מכירה 78 - פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove יד filter יד
- (-) Remove מוסיקה, filter מוסיקה,
- מוסיקה (4) Apply מוסיקה filter
- מדע (4) Apply מדע filter
- ופילוסופיה (4) Apply ופילוסופיה filter
- וכתבייד (4) Apply וכתבייד filter
- וכתבי-יד (4) Apply וכתבי-יד filter
- וכתבי (4) Apply וכתבי filter
- מכתבים (4) Apply מכתבים filter
- אישים (4) Apply אישים filter
- and (4) Apply and filter
- letter (4) Apply letter filter
- manuscript (4) Apply manuscript filter
- musician (4) Apply musician filter
- musicians, (4) Apply musicians, filter
- philosoph (4) Apply philosoph filter
- scientist (4) Apply scientist filter
מציג 1 - 4 of 4
מכירה 78 - פריטים נדירים ומיוחדים
25.5.21
פתיחה: $8,000
הערכה: $20,000 - $30,000
נמכר ב: $10,000
כולל עמלת קונה
מכתב בכתב-ידו ובחתימתו של המלחין הגרמני ריכרד וגנר. טריבשן על יד לוצרן (שוויץ), 9 במרץ 1869. גרמנית.
המכתב נשלח לסופר, הפילוסוף והמוזיקולוג הצרפתי Édouard Schuré, זמן קצר לאחר שפורסם מאמרו האנטישמי הנודע של וגנר "היהדות במוזיקה", לראשונה תחת שמו המלא (המאמר התפרסם קודם לכן תחת שם עט), וכחודש לפני שהועלתה בפריז הצגת הבכורה של האופרה ריאנצי (Rienzi) מאת וגנר.
במכתב מתייחס וגנר למאמר "היהדות במוזיקה" (אותו שלח למכותבו יחד עם המכתב), תוך שהוא מביע את תפיסת עולמו האנטישמית: "אתה תלמד ממנו [מהמאמר] רבות... ובייחוד תיווכח לראות, שאני... כלל לא עוסק בקהל הצרפתי אלא ביהודים הגרמנים. ואם רק תשאל, מי הם אלו האדונים ב'פיגארו' [עיתון יומי מוביל בצרפת] וכיוצא בזה, אתה תראה שהם נושאים כולם את אותם שמות יהודיים גרמניים מסוימים כמו 'וולף', 'הירש', 'בער'".
בנוסף, מזכיר וגנר את המשוררת והסופרת Judith Mendès (בתו של הסופר הנודע תאופיל גוטייה), שביקורה בביתו כמה חודשים לאחר מכן בקיץ 1869 (יחד עם בעלה, הסופר הצרפתי-יהודי Catulle Mendès) הוביל לקשר ארוך שנים ביניהם. בסיום המכתב הוא מבקש ממכותבו למסור דרישת שלום לאדון וגברת Mendès וכותב "אם מכתבי יופיע ב[עיתון] Liberté, שלח לי באדיבותך ארבעה עותקים" [כפי הנראה, מדובר במכתב בנושא האופרה ריאנצי ששלח וגנר ל-Judith Mendès בפברואר 1869 במטרה לפרסמו בעיתון La Liberté; המכתב פורסם בעיתון ב-10 במרץ, יום למחרת כתיבתו של המכתב שלפנינו].
וילהלם ריכרד וַגְנֵר (Wilhelm Richard Wagner, 1813-1883), מגדולי המלחינים הגרמנים במאה ה-19. יצירותיו, שנחשבו למקוריות ולחלוציות בתקופתו, השפיעו על התפתחות השפה המוזיקלית של האופרה ושל המוזיקה הקלאסית בכלל.
וגנר נודע בהשקפותיו האנטישמיות, שמצאו את ביטוין החריף ביותר במאמר "היהדות במוזיקה" (Das Judentum in der Musik) – כתב אישום ארסי נגד יהודי אירופה ותרבותם, המתאר את השפעתה ההרסנית של התרבות היהודית על התרבות הגרמנית, את כשלונם האמנותי של המלחינים היהודים הגדולים (במיוחד התעכב המאמר על יצירותיהם של מנדלסון ומאיירבר), ואת הפתרון היחיד המזומן, לדעתו, ליהודים: "רק דבר אחד יכול לגאול אתכם, היהודים, מן הקללה הרובצת עליכם... החורבן!" (פסוק זה, החותם את המאמר, נחשב בעיני חלק מהחוקרים לאחד הסימנים המבשרים של האנטישמיות הגרמנית בשנות ה-30 וה-40).
וגנר פרסם את המאמר לראשונה בשנת 1850, תחת שם העט K. Freigedank ("החופשי בדעותיו"), לאחר שגלה מגרמניה בשל השתתפותו במרידות של שנת 1848. רק בשנת 1869, לאחר ששב לגרמניה ונעשה לבן טיפוחיו של המלך לודוויג השני, פרסם וגנר את המאמר בשנית במהדורה מורחבת תחת שמו המלא.
[1] דף, מקופל לשניים (שלושה עמודים כתובים). 18.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול וכתמים קלים.
המכתב נשלח לסופר, הפילוסוף והמוזיקולוג הצרפתי Édouard Schuré, זמן קצר לאחר שפורסם מאמרו האנטישמי הנודע של וגנר "היהדות במוזיקה", לראשונה תחת שמו המלא (המאמר התפרסם קודם לכן תחת שם עט), וכחודש לפני שהועלתה בפריז הצגת הבכורה של האופרה ריאנצי (Rienzi) מאת וגנר.
במכתב מתייחס וגנר למאמר "היהדות במוזיקה" (אותו שלח למכותבו יחד עם המכתב), תוך שהוא מביע את תפיסת עולמו האנטישמית: "אתה תלמד ממנו [מהמאמר] רבות... ובייחוד תיווכח לראות, שאני... כלל לא עוסק בקהל הצרפתי אלא ביהודים הגרמנים. ואם רק תשאל, מי הם אלו האדונים ב'פיגארו' [עיתון יומי מוביל בצרפת] וכיוצא בזה, אתה תראה שהם נושאים כולם את אותם שמות יהודיים גרמניים מסוימים כמו 'וולף', 'הירש', 'בער'".
בנוסף, מזכיר וגנר את המשוררת והסופרת Judith Mendès (בתו של הסופר הנודע תאופיל גוטייה), שביקורה בביתו כמה חודשים לאחר מכן בקיץ 1869 (יחד עם בעלה, הסופר הצרפתי-יהודי Catulle Mendès) הוביל לקשר ארוך שנים ביניהם. בסיום המכתב הוא מבקש ממכותבו למסור דרישת שלום לאדון וגברת Mendès וכותב "אם מכתבי יופיע ב[עיתון] Liberté, שלח לי באדיבותך ארבעה עותקים" [כפי הנראה, מדובר במכתב בנושא האופרה ריאנצי ששלח וגנר ל-Judith Mendès בפברואר 1869 במטרה לפרסמו בעיתון La Liberté; המכתב פורסם בעיתון ב-10 במרץ, יום למחרת כתיבתו של המכתב שלפנינו].
וילהלם ריכרד וַגְנֵר (Wilhelm Richard Wagner, 1813-1883), מגדולי המלחינים הגרמנים במאה ה-19. יצירותיו, שנחשבו למקוריות ולחלוציות בתקופתו, השפיעו על התפתחות השפה המוזיקלית של האופרה ושל המוזיקה הקלאסית בכלל.
וגנר נודע בהשקפותיו האנטישמיות, שמצאו את ביטוין החריף ביותר במאמר "היהדות במוזיקה" (Das Judentum in der Musik) – כתב אישום ארסי נגד יהודי אירופה ותרבותם, המתאר את השפעתה ההרסנית של התרבות היהודית על התרבות הגרמנית, את כשלונם האמנותי של המלחינים היהודים הגדולים (במיוחד התעכב המאמר על יצירותיהם של מנדלסון ומאיירבר), ואת הפתרון היחיד המזומן, לדעתו, ליהודים: "רק דבר אחד יכול לגאול אתכם, היהודים, מן הקללה הרובצת עליכם... החורבן!" (פסוק זה, החותם את המאמר, נחשב בעיני חלק מהחוקרים לאחד הסימנים המבשרים של האנטישמיות הגרמנית בשנות ה-30 וה-40).
וגנר פרסם את המאמר לראשונה בשנת 1850, תחת שם העט K. Freigedank ("החופשי בדעותיו"), לאחר שגלה מגרמניה בשל השתתפותו במרידות של שנת 1848. רק בשנת 1869, לאחר ששב לגרמניה ונעשה לבן טיפוחיו של המלך לודוויג השני, פרסם וגנר את המאמר בשנית במהדורה מורחבת תחת שמו המלא.
[1] דף, מקופל לשניים (שלושה עמודים כתובים). 18.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול וכתמים קלים.
קטגוריה
מכתבים וכתבי-יד – אישים – מוסיקה,
מדע ופילוסופיה
קָטָלוֹג
מכירה 78 - פריטים נדירים ומיוחדים
25.5.21
פתיחה: $5,000
הערכה: $10,000 - $15,000
לא נמכר
מכתב מאת אלברט איינשטיין אל הרופא היהודי-אמריקאי איזידור וויליאם הלד (Isidore W. Held). מודפס במכונת כתיבה וחתום בחתימת-ידו של איינשטיין. עם חותמת הטבעה של איינשטיין. [פרינסטון, ארה"ב], 18 בינואר, 1945. גרמנית.
המכתב שלפנינו נכתב בשלהי מלחמת העולם השניה, כאשר התגורר איינשטיין בפרינסטון, ארה"ב, והוא עוסק ברעיון הקמת "גוף על-לאומי" – מסגרת מדינית משותפת לכלל אומות העולם – רעיון שאיינשטיין קידם במשך שנים רבות כאמצעי להשכנת שלום עולמי.
במכתבו מודה איינשטיין לד"ר הלד על ספרון ששלח לו, וכותב: "אני מוצא שהוא [הספרון] לא רע, אך תחת הנסיבות הקיימות מחטיא מבחינה פסיכולוגית. גם אם תחת הנסיבות הקיימות הסיכויים ליצירת גוף על-לאומי יעיל הנם נמוכים, נראה לי בכל זאת מזיק מאוד לפעול באמצעים פובליציסטיים להטלת מום בשאיפה זו. אם נעצור באמצע הדרך, מלחמת העולם הבאה מובטחת כבר היום. זה נכון על אחת כמה וכמה כאשר הפיתוח הטכנולוגי המודרני דוחף יותר ויותר למלחמת-מנע, מכיוון שמתקפת הפתע עדיפה משמעותית על ההגנה".
במילים "הפיתוח הטכנולוגי המודרני", רומז איינשטיין ככל הנראה לפצצת האטום, שפיתוחה במסגרת "פרויקט מנהטן" האמריקאי היה באותה עת בשלבים מתקדמים ושהייתה אז עדיין סוד שמור ביותר (המכתב נכתב כשבעה חודשים לפני הטלת פצצות האטום האמריקאיות על הירושימה ונגסקי). לטענת איינשטיין, במאזן האימה שבו ההגנה היעילה ביותר היא מתקפת פתע, קיים צורך עליון בהקמת ארגון על-לאומי יעיל שישכין שלום בין העמים וימנע את המלחמה הבאה, שבה ייעשה שימוש בנשק החדש בעל הכוח ההרסני (כחצי שנה לאחר שכתב איינשטיין את המכתב שלפנינו נחתמה מגילת האומות המאוחדות – המסמך המכונן של האו"ם).
יחסו של איינשטיין לפצצת האטום היה, במובן מסוים, אמביוולנטי. כפציפיסט הוא התנגד למלחמות בכל מאודו ושאף לבטל כליל את רעיון מדינת הלאום, אשר עצם קיומה, לתפיסתו, הופך את המלחמה לבלתי נמנעת. עם זאת, כפרגמטיסט ראה את התחמשותה של גרמניה הנאצית בפצצת אטום כסכנה לאנושות כולה, והאמין שעל בעלות הברית להקדים את גרמניה בהשגת הפצצה. תפיסה זו הביאה אותו לחתום, יחד עם הפיזיקאי לאו סילארד, על מכתב שנשלח בשנת 1939 לנשיא רוזוולט ("מכתב איינשטיין-סילארד") במטרה להסב את תשומת לבו של הממשל האמריקאי לפיתוחים האחרונים בתחום הפקת אנרגיה על-ידי ביקוע גרעין האטום כמו גם לפוטנציאל הצבאי של הטכנולוגיה החדשה, ולחשש שגרמניה הנאצית עוסקת בפיתוח פצצת אטום. מכתב איינשטיין-סילארד הביא למעשה לייסוד "פרוייקט מנהטן" במסגרתו נוצרו פצצות האטום הראשונות. לימים אמר איינשטיין כי החתימה על המכתב הייתה טעות. בשנת 1946 הקים יחד עם לאו סילארד את "ועדת החירום של מדעני האטום" במטרה להזהיר את הציבור מסכנות הפצצה, וב-1955, זמן קצר לפני מותו, חתם על "מניפסט ראסל-איינשטיין", שעסק אף הוא בסכנת הנשק הגרעיני וקרא לממשלות העולם לפעול ליישוב סכסוכים בדרכי שלום.
אלברט איינשטיין (1879-1955), מן הפיזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה-20, אבי תורת היחסות וממניחי היסודות לתורת הקוונטים; חתן פרס נובל לפיזיקה. איינשטיין נולד בעיר אולם בדרום גרמניה, למד בשוויץ ושימש פרופסור באוניברסיטאות שונות, כולל אוניברסיטת פרידריך וילהלם (כיום אוניברסיטת הומבולדט) בברלין. נוסף על עבודתו המדעית עסק במשך שנים רבות בפעילות פוליטית שעיקרה קידום מוסדות שיהיו אמונים על שיתופי פעולה בינלאומיים אשר יביאו למיגור המלחמות. בין היתר, חתם בשנת 1914 (בימיה הראשונים של מלחמת העולם הראשונה) על המניפסט הפציפיסטי "מניפסט לאירופאים" (Aufruf an die Europäer); ובשנות ה-20 היה חבר ב"ועדה הבינלאומית לשיתוף פעולה אינטלקטואלי" (International Committee on Intellectual Cooperation). עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 ויתר על אזרחותו הגרמנית והשתקע בארצות הברית, שם הוצעה לו משרה במכון למחקר מתקדם (Institute for Advanced Study) בפרינסטון, ניו-ג'רזי, ושם נשאר עד מותו ב-18 באפריל 1955.
נמען המכתב הוא איזידור וויליאם הלד (1876-1947), רופא יהודי יליד אוסטריה. הלד למד בפילדלפיה, בברלין ובווינה, כתב מונוגרפיות רבות בנושא רפואה ותרגם ספרי רפואה מגרמנית לאנגלית. במשך שנים רבות עבד כרופא בבית החולים בית-ישראל בניו יורק, ולקח חלק פעיל בחיי הקהילה היהודית בעיר. בין היתר, סייע לרופאים ומדענים יהודים שנמלטו לארה"ב מגרמניה הנאצית, וכפי הנראה, במסגרת פעילות זו התיידד עם איינשטיין. לאחר מותו של הלד, בשנת 1947, כתב איינשטיין לאלמנתו: "כדוגמה ומופת למין האנושי, הוא היה הטוב ביותר שאדם יכול להיות".
למידע נוסף אודותיו, ראו: Weekly Published in New York Aufbau, Reconstruction, an American, כרך 13, גיליון 10, ני יורק, 7.3.1947.
[1] דף, 28 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. קרעים קלים בשוליים. כתמים קלים בחלקו התחתון של הדף. רישום בעט בגב.
המכתב שלפנינו נכתב בשלהי מלחמת העולם השניה, כאשר התגורר איינשטיין בפרינסטון, ארה"ב, והוא עוסק ברעיון הקמת "גוף על-לאומי" – מסגרת מדינית משותפת לכלל אומות העולם – רעיון שאיינשטיין קידם במשך שנים רבות כאמצעי להשכנת שלום עולמי.
במכתבו מודה איינשטיין לד"ר הלד על ספרון ששלח לו, וכותב: "אני מוצא שהוא [הספרון] לא רע, אך תחת הנסיבות הקיימות מחטיא מבחינה פסיכולוגית. גם אם תחת הנסיבות הקיימות הסיכויים ליצירת גוף על-לאומי יעיל הנם נמוכים, נראה לי בכל זאת מזיק מאוד לפעול באמצעים פובליציסטיים להטלת מום בשאיפה זו. אם נעצור באמצע הדרך, מלחמת העולם הבאה מובטחת כבר היום. זה נכון על אחת כמה וכמה כאשר הפיתוח הטכנולוגי המודרני דוחף יותר ויותר למלחמת-מנע, מכיוון שמתקפת הפתע עדיפה משמעותית על ההגנה".
במילים "הפיתוח הטכנולוגי המודרני", רומז איינשטיין ככל הנראה לפצצת האטום, שפיתוחה במסגרת "פרויקט מנהטן" האמריקאי היה באותה עת בשלבים מתקדמים ושהייתה אז עדיין סוד שמור ביותר (המכתב נכתב כשבעה חודשים לפני הטלת פצצות האטום האמריקאיות על הירושימה ונגסקי). לטענת איינשטיין, במאזן האימה שבו ההגנה היעילה ביותר היא מתקפת פתע, קיים צורך עליון בהקמת ארגון על-לאומי יעיל שישכין שלום בין העמים וימנע את המלחמה הבאה, שבה ייעשה שימוש בנשק החדש בעל הכוח ההרסני (כחצי שנה לאחר שכתב איינשטיין את המכתב שלפנינו נחתמה מגילת האומות המאוחדות – המסמך המכונן של האו"ם).
יחסו של איינשטיין לפצצת האטום היה, במובן מסוים, אמביוולנטי. כפציפיסט הוא התנגד למלחמות בכל מאודו ושאף לבטל כליל את רעיון מדינת הלאום, אשר עצם קיומה, לתפיסתו, הופך את המלחמה לבלתי נמנעת. עם זאת, כפרגמטיסט ראה את התחמשותה של גרמניה הנאצית בפצצת אטום כסכנה לאנושות כולה, והאמין שעל בעלות הברית להקדים את גרמניה בהשגת הפצצה. תפיסה זו הביאה אותו לחתום, יחד עם הפיזיקאי לאו סילארד, על מכתב שנשלח בשנת 1939 לנשיא רוזוולט ("מכתב איינשטיין-סילארד") במטרה להסב את תשומת לבו של הממשל האמריקאי לפיתוחים האחרונים בתחום הפקת אנרגיה על-ידי ביקוע גרעין האטום כמו גם לפוטנציאל הצבאי של הטכנולוגיה החדשה, ולחשש שגרמניה הנאצית עוסקת בפיתוח פצצת אטום. מכתב איינשטיין-סילארד הביא למעשה לייסוד "פרוייקט מנהטן" במסגרתו נוצרו פצצות האטום הראשונות. לימים אמר איינשטיין כי החתימה על המכתב הייתה טעות. בשנת 1946 הקים יחד עם לאו סילארד את "ועדת החירום של מדעני האטום" במטרה להזהיר את הציבור מסכנות הפצצה, וב-1955, זמן קצר לפני מותו, חתם על "מניפסט ראסל-איינשטיין", שעסק אף הוא בסכנת הנשק הגרעיני וקרא לממשלות העולם לפעול ליישוב סכסוכים בדרכי שלום.
אלברט איינשטיין (1879-1955), מן הפיזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה-20, אבי תורת היחסות וממניחי היסודות לתורת הקוונטים; חתן פרס נובל לפיזיקה. איינשטיין נולד בעיר אולם בדרום גרמניה, למד בשוויץ ושימש פרופסור באוניברסיטאות שונות, כולל אוניברסיטת פרידריך וילהלם (כיום אוניברסיטת הומבולדט) בברלין. נוסף על עבודתו המדעית עסק במשך שנים רבות בפעילות פוליטית שעיקרה קידום מוסדות שיהיו אמונים על שיתופי פעולה בינלאומיים אשר יביאו למיגור המלחמות. בין היתר, חתם בשנת 1914 (בימיה הראשונים של מלחמת העולם הראשונה) על המניפסט הפציפיסטי "מניפסט לאירופאים" (Aufruf an die Europäer); ובשנות ה-20 היה חבר ב"ועדה הבינלאומית לשיתוף פעולה אינטלקטואלי" (International Committee on Intellectual Cooperation). עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 ויתר על אזרחותו הגרמנית והשתקע בארצות הברית, שם הוצעה לו משרה במכון למחקר מתקדם (Institute for Advanced Study) בפרינסטון, ניו-ג'רזי, ושם נשאר עד מותו ב-18 באפריל 1955.
נמען המכתב הוא איזידור וויליאם הלד (1876-1947), רופא יהודי יליד אוסטריה. הלד למד בפילדלפיה, בברלין ובווינה, כתב מונוגרפיות רבות בנושא רפואה ותרגם ספרי רפואה מגרמנית לאנגלית. במשך שנים רבות עבד כרופא בבית החולים בית-ישראל בניו יורק, ולקח חלק פעיל בחיי הקהילה היהודית בעיר. בין היתר, סייע לרופאים ומדענים יהודים שנמלטו לארה"ב מגרמניה הנאצית, וכפי הנראה, במסגרת פעילות זו התיידד עם איינשטיין. לאחר מותו של הלד, בשנת 1947, כתב איינשטיין לאלמנתו: "כדוגמה ומופת למין האנושי, הוא היה הטוב ביותר שאדם יכול להיות".
למידע נוסף אודותיו, ראו: Weekly Published in New York Aufbau, Reconstruction, an American, כרך 13, גיליון 10, ני יורק, 7.3.1947.
[1] דף, 28 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. קרעים קלים בשוליים. כתמים קלים בחלקו התחתון של הדף. רישום בעט בגב.
קטגוריה
מכתבים וכתבי-יד – אישים – מוסיקה,
מדע ופילוסופיה
קָטָלוֹג
מכירה 78 - פריטים נדירים ומיוחדים
25.5.21
פתיחה: $1,500
הערכה: $2,000 - $4,000
נמכר ב: $4,000
כולל עמלת קונה
מכתב בכתב-ידה ובחתימתה של מארי קירי. כתוב על גבי גלויה רשמית של מכון הרדיום (Institut du Radium) של הפקולטה למדעים של פריז (Faculté des sciences de Paris). פריז, ה-23 בדצמבר, 1920. צרפתית.
מכתב קצר – הזמנה להגיע למעבדתה של מארי קירי. חתום: "M. Curie"
מארי קירי (1867-1932), מדענית פולניה-צרפתיה, מגדולות המדענים במאה ה-20, זוכת פרס נובל פעמיים והאישה הראשונה לזכות בפרס.
קירי נולדה בעיר ורשה, אז חלק מן האימפריה הרוסית, בשם מריה סקלודובסקה (Maria Skłodowska). אביה, מורה למתמטיקה ופיזיקה, איבד את משרתו משום שתמך במאבק פולין לעצמאות, וילדי המשפחה גדלו בתנאי עוני ומחסור. משום שמוסדות ההשכלה ברוסיה הצארית לא קבלו אליהם נשים, עשתה קירי את ראשית דרכה האקדמית ב"אוניברסיטה הצפה" – מוסד מחתרתי ששיעוריו קוימו בשעות הלילה בחשאי. בהגיעה לגיל 24, היתה לאישה הראשונה שהתקבלה ללימודים בסורבון ועקרה לפריז, שם התגוררה בעליית גג סמוך לאוניברסיטה כדי לחסוך דמי נסיעה. למרות קשייה, ולמרות שלא ידעה צרפתית כמעט כלל, עלה בידה לסיים את לימודיה כמצטיינת המחזור ולקבל מלגת מחקר ככימאית. בעקבות המלגה החלה לעבוד במעבדת בית הספר לכימיה ופיזיקה בפריז (ESPCI), תחת ניהולו של המדען פייר קירי.
בין פייר ומארי נקשרה שותפות עבודה שהולידה את אחת התגליות החשובות בתולדות המדע – הקרינה הרדיואקטיבית. בשנת 1895 הם נישאו. השנים הבאות היו הפוריות והחשובות בעבודתם המדעית, ובמהלכן גילתה קירי שני יסודות כימיים שלא היו ידועים לפני כן למדע – הפולוניום (שנקרא על שם מולדתה של קירי – פולין), והרדיום (ששמו ניתן לו בעקבות המילה הלטינית radius – קרן אור, משום שזהר בחושך). למרות מעמדו של בעלה, נאלצה קירי לערוך חלק ממחקריה מחוץ למעבדה, בצריף שהוקצה לה, על מנת שלא "להסיח את דעתם של הגברים" שעבדו במעבדה.
בשנת 1903, בעקבות תגליתם, החליטה ועדת פרסי הנובל להעניק את פרס הנובל לפיזיקה לבני הזוג קירי (בהחלטה המקורית הוענק הפרס לפייר לבדו, אולם הוא סירב לקבלו אם לא יוענק גם למארי), וקירי נעשתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס נובל. שמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1911, החליטה ועדת הנובל להעניק לקירי פרס נוסף בתחום הכימיה, על גילוי שני היסודות (קירי היא אחת מארבעת החתנים היחידים שזכו בפרס פעמיים, והאדם היחיד שקיבל את הפרס עבור תרומתו לשני תחומים מדעיים שונים).
לקירי נודעה גם תרומה חשובה בתחום הרפואה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר מונתה לראש השירות הרדיולוגי של הצלב האדום והפעילה מכוני רנטגן ניידים לסייע לפצועים (שנקראו petites Curie – "קירי הקטנים"). בתה הצעירה, אירן, שירתה כמפעילה של מכון רטנגן נייד, וזכתה בעיטור על פעולותיה במלחמה. לימים, המשיכה את מחקריה של הוריה בתחום הרדיואקטיביות ואף זכתה בפרס נובל בעצמה.
מארי קירי נפטרה בשנת 1934, ככל הנראה כתוצאה מחשיפת יתר לקרינה רדיואקטיבית. שמה וסיפורה הונצחו באינספור סרטים, ספרים, שמות מכונים ומוסדות, ובשמו של אחד היסודות הכימיים – קוריום.
14X10.5 ס"מ. מצב טוב. רישומים בעפרון בגב.
מכתב קצר – הזמנה להגיע למעבדתה של מארי קירי. חתום: "M. Curie"
מארי קירי (1867-1932), מדענית פולניה-צרפתיה, מגדולות המדענים במאה ה-20, זוכת פרס נובל פעמיים והאישה הראשונה לזכות בפרס.
קירי נולדה בעיר ורשה, אז חלק מן האימפריה הרוסית, בשם מריה סקלודובסקה (Maria Skłodowska). אביה, מורה למתמטיקה ופיזיקה, איבד את משרתו משום שתמך במאבק פולין לעצמאות, וילדי המשפחה גדלו בתנאי עוני ומחסור. משום שמוסדות ההשכלה ברוסיה הצארית לא קבלו אליהם נשים, עשתה קירי את ראשית דרכה האקדמית ב"אוניברסיטה הצפה" – מוסד מחתרתי ששיעוריו קוימו בשעות הלילה בחשאי. בהגיעה לגיל 24, היתה לאישה הראשונה שהתקבלה ללימודים בסורבון ועקרה לפריז, שם התגוררה בעליית גג סמוך לאוניברסיטה כדי לחסוך דמי נסיעה. למרות קשייה, ולמרות שלא ידעה צרפתית כמעט כלל, עלה בידה לסיים את לימודיה כמצטיינת המחזור ולקבל מלגת מחקר ככימאית. בעקבות המלגה החלה לעבוד במעבדת בית הספר לכימיה ופיזיקה בפריז (ESPCI), תחת ניהולו של המדען פייר קירי.
בין פייר ומארי נקשרה שותפות עבודה שהולידה את אחת התגליות החשובות בתולדות המדע – הקרינה הרדיואקטיבית. בשנת 1895 הם נישאו. השנים הבאות היו הפוריות והחשובות בעבודתם המדעית, ובמהלכן גילתה קירי שני יסודות כימיים שלא היו ידועים לפני כן למדע – הפולוניום (שנקרא על שם מולדתה של קירי – פולין), והרדיום (ששמו ניתן לו בעקבות המילה הלטינית radius – קרן אור, משום שזהר בחושך). למרות מעמדו של בעלה, נאלצה קירי לערוך חלק ממחקריה מחוץ למעבדה, בצריף שהוקצה לה, על מנת שלא "להסיח את דעתם של הגברים" שעבדו במעבדה.
בשנת 1903, בעקבות תגליתם, החליטה ועדת פרסי הנובל להעניק את פרס הנובל לפיזיקה לבני הזוג קירי (בהחלטה המקורית הוענק הפרס לפייר לבדו, אולם הוא סירב לקבלו אם לא יוענק גם למארי), וקירי נעשתה לאישה הראשונה שזכתה בפרס נובל. שמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1911, החליטה ועדת הנובל להעניק לקירי פרס נוסף בתחום הכימיה, על גילוי שני היסודות (קירי היא אחת מארבעת החתנים היחידים שזכו בפרס פעמיים, והאדם היחיד שקיבל את הפרס עבור תרומתו לשני תחומים מדעיים שונים).
לקירי נודעה גם תרומה חשובה בתחום הרפואה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר מונתה לראש השירות הרדיולוגי של הצלב האדום והפעילה מכוני רנטגן ניידים לסייע לפצועים (שנקראו petites Curie – "קירי הקטנים"). בתה הצעירה, אירן, שירתה כמפעילה של מכון רטנגן נייד, וזכתה בעיטור על פעולותיה במלחמה. לימים, המשיכה את מחקריה של הוריה בתחום הרדיואקטיביות ואף זכתה בפרס נובל בעצמה.
מארי קירי נפטרה בשנת 1934, ככל הנראה כתוצאה מחשיפת יתר לקרינה רדיואקטיבית. שמה וסיפורה הונצחו באינספור סרטים, ספרים, שמות מכונים ומוסדות, ובשמו של אחד היסודות הכימיים – קוריום.
14X10.5 ס"מ. מצב טוב. רישומים בעפרון בגב.
קטגוריה
מכתבים וכתבי-יד – אישים – מוסיקה,
מדע ופילוסופיה
קָטָלוֹג
מכירה 78 - פריטים נדירים ומיוחדים
25.5.21
פתיחה: $15,000
הערכה: $25,000 - $30,000
לא נמכר
Wochensprüche ["אימרות שבועיות"; ראה אור בשם "Seelenkalender" ("לוח השנה של הנפש")], מחברת בכתב-ידו של הפילוסוף רודולף שטיינר, אבי האנתרופוסופיה. [שוויץ?, בין 1918 ל-1925]. גרמנית.
"לוח השנה של הנפש", מן הטקסטים המרכזיים של האנתרופוסופיה, נדפס לראשונה בשנת 1912 (על-פי כתב-יד מאותה שנה). בשנת 1918 נדפסה מהדורה שנייה של החיבור, עם כמה שינויים מהמהדורה הראשונה ועם הקדמה חדשה מאת שטיינר (מהדורה זו נדפסה כחלק מאוסף כתבים פרי עטו של שטיינר בשם Durch den Geist zur Wirklichkeits-Erkenntnis der Menschenrätsel). לפנינו, ככל הנראה, העתקה של המהדורה השניה, עם ההקדמה למהדורה זו. עמוד השער וההקדמה חתומים "Rudolf Steiner". למחברת כריכת עור אדומה נאה.
"לוח השנה של הנפש" מציע אימרה (Spruch בגרמנית, ניתן לתרגם גם כ"בית שיר" או "מנטרה") לכל שבוע בשנה, בהתאם לעונות – בסך הכול 52 אמרות, באמצעותן יכולה הנפש לחוות אחדות-הרגשה עם הטבע. הספר נועד לסייע להעמקת ההכרה הפנימית הדרושה לעלייה במדרגה הרוחנית, שהיא חלק מפרויקט רחב יותר של האנתרופוסופיה שמטרתו לקרב את האדם המודרני אל עולם הרוח שעמו אבד לו הקשר, ולסייע לו לחיות חיים חופשיים יותר ומוסריים יותר.
על תפקידן של האמרות השבועיות כותב שטיינר בהקדמה למהדורת 1918: "למהלך השנה חיים משלו... רק אם תיתן הנפש לביטוי המשתנה משבוע לשבוע של חיי השנה לפעול עליה, תוכל, באמצעות חיים משותפים שכאלה, למצוא את עצמה באמת. כך היא תחוש כיצד צומחים מתוכה כוחות המחזקים אותה מבפנים. היא תבחין כי כוחות אלה שואפים להתעורר בתוכה, באמצעות יכולתה לתפוס חלק במשמעות של מהלך העולם... כך תתוודע הנפש לראשונה לחוטים העדינים אך מלאי המשמעות, הקושרים בינה לבין העולם שלתוכו נולדה".
רודולף שטיינר (Rudolf Joseph Lorenz Steiner, 1861-1925), מורה רוחני, פילוסוף וארכיטקט יליד אוסטריה. בראשית המאה ה-20 ייסד את האנתרופוסופיה, תורה פילוסופית-רוחנית הקושרת בין הרוחני שבאדם והרוחני שבעולם. התורה האנתרופוסופית, המיושמת במגוון תחומי חיים – חינוך, רפואה, חקלאות, ארכיטקטורה, ועוד, קנתה לה תומכים רבים ברחבי העולם, והחל משנות ה-60 גם בישראל. כיום קיימות בישראל מספר קהילות אנתרופוסופיות, בין היתר ביישובים הרדוף וקרית טבעון, ובתי ספר אנתרופוסופיים רבים פועלים ברחבי הארץ.
[28] דף. 15X10.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים, בהם כמה כתמי רטיבות קלים ומריחות דיו. רישום בעט (בכתב-יד שונה) על הדף האחרון, "Heidi Kind (?) 1948...". קילופים קלים בשדרה.
"לוח השנה של הנפש", מן הטקסטים המרכזיים של האנתרופוסופיה, נדפס לראשונה בשנת 1912 (על-פי כתב-יד מאותה שנה). בשנת 1918 נדפסה מהדורה שנייה של החיבור, עם כמה שינויים מהמהדורה הראשונה ועם הקדמה חדשה מאת שטיינר (מהדורה זו נדפסה כחלק מאוסף כתבים פרי עטו של שטיינר בשם Durch den Geist zur Wirklichkeits-Erkenntnis der Menschenrätsel). לפנינו, ככל הנראה, העתקה של המהדורה השניה, עם ההקדמה למהדורה זו. עמוד השער וההקדמה חתומים "Rudolf Steiner". למחברת כריכת עור אדומה נאה.
"לוח השנה של הנפש" מציע אימרה (Spruch בגרמנית, ניתן לתרגם גם כ"בית שיר" או "מנטרה") לכל שבוע בשנה, בהתאם לעונות – בסך הכול 52 אמרות, באמצעותן יכולה הנפש לחוות אחדות-הרגשה עם הטבע. הספר נועד לסייע להעמקת ההכרה הפנימית הדרושה לעלייה במדרגה הרוחנית, שהיא חלק מפרויקט רחב יותר של האנתרופוסופיה שמטרתו לקרב את האדם המודרני אל עולם הרוח שעמו אבד לו הקשר, ולסייע לו לחיות חיים חופשיים יותר ומוסריים יותר.
על תפקידן של האמרות השבועיות כותב שטיינר בהקדמה למהדורת 1918: "למהלך השנה חיים משלו... רק אם תיתן הנפש לביטוי המשתנה משבוע לשבוע של חיי השנה לפעול עליה, תוכל, באמצעות חיים משותפים שכאלה, למצוא את עצמה באמת. כך היא תחוש כיצד צומחים מתוכה כוחות המחזקים אותה מבפנים. היא תבחין כי כוחות אלה שואפים להתעורר בתוכה, באמצעות יכולתה לתפוס חלק במשמעות של מהלך העולם... כך תתוודע הנפש לראשונה לחוטים העדינים אך מלאי המשמעות, הקושרים בינה לבין העולם שלתוכו נולדה".
רודולף שטיינר (Rudolf Joseph Lorenz Steiner, 1861-1925), מורה רוחני, פילוסוף וארכיטקט יליד אוסטריה. בראשית המאה ה-20 ייסד את האנתרופוסופיה, תורה פילוסופית-רוחנית הקושרת בין הרוחני שבאדם והרוחני שבעולם. התורה האנתרופוסופית, המיושמת במגוון תחומי חיים – חינוך, רפואה, חקלאות, ארכיטקטורה, ועוד, קנתה לה תומכים רבים ברחבי העולם, והחל משנות ה-60 גם בישראל. כיום קיימות בישראל מספר קהילות אנתרופוסופיות, בין היתר ביישובים הרדוף וקרית טבעון, ובתי ספר אנתרופוסופיים רבים פועלים ברחבי הארץ.
[28] דף. 15X10.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים, בהם כמה כתמי רטיבות קלים ומריחות דיו. רישום בעט (בכתב-יד שונה) על הדף האחרון, "Heidi Kind (?) 1948...". קילופים קלים בשדרה.
קטגוריה
מכתבים וכתבי-יד – אישים – מוסיקה,
מדע ופילוסופיה
קָטָלוֹג