטשילד, היה בנו בכורו של הברון מאיר אמשל (מאיר בן אשר אנשיל) רוטשילד, ואחיו של קארל מאיר פון רוטשילד (הנזכר לעיל). בשנת 1810 התמנה על ידי אביו, יחד עם ארבעת אחיו, כשותף ומנהל בבנק רוטשילד. לאחר פטירת אביו הפך אמשל מאיר לראש המשפחה ולמנהל הסניף הראשי של הבנק בפרנקפורט דמיין. בשנת 1817 העניק לו הקיסר תואר אצולה ובשנת 1822 הועלה לדרגת ברון. הברון רוטשילד הצטיין במעשי הצדקה והנדיבות שלו ופעל רבות להשגת שוויון זכויות ליהודי גרמניה, עם זאת הוא נותר נאמן ליהדות האורתודוקסית והתנגד לרפורמה. הוא נפטר ביום 6 בדצמבר 1855 ונקבר ביום 9 בדצמבר בבית העלמין היהודי בפרנקפורט.
בהספד שלפנינו משבח הרב הירש את הברון על נדיבותו הגדולה, על פיקחותו וחכמתו, ובפרט על דבקותו ביהדות לפי רוח ישראל סבא, על הקפדתו להתפלל בבית הכנסת ועל הקפדתו בשמירת השבת.
[7] עמ'. 22 ס"מ. מצב טוב. כתמים. קרע בפינה התחתונה של דף השער, משוקם בנייר דבק. החוברת נכרכה (עם העטיפה המקורית) בכריכה חדשה.
ממוען אל בנו הגאון רבי צבי הירש גוטמאכר אב"ד פאלשען. נכתב בתאריך ג' סיון, והרב מגריידיץ פותח בו בברכות לרגל חג השבועות הקרב: "שמחת חג השבועות ורב טוב תמיד יגיע לבני הרב מו"ה צבי י'[חיה]". בסיום המכתב הוא חותם בחתימתו המלאה: " דברי אביכם, הק' אלי' במוהר"ש זצ"ל חוב"ק גרידץ".
מכתב אודות פרסומים בעתון "המגיד" בענייני "חברת יישוב ארץ ישראל". החלק האחרון עוסק בהצעת שידוך לבנו של רבי רפאל גרדנוויץ (שהיה דיין בעיר ראוויטש, מחוז פוזנא). רבי אליהו כותב עליו שהוא למדן טוב, בעל תפילה, ומכהן כמו"צ ושו"ב בעיר פרויסדיץ (אולי פרוסטיץ, Prostějov).
הגאון הצדיק רבי אליהו גוטמאכר אב"ד גריידיץ (תקנ"ו-תרל"ה), תלמיד הגאון רבי עקיבא איגר. כיהן ברבנות פאלשען עד שנת ת"ר בערך, אז עבר לכהן ברבנות גריידיץ, ובנו בכורו רבי צבי הירש גוטמאכר נתמנה במקומו לאב"ד פאלשען. נודע כקדוש ומקובל, ובשנותיו האחרונות התפרסם שמו ברחבי העולם היהודי כ"פועל ישועות", כאשר סיפורי נפלאות נפוצו על הניסים הגדולים והישועות מברכותיו של "דער גריידיצער צדיק" [הצדיק מגריידיץ] – "שמכל המדינות באו אליו לבקש ברכותיו ותפלותיו, כל אחד לפי מה שהוא צריך" (אגרות סופרים, בשולי אגרת כט). לאחר שבנו רבי צבי הירש גוטמאכר אב"ד פאלשען נפטר על פניו בגיל צעיר (בשנת תרל"א) ללא שהשאיר אחריו צאצאים, הוציא האב את חיבורי בנו "נחלת צבי" ו"קן מפורשת" (לבוב, תרל"ג), כאשר בהקדמה לחיבור "קן מפורשת" מבטיח רבי אליהו: "אם בעת שיצטרך אדם לישועה מה'... ילמד משנה עם הרב ותוי"ט ופירוש בני ז"ל ויעמיד עצמו אח"ז ויתפלל באיזה לשון ששגור בפיו... ויפרט מבוקשו שיהיה נענה...".
[1] דף כפול (4 עמ' כתובים). 21.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים וסימני קיפול.
עשר שורות בכתב-יד קדשו וחתימתו. מעבר לדף עוד שלוש שורות קצרות של רישום הכתובת בכתב-יד קדשו. נכתב אל ידידו "הרבני המופ'[לג] החכם והשל'[ם] מ' יעקב" מעיר זאלוזיץ.
במכתב מוזכרת אגרת שנשלחה מקהילת אפטא "מגיסו הרבני המופלג הראש מ' דוד נ"י". ובהמשך כותב רבי משה ליב ברכות לפרנסה ונחת מהילדים: "ומאפס הפנאי אקצר, ושנותיו לא יבצר מהאל הנוצר, ויתן לך ה' שפע רחמי'[ם] להיות לו פרנסה בשופי רב טוב, ולהיות לו שמחה מבניו המופל'[גים] נ"י ומבנותיו ה[בתול?]ות ת'[חיינה]".
את המכתב חותם רבי משה ליב מסאסוב: " דברי או"נ הד"ש כה"י [=אוהב נפשו הדורש שלומו כל הימים] משה יהודא ליב מבראד".
מעבר לדף – רישום בכתב-יד קדשו: " לק' זאלאזיץ, לידידי הרבני המופ' מ' יעקב נ"י, מק' סאסוב".
הגאון הקדוש רבי משה יהודה ליב ערבליך מסאסוב (תק"ה-תקס"ז), מגדולי ומאורי החסידות המפורסמים ביותר. תלמיד מובהק של הגאון הקדוש רבי שמעלקא הורוויץ אב"ד ניקלשבורג, בישיבתו למד שבע שנים (יש אומרים שלוש-עשרה). כשחזר לעירו בראדי, אמר עליו רבו "שארז בקופסתו ש"ס וארבעת חלקי שלחן ערוך". לאחר פטירת רבו, בשנת תקל"ח, החל להסתופף בצילו של הרה"ק המפורסם רבי אלימלך מליזענסק. בשלהי שנות התק"ל וראשית שנות התק"מ התגורר בעיר אפטא, שם ייסד ישיבה ואמר בה שיעורים בעומק העיון. בשנים ההן קירב לחסידות את "היהודי הקדוש" מפשיסחא.
רבי משה ליב נודע במדרגותיו הנשגבות בעבודת ה'. על ענוותנותו הגדולה ויראתו הנוראה מהשי"ת אפשר ללמוד ממכתב מפורסם שלו, בו כותב על עצמו: "...מעולם לא יראתי מפני אדוני האדונים; ואם לא חטאתי רק זאת שאני אומר מאה ברכות בכל יום בלא יראה ופחד, אשר בעוונותי הרבים אני מכעיס להשי"ת ב"ה וברוך שמו מאה פעמים בכל יום..." (ליקוטי רמ"ל, טשרנוביץ תרט"ז, יח/1).
רבי משה ליב התפרסם בעיקר על היותו עמוד החסד שבדורו, ועל אהבת ישראל שבערה כאש בעצמותיו. הוא היה אבי היתומים, דיין האלמנות ומושיע העגונות. עסק כל ימיו במעשי צדקה וחסד בשמחה, במסירות, בדבקות ובלהט, כשהוא מכתת את רגליו לצורך פדיון שבויים, הכנסת כלה, הבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. רוב הסיפורים הידועים עליו נוגעים לעניינים אלה. מפורסמות ביותר אמרותיו: "אם אין אתה אוהב נאמן לישראל, עדיין לא טעמת טעם יראת השם"; "האיש אשר לא יוכל למצוץ דמי המכות והשחין מילדי בני ישראל – לא הגיע עוד לחצי אהבת ישראל". מסופר עליו ש"היה משתתף תמיד בצער כל איש כאלו בא עליו ממש הצרה, והשתדל על יתומים לפרנסם ולכלכלם, ובידיו הקדושים היה חופף ראשם, וריפא אותם בעת אשר הוכו בשחין... ועשה להם רטיות" (זכות ישראל, עשר צחצחות, מהדורת ירושלים תשס"א, עמ' סט-ע). רבים ממעשי החסד שלו היו בהסתר ובהצנע לכת. לעתים היה מתחפש באישון ליל, מתלבש בלבוש נוכרי כדי שלא יכירוהו, ומביא עצים להסקה ליולדות עניות, תוך כדי שהוא אומר בהליכתו פסוקי "תיקון חצות". תלמידו ה"עטרת צבי" מזידיטשוב שעקב אחריו בסתר וראהו בכל אלה, אמר עליו "שבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו" (שם).
שרידים מחידושיו על המסכתות (רובם על מסכת כתובות), וכן רעיונותיו בעבודת ה' ועל פרשיות התורה, נדפסו בספרי ליקוט שונים, ונסדרו בשלמותם על ידי נכדו רבי נחמיה שפירא אב"ד סאסוב בספרו "חידושי הרמ"ל", ג' חלקים (וינה תרפ"א). בכתביו מרבה להביא מחידושי רבו הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג. הד להתעסקותו בענייני עגונות ראה בשו"ת "נטע שעשועים" (זולקווה תקפ"ט) מאת רבי צבי הירש קארא, בחלק "אבן העזר" סימן עט: "ובקשו פני... ובראשם ידיד ה' וידידי הרב החסיד המפורסם מו"ה משה יהודא ליב נ"י מסאסוב בקש בכתב יד קדשו לעיין בדינה". כמו כן ראה "ישועות יעקב", אבה"ע, סימן יז, בפירוש הקצר, ס"ק ל': "עיין בפירוש הארוך בתשובה שכתבתי בזה להרב מו' משה ליב מסאסוב".
תלמידיו היו מגדולי החסידות המפורסמים: האדמו"ר בעל "עטרת צבי" מזידיטשוב, רבי אברהם דוד ווארמאן אב"ד בוטשאטש – בעל "דעת קדושים" ו"אשל אברהם", האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוסוב – בעל "אהבת שלום", האדמו"ר רבי מאיר מפרמישלאן ורבי ישראל מברדיטשוב אב"ד פיקוב וברדיטשוב (בנו של בעל ה"קדושת לוי").
על קדושתם המופלאה של כתבי-יד קדשו ניתן ללמוד מסיפור שהתרחש אצל תלמידו הרב מבוטשאטש: "שבעת שהיה השריפה הגדולה בבוטשאטש בשבת קודש, והגאון הקדוש רבי אברהם דוד התאנח על הכתבי קודש שלו. ואחר כך נתבשר שהתיבה עם הכתבי קודש עומדת ברחוב העיר, ונשתנה פניו, ואמר: איני מרגיש זכות, רק מה שהיה מונח שם אגרת הקודש ממורי הקדוש רבי משה ליב מסאסוב" (זכות ישראל, עשר צחצחות, שם, עמ' סח-סט).
כתבי-יד קדשו של רבי משה ליב נדירים ביותר. ידועים אוטוגרפים ספורים ממנו. לפנינו מכתב שלם בכתיבת-יד קדשו ובחתימתו המלאה. נוסח חתימתו, על פי רוב, הוא: "משה יהודא ליב מבראד", לעתים הוא חותם "מסאסוב". רבי משה ליב התגורר רוב שנותיו בעיר מולדתו בראדי, ורק מאמצע שנות התק"נ התגורר בסאסוב. גם בשנים בהן גר בסאסוב היה חותם לעתים "מבראד", כמו במכתב שלפנינו (ראה דוגמה נוספת: חידושי הרמ"ל, מהדורת ניו-יורק תש"נ, עמ' רפה).
למיטב ידיעתנו המכתב שלפנינו לא נדפס.
על הסיבה לנדירותם של כתבי-ידו של רמ"ל כותב נכדו רבי נחמיה שפירא בהקדמתו ל"חידושי רמ"ל (וינה תרפ"א): "...הנייר שכתב עליו זקני הקדוש רבי משה ליב ז"ל וגם הדיו, לא היו טובים כלל, וכתב יד קדשו הי' כתיבה יפה דקה, הנה מפני משמוש יד רבים, שבמחילה מכבודם לא ידעו והבינו לתת הכבוד הראוי להאוצר הזה לשמרו שלא לנגוע בו בידים, ובפרט בידים אי נקיות, נטשטש ונקרע הכי"ק מאד, ובמשך הזמן נתקלקל כל כך עד שלא נשאר בו כמעט דיבור אחד שלם בלי קלקול". בהמשך ההקדמה הוא מספר שפעם כשהיו כתבי היד אצל רבי יקותיאל שמעלקא – בנו של רמ"ל, "...נפל נר דולק על הכי"ק... ונשרפו ממנו כמה דפים שלמים... ".
[1] דף. 23 ס"מ בקירוב. מצב בינוני. כתמים. בלאי וקרעים בשוליים. קרע בפנים הדף עם פגיעה קלה בטקסט. קרע זה משוקם בנייר דבק שקוף מצדו השני של המכתב. כתם דיו המטשטש את אחת המילים [בשורה שלפני החתימה]. הרישום בגב המכתב דהוי. סימני קיפול.
המכתב הנדיר שלפנינו הגיע מאוצרותיו של הרה"ח רבי שמעון שמעלקא ערבליך שליט"א מאנטוורפן, שהוא צאצא ישיר ודור שביעי בן אחר בן להגה"ק רבי משה יהודה ליב מסאסוב. אביו של הנגיד ר' שמעון ערבליך היה רבי משה יהודה ליב ערבליך ז"ל, בן הרה"ח רבי יעקב צבי ערבליך ז"ל, בן הרה"צ רבי יקותיאל שמעלקא ערבליך זצ"ל, בן הרה"צ רבי אלתר אריה מרדכי ערבליך, בן הגה"צ רבי יקותיאל שמעלקא ערבליך אב"ד סאסוב (תק"ס-תרכ"ב), בן הגה"ק רבי משה יהודה ליב ערבליך מסאסוב.
לפנינו חמשה דפים (עוקבים), כתובים בכתב-יד קדשו של בעל ה"הפלאה". הדפים מכילים ברובם חידושים על מסכת פסחים, על הדפים: מד, עמוד ב (ט/1 – יב/1); כב, עמוד א (יב/2 – יג/1); ה, עמוד ב (יג/1). בעמוד האחרון חידושים על מסכת ראש השנה, על הדפים: יג, עמוד א; כג, עמוד א.
תוכן הדפים שלפנינו לא נדפס בסדרת הספרים "חידושי הפלאה" על מסכתות הש"ס, שנדפסה בשנים תר"ס ותשנ"ד, וכפי הנראה לא נדפס באף מקום אחר.
הדפים שלפנינו הם, כפי הנראה, מתוך כרך כתב-יד שהיה ברשותו של רבי אפרים זלמן הורוויץ מקומרנא, נינו של בעל ה"הפלאה", שחלקו נדפס בספר "חידושי הפלא"ה" (מונקאטש תרנ"ה). מו"ל הספר – רבי סענדר חיים מקאזאווע – מספר בהקדמתו כי רבי אפרים זלמן נתן לו את כתב היד להעתיק ממנו לצורך הדפסה, אך למעשה הוא העתיק והדפיס בספר הנ"ל בעיקר ענייני הלכה של "אורח חיים" ו"יורה דעה" שהיו בכתב היד. הוא מזכיר בהקדמתו גם את החידושים על הש"ס שמופיעים בכתב היד ומביע תקווה להוציאם לאור, אך אלה למעשה לא נדפסו.
הגאון הקדוש רבי פנחס הלוי איש הורוויץ (תצ"א-תקס"ה) אב"ד פרנקפורט דמיין, בעל ה"הפלאה", כיהן בצעירותו ברבנות בערים ויטקוב ולכוביץ. בכ"ו טבת תקל"ב הוכתר כאב"ד ור"מ העיר פרנקפורט דמיין, שהיתה באותה תקופה מרכז התורה הגדול בגרמניה, ושם כיהן ברבנות למעלה משלושים ושלוש שנים, עד לפטירתו. בישיבתו העמיד תלמידים הרבה, שהמפורסם שבהם הוא תלמידו המובהק הגאון בעל ה"חתם סופר". היה מראשי הלוחמים בהשכלה וברפורמה. רבי פנחס וחידושי תורתו היו נערצים מאד על כל גדולי דורו, הן על גדולי החסידים והן על גדולי המתנגדים.
בראשית שנת תקל"ב, מעט לפני שהגיע לפרנקפורט, שהה רבי פנחס, יחד עם אחיו הגה"ק הר"ר שמעלקא אב"ד ניקלשבורג, מספר שבועות אצל המגיד ממעזריטש, שם קבלו סתרי תורה ועבודת ה' מהמגיד וגדולי תלמידיו (על כך מספר האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש בהקדמתו המפורסמת לשלחן ערוך הרב שנדפסה לראשונה בשנת תקע"ד). האדמו"ר ה"צמח צדק" מליובאוויטש מגדיר את רבי פנחס כ"תלמידו של הה"מ נ"ע [=הרב המגיד נשמתו עדן]" (לקוטי תורה, במדבר, זיטומיר תר"ח, דף כט/2, בהגהה לדברי זקנו בעל התניא). בספרו "פנים יפות" מובאים כמה יסודות מתורתו של המגיד ממעזריטש (ראה: ערכי ההפלאה, ירושלים תשס"ו, א, עמ' מ-מא), אך הוא מזכירו בפירוש רק במקום אחד בלבד, בפרשת בשלח (דף נז/2) בדיבור המתחיל "ויבאו מרתה" (יש שטענו שהשמטת שמו של המגיד מהספר "פנים יפות" נעוצה באשמת המעתיקים של כתב היד. בהקדמת המו"ל רבי אפרים זלמן מרגליות נכתב כי הספר "פנים יפות" לא נדפס מתוך אוטוגרף המחבר, אלא מהעתק שהעתיק אחד מנכדי המחבר מ"העתק הספר שהיה בכתב ידי סופרים משונים", כלומר שהספר נדפס מכלי שלישי. טענה זו עדיין לא מיישבת את העובדה ששמו לא נזכר אף בספריו שהדפיס בעל ה"הפלאה" בחייו, גם באותם מקומות בהם מקור הרעיונות הוא מתורת המגיד). בתקופת שהותו הקצרה אצל המגיד התיידד ה"הפלאה" עם כמה מתלמידי המגיד, בהם: בעל התניא, רבי זושא מאניפולי ורבי אברהם מקאליסק (עליו כותב ה"הפלאה", בהערכה גדולה, בשנת תקנ"ב: "רעי וחביבי הרב המאור הגדול החסיד המפורסם כמוהר"ר אברהם הכהן מטבריא"). את הערכתו הגדולה אל החסידים עובדי ה' שבטבריה ניתן לראות במכתב שכתב בשנת תקנ"ב: "האנשים השלימים חבורתא קדישתא דבארעא קדישא, אשר נדבה רוחם ונפשם להסתפח בנחלת ה', והשלימו נפשותם להיות מעובדי ה' תמידין כסדרם באוירא דארץ ישראל" (ישורון, כא, עמ' תתנה).
ה"הפלאה" היה ספרא רבה, והרבה לכתוב חידושים על כל חלקי התורה ועל רוב מסכתות הש"ס. לספריו נתן שם כולל: "הפלאה". הספר הראשון מסדרה זו נקרא ספר "כתובה" על מסכת כתובות (אופיבאך תקמ"ז), והשני נקרא ספר "המקנה" על מסכת קידושין (אופיבאך תקס"א). שני אלו נדפסו בחייו, ואילו החלק השלישי מסדרה זו, והוא ספרו "פנים יפות" על התורה, שנדפס בחמשה כרכים (אוסטרהא תקפ"ה-תקפ"ו), נדפס לאחר פטירתו. תשובותיו בהלכה נדפסו בשו"ת "גבעת פנחס".
[5] דף (עשרה עמודים כתובים). 19 ס"מ. מצב בינוני. כתמים. כתמי רטיבות. דהיית דיו בחלק מהדפים. בלאי. קרעים בשוליים, ללא פגיעה בטקסט. סימני עש בשולי הדפים, עם פגיעה בטקסט.
לפנינו ארבעים וארבעה דפים מתוך החיבור "הישר והטוב", בהם כשבעים ושמונה עמודים כתובים בכתב-יד קדשו של האדמו"ר המחבר, בכתיבה אוטוגרפית עם תיקונים ומחיקות בגוף הטקסט.
עמודים בודדים (כשבעה) מתוך הדפים שלפנינו נכתבו על ידי סופר או מעתיק. אחד מהם (דף ע/1) נכתב כנראה על ידי אחד מחתני המחבר (שם נכתב בראש העמוד: "בע"ה ח"ת [=חידושי תורה] על פרק האשה שנתארמלה מאדומוחו"ר [=מאדוני מורי חמי ורבי] הגאון נ"י". רישום מכותב אחר מתחת לשורה זו: "לא העתקתי כי הוא חצי דבר").
תוכן הדפים שלפנינו נדפס בספר "הישר והטוב", חלק ראשון (מונקאטש תר"מ; בחציו השני של הספר), למעט הקטע הנ"ל שהועתק על ידי חתן המחבר.
בהקדמה לספרו הראשון של המחבר – "אך פרי תבואה", כותב המו"ל על הכתבים שהשאיר אחריו המחבר: "כולם המה מן הדברים אשר חדש לעת זקנתו, כי כל החידושי תורה (חריפות ומגידות) אשר כתב בספר בימי נעוריו, כולם נשרפו בעוונותינו הרבים בהיותו במדינת פולין".
הגאון הקדוש רבי צבי הירש פרידמן – הרב מליסקא (תקנ"ח-תרל"ד), מגדולי האדמו"רים בהונגריה, מהדור הראשון של תנועת החסידות בהונגריה. מתלמידיו של בעל ה"ישמח משה" ושל האדמו"רים רבי שלום מבעלז, רבי ישראל מרוז'ין, רבי מאיר מפרמישלן וה"דברי חיים" מצאנז. נודע כפועל ישועות ומכל קצוי הארץ הגיעו להתברך מפיו. מחבר הספרים "אך פרי תבואה", "הישר והטוב" ועוד. תלמידו הגדול הוא רבי ישעיה מקרסטיר, שנהג לחתום: "שהיה משמש בקודש אצל הרב הצדיק מליסקא זי"ע".
[44] דף (85 עמודים כתובים, כ-78 מהם אוטוגרף המחבר). 25 ס"מ. מצב כללי טוב. כתמים, בהם כתמי רטיבות. סימני עש. קרעים ובלאי. שלושה דפים במצב בינוני, עם קרעים גסים ופגיעה בטקסט, משוקמים בחלקם בהדבקת נייר.
כתב-יד, דרשות לראש השנה ויום כפור, מאת הגה"ק רבי משה טייטלבוים אב"ד אוהעל – בעל ה"ישמח משה". כתיבת סופרים, עם כעשר הגהות ומשפטי קישור ועריכה בכתב-יד נכדו ותלמידו האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים אב"ד סיגעט – בעל ה"ייטב לב" [גורליץ/סיגעט, בין השנים תר"ט-תרכ"א 1848-1861 בקירוב]. כולל עשרות הגהות של נכדו ותלמידו של בעל ה"ייטב לב", האדמו"ר רבי משה דוד טייטלבוים אב"ד לאפאש [מאדיאר-לאפאש, שנות התר"ס].
תוכן כתב היד שלפנינו נדפס בכמה מחלקי סדרת הספרים "ישמח משה". דפי כתב היד שלפנינו היו תחת ידיהם של האדמו"ר בעל ה"ייטב לב" ושל נכדו ותלמידו האדמו"ר רבי משה דוד טייטלבוים (ראה להלן). שניהם ערכו קטעים מכתב היד שלפנינו והדפיסו אותם בספרי "ישמח משה" שהוציאו לאור. על כן נמצאות בדפים שלפנינו הגהות והערות בכתב-ידם, לעתים באותו עמוד, זה לצד זה.
כשערך ה"ייטב לב" את סדרת ספרי זקנו על התורה, הוא לקח מספר קטעים מדפי כתב היד שלפנינו ושיבצם בתוך הספרים "ישמח משה" (לבוב, תר"ט-תרכ"א). לאחר מכן ליקט האדמו"ר רבי משה דוד מתוך הדפים שלפנינו קטעים הקשורים לספר תהלים, והוציאם לאור בספר תהלים עם פירוש "תפלה למשה" (קראקא, תר"מ). באחד הדפים שלפנינו מופיעות "הנהגות טובות" מאת בעל ה"ישמח משה" שנדפסו עם פירוש התהלים הנ"ל. מאוחר יותר ערך רבי משה דוד והדפיס את כל יתר הקטעים (שהם רוב כתב היד שלפנינו) בספר "ישמח משה" [על נ"ך ומגילות ועניינים שונים] שהוציא לאור (בסיגעט תרס"ח), בחלק הנקרא "תוכחת חיים אמירה נעימה" (דרשות לימים הנוראים). קטע אחד שובץ בחלק "יין הרקח" שנדפס בספר הנ"ל.
בעת העריכה הוסיף בעל ה"ייטב לב" בכתב-ידו מספר הגהות, משפטי פתיחה וקישור (רובם מופיעים בנוסח המודפס). מאוחר יותר הוסיף גם רבי משה דוד בכתב-ידו הגהות, הוספות ומשפטי פתיחה וקישור, בקטעים שהיו בעריכתו.
באחד הדפים שלפנינו הגהה בכתב-יד קדשו של ה"ייטב לב" שנשמטה מהדפוס. בכמה מן הדפים מספר משפטים שהוקפו על ידו בסוגריים או שהועברו עליהם קווים למחיקה, לציין שלא ידפיסו אותם, כנראה מחמת הצנזורה. באחד הקטעים המצונזרים, נכתב: "כל הדרוש הזה דרשתי בשנת תקמ"ט בר"ה, כשהי' אז גזירות רבות וצרות תכופות זו לזו, ובפרט לקיחת יהודים לבעלי מלחמות [כלומר, גיוס כפוי של חיילים יהודים לצבא, שהתרחש בשלהי ימיו של הקיסר יוזף השני], וגילחו את זקנם ושינו את לבושיהם והלבישום בלבושי בעלי מלחמות. השי"ת ירחם על עמו".
האדמו"ר הקדוש רבי משה טייטלבוים אב"ד אוהעל (תקי"ט-תר"א), מגדולי החסידות בהונגריה ובגליציה. גאון אדיר ומקובל אלוקי, חריף ובקי בכל מכמני התורה, נגלה ונסתר. התפרסם בחייו כאיש אלוקים קדוש ונורא, בעל רוח הקודש ופועל ישועות בקרב הארץ. רבנותו הראשונה הייתה בשיניווא בין השנים תקמ"ה-תקס"ח. בשנת תקס"ח נבחר לרב ואב"ד אוהעל והגליל. בתחילה היה רבי משה מן ה"מתנגדים" לדרך החסידות, ובצעירותו נסע להקביל פני הגר"א בווילנא ולקבל תורה מפיו (ר"ב לנדוי, הגאון החסיד מווילנא, עמ' רצא, בשם רבי זלמן וובר. האדמו"ר מקלויזנבורג מביא עדות מעניינת מאותו ביקור, מה שסיפר סבו זקנו ה"ישמח משה" בעניני הנהגת הגר"א עם תלמידיו – שו"ת דברי יציב, ח"ד, יורה דעה, סימן קלא). במשך השנים התקרב רבי משה אל החסידות, בהשפעת חתנו הגאון רבי אריה ליב ליפשיץ מווישניצא, מחבר שו"ת "אריה דבי עילאי", ששכנעו לנסוע אל ה"חוזה מלובלין". אצל "החוזה" נוכח לראות גילויי רוח הקודש מובהקים, ומאז נהיה לתלמידו המובהק, התדבק בדרך החסידות והיה למפיצי תורתה בגלילותיו. מהפך זה חל אצלו בשנות רבנותו בשיניווא. כמו כן, נסע אל האדמו"ר ה"אוהב ישראל" הרב מאפטא. משנת תקע"ה החל לחלק קמיעות לנזקקים לישועה. "הפעולות והמופתים שנעשו ע"י הקמיעות מאתו, תלאה העט להעריך". לפי המסופר, לבו היה מהסס בעניין הקמיעות והוא התלבט האם להמשיך בכך, עד ששמע קול משמים שקרא לו בהקיץ: "אל תירא כי אתך אני" (תהלה למשה). עד היום מרבית הקמיעות וה"שמירות" בארצות אשכנז מיוחסים לתיקוני הקמיעות של בעל ה"ישמח משה", ובהם הנוסח הנדפס של "שמירה לילד וליולדת" ו"שמירה למגפה". גם נוסח ה"קרעסטירר'ס קמיעות" המפורסמים, שנכתבו ע"י אדמו"רים כסגולה לשמירה על הבית והרכוש, מקורם מבעל ה"ישמח משה".
מכתביו נדפסו ספרי הדרוש הנודעים שלו "ישמח משה" על התורה והמגילות ועל אגדות הש"ס, "תפילה למשה" על תהלים, שו"ת "השיב משה", ועוד ספרים. בסידורים רבים נספח ספרו "מעין טהור" על הלכות נדה, שנכתב ביידיש עבור נשות ישראל.
האדמו"ר הקדוש רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים – בעל ה"ייטב לב" (תקס"ח-תרמ"ג), בן רבי אלעזר ניסן טייטלבוים אב"ד סיגט, וחתן רבי משה דוד אשכנזי – הרב מטולטשווא שעלה לצפת. תלמידו המובהק של אבי-אביו האדמו"ר בעל "ישמח משה" רבי משה טייטלבוים אב"ד אוהעל, אשר היה מקרבו ביותר וגילה לו גילויים שמימיים מדברים שהתגלו אליו ברוח הקודש. היה גם מתלמידיו של האדמו"ר רבי אשר ישעיה מרופשיץ. בשנת תקצ"ג (בהיותו כבן 25) נתמנה לרב בסטרופקוב, ולאחר פטירת סבו הגדול נתקבל לעלות על מקומו כאב"ד אוהעל. לאחר מכן התמנה לרבנות בגורליץ ולאחר מכן בדרוהוביטש. בשנת תרי"ח עבר לכהן ברבנות סיגט בירת מחוז מארמארוש והקים ישיבה גדולה, בה למדו בתקופת פריחתה כמאתיים תלמידים. בין תלמידיו שם נודע הגאון רבי שלמה ליב טאבאק בעל "ערך שי" וראב"ד סיגט. נכדו מעיד כי "היה להם לאב הרחמן ונשאם על כתפיו כאשר ישא האומן את היונק, והשגיח עליהם בפרטיות שילמדו תורה בקדושה ובטהרה". מסיגט נתפרסם שמו על פני כל הארץ, ואלפי חסידים נהרו אל העיר, ליטול ממנו עצה ותבונה, להתברך ולהיוושע מפיו. נודע בקדושתו הרבה ונכדו האדמו"ר רבי יואל מסאטמר העיד עליו שמעולם לא פגם בקדושתו. סיפורי מופת רבים מסופרים אודותיו, בהם דברי פלא שהתגלו לו ב"רוח הקודש". מקובל היה בדורו כמי שיודע את מחשבות העומדים מולו, וסיפורים מופלאים התפרסמו אודות כך. על מצבתו נכתב: "הרב המפורסם שמו נודע בשערים, העמיד תלמידים הגונים וישרים, השאיר אחריו חיבורים יקרים". נודע בספריו: ספר ייטב לב על התורה, ספר ייטב פנים על המועדים, ספר רב טוב על התורה ושו"ת אבני צדק.
האדמו"ר רבי משה דוד טייטלבוים (תרט"ו-תרצ"ה) היה נכדו ותלמידו המובהק של האדמו"ר ה"ייטב לב" מסיגט. הוא וזקנו ערכו יחד את הספר "תפלה למשה" על תהלים מאת זקנם ה"ישמח משה". בשנים תרס"ו-תרס"ח הוציא לאור שני כרכים של "ישמח משה" על נ"ך ועניינים נוספים. כמו כן, ערך והוציא לאור חלק מספרי זקנו ה"ייטב לב". בשנת תרמ"ב התמנה לאב"ד ור"מ בלאפאש (מאדיאר-לאפאש, כיום: רומניה). בסוף ימיו התגורר בארה"ב, שם כיהן כאדמו"ר מוולאווא.
[23] דפים (46 עמודים כתובים), חלקם רצופים (ממוספרים: טו-טז; כג-לו. מספר דפים לא ממוספרים). 42 ס"מ. מצב משתנה בין הדפים – מרביתם במצב טוב ומספר דפים במצב בינוני-גרוע. קרעים חסרים גדולים ב-9 דפים, עם פגיעה משמעותית בטקסט. כתמים (בהם כתמי רטיבות) ובלאי.
בעל ה"ישמח משה" כתב כל ימיו חידושים בכל חלקי התורה – הלכה, אגדה דרוש וחסידות. את חידושיו אלה כתב בצורה מזדמנת, על גבי ניירות ופתקאות, ולא באופן מסודר. לאחר פטירתו, עברו כתביו לנכדו ותלמידו ה"ייטב לב", שמסר את הכתבים לידי סופר, שיעתיקם בצורה מסודרת. לאחר העתקת הכתבים החל ה"ייטב לב" לערוך ולסדר את החידושים לפי נושאים. תוך כדי העריכה, הוסיף הגהות, משפטי פתיחה וקישור ומראי מקומות רבים. מכתבים אלו הדפיס ה"ייטב לב", בין השנים תר"ט-תרכ"א, את סדרת הספרים "ישמח משה" על פרשיות התורה. בהמשך, כשנעשה ה"ייטב לב" טרוד בענייני רבנותו וישיבתו ובהרבצת תורה לתלמידיו הרבים, מסר את יתר הכתבים לחתנו – רבי ישראל יעקב יוקל טייטלבוים אב"ד גורליץ ולנכדו רבי משה דוד טייטלבוים אב"ד לאפאש, כדי שיערכו ויסדרו חיבורים נוספים מתורת ה"ישמח משה" להדפסה. רבי ישראל יעקב יוקל טייטלבוים מגורליץ ערך את שו"ת "השיב משה" (נדפס בלמברג, תרכ"ו). רבי משה דוד טייטלבוים מלאפאש ערך את החיבור "תפלה למשה" על תהלים (נדפס בקראקא, תר"מ), ובשנים תרס"ו ותרס"ח ערך והדפיס שני כרכים חדשים בשם "ישמח משה", בהם לקט של עשרה חיבורים קטנים על נ"ך, מגילות, אגדות חז"ל ועוד.
הדפים שלפנינו היו הבסיס לחיבוריו השונים של ה"ישמח משה". ניתן לראות בהם את השלב הראשוני של כתבי ה"ישמח משה", קודם העריכה והחלוקה לנושאים ולספרים שונים. עקבות העריכה בכתב-יד קדשם של צאצאיו הקדושים הנ"ל מופיעים על הדפים שלפנינו.
"משה ידבר והאלקים יעננו בקול" – תיאור על דרשותיו של ה"ישמח משה"
האדמו"ר רבי משה דוד טייטלבוים אב"ד לאפאש, שערך והוציא לאור את דרשות זקנו ה"ישמח משה" לימים נוראים (על פי הדפים בפריט שלפנינו), מביא בספרו "תהלה למשה" תיאור על דרשותיו של ה"ישמח משה" בימים אלה:
"כאשר התחילו ימי התשובה בימי אלול עד אחרי סוכות, היה עיקר עבודתו לעורר העם לתשובה... בכל שבת ושבת מחודש אלול, ויום א' דסליחות, ושני ימים דראש השנה, ושבת שובה, וביום שאומרים י"ג מדות, וערב יום הכפורים קודם כל נדרי, וקודם תפלת נעילה והושענא רבה... כל מגמתו בדרשות הרבים האלה היה אך להורות לעם ה' דרכי ה' והמעשה אשר יעשון... ולא יצויר על לוח את רב חילו ותקפו כאשר פתח את פיו הקדוש להוכיח במוסריו הנעימים הנובעים ממקור נאמן לב קדוש וטהור... התפזרו שביבי אש ניצוצי דבריו הקדושים ויורדים לחדרי בטן אלפי אנשים השומעים אשר נמס לבבם כמים... וספר ומנה החטאים אשר יעשה אותם האדם לחטוא בהנה, ועד כמה מגיע הפגם בנפש ובשרשו למעלה בשמי רום.
חיל ורעדה יאחזון בראותם גודל חרדת איש קדוש כמוהו. כל אחד חשב עם קונהו אם בארזים נפלה שלהבת התשובה מה יעשו אזובי קיר נבזה וחדל אישים כמוני... אם אבן הוא נמוח מקול אנחתו ובכייתו והתעוררותו... ונהרי דמעות נשרו מבין ריסי עיניו בהתאוננו על חורבן בית אלקינו ועל עם ה' המפוזר ומפורד בין העמים... כנחלים נבעו הדמעות על לחיי האנשים השומעים, פור התפררה עמודי בית הכנסת, מוט התמוטטה כותלי בית המדרש מקול שאגתו אשר שאגה לו כלביא: עד מתי לא תרחם את יהודה, עד אנה בוכיה בציון ומספד בירושלים. [אפס קצת מאיכות דרשותיו לך נא ראה בישמח משה... ובחיבור זה בתוכחת חיים], ומשה ידבר והאלקים יעננו בקול הולך וחזק מאד... לא גיהק ולא פיהק... ולא הוצרך מעולם לקנח חוטמו וכדומה כדרך אנשים הבוכים מרוב בכייתם. אם כי היה זקן בא בימים והיה מאריך בדרשה כמה שעות, לא ייעף ולא ייגע...
ופעם אחת ענה ואמר: כי כל איש שומע ושמע דרשתו יבטח בשם ה' כי לא יעזוב נפשו לשאולה...
לא היה איש או אשה, כגדולים כקטנים, אשר לבבם לא נשבר בקרבם לאלף גזרים, שבים ומתחרטים בכל לבבם ונפשם ומאודם, וזה היה לו למשיבת נפשו הטהורה... ".
בראש השער חתימת בעלות (מעט פגומה ומטושטשת): "הק' משה טייטלבוי[ם]". כפי הנראה זו חתימת יד קדשו של האדמו"ר הקדוש רבי משה טייטלבוים אב"ד אוהעל בעל "ישמח משה".
האדמו"ר הקדוש רבי משה טייטלבוים אב"ד אוהעל (תקי"ט-תר"א), מגדולי החסידות בהונגריה ובגליציה. גאון אדיר ומקובל אלוקי, חריף ובקי בכל מכמני התורה, נגלה ונסתר. התפרסם בחייו כאיש אלוקים קדוש ונורא, בעל רוח הקודש ופועל ישועות בקרב הארץ. רבנותו הראשונה הייתה בשיניווא בין השנים תקמ"ה-תקס"ח. בשנת תקס"ח נבחר לרב ואב"ד אוהעל והגליל. בתחילה היה רבי משה מן ה"מתנגדים" לדרך החסידות, ובצעירותו נסע להקביל פני הגר"א בווילנא ולקבל תורה מפיו (ר"ב לנדוי, הגאון החסיד מווילנא, עמ' רצא, בשם רבי זלמן וובר. האדמו"ר מקלויזנבורג מביא עדות מעניינת מאותו ביקור, מה שסיפר סבו זקנו ה"ישמח משה" בעניני הנהגת הגר"א עם תלמידיו – שו"ת דברי יציב, ח"ד, יורה דעה, סימן קלא). במשך השנים התקרב רבי משה אל החסידות, בהשפעת חתנו הגאון רבי אריה ליב ליפשיץ מווישניצא, מחבר שו"ת "אריה דבי עילאי", ששכנעו לנסוע אל ה"חוזה מלובלין". אצל "החוזה" נוכח לראות גילויי רוח הקודש מובהקים, ומאז נהיה לתלמידו המובהק, התדבק בדרך החסידות והיה למפיצי תורתה בגלילותיו. מהפך זה חל אצלו בשנות רבנותו בשיניווא. כמו כן, נסע אל האדמו"ר ה"אוהב ישראל" הרב מאפטא. משנת תקע"ה החל לחלק קמיעות לנזקקים לישועה. "הפעולות והמופתים שנעשו ע"י הקמיעות מאתו, תלאה העט להעריך". לפי המסופר, לבו היה מהסס בעניין הקמיעות והוא התלבט האם להמשיך בכך, עד ששמע קול משמים שקרא לו בהקיץ: "אל תירא כי אתך אני" (תהלה למשה). עד היום מרבית הקמיעות וה"שמירות" בארצות אשכנז מיוחסים לתיקוני הקמיעות של בעל ה"ישמח משה", ובהם הנוסח הנדפס של "שמירה לילד וליולדת" ו"שמירה למגפה". גם נוסח ה"קרעסטירר'ס קמיעות" המפורסמים, שנכתבו ע"י אדמו"רים כסגולה לשמירה על הבית והרכוש, מקורם מבעל ה"ישמח משה".
מכתביו נדפסו ספרי הדרוש הנודעים שלו "ישמח משה" על התורה והמגילות ועל אגדות הש"ס, "תפילה למשה" על תהלים, שו"ת "השיב משה", ועוד ספרים. בסידורים רבים נספח ספרו "מעין טהור" על הלכות נדה, שנכתב ביידיש עבור נשות ישראל. ה"ישמח משה" מרבה להביא ולצטט בספריו את לשון הזוהר הקדוש ולבאר את דבריו, ומספריו ניכר שהרבה לעיין ולחדש בספר הזוהר.
[3], קלד, קלז-רנג, רנג-רנו, [8] דף. חסרים שני דפים באמצע (קלה-קלו). 20.5 ס"מ. נייר ירקרק. מצב בינוני. כתמים, בהם כתמי רטיבות רבים. עקבות רטיבות עם סימני עובש במספר דפים. קרעים חסרים בשולי הדפים (בדף רכג קרע גדול בשוליים, ללא פגיעה בטקסט). קרעים חסרים בדף השער ובדף שאחריו, עם פגיעות קלות בטקסט ועם פגיעה חלקית בחתימה שבשער, משוקמים בהדבקות נייר. סימני עש עם פגיעות בטקסט, חלקם משוקמים במילוי נייר. חותמות ורישומים בכתב-יד. כריכת עור חדשה.
מעבר לשער ארבע הסכמות, מאת האדמו"ר רבי אריה ליב מוולטשיסק וטבריה, רבי יהודה ליב אויערבאך מטורטשין, רבי יוסף מקאסטנטין-ישן ורבי ישראל מראוונע. בכל ההסכמות לא מוזכר המדפיס בשמו המלא ורק נכתב "מחזיק הדפוס דק"ק סלאוויטא" ["מחזיק הדפוס" – הוא הרה"ק רבי משה שפירא אב"ד סלאוויטא, שמסיבות שונות הסתיר באותן שנים את שמו תחת שם שותפיו רבי דוב בער סג"ל ורבי דוב בער ב"ר פסח].
תלמוד בבלי, מסכתות גיטין ונזיר, עם הלכות הרא"ש, אלפסי מרדכי ותוספתא, מהרש"א ומהר"ם שיף. זיטומיר, תרכ"ג 1863. דפוס רבי חנינא ליפא ורבי יהושע העשיל שפירא, נכדי הרב מסלאוויטא.
עותק שעבר בירושה אצל אדמו"רי בית לאדי.
בדף השער השני, חותמת (מטושטשת וקשה לקריאה) של האדמו"ר רבי חיים שניאור זלמן שניאורסון (מהרחש"ז) מלאדי, בנו של ה"צמח צדק": "חיים שניאור זלמן".
לצד החותמת, שלוש חתימות של בנו, האדמו"ר רבי יצחק דובער שניאורסון (מהרי"ד) מלאדי: "יצחק דובער שניאורססאהן"; "יצחק דובער ש"ס [=שניאורסון]"; "יצחק דובער".
חתימה נוספת של בנו של האדמו"ר מהרי"ד, רבי יהודה ליב שניאורסון אב"ד האמיל וויטבסק: "יהודא ליב ש"ס [=שניאורסון]".
על אוצר ספריו של האדמו"ר רבי חיים שניאור זלמן, ועל ספרי אביו ה"צמח צדק" שעברו אל בנו מהרחש"ז בירושה, וכן על כרכי התלמוד של מהרחש"ז, כותב בזכרונותיו הסופר אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, יליד לאדי), מבאי ביתו של האדמו"ר מהרחש"ז, כדברים האלה: "...פעמים רבות ראיתיו הוגה בתלמוד, ועל שלחנו היו תמיד ספרי התלמוד ושו"ת רבים בין ספרי הקבלה. אוצר ספריו היה רב למאד, כי הרבה ירש מאבותיו, ועוד הוסיף עליהם מאשר קנה בכספו" (שאר חלקי הסט של תלמוד זה, מלבד כרך נוסף בקטלוג שלפנינו, שהיו ברשותו של מהרחש"ז, הופיעו במכירת "קדם", קטלוג 6, פריט 306).
רישום בכתיבה תימנית בדף השער השני: "בחלק אב'[רהם] [ב]ן' אב'[רהם] אלהשאש הי"ו ה' יזכהו להגות בו הו [!] וזרע זרעו עסכ"ה [=עד סוף כל הדורות]".
[2], ב-קכה; כא; כא; קמד-רו; סח, [1] דף. שני דפי שער בתחילת הכרך, הראשון קרוע וחסר בחציו. חלק מהאותיות בדפי השער נדפסו בדיו אדומה. דף שער נפרד למסכת נזיר. מעטפת צבעונית מודפסת בתחילת הכרך ובסופו. 41.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים. בלאי בחלק מהדפים ובדפי השער. סימני עש בחלק מהדפים, בדפי השער ובמעטפת. כריכת עור חדשה.
במהדורה זו נדפסו לראשונה פירוש מהר"ם שיף והגהות מאיר נתיב בסוף כרכי התלמוד. עד אז הם נדפסו כספרים בפני עצמם (מאמר על הדפסת התלמוד, מאת רבי רפאל נתן נטע רבינוביץ).
האדמו"ר רבי חיים שניאור זלמן – מהרחש"ז מלאדי (תקע"ד-תר"מ), בנו של האדמו"ר ה"צמח צדק" מליובאוויטש. בספר "בית רבי" מתוארת דמותו כך: "עבודתו היה נפלא מאד ברעש והתפעלות, עד שהיה שובר לב השומעים, וגם לב האבן המס ימס... באמצע השמונה עשרה... פניו היו פני להבים... חכמתו היה נפלא מאד, וטוב מזגו היה גם כן עד להפליא, כי ממש היה איש החסד... שנת תרכ"ט קבע דירתו בלאדי... ולשם נסעו אליו חלק גדול מאנ"ש לשתות בצמא דברי קדשו ולדרוש ממנו עצות... היה מקבל את כל אחד ואחד בסבר פנים יפות ומסבירות... וכל אשר יצא מפיו הקדוש, היה כאשר ישאל איש בדבר האלקים...". רבי יעקב ליפשיץ מקובנה מספר בזכרונותיו על חייל יהודי, שגויס כקנטוניסט בילדותו והוטבל לנצרות בעל כורחו בהיותו בן שבע, בשנת תרי"ג. אותו חייל סיפר שרק בשנת תרל"ו ניתנה לו לראשונה חופשה כדי לבקר את הוריו. באותה חופשה הלך לקבל ברכה מהאדמו"ר מהרחש"ז מלאדי. מהרחש"ז בירך אותו במשפט קצר במילים ספורות, ומילים אלו חוללו מהפכה בנפשו. לאחר שהשתחרר מהצבא הרוסי חזר ליהדותו למורת רוחם של כל הממונים עליו, והכל מחמת אותו רושם קדוש שנשאר בנפשו מאותו ביקור. וכך סיפר החייל לר' יעקב ליפשיץ בשנת תרע"ו (ארבעים שנה לאחר אותו ביקור קצר): "בגשתו אל כסא הרבי הרגיש בנפשו איזו יראה... יראה גבוהה, יראת הרוממות. הוא הרגיש כי הוא עומד לפני איש הרוח ואב בחכמה, ובברכתו הרגיש מעין תקוה טובה לישועות ונחמות". ר"י ליפשיץ מציין כי "הדבר היה בשנת 1876... והמספר עודנו זוכר בפרוטרוט את כל פרטי הדברים והרשמים, כאלו זה עכשיו ראה אותם... ועד היום הוא מזכיר ברגשי קודש את פגישתו עם הרבי מליאדי" (זכרון יעקב, א, עמ' 206-207). הסופר אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, יליד לאדי), הקדיש בזכרונותיו מספר פרקים לתיאור דמותו האצילית, כפי שנחקקה בזכרונו מימי ילדותו.
האדמו"ר רבי יצחק דובער שניאורסון – מהרי"ד מלאדי (תקצ"ג-תר"ע), היה בנו יחידו של האדמו"ר רבי חיים שניאור זלמן מלאדי (בן ה"צמח צדק"). היה תלמיד מובהק של זקנו האדמו"ר ה"צמח צדק", קיבל רבות מתורתו וכל מה ששמע ממנו נחקק בזכרונו. משנת תר"מ לאחר פטירת אביו מהרחש"ז, החל למלא את מקומו בלאדי. כתב רבות בהלכה ובחסידות. מעט מכתביו בהלכה נדפסו בקונטרס המציצה לבעל ה"שדי חמד" וכן בקבצי "יגדיל תורה". חיבורו הגדול הוא "סידור מהרי"ד", שני חלקים, שנדפס רק לאחר פטירתו, בברדיטשוב תרע"ג. סידור זה הוא השלמה ל"סידור עם דא"ח" מאת האדמו"ר הזקן (קאפוסט תקע"ו) שהדפיס זקנו האדמו"ר האמצעי. הוא הוסיף בו פירוש נרחב על מלות התפילה בדרך החסידות על פי יסודותיהם של אביו וזקניו. על חיבורו זה שקד שנים רבות והוא ראה בו את גולת הכותרת של חיבוריו. מאמרי חסידות קצרים שלו נדפסו לאחר פטירתו בספר "לקוטי מאמרים" (פולטובה תרע"ח).
רבי יהודה ליב שניאורסון היה בנו של האדמו"ר מהרי"ד מלאדי וחתנו של רבי לוי יצחק זלמנסון (חתן ה"צמח צדק"). כיהן כרב בערים האמיל וסירוטינה. משנת תרס"ו החל לכהן כמו"צ בוויטבסק, בה תפס מקום נכבד בין רבני העיר. שימש כרב בוויטבסק גם בתקופה הסובייטית (וויטבסק – ספר קהילה, עמ' 189).
תלמוד בבלי, מסכתות ביצה, מועד קטן, מגילה, תענית ותלמוד ירושלמי על מסכת שקלים – זיטומיר, תרכ"ד 1864. דפוס רבי חנינא ליפא ורבי יהושע העשיל שפירא, נכדי הרב מסלאוויטא.
עותק שעבר בירושה אצל אדמו"רי בית לאדי.
בדף השער הראשון, חותמת (מטושטשת וקשה לקריאה) של האדמו"ר רבי חיים שניאור זלמן שניאורסון (מהרחש"ז) מלאדי, בנו של ה"צמח צדק": "חיים שניאור זלמן".
מעל החותמת – חתימת בנו, האדמו"ר רבי יצחק דובער (מהרי"ד) שניאורסון מלאדי: "יצחק דובער ש"ס [=שניאורסון]".
תחת החותמת מופיעה חתימת בנו של האדמו"ר מהרי"ד, רבי יהודה ליב שניאורסון אב"ד האמיל וויטבסק: "יהודא ליב ש"ס [=שניאורסון]".
על אוצר ספריו של האדמו"ר רבי חיים שניאור זלמן, ועל ספרי אביו ה"צמח צדק" שעברו אל בנו מהרחש"ז בירושה, וכן על כרכי התלמוד של מהרחש"ז, כותב בזכרונותיו הסופר אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, יליד לאדי), מבאי ביתו של האדמו"ר מהרחש"ז, כדברים האלה: "...פעמים רבות ראיתיו הוגה בתלמוד, ועל שלחנו היו תמיד ספרי התלמוד ושו"ת רבים בין ספרי הקבלה. אוצר ספריו היה רב למאד, כי הרבה ירש מאבותיו, ועוד הוסיף עליהם מאשר קנה בכספו" (שאר חלקי הסט של תלמוד זה, מלבד כרך נוסף בקטלוג שלפנינו, שהיו ברשותו של מהרחש"ז, הופיעו במכירת קדם קטלוג 6, פריט 306).
רישום בכתיבה תימנית בדף השער הראשון: "בחלק אב'[רהם] [ב]ן' אב'[רהם] אלהשאש הי"ו ה' יזכהו להגות בו הו [!] וז[רע] זרעו עסכ"ה [=עד סוף כל הדורות]".
[2], ב-נז; ח; קפב-רח; מו; ד; רעח-שג; מא; ו; רנז-רעח; לה; ו; קסט-קפב; יג דף. שני דפי שער ושער-מעטפת בראש הכרך. חלק מהאותיות בדפי השער נדפסו בדיו אדומה. דף שער נפרד לכל מסכת. 42 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים. בלאי במספר דפים. סימני עש במספר דפים. קרעים בשולי מספר דפים. רישומים. כריכת עור חדשה.
במהדורה זו נדפסו לראשונה פירוש מהר"ם שיף והגהות מאיר נתיב בסוף כרכי התלמוד. עד אז הם נדפסו כספרים בפני עצמם (מאמר על הדפסת התלמוד, מאת רבי רפאל נתן נטע רבינוביץ).
האדמו"ר רבי חיים שניאור זלמן – מהרחש"ז מלאדי (תקע"ד-תר"מ), בנו של האדמו"ר ה"צמח צדק" מליובאוויטש. בספר "בית רבי" מתוארת דמותו כך: "עבודתו היה נפלא מאד ברעש והתפעלות, עד שהיה שובר לב השומעים, וגם לב האבן המס ימס... באמצע השמונה עשרה... פניו היו פני להבים... חכמתו היה נפלא מאד, וטוב מזגו היה גם כן עד להפליא, כי ממש היה איש החסד... שנת תרכ"ט קבע דירתו בלאדי... ולשם נסעו אליו חלק גדול מאנ"ש לשתות בצמא דברי קדשו ולדרוש ממנו עצות... היה מקבל את כל אחד ואחד בסבר פנים יפות ומסבירות... וכל אשר יצא מפיו הקדוש, היה כאשר ישאל איש בדבר האלקים...". רבי יעקב ליפשיץ מקובנה מספר בזכרונותיו על חייל יהודי, שגויס כקנטוניסט בילדותו והוטבל לנצרות בעל כורחו בהיותו בן שבע, בשנת תרי"ג. אותו חייל סיפר שרק בשנת תרל"ו ניתנה לו לראשונה חופשה כדי לבקר את הוריו. באותה חופשה הלך לקבל ברכה מהאדמו"ר מהרחש"ז מלאדי. מהרחש"ז בירך אותו במשפט קצר במילים ספורות, ומילים אלו חוללו מהפכה בנפשו. לאחר שהשתחרר מהצבא הרוסי חזר ליהדותו למורת רוחם של כל הממונים עליו, והכל מחמת אותו רושם קדוש שנשאר בנפשו מאותו ביקור. וכך סיפר החייל לר' יעקב ליפשיץ בשנת תרע"ו (ארבעים שנה לאחר אותו ביקור קצר): "בגשתו אל כסא הרבי הרגיש בנפשו איזו יראה... יראה גבוהה, יראת הרוממות. הוא הרגיש כי הוא עומד לפני איש הרוח ואב בחכמה, ובברכתו הרגיש מעין תקוה טובה לישועות ונחמות". ר"י ליפשיץ מציין כי "הדבר היה בשנת 1876... והמספר עודנו זוכר בפרוטרוט את כל פרטי הדברים והרשמים, כאלו זה עכשיו ראה אותם... ועד היום הוא מזכיר ברגשי קודש את פגישתו עם הרבי מליאדי" (זכרון יעקב, א, עמ' 206-207). הסופר אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, יליד לאדי), הקדיש בזכרונותיו מספר פרקים לתיאור דמותו האצילית, כפי שנחקקה בזכרונו מימי ילדותו.
האדמו"ר רבי יצחק דובער שניאורסון – מהרי"ד מלאדי (תקצ"ג-תר"ע), היה בנו יחידו של האדמו"ר רבי חיים שניאור זלמן מלאדי (בן ה"צמח צדק"). היה תלמיד מובהק של זקנו האדמו"ר ה"צמח צדק", קיבל רבות מתורתו וכל מה ששמע ממנו נחקק בזכרונו. משנת תר"מ לאחר פטירת אביו מהרחש"ז, החל למלא את מקומו בלאדי. כתב רבות בהלכה ובחסידות. מעט מכתביו בהלכה נדפסו בקונטרס המציצה לבעל ה"שדי חמד" וכן בקבצי "יגדיל תורה". חיבורו הגדול הוא "סידור מהרי"ד", שני חלקים, שנדפס רק לאחר פטירתו, בברדיטשוב תרע"ג. סידור זה הוא השלמה ל"סידור עם דא"ח" מאת האדמו"ר הזקן (קאפוסט תקע"ו) שהדפיס זקנו האדמו"ר האמצעי. הוא הוסיף בו פירוש נרחב על מלות התפילה בדרך החסידות על פי יסודותיהם של אביו וזקניו. על חיבורו זה שקד שנים רבות והוא ראה בו את גולת הכותרת של חיבוריו. מאמרי חסידות קצרים שלו נדפסו לאחר פטירתו בספר "לקוטי מאמרים" (פולטובה תרע"ח).
רבי יהודה ליב שניאורסון היה בנו של האדמו"ר מהרי"ד מלאדי וחתנו של רבי לוי יצחק זלמנסון (חתן ה"צמח צדק"). כיהן כרב בערים האמיל וסירוטינה. משנת תרס"ו החל לכהן כמו"צ בוויטבסק, בה תפס מקום נכבד בין רבני העיר. שימש כרב בוויטבסק גם בתקופה הסובייטית (וויטבסק – ספר קהילה, עמ' 189).