מכירה 72 - פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove palestin filter palestin
- היסטוריה (9) Apply היסטוריה filter
- וארץ (9) Apply וארץ filter
- יהודית (9) Apply יהודית filter
- יהודית, (9) Apply יהודית, filter
- ישראל (9) Apply ישראל filter
- ציונות (9) Apply ציונות filter
- and (9) Apply and filter
- histori (9) Apply histori filter
- history, (9) Apply history, filter
- jewish (9) Apply jewish filter
- zionism (9) Apply zionism filter
אוסף עשיר ומגוון של פריטים המתעדים את תולדות המחוז היהודי האוטונומי של רוסיה – בירוביג'ן. שנות ה-20 עד שנות ה-90. יידיש, רוסית ואנגלית.
"המחוז האוטונומי היהודי" (יידיש: יידישע אויטאנאמע געגנט), המוכר יותר בשמו הישן, "בירוביג'ן", היה טריטוריה שהוקצתה להתיישבות יהודית חקלאית בשטח רוסיה הקומוניסטית. הרעיון להקים מחוז מיוחד ליהודים עלה לראשונה לאחר מהפכת אוקטובר, כאשר מאות אלפי יהודים איבדו את מקור פרנסתם והפכו, על פי הטרמינולוגיה הרוסית של אותן השנים, ל"בלתי יצרניים". כדי לשלב את היהודים בכלכלת המדינה החדשה, הוקמו רשות ממשלתית בשם "קומזט" (Комзет) וחברה ציבורית יהודית בשם "אוזט" (ОЗЕТ), שפעלו יחד להשיב את היהודים אל החקלאות.
הצלחותיה של הציונות והפתרון ההולך ונרקם בארץ ישראל לשאלה היהודית הביאו את הרשויות ברוסיה לבחון ברצינות את האפשרות להקים טריטוריה יהודית עצמאית, ולהציגה לעולם כמעין בית לאומי תחת דגל סובייטי. בתחילה נבחנו טריטוריות שונות בסמוך לריכוזי היהודים – מערב רוסיה, אוקראינה וקרים, אולם לבסוף נפלה ההחלטה להקים את המחוז בסמוך לגבול הסיני, אי שם במזרח, בשטח עוין ובלתי מיושב השוכן ב"קצה העולם" הרוסי. ב-28 במרץ 1928 העביר "הוועד הפועל המרכזי של ברית המועצות" את ההחלטה על הקצאת הטריטוריה להתיישבות יהודים עמלניים, והמחוז היהודי האוטונומי הראשון בעולם נולד – בירוביג'ן.
למרות תנאי הפתיחה הקשים נחל המחוז הצלחה מפתיעה בעשור הראשון לקיומו: למעלה מ-20,000 יהודים היגרו למקום, יישובים חקלאיים חדשים הוקמו, נוסד העיתון היידי "כוכב בירוביג'ן" (ביראבידזשאנער שטערן) ובעיר הבירה עוטרו הכיכרות בסמלים יהודיים ונחנכו רחובות על שם גדולי התרבות היידית.
רוסיה הקצתה משאבים כבירים ל"שיווק" המחוז ברחבי העולם, וביתר שאת בצפון אמריקה, שעבורה הוקם גוף תעמולה מיוחד, "איקאר" (ICOR). הארגון פעל בקרב דוברי השפה היידית, והפיץ שפע של חומרי תעמולה מודפסים כדי להתחרות בתנועה הציונית על לבה של יהדות ארה"ב.
לקראת סוף שנות ה-30, עם השינוי שחל ביחסה של רוסיה כלפי היהודים, הגיעו "הטיהורים הגדולים" גם לבירוביג'ן. בתוך זמן קצר הוצאו להורג מרבית המנהיגים, הסופרים ואנשי הרוח היהודיים, ולאחר מלחמת העולם השנייה פורקו כל המוסדות דוברי היידיש. בתוך כך, פורקו גם שני המוסדות שהעניקו לפרוייקט את מרבית תנופתו וכוחו – ה"קומזט" וה"אוזט". בראשית שנות ה-50 פורק גם ארגון התעמולה "איקאר".
בעשורים הבאים פחת בהדרגה מספר היהודים במקום, וכיום נותרו בו כ-1,500 יהודים בלבד, המהווים פחות מאחוז אחד של אוכלוסיית המחוז. למרות זאת, מוסיפה בירוביג'ן להתקיים באופן רשמי כמחוז יהודי אוטונומי עד ימינו.
לפנינו אוסף תעודות, חומרי תעמולה, פרטי אפמרה, ופריטי דפוס המתעדים פרק ייחודי זה בהיסטוריה היהודית ובתולדות הקומוניזם הרוסי. באוסף פריטים מ"תור הזהב" קצר המועד של המחוז, חלקם מטעם "אוזט" ו"איקאר", לצד פריטים המתעדים את דעיכתו במחצית השנייה של המאה העשרים ולאחר פירוקה של ברית המועצות.
האוסף כולל:
פריטים מטעם הארגונים "אוזט" ו"איקאר": • שני פנקסי חבר וארבעה כרטיסי הגרלה מטעם הארגון "אוזט" (סוף שנות ה20-י-שנות ה-30). • תיקייה עם רפרודוקציות של ציורים מאת יששכר בער ריבאק, וויליאם גרופר (Gropper), ברוך אהרונסון, ניקולאי קופריאנוב ואחרים. הוצאת "איקאר", ניו-יורק, 1929. הציורים מציגים ברובם איכרים יהודים; חלקם צוירו בעקבות ביקור האמנים במושבות היהודיות החקלאיות. • עטיפות החוברת ICOR Biro-Bidjan Souvenir ("'איקאר' בירא-בידזשאן סואוועניר"), בעברית וביידיש, עם איורים מאת וויליאם גרופר (יוני 1934). • ארבע חוברות מסדרת "איקאר-ביבליאטק" (ניו-יורק, שנות ה-30). • שתי סיכות של ארגון "איקאר", לציון עשור לבירוביג'ן (1938). • "אומשטערבלעכע רייד", אסופת נאומים ומאמרי תמיכה בתוכנית בירוביג'ן, מאת ראובן בריינין (סופר, פובליציסט, עורך ופעיל ציוני שניהל תעמולה למען ההתיישבות היהודית בברית המועצות). הוצאת "איקאר", ניו-יורק, 1940. יידיש.
חוברות בנושא בירוביג'ן, ביידיש ובאנגלית, בהן: • "בירא-בידזשאן און פאלעסטינע", מאת א. סודארסקי. הוצאת "צענטרפארלאג", חרקוב, 1929. • "בירעבידזשאנע, דערציילונג", מאת דוד ברגלסון. הוצאת "עמעס", מוסקבה, 1934. • The Jewish Autonomous Region, מאת דוד ברגלסון. מוסקבה, 1939. עם תצלומים של בירוביג'ן. • "ביראָבּידזשאן, שילדערונגען פון א רייזע אין יולי-אויגוסט 1934" [בירוביג'ן, תיאורים ממסע ביולי-אוגוסט 1934], מאת א. פרלמן. הוצאת "גראָשן-ביבליאָטעק", ורשה, 1934. באחת החוברות מופיעה מפת בירוביג'ן. • ועוד.
פריטים מבירוביג'ן, רובם משנות ה-70-90: • "פארפאסט", כתב-עת יידי של המחוז היהודי האוטונומי. בירוביג'ן 1937. • כרטיס חבר בקומסומול שניתן לנער ממחוז בירוביג'ן, 1979. • תעודה על שם ליאוניד בוריסוביץ שקולניק, עורך "כוכב בירוביג'ן". ניתנה לו עם בחירתו ל"מועצת נציגי העם של המחוז האוטונומי היהודי" (совет народных депутатов еврейской автономной области), 1990. • "סכעמע פונעם אדמיניסטראטיוונ צענטער / Scheme of the Administrative Centre", מפת בירוביג'ן (מודפסת ביידיש, אנגלית ורוסית), 1989. • ועוד.
פריטים נוספים, המתעדים את תולדות ההתיישבות היהודית-חקלאית בברית המועצות.
גודל ומצב משתנים. חלק מהפריטים נתונים במסגרות נאות לתצוגה.
יומן בכתב-יד המתעד מסע של מספר שבועות בין עריה ואתריה המרכזיים של ארץ ישראל – יפו, ירושלים, ים המלח, נהר הירדן, חיפה, טבריה ומקומות נוספים. היומן כתוב במחברת גדולת ממדים, בצדו הימני של כל מפתח עמודים. לעמודים השמאליים מוצמדים למעלה ממאה תצלומים – רובם צולמו בידי כותבת היומן ובני לוויתה – וכן גלויות המציגות את מראות הארץ, מפות וכמה פריטי נייר שנאספו במהלך המסע.
המסע המתועד ביומן יצא מהעיר לונדון. כותבת היומן ובני לווייתה הפליגו מלונדון לפורט סעיד על סיפון האנייה "קלדוניה" (Caledonia). מפורט סעיד הפליגו ליפו ולאחר שהיה קצרה בעיר, עלו בדרך הרכבת לירושלים. בירושלים שהו קרוב לשבועיים, שבמהלכם עלו לעשרות מקומות קדושים ואתרים חשובים בעיר ובסביבותיה, בהם הר הבית, כנסיית הקבר, ויה דולורוזה, גת שמנים, גולגולתא ועמק יהושפט; כן נסעו לבית לחם, לאכסניית השומרוני הטוב, ליריחו, לים המלח, לנהר הירדן, לבית עניה ועוד. בעת שהותם בירושלים ביקרו הנוסעים גם ברובע היהודי ובכותל המערבי, שם "אף שלא היה זה יום שישי התמזל מזלנו לראות יהודים ולשמוע את בכיים... בחרכי הכותל היו פתקאות נייר, תפילות שהשאירו העולים אליו...". מירושלים חזרו ליפו ומשם יצאו בדרך הים לחיפה, וממנה המשיכו לטבריה, לכפר נחום, לנצרת ולאתרים חשובים נוספים בצפון ארץ ישראל. מן הגליל חזרו הנוסעים בהפלגה מחיפה ליפו, המשיכו למצרים ומשם יצאו בחזרה לאנגליה.
בתצלומים המשולבים ביומן נראים אתרים רבים ברחבי ארץ ישראל (לצד תחנות נוספות במסע באירופה ובמצרים), בהם נוף מגג בית שמעון הבורסקאי ביפו, תחנת הרכבת ביפו, מראה כללי של ירושלים, הכותל המערבי, הר הבית, קברות המלכים, ים המלח, נהר הירדן, נופי השומרון, הכפר לוביה בגליל התחתון, כנסיית הבשורה בנצרת ועוד. בכמה מהם אף נראים הנוסעים והנוסעות עצמם. במספר תצלומים נראה הדרגומן (המתורגמן) שליווה את הקבוצה במסע.
היומן כרוך בכריכת עור סגולה נאה. על השדרה מוטבעת הכתובת "Palestine Private Diary 1906".
[71] דף; כ-120 תצלומים; כ-120 גלויות; ועוד. 41.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים. פגמים קלים. פגעי תילוע קלים. כריכת עור סגולה, משוקמת. פגמים ופגעי תילוע בכריכה.
בשנת 1914 נישאה שרה אהרנסון לסוחר חיים אברהם על רציף רכבת בעתלית, עזבה עמו לחיפה ומשם המשיכה בדרכה לעיר איסטנבול, שם חיו. אהרונסון לא פגשה את אברהם לפני החתונה, ורבים מאמינים שנישאה לו כדי לאפשר לאחותה הצעירה, רבקה, להתחתן עם הגבר ששתיהן אהבו באמת – אבשלום פיינברג. למשך כשנה הצליחה אהרנסון לחיות עם בעלה באיסטנבול, ובחודש דצמבר 1915, נכנעה לגעגועיה ושבה ארצה.
המכתב שלפנינו נשלח מאיסטנבול, והוא כתוב על גלויה רשמית עם סמל בית העסק של חיים אברהם ואחיו מוריץ – "האחים אברהם". במכתב מספרת שרה לאחותה על חייה הדלים והמשמימים באיסטנבול: "רבקתי היקרה, זה עדן עדנים שלא קראתיך והשתיקה מה היא? גם אני מכלכלת אתכם בימים האחרונים אך בכרטיסים כי מה לכתוב? את הישן נושן תדעו וחדשות לא נבראו [...] [הע]בודה אינה מרובה, מתעסקת אני ברקמה. פה עכשיו הרקמה עומדת בראש כל, ולמדתי גם אני לעסוק בזה. עושים פה רקמות לבנות, broderie anglaise [צרפתית: רקמה אנגלית], ועוד מינים יפים מאוד, ואפשר עם רוב הימים אהיה גם אני מרקמת יפה".
אף שמושא אהבתן המשותף של שתי האחיות, אבשלום, אינו נזכר לאורך המכתב, אפשר שהבחירה לסיימו במילים "אלף נשיקות" מרמזת לפזמון החוזר בשיר האהבה המפורסם שהקדיש פיינברג לרבקה שנים אחדות קודם לכן – "אלף נשיקות לך, אהובתי".
10X14.5 ס"מ בקירוב. מצב בינוני-טוב. סימני קיפול, כתמים ופגמים. פגיעה בכיתוב במספר מקומות (כמה מהמילים מטושטשות וההתחלה של שלוש השורות האחרונות מחוקה).
המכתב שלפנינו נשלח בתקופה שבה הנהיג סרני את קבוצת המייסדים של גבעת ברנר, והוא נושא הודעה קצרה לאישה בשם רחל אביש מהיישוב בן-שמן – רשות להגיע ולשהות בקיבוץ באישור המועצה. אף שההודעה במכתב כתובה בקיצור, היא נושאת עדות מעניינת לאופיו של סרני, שאותה השנה תרם לקיבוץ את כל ירושת משפחתו וחסכונות הוריו כדי למנוע את קריסתו הכלכלית (ומשום כך, כנראה, נדרש אישור המועצה המיוחד עבור כל אורח). בתחתית המכתב מופיעה החתימה "חיים סרני, בשם פלוגת רחובות של הקבוץ המאוחד".
אנצו חיים סרני (1905-1944), סופר, חלוץ ואיש רוח, אחד משלושים ושבעת צנחני היישוב במלחמת העולם השנייה. סרני נולד למשפחה איטלקית רומאית, מהמפוארות והעתיקות שבמשפחות יהדות איטליה (אביו, שמואל סרני, היה רופאו של מלך איטליה ויטוריו עמנואלה השלישי ודודו היה ראש הקהילה במשך כ-35 שנה). בשנת 1921 ביקר בעיר קארלסבאד בשעה שנערך בה הקונגרס הציוני ה-12, נשבה בקסמי התנועה החדשה ונעשה לפעיל ציוני. בשנת 1927 עלה לארץ ישראל, חבר לארגון החלוצים השיתופי "גדוד העבודה" והיה ממייסדי הקיבוץ "גבעת ברנר". סרני גילה ערנות רבה לסכנה הנשקפת ליהודי העולם, ולאורך שנות ה-30 יצא למספר שליחויות לעידוד עלייה בגרמניה, ארה"ב, מצרים, עיראק ומקומות נוספים, שאל חלקם הגיע זמן קצר לפני שנפלו לידי גרמניה. בשנת 1944, בהיותו בן 39, החליט להתנדב למבצע האמיץ ביותר של כוחות היישוב נגד גרמניה הנאצית – הצנחת לוחמים עבריים מעבר לקווי האויב באירופה הכבושה. שלושים ושבעה צנחנים עבריים הוכשרו למשימה בידי הפלמ"ח, ה"הגנה" והצבא הבריטי, במטרה ליצור קשר ראשון עם יהודי אירופה ובשלב השני להקים כוח התנגדות יהודי. סרני הוצנח ביום 15 במאי 1944 בצפון איטליה, אולם נתפס ונלקח בשבי הגרמני. הוא נשלח למחנה הריכוז דכאו, שם הוצא להורג בהוראה מיוחדת.
מבצע ההצנחה של לוחמים עבריים אל לב ליבה של האימפריה הגרמנית נשא חשיבות מיוחדת בזיכרון ההיסטורי הציוני, וכמה ממשתתפיו נעשו לגיבורי תרבות בישראל – חנה סנש, חביבה רייק, אבא ברדיצ'ב ואנצו סרני עצמו.
[1] דף, 22X13 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול, מעט כתמים ופגמים קלים.
המכתב שלפנינו נכתב בתקופת לימודיו של שטרן בפירנצה, איטליה, שבועות ספורים לפני שזנח את הקריירה האקדמית שלו, התמסר כולו לפעילות המחתרת והחל לעסוק ברכישת ובהברחת נשק לארץ ישראל. המכתב כתוב בנימה אישית והוא משקף את החשיבות הגדולה שמייחס שטרן לארץ ישראל ולהתיישבות היהודית בה. בין היתר כותב שטרן: " אני נמצא באחת הגָּלוּיּוֹת הטובות ביותר בעולם. אנטישמיות כאן בכלל איננה בנמצא ובכל זאת הלא גם אתה בודאי מרגיש ויודע שאין מקום בעולם אשר ישוֶה לארצנו במובן החפש. סוף סוף בכל מקום אנו מרגישים את עצמנו לכל היותר כאורחים ובארץ אנחנו בעלי-בית. אני חושב שתשמח בבואך ארצה לראות כמה נבנה והתקדם הכל במשך שנתים האחרונות. אני תקוה שתמצא לך שם עבודה ושתרגיש את עצמך בכי טוב [...] אני מקוה שנתראה שם סוף סוף א"כ אין אני בטוח שזה יהיה כל כך מהר כמו שחושבים הורי".
המכתב חתום "שלך בידידות, א. שטרן, ממקה" (ממקה היה משמות החיבה של שטרן בפי קרובים וידידים).
אברהם שטרן ("יאיר") היה לוחם מחתרת, מייסד הארגון "לוחמי חירות ישראל" (הלח"י). שטרן נולד בעיר סובאלק בשנת 1907, ובצעירותו גילה כשרונות אמנותיים מגוונים – ציור, משחק, כתיבה ושירה (שטרן אף חלם להיות שחקן בתיאטרון "הבימה"). בשנת 1925 עלה לארץ ישראל, החל ללמוד ספרות באוניברסיטה העברית, ובד בבד עשה את צעדיו הראשונים כלוחם-מחתרת, בתחילה בארגון ה"הגנה" ואחר כך בארגון הפורשים "הגנה ב'" – גלגולו הראשון של האצ"ל. בשנת 1933 נסע לפירנצה בכוונה להשלים עבודת דוקטורט, אולם לאחר פגישה אישית עם מפקד האצ"ל, אברהם תהומי, החליט לזנוח את לימודיו והתמסר כליל לפעילות המחתרת. חברותו באצ"ל הגיע לסיומה בשנת 1940, בעקבות החלטת הארגון להניח את נשקו ולחדול מפעילות נגד האנגלים. שטרן פרש מהאצ"ל, פרסם מניפסט בשם "עיקרי התחייה" וייסד מחתרת חדשה – לוחמי חירות ישראל. הארגון חרט על דגלו מאבק חסר פשרות בשלטון האנגלי, והוסיף לפעול גם לאור התנגדות חריפה מצד היישוב העברי וכמעט ללא אמצעים. במשך חודשים ארוכים נדד שטרן מבית לבית כשברשותו מיטה מתקפלת, משחת גילוח וספר תנ"ך, והעביר את הוראותיו לחברי הארגון בפגישות ליליות קצרות. ביום 12 בפברואר 1942, בשעה תשע בבוקר, הגיעו קציני הבולשת הבריטית לדירת המסתור של שטרן בתל-אביב, מצאו אותו מסתתר בארון הבגדים וכבלו אותו באזיקים. זמן קצר אחר כך הגיע קצין הבולשת ג'פרי מורטון, הורה להעמיד את שטרן לפני החלון וירה בו למוות.
דמותו החידתית של שטרן נותרה שנויה במחלוקת עד ימינו – לצד אלו הרואים בו גיבור לאומי, מגנים אחרים את השקפותיו הקיצוניות ודרכי פעולתו. תפיסת עולמו הייחודית מצאה את ביטויה גם בשירים הרבים שחיבר לאורך חייו, שאחד מהם ("חיילים אלמונים") אף הפך להמנון האצ"ל והלח"י.
נמען המכתב הוא ידידו של שטרן, הצייר מרדכי מורז'ינסקי (אריאלי; 1905-1975). מורז'ינסקי, יליד פולין (אז חלק מהאימפריה הרוסית), עלה לארץ ישראל בשנת 1926. הוא למד ב"בצלאל" בשנים 1926-1928 והמשיך את לימודיו בפריז, באקדמיית גרנד שומייר (Grande Schumier). בשנת 1937 הצטרף לאגודת הציירים והפסלים וב-1949 חבר לקבוצת "אופקים חדשים".
[1] דף, מקופל לשניים (שני עמודים כתובים), 17 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. כתמים. קמטים קלים וכמה קרעים מזעריים.
התצלומים מסודרים באלבום על פי סדר כרונולוגי, חלקם מתוארים ומתוארכים בכתב-יד על גבי הדפים, והם מתעדים שלוש תחנות חשובות בקריירה הצבאית של רענן:
• חייל ב"פלגות הלילה המיוחדות" בתקופת המרד הערבי הגדול – תצלומים של לוחמי היחידה במהלך אימוני נשק, רכיבה על סוסים, נהיגה ברכבים צבאיים, הפעלת מכשירי איתות, חציית נהר, אימון במסיכות גז, פשיטות ומעצרים בכפרים ערבים ועוד. באחד התצלומים נראית קבוצת לוחמים מקיפה דמות מחייכת, כפי הנראה מפקד הפלגות אורד וינגייט. יחידת "פלגות הלילה המיוחדות" מנתה כמה עשרות לוחמים בלבד ותצלומיה נדירים ביותר.
• חייל בחיל האוויר המלכותי במלחמת העולם השנייה – תצלומים של כלי רכב ומטוסים מופלים (חלקם של הצבא הגרמני), צוותי הטיסה, מטוסי הקרב האנגלים, תצלומי אוויר ממהלך טיסות מעל לאיטליה וגרמניה, תצלומים מסדר פסח בבסיס חיל האוויר האמריקני, מופע של להקת בידור לחג המולד, ביקור וינסטון צ'רצ'יל ביחידה ועוד.
• מפקד שדה התעופה חיפה בתקופת מלחמת העצמאות – תצלומים של טייסים וצוותי אוויר, מגדל הפיקוח, השדה יום לאחר הקמת מדינת ישראל, ראש מטה משקיפי האו"ם ויליאם אדוארד ריילי מגיע לשדה, הזמרת שושנה דמארי והבדרן יוסף גולנד על כבש מטוס לפני צאתם למסע גיוס כספים בארה"ב, ועוד.
בנוסף לתצלומים אלו, מופיעים באלבום כ-30 תצלומים של נערים, נערות ומדריכים בכפר הנוער "חוות שטוק" (שבו שהה רענן כעולה חדש לפני גיוסו), וכמה תצלומים של ערים ונופים במזרח התיכון ואירופה (ייתכן שחלקם נרכשו כמזכרת במהלך שירותו בצבא האנגלי).
יוסף (ג'ו) רענן (1922-1996) נולד בשם קורט רייסמן בעיר וינה ובשנת 1938 עלה ארצה לבדו במסגרת "עליית הנוער". הקריירה הצבאית שלו נפתחה כמעט ברגע שהציג את כף רגלו בארץ, כאשר הצטרף למאה ועשרים חייליו של אורד וינגייט ב"פלגות הלילה המיוחדות" – יחידת הלוחמים החשובה והנועזת ביותר בתקופת המרד הערבי הגדול. לאחר פירוק היחידה התנדב לחיל האוויר המלכותי של הצבא האנגלי, הוכשר כמקלען אוויר (Air gunner) והשתתף באינספור טיסות מבצעיות בשמי אירופה הכבושה. עם שובו ארצה היה לאחד מלוחמי האוויר המנוסים ביותר ביישוב העברי. ערב מלחמת העצמאות עבד כפקח בשדה התעופה חיפה (למעשה, נשלח רענן לתפקיד זה מטעם ה"הגנה" כדי להכין את התשתית האווירית ללחימה בצפון), ולאחר עזיבת הכוחות האנגלים קיבל לידיו את הפיקוד על השדה. בין פעולותיו הרבות במלחמה, זכורה במיוחד עבודתו כמפקד כוחות האוויר במבצע האחרון במלחמה – כיבוש אילת במבצע "עובדה". בהמשך חייו פיקד על בסיסי האוויר חצור ותל-נוף, שירת במוסד וכיהן כיושב ראש חברת טיסות השכר של חברת התעופה "אל-על".
חלק מהתצלומים מתוארים בכתב-יד בצדם האחורי (גרמנית) ומקצתם חתומים בחותמות דיו שונות.
סך הכל כ-360 תצלומים. גודל ומצב משתנים. מצב כללי טוב. אלבום בגודל 39X29 ס"מ בקירוב. התצלומים מסודרים באלבום באמצעות מדבקות פינה וממוספרים בעיפרון על גבי הדפים. קמטים, קרעים ופגמים קלים בשולי הדפים. כריכה קשה עם עיטור מוזהב בצורת פרח, שחוקה ופגומה מעט, עם מדבקה בצדה הקדמי.
מקור: עזבון יוסף ג'ו רענן (רייסמן).
![כרוז תעמולה בשפה הערבית, שהוטל על חיפה מן האוויר במהלך הפצצת מטוסי הצבא האיטלקי. [1940]. ערבית.
הכרוז כתוב בערבית מעט משובש](https://files.kedem-auctions.com/files/Sale72-public/181.jpg "\"הצטרפו לצד האיטלקי\" – כרוז תעמולה בשפה הערבית – הוטל מהאוויר במהלך הפ")
הכרוז כתוב בערבית מעט משובשת ובתחביר קלוקל, והוא מבקש לצייר את התקפת העיר כמעשה של 'שחרור עמים': "את הדבר שלא יכולתם להשיג בגלל שכוחות הכיבוש [הבריטים] גברו עליכם, תשיגו כעת בעזרת האיטלקים, שעל ידי הריסת מחסני הנפט בחיפה, ישלימו את המטרה שניסיתם אתם להשיג באמצעות הריסת הנמל, שבו נגזלים אוצרות הטבע שלכם בידי הספינות הבריטיות. הצטרפו לצד האיטלקי, וכך יגורש המדכא מפלסטין, כפי שקרה בסומליה הבריטית, שם זרקו אותם לים".
הפצצות חיל האוויר האיטלקי על חיפה התחוללו בחודשים יולי-ספטמבר 1940, במסגרת מאמצי מדינות הציר לחבל באספקת הדלק של הצבא הבריטי. התקיפה הראשונה אירעה בבוקר ה-15 ביולי, כאשר הגיחו עשרה מטוסים איטלקיים בשמי העיר והטילו כ-50 פצצות. בחודשים הבאים שבו מטוסי האיטלקים ותקפו את חיפה שוב ושוב, גורמים למותם של עשרות אזרחים וזורעים הרס ברחבי העיר (בין היתר, פגעו הפצצות במסגד ובבית קברות מוסלמי). באחת התקיפות, פיזרו המטוסים כרוזי תעמולה, שבקשו להציג את התקיפות האכזריות כפעולה לטובת האוכלוסייה הערבית, במטרה לעורר אותה למרד בשלטון האנגלי.
19.5X15 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים, קמטים וסימני קיפול. קרעים קלים וקרעים חסרים קטנים בשוליים ולאורך סימני הקיפול.
ההגדה מודפסת במכונת כתיבה ומשוכפלת בסטנסיל; מלווה איורים.
ההגדה עוסקת ברובה בחורבן העם היהודי ובשאיפה להשתתפות במלאכת הבניין, ההתיישבות וההגנה בארץ ישראל. ההגדה פותחת בפסוקים ובתי שיר העוסקים בפסח כחג האביב, וחותמת חלק זה בשירו של יעקב פיכמן, "על הפריחה אשר לא תמה". בחלק הבא מובאים קטעים מן ההגדה בנוסח המסורתי ובעריכה חדשה, פסוקי תנ"ך, קטעי שירה ופרוזה, העוסקים במצב העם, בחורבן שהיה ובתקומה שתבוא, בשאיפה להגיע לארץ ישראל, ליישבה ולהילחם לצד מגיניה, ובחזון הקיבוץ והתנועה.
בדף 3 מובא נוסח "מה נשתנה" שעניינו מצב הישוב בארץ: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות / שאנו מספרים בו ביציאת מצרים / בעוד שאחינו עומדים בעמדות המגן מול אויב המתנכל לנו להצר צעדנו". בהמשך מובאים כמה משירי ביאליק, בהם "קומו תועי מדבר", ו"מאחורי השער". באמצע ההגדה דף בלתי ממוספר ובו טקסט אקטואלי העוסק בהעפלה, במצבם של קוראי ההגדה העצורים בקפריסין ובמלחמת העצמאות המתרגשת ובאה בארץ: "ואחרי דורות רבים של גלות שוב קורן אור מהר ציון והחלו לנהור אליו בנים מתפוצות [...] וגרשתם מחופי הארץ אל אי-הגרוש [...] וכאשר יענו אותם כן יגבר מרדם [...] ובליל פסח זה התאספנו מאות חברים לתנועה הקבוצית של השומר הצעיר המצפים ליום הגאולה מן המצור והמצוקה [...] לבנו הרוגש בסערת הימים האלה, נתון כלו לאחינו המגינים ב'משמר העמק' ועל הר הקסטל". בשולי הטקסט נראה איור של ספינה, מגדל שמירה וגדר תיל – נושאים החוזרים לאורך ההגדה. ההגדה חותמת בנוסח המסורתי, "חסל סידור פסח [...] פדויים לציון ברינה".
ההגדה מבוססת ברובה על ההגדה של פסח שנדפסה על ידי "ועדת החגים של הקיבוץ הארצי" לקראת פסח תש"ז, וכפי הנראה עמדה לנגד עיני מחבר הגדה זו, אך נערכו בה שינויים והתאמות למצב המעפילים העצורים בקפריסין, נוספו כמה קטעים ונשמטו אחרים. מרבית האיורים לקוחים אף הם מהגדת תש"ז; בהעדר אמצעים טכניים העתיק אותם המאייר ביד.
[1] עטיפה, 15 (צ"ל 16) דף, 21X16 ס"מ. מצב טוב. כתמים בשולי העטיפה והדפים. מעט קמטים. רישום בעט על העטיפה הקדמית. קרעים בודדים, משוקמים בנייר דבק לא חומצי. הדפים נתפרו זה לזה מחדש.
אינה מופיעה ב-OCLC.
מקור: אוסף משפחת רימון.
![אוסף גדול של תוויות לחם, תוצרת מאפיות בכל רחבי הארץ. ישראל, [שנות ה-40 עד שנות ה-80 בקירוב].
אוסף עשיר ומגוון של כ-280 תווי](https://files.kedem-auctions.com/files/Sale72-public/183_1.jpg "אוסף גדול ומגוון של תוויות לחם – ישראל, שנות ה-40 עד שנות ה-80")
![אוסף גדול של תוויות לחם, תוצרת מאפיות בכל רחבי הארץ. ישראל, [שנות ה-40 עד שנות ה-80 בקירוב].
אוסף עשיר ומגוון של כ-280 תווי](https://files.kedem-auctions.com/files/Sale72-public/183_2.jpg "אוסף גדול ומגוון של תוויות לחם – ישראל, שנות ה-40 עד שנות ה-80")
![אוסף גדול של תוויות לחם, תוצרת מאפיות בכל רחבי הארץ. ישראל, [שנות ה-40 עד שנות ה-80 בקירוב].
אוסף עשיר ומגוון של כ-280 תווי](https://files.kedem-auctions.com/files/Sale72-public/183_3.jpg "אוסף גדול ומגוון של תוויות לחם – ישראל, שנות ה-40 עד שנות ה-80")
![אוסף גדול של תוויות לחם, תוצרת מאפיות בכל רחבי הארץ. ישראל, [שנות ה-40 עד שנות ה-80 בקירוב].
אוסף עשיר ומגוון של כ-280 תווי](https://files.kedem-auctions.com/files/Sale72-public/183_4.jpg "אוסף גדול ומגוון של תוויות לחם – ישראל, שנות ה-40 עד שנות ה-80")
![אוסף גדול של תוויות לחם, תוצרת מאפיות בכל רחבי הארץ. ישראל, [שנות ה-40 עד שנות ה-80 בקירוב].
אוסף עשיר ומגוון של כ-280 תווי](https://files.kedem-auctions.com/files/Sale72-public/183_5.jpg "אוסף גדול ומגוון של תוויות לחם – ישראל, שנות ה-40 עד שנות ה-80")
אוסף עשיר ומגוון של כ-280 תוויות לחם מעשרות רבות של מאפיות. 180 מן התוויות מקורן במאפיות בתל אביב-יפו, והיתר מקורן במאפיות בערים אחרות, בישובים ובקיבוצים שונים. רבות מן התוויות נושאות את סמליל המאפיה – החל ממגני דוד, סמלים לאומיים אחרים ואיורים פשוטים של ככרות לחם ושבולי חיטה ועד לסמלילים נאים, שניכר בהם שיצאו תחת ידיו של מעצב גרפי. בין המאפיות שמתעדות תוויות הלחם שלפנינו נמצאות כמה מאפיות "ביליסטוקיות" (כפי הנראה על שם ה"ביאלי", מאפה שמקורו בביאליסטוק); מאפיות קואופרטיביות; ועוד. כמו כן מצויות באוסף תוויות לחם עבור צה"ל ממאפיות "עין-בר", "ודש" ועוד.
כ-280 תוויות לחם. גודל ומצב משתנים.