מכירה 72 - פריטים נדירים ומיוחדים
אגרת שליחות הממוענת לקהילת פאס שבמרוקו, עליה חתומים רבני העדה הספרדית בירושלים, בהם גדולי תורה מפורסמים, ועמם חתום: "יקר ן' הרב כמ"ו אברהם גרשון" – רבי יקר, בנו של רבי אברהם גרשון מקיטוב, גיסו הנודע של הבעש"ט שעלה לארץ ישראל.
במסמך שלפנינו חתומים (לפי סדר החתימות): רבי רפאל מיוחס בכ"ר שמואל [תנ"ה-תקל"א. "הראשון לציון" ואב"ד ירושלים, בעל "פרי האדמה", "מזבח אדמה", ועוד. מחברי בית דינו בירושלים היו רבי יצחק זרחיה אזולאי ובנו החיד"א], רבי רפאל משה בולה [נפטר תקל"ג, ראש ישיבת "נוה שלום" בירושלים, שימש בתפקיד "הראשון לציון" כחצי שנה לפני פטירתו. מחבר "גט מקושר" ועוד], רבי מנצור מרזוק [נפטר תקמ"ט, בעל "קרבן אליצור", "צור תעודה" ו"בן פדהצור"], רבי חיים נסים הכהן, רבי אליהו צבי, רבי יעקב בורלא, רבי יקר ב"ר אברהם גרשון מקיטוב, רבי אפרים ב"ר יהודה נבון, רבי שמואל אליהו מיוחס, רבי משה יוסף מיוחס ורבי סעדיה מרזוק.
בגב הדף נרשמה כתובת הנמענים: "לאור באור אחינו אנשי גאולתינו ומעלת הגבירים הרמים והפרנסים ועל ראשיהם הרבנים המובהקים... אשר בעיר תהלה פאס...".
רבי אברהם גרשון מקיטוב (נפטר אדר תקכ"א), גאון ומקובל מגדולי דורו ומחכמי הקלויז הנודע בברודי (מחבריו של ה"נודע ביהודה"). גיסו של הבעש"ט, ומראשוני העולים לארץ ישראל שהשתייכו לתנועת החסידות. יש המייחסים את עלייתו לשליחות גיסו הבעש"ט, שקיווה להפיץ את תורת החסידות גם בארצות המזרח. מפורסמת היא איגרת הבעש"ט ששלח אליו לארץ ישראל, בה הוא סיפר לו על תשובת המשיח: "אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". תחילה התיישב רבי גרשון מקיטוב בחברון, אך בסביבות שנת תקי"ד עבר לירושלים והיה לאחד מגדולי חכמי העיר. שם נמנה עם חכמי ישיבת המקובלים "בית אל", ולמד בה אצל גדול המקובלים – הרש"ש. לארץ ישראל עלה רבי גרשון מקיטוב יחד עם אשתו ושניים מילדיו הקטנים, ובהמשך הצטרפו אליו בירושלים שני בניו הגדולים – רבי אהרן חיים ורבי יקר. כבר בחיי אביהם תפסו השניים מקום של כבוד בין חכמי ירושלים, והיו פעילים מרכזיים בענייני הקהילות בעיר ופעלו רבות להחזקתן. רבי אהרן חיים היה ממנהיגי העדה האשכנזית בירושלים, ואילו אחיו רבי יקר היה פעיל מרכזי דווקא בקהילה הספרדית. רבי יקר היה חתנו של המקובל רבי משה אוסטרר מזמושץ', מחכמי הקלויז הנודע בברודי (מחבר הספר "ערוגת הבושם", פירוש על שיר השירים על דרך הנסתר), ומאוהביו של הבעש"ט. לאחרונה גילה הרב יחיאל גולדהבר במחקריו פרטים רבים על מרכזיותו וחשיבותו של רבי יקר כאחד מגדולי ירושלים בכלל, וכאחד מעמודי התווך של הקהילה הספרדית בירושלים בפרט. בין היתר מצא כי רבי יקר היה מחשובי הישיבה "דמשק אליעזר" בירושלים, והוא חתום בראש מייסדי הישיבה. בתעודה שפרסם הרב גולדהבר הוא חותם שני – לאחר ראש הישיבה רבי יהודה נבון (בעל "קרית מלך רב"), בתעודה אחרת – שנחתמה לאחר פטירתו של רבי יהודה נבון – הוא מופיע כראשון החותמים ואחריו חותמים גדולי ירושלים: רבי יהודה ב"ר יעקב כולי, רבי רפאל משה גאליקו, רבי יצחק ב"ר יהודה נבון, רבי אברהם חאיון, ועוד. בשטר נוסף הוא חותם שני לאחר החיד"א.
בשנת תקכ"ו יצא רבי יקר כשד"ר מטעם "כוללות ירושלים", ובשליחות זו שהה בין השנים תקכ"ו-תק"ל. בשנת תקל"ה היה באיטליה בשליחות נוספת יחד עם רבי יעקב בורלא (בליוורנו אירעה כעין "התנגשות" ביניהם לבין זוג שליחים נוסף – רבי יעקב חזן ומהרי"ט אלגאזי, ולשליח נוסף – הגאון חיד"א, אשר הגיעו כולם לליוורנו בתפקידם כשד"רים. הדבר יצר מתיחות מסוימת בין החיד"א ורבי יקר, כפי שתיעד זאת החיד"א ביומנו. ראה: מעגל טוב השלם, עמ' 69), מאיטליה נסע לצרפת ולאחר מכן להולנד וארצות אשכנז. בספר "אוצרות יוסף" לרבי יוסף דמיליו-מוסקאט מקרפינטראץ (שנדפס בליוורנו תקמ"ג), נדפסה הסכמת השד"רים רבי יקר ורבי בורלא בהיותם בקרפינטראץ (דרום צרפת). רבי יקר חותם שם: "יקר גרשון ס"ט". לפני מספר שנים גילה הרב יעקב שלום גפנר את מצבותיהם של רבי גרשון מקיטוב ובניו בהר הזיתים. אז נתגלתה שנת פטירתם המדויקת. במצבתו מכונה "כמה"ר יקר גרשון אשכנזי", ונרשם תאריך פטירתו: יום ו' ח' כסליו תקל"ט.
[1] דף כפול. 25.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, כתמי רטיבות, קרעים וסימני עש, עם פגיעות קלות במספר אותיות.
שני שטרות מכירה, העברת בעלות של דירה בעיר בוטושאן (שהייתה בעבר בבעלותו של הגה"ק רבי חיים טירר אב"ד טשרנוביץ בעל ה"באר מים חיים", קודם לעלייתו לארץ ישראל). חתומים בידי בני משפחת ה"באר מים חיים": בנו רבי יעקב יוסף ואשתו שפרה רייזא (נכדת ה"דגל מחנה אפרים"), בנו ר' קלמן, ושלושה מנכדיו (בניה של בתו דבורה, אלמנת רבי יצחק אייזיק מבוטושאן). קאלוש (Kałusz, מזרח-גליציה) ובוטושאן (Botoşani, מולדובה), אב תקע"ה וניסן תקע"ח [1815-1818].
בשטרות אלו נחשף מידע חדש על שנת פטירתו של ה"באר מים חיים" (ראה להלן), ופרטים לא ידועים על משפחתו.
• שטר מכר, העברת בעלות הדירה בבוטושאן של הרה"ק רבי יעקב יוסף יוסקא, בנו של ה"באר מים חיים", לרשות גיסו רבי יצחק אייזיק ב"ר דוד, חתנו של ה"באר מים חיים" (הדירה הייתה בעבר בבעלות ה"באר מים חיים", ובסיון תקע"ג נתנה במתנה לבנו זה שהתגורר בקאלוש – ראה להלן). בחתימת ידו: "יעקב יוסף באאמ"ו הרב מוה' חיים זללה"ה", וחתימת אשתו "שופרה[!] רייזא בת הרב מו' יצחק נר"ו" (בתו של רבי יצחק מקאלוש, בנו של ה"דגל מחנה אפרים"), בחתימת אחיו, בן ה"באר מים חיים", ר' קלמן: "קלמן טיראר בהרב המנוח זללה"ה ממאהליב", ובחתימת ארבעה עדים. קאלוש, ד' מנחם אב תקע"ה [1815].
גוף השטר נכתב בד' מנחם אב בקאלוש, מקום מגוריו של רבי יעקב יוסף, ואילו חתימת האח ר' קלמן היא מט"ז מנחם אב בבוטושאן, עיר מגוריו. לפני חתימתו של ר' קלמן נכתב כך: "וליתר שאת ולתוקף עוז באו ג"כ האחים של הרבני המופ' מו"ה יעקב יוסף הנ"ל עה"ח [=על החתום] יום ג' ט"ז מנחם תקע"ה ל'[פ"ק]". בפועל, מבין האחים חתום על השטר ר' קלמן בלבד.
[1] דף (שני עמודים כתובים). נייר כחלחל. 34 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים ובלאי. סימני קיפול.
• שטר מכר, העברת בעלות של הדירה הנ"ל של רבי יצחק אייזיק ב"ר דוד (חתנו של ה"באר מים חיים") לרשותו של רבי אלישע ב"ר אלכסנדר זוסמן. בחתימת שלושת היורשים, בניו של רבי יצחק אייזיק: רבי משה יהודה ליב, רבי אהרן ורבי משולם פייבל צבי הירש; בחתימת הקונה רבי אלישע זוסמן; ובחתימת ארבעה עדים ושלושה מדייני בוטושאן. בוטושאן, ב' אדר ב' תקע"ח [1818].
בשטר המכר כותבים היורשים כי המכירה נעשתה לאחר "שסלקנו ליד אמנו הרבנית מרת דבורה תחי' כתובתה משלם". בעמוד האחורי כותבים דייני בוטושאן, שמכיוון שלאחים המוכרים יש אחים קטנים אשר עדיין לא הגיעו לגיל 13, חלק מכסף המכירה יישמר "תחת יד איש בטוח", ולכשיגדלו היתומים יקבל כל אחד מהם את חלקו בירושת אביו.
[1] דף (שני עמודים כתובים). 54.5 ס"מ. נייר עבה איכותי. מצב טוב. כתמים. סימן קיפול.
הדירה הנמכרת בשטרות אלו הייתה בעבר בבעלותו של ה"באר מים חיים". בסיון תקע"ג, טרם עלותו לארץ הקודש, הוא כתב שטר מתנה לבניו רבי יעקב יוסף ור' קלמן, ובו הוא מעניק להם במתנה גמורה את נכסיו שבבוטושאן (שטר המתנה פורסם לראשונה במכירת "קדם", קטלוג 63 פריט 81).
שני השטרות מפרטים את גבולות הנכס מכל ארבעת רוחותיו ואת שמות השכנים היהודים והגויים הגובלים עמו. בשטר הראשון משנת תקע"ה נכתב כי הדירה הנמכרת לרבי יצחק אייזיק גובלת בדירת גיסו קלמן, ושלכל אחד מהם היתר לעבור דרך חצרו של השני: "...מצד מזרח הבית של אחי מוהר"ר קאלמן שמואל... ובפירוש הותנה שיש דריסת הרגל למוה"ר קאלמן בהרב מוהר"ר חיים בהחצר הנ"ל, ומוהרי"א יש [לו] דריסת הרגל בהחצר של מוהר"ר קלמן". בשטר השני משנת תקע"ח ישנו פירוט רב של התנאים וההגבלות החלים על הנכס הנמכר (ששכן בתוך מתחם שכלל גם את בית מדרשו של ה"באר מים חיים", וכן סוכות ומבנים נוספים). גם בשטר זה כבקודמו ישנם כמה אזכורים של "...דודינו הרבני מוהר"ר קלונימס קלמן נ"י".
רבי יעקב יוסף יוסקא טירר (נפטר בשנת תרכ"ו, אנצ' לחסידות, ב', עמ' רעב), חתנו של רבי יצחק מקאלוש (בנו של ה"דגל מחנה אפרים"). לפי המובא באנצ' לחסידות (שם), לאחר עליית ה"באר מים חיים" לארץ ישראל בשנת תקע"ג, מילא את מקום אביו כמנהיג החסידים בטשרנוביץ; אך כפי שרואים מהשטר הראשון שלפנינו, בשנת תקע"ה ר' יעקב יוסף התגורר עדיין בקאלוש, מקום מגורי חותנו.
ר' קלונימוס קלמן שמואל טירר נישא בצעירותו (בסוף שנות התק"נ בערך) ליוכבד – בתו של זקן האדמו"רים רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא בעל ה"אוהב ישראל". אך בעקבות יציאתו לתרבות רעה התגרש מאשתו (היא נישאה בשנית לאדמו"ר רבי דן מראדוויל). אף על פי כן, לא זז אביו בעל ה"באר מים חיים" מאהבתו אליו. הוא היה שולח לו מתנות, משכים בבוקר להכין לו מאכל ומשתה, וכל אשר שאל לא מנע ממנו.
בספר "בית קומרנא" מסופר כי קלמן הנ"ל שהה מספר שנים בעיר קומרנא והתחבר שם עם פוחזים וקלי דעת. "בשנת תקס"א בא ר' חיים בעצמו לקומרנא לבקר את בנו, וכשמצא אותו יושב בבית מרזח מהביל מבישול מאכלות אסורות, משחק בקלפים וזיעתו ניגרת לו על פניו, ניגב אביו ר' חיים את הזיעה בממחטתו מפניו, נשק לו על מצחו, ואז גם פעל אצלו שיעזוב את קומרנא ויחזור אתו לצ'רנוביץ". בשעה שעזבו האב ובנו את קומרנא, "אנשי העיר זרקו אבנים אחריהם... ואז יצאה כשגגה היוצאת מפי השליט, קללה מפיו, שהעיר תישרף. ובעודו עוזב גבול העיר, יצאה אש ותאכל כל בתי העיר...". עוד מסופר שם, כי אמרו בשם רבי חיים טירר, שהידרדרותו של בנו היא ניסיון מן השמים עבורו אם ימשיך לאהוב אותו, "מכיון שתמיד היה ממליץ טוב על ישראל והיה טוען: רבונו של עולם ואם בניך חטאו, האם לא תרחם עליהם? סוף סוף אף על פי שחטאו בניך הם! ואז ניסו אותו מן השמים לראות אם הוא בעצמו כשבנו ילך בדרכים נלוזות, יוסיף לאהוב את הבן ולרחם עליו" (בית קומרנא, מאת רבי ברוך ישר שליכטר, ירושלים תשכ"ה, עמ' 16-17). האדמו"ר רבי דוד משה מטשורטקוב אמר על פישרה של הנהגה זאת של רבי חיים: "...למען יוכל להמליץ לפני הקב"ה, ראה כי אני בשר ודם ואוהב את בני ומקרבו בטרם הולך בדרך הישר, כן גם אתה תרחם על בניך, כי בין כך ובין כך קרויים בנים" (ענף עץ אבות, ירושלים תשל"ב, עמ' רד).
בשטר המתנה שהתפרסם בקטלוג 63 אנו רואים שרבי חיים ורעייתו אכן קירבו באהבה את בנם קלמן הנ"ל והקנו לו במתנה מחצית מנכסיהם בעיר, שווה בשווה עם אחיו רבי יעקב יוסף. מהשטרות שלפנינו רואים, שלא רק אביו הקדוש התייחס אליו באהבה ובכבוד, אלא גם אחיו ואחייניו מזכירים את שמו כמה פעמים בדרך מכבדת ומכובדת, זאת על אף שמדובר במסמכים פורמליים בלבד (יתכן שהמסמך משנת תקע"ח אף לא היה למראה עיניו של ר' קלמן, מכיוון והוא לא חתום עליו).
----------------------------------------------- ----------------------------------------
תגלית: שנת פטירתו של ה"באר מים חיים"
מהשטר הראשון שלפנינו עולה לראשונה באופן ברור, שבחודש אב תקע"ה לא היה בעל ה"באר מים חיים" כבר בין החיים, שכן הן בחתימות בניו והן בגוף השטר הוא נזכר בברכת המתים: "זללה"ה". זאת בניגוד למקובל, שתאריך פטירתו הינו בכ"ז כסלו תקע"ח (כנראה על פי הכיתוב המטושטש במצבה המונחת על ציונו הקדוש בבית-החיים בצפת). יתירה מכך, בנו הרה"ק רבי יעקב יוסף אף לא חותם "הכ"מ" [הריני כפרת משכבו] כנהוג וכמקובל לכתוב בתוך השנה לפטירת אב. מכך אנו למדים, שבד' מנחם אב תקע"ה (תאריך החתימה על השטר הראשון) כבר חלפה למעלה משנה מאז פטירת אביו.
הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות, שהיה ידידו ומעריצו של ה"באר מים חיים", כותב בהסכמתו מחודש שבט תקע"ז לספר "באר מים חיים" (מאהלוב-סדילקוב תק"פ): "...ולעת זקנתו הטה את לבבו הטהור להתהלך לפני ה' בארצות החיים. וקודם הפרשה זה פרישותו לקדושה סידר מערכה גדולה, סדורא נקט ואתי בהלכתא רבתא לשבתא [כלומר, קודם נסיעתו אל ארץ הקודש, הדפיס המחבר את ספרו "סידורו של שבת" (מאהלוב תקע"ג), שהסתיימה כתיבתו בי"ז סיון תקע"ג, כמפורש בסוף הספר]... ושף מדוכתיה ויתיב ביני רבנן דקיימי גוואי [=ועקר ממקומו שבחו"ל, והתיישב בין החכמים העומדים בפנים, בארץ הקודש] בשעשוע יום יום בדברי אלקים חיים, אמליך וכתב שופרא ושבחא [=וכתב שם חיבורים טובים ומשובחים, את ספרו "שער התפלה", וחלק מספרו "ארץ החיים"]... ובמלאת ימי טהרתו, זה שנה שפירש מלאו לו שנות חיים, ונחל חלקו על אדמת הקודש". כלומר, שהוא נפטר ונקבר באדמת הקודש של ארץ ישראל, באותה שנה שעלה לארץ. גם בספר זכרון צדיקים (מהדורת קלויזנבורג תרצ"ו, רשומת כ"ז כסלו) מאת רבי פנחס זליג הכהן שווארץ אב"ד אפאהידא מופיע במפורש ששנת פטירת ה"באר מים חיים" היא תקע"ד!
מכל זאת עולה כי ה"באר מים חיים" נפטר בשנת תקע"ד [או תקע"ה], ולא בשנת תקע"ח, כפי שמופיע כיום בנוסח מצבתו הנוכחית (לא ידוע מי כתבה ומתי הונחה).
(טעות דומה נפלה במצבת ידידו הגה"ק רבי דוד שלמה אייבשיץ בעל ה"ערבי נחל", שנפטר בצפת בשנת תקע"ד [באותה שנה פרצה מגפה בצפת, בה נספו רבים. על כך מספר ה"פאת השולחן" בהקדמתו לספרו, ובמקומות נוספים]. בשנת תקצ"ז התחוללה רעידת אדמה חזקה בצפת, ומצבות רבות נעקרו ונעלמו. השד"ר הירושלמי רבי משה ריישר, מספר בספרו "שערי ירושלים" (לבוב תרכ"ו, שער ח), שבשנת תר"ב הוא מצא "בעומק הארץ" את המצבה העתיקה של ה"ערבי נחל" עם "אותיות מטושטשות", והעמיד מצבה חדשה על קברו של ה"ערבי נחל" על פי הפענוח של המצבה הישנה. ברבות הימים התברר שנוסח המצבה שהעמיד ר' משה ריישר היה מוטעה; הן בתאריך שנת פטירתו של ה"ערבי נחל" [שנפטר בשנת תקע"ד, ולא בשנת תק"ע], והן בשם אביו [ר' ירחמיאל, ולא ר' אביגדור]. יתכן וכך ארע גם עם מצבתו של בעל ה"באר מים חיים").
נשלח אל בנו רבי יחיאל אפרים פישל הכהן מלודז', שהיה באמצע נסיעה אל אביו בווארשא. רבי חנוך העניך מתנצל בפני בנו כי היה צריך לנסוע באופן דחוף לעיירה גור, לקבל עצה מרעו ורבו האדמו"ר בעל חידושי הרי"מ: "... לכן הנני נוסע היום לשלום לגור, לשמוע עצה. .. ואחר ש"ק אשובה אי"ה לשלום הנה, ואייחל לשמוח אתך כאשר תבוא לשלום... לדבר אתך פא"פ אי"ה [פנים-אל-פנים אם-ירצה-השם]...".
נכתב על דף שקופל לשנים. בגב הדף רישום בכתב-יד קדשו של רבי חנוך העניך: "ליד בני אהו'[בי]... מו"ה יחיאל אפרים פישל הכהן נ"י". בעמוד שמול המכתב – חותמתו האישית של רבי חנוך העניך: " חנוך העניך במ' פנחס הכהן".
האדמו"ר רבי חנוך העניך הכהן לוין מאלכסנדר (תקנ"ח-תר"ל), מגדולי תלמידי רבי שמחה בונים מפשיסחא, ורבו "היהודי הקדוש" מפשיסחא. כיהן ברבנות קרוב ל-40 שנה. בתחילה כיהן כרב באלכסנדר ובנאווי-דוואהר, ומשנת תרי"ט כיהן כרב בפרושניץ [בשנת תרכ"ה עזב את הרבנות, וחזר לעיר אלכסנדר כאיש פרטי]. מצאצאי רבי שמואל שאטין הכהן מפרנקפורט (המהרשש"ך – שהיה גם סבו של בעל ה"חתם סופר"). לאחר שתמך ב"מרד הפולני" בשנת תקצ"א (1830) נאלץ להחליף את שם משפחתו "שאטין" לשם "לוין". נודע מנעוריו בגאונותו ה'עילוי'ית ובחריפותו הרבה בנוסח פשיסחא-קוצק. כל מעשיו היו בהסתר ובחכמה נפלאה. אמרותיו היו חריפות ומתובלות בהומור חד, וידע להסתיר במילתא דבדיחותא עניינים נעלים שרק יחידי-סגולה הבינו את משמעותם. היתה שגורה בפיו אמרתו של רבו ר' בונים מפשיסחא: כל מצוות ה"לא תעשה" שבתורה נכללים אצלנו ב"לאו" אחד – "אל תהי שוטה!!" [והיה אומר זאת בשפה הפולנית: "ניע באנדזש גלאפי!"], וכל ה"מצוות עשה" שבתורה נכללים אצלנו ב"עשה" אחד – "תהיה חכם!" [בפולנית: "באנדזש מאנדרי!"].
עוד בהיותו אברך צעיר לימים הכתירו רבו "היהודי הקדוש" לאדמו"ר, כשהסיר מעל ראשו את כובע ה"ספודיק" שלו, וחבשו לראש תלמידו הצעיר רבי העניך באמרו: "נאה ספודיק זה לראשך...". כשנה לאחר פטירת רבי בונים מפשיסחא, קיבל על עצמו ר' העניך את מרות רעו האדמו"ר רבי מנדלי מקוצק. גם לאחר פטירת "השרף" מקוצק, קיבל עליו ר' העניך את מרותו של רעו (הצעיר ממנו) רבי יצחק מאיר אלטר מגור. רק לאחר פטירתו של בעל "חידושי הרי"מ" בשנת תרכ"ו (1866) נאות רבי העניך הישיש לקבל עליו את עול האדמו"רות, להנהיג את עדת חסידי קוצק וגור. תלמידיו ובני משפחתו כותבים עליו כי ראו אצלו בעיניהם גילויי רוח הקודש, מופתים ומעשי פלא. אחיינו מעיד עליו כי היה אצלו בעת שהגיעו אליו נשמות מהעולם העליון, כדי לזכות בתיקון. סיפורים אלו לוקטו במהדורה החדשה של ספרו "חשבה לטובה וליקוטים" (הוצאת מוסד הרי"מ לוין, ירושלים, תש"ן), ראה שם.
במבוא למהדורה החדשה הנ"ל מופיע תיאור נאה על הדרך בחסידות אותה הנחיל ר' העניך לדורות אשר תרמה לעיצוב דמותה של חסידות גור: "אלכסנדר של הרבי רבי העניך היתה חבויה וסתומה במשך כשבעים שנה בהן התענפה והסתלסלה החסידות הפשיסחאית לשבעים פנים. עשרות בשנים עמד כתלמיד לפני חבריו, קיבל עליו מרותם ונהנה במסתורי הנפש מהתעלות והתרוממות פשיסחאית, עד שכתר ההנהגה הוטל עליו... הרבי רבי העניך מאלכסנדר איחד בהנהגתו את כל המעיינות אשר יצאו מפשיסחה. בחכמה נדירה ובלתי מצויה מיזג לחטיבה אחת עדת חסידים מסולאים עובדי ה' דורשי אמת, ויחדיו עלו ונתעלו במעלותיה של תורה ועבודת השי"ת. הוא כינס את פשיסחה וקוצק וגור, את המיוחד שבכולן, את המאור שבהיכליהן לפונדק אחד של תורה, חסידות, חריפות, קדושה ומסירות נפש".
מרבותיו של האדמו"ר מגור בעל "שפת אמת" (נכד ה"חידושי הרי"מ"), שהוכתר על ידו כממלא מקומו. צאצאיו היו מהיושבים ראשונה במלכות בית גור, ונכדו רבי חנוך צבי הכהן לוין אב"ד בנדין היה חתנו של ה"שפת אמת". תלמידיו היו מגדולי גאוני ואדמו"רי פולין, בהם: רבי זאב נחום מביאלה ובנו האדמו"ר רבי אברהם מסוכוטשוב בעל "אבני נזר"; האדמו"ר רבי אברהם מפוריסוב; רבי פנחס מנחם יוסטמן אב"ד פילץ; רבי יואב יהושע מקינצק בעל "חלקת יואב"; רבי יצחק פייגנבוים מוורשא, ועוד. תורתו נדפסה בספר "חשבה לטובה".
[1] דף כפול. 16.5 ס"מ. כתיבה בכתב זעיר וצפוף. מצב טוב-בינוני. כתמים. בלאי וסימני קיפול. מודבק על נייר דק ושקוף לשימור (המטשטש מעט את הרישום שבגב המכתב).
מקור: אוסף האדמו"ר ר' יחיאל מאיר מורגנשטרן מקוצק-לומאז' (תרנ"ד-תשל"ד), בנו של האדמו"ר ר' צבי הירש מלומאז' [שבתקופה מסויימת התגורר בפראגא הסמוכה לווארשא]. חותמות של רבי "יחיאל מאיר בהרב הקדוש אדמו"ר שליט"א מפראגא" ורישום בכתב-ידו "מכתב נומר 87".
מכתב זה וצילומו נדפסו בספר "מכתבים ואגרות קודש", ניו יורק, תשס"ג, עמ' 36-37 (ראה חומר מצורף).
נשלח אל רבי "אלי' יוסף האב"ד ראדזענאווי", בבקשה להשתדל בעיר וורקא, עבור קרובו רבי יחיאל בונם מקהילת בזון [כנראה: בייז'ון (Bieżuń), הסמוכה לעיר ראדזאנוב (Radzanów), פולין].
האדמו"ר הראשון מאמשינוב – רבי יעקב דוד קאליש (תקע"ד-תרל"ח, אנצ' לחסידות, ב', עמ' רסב-רסג), המכונה בחסידות אמשינוב "האדמו"ר הזקן". בנו הגדול של האדמו"ר רבי יצחק מוורקא. בצעירותו התקבל לרב בגוברצ'וב. לאחר מכן נתמנה לרב בפשיסחא, ואחר כך עבר לכהן כרבה של גור – לפני שנתקבל בה רבי יצחק מאיר אלטר בעל חידושי הרי"ם. לאחר מכן עבר לאמשינוב ובה קבע את חצרו, ועל שמה נקבע שם השושלת. מגדולי האדמו"רים בפולין. פעל יחד עם ידידו האדמו"ר בעל "חידושי הרי"ם" בענייני הכלל. קשר חם זה עבר לנכדו בעל ה"שפת אמת" מגור, אשר לאות ידידות כיבדו להיות סנדק בברית המילה של בנו הרה"צ רבי נחמיה אלתר הי"ד. רבי יעקב דוד היה מהחסידים המקורבים ביותר לאדמו"ר רבי מנדלי "השרף" מקוצק, והיה בין היחידים שהצליחו לשכנעו לצאת מן ה"הסגר" בחדרו, ולהסב עם קהל החסידים בקוצק.
מקבל המכתב: הגאון החסיד רבי אלי' יוסף אב"ד ראדזאנוב (Radzanów), מזקני חסידיו של האדמו"ר רבי יצחק מוורקא (אביו של רבי יעקב דוד), שלקחו כרב ומורה דרך לבניו ולחתניו. בצעירותו היה מתלמידיו של רבי בונים מפשיסחא, ובעקבות הוראתו נשתדך רבי אלי' יוסף עם בת החסיד רבי יעקב משעפס.
[1] דף. 14.5 ס"מ בקירוב. כ-14 שורות בכתב-יד קדשו וחתימתו. מצב בינוני. כתמים ובלאי. קרעים, עם חסרון ופגיעות בטקסט. הודבק על נייר ישן לחיזוק.
מכתב ברכות לחולה, על גבי גלויה, בכתיבת ידי סופר וחתימת יד קדשו. בצדה השני של הגלויה: מכתב קצר נוסף בכתב-ידו וחתימתו של כותב מכתביו של ר' ישעיה'לה, החותם: "אלימלך ----". בולים וחותמות דואר, וחותמתו האישית של הצדיק: "Saje Steiner, Bodrogkeresztur".
ברכות ואיחולים לרפואה שלמה ולהצלחה: "... הפד"נ [הפדיון נפש] של האשה... ואני תפלה, השי"ת ישלח דברו וירפאה ברפו"ש [ברפואה שלמה] במהרה, ואך טוב וחסד ירדפה עם כל הנלוים אלי', וישכיל ויצליח בכל אשר יעשה...".
הצדיק הקדוש רבי ישעיה שטיינר מקרעסטיר (תרי"ב-תרפ"ב), תלמידו וממשיך דרכו של האדמו"ר רבי צבי הירש מליסקא בעל "אך פרי תבואה". התייתם מאביו בגיל שלוש ומגיל 12 התגדל כבן בביתו של רבו הקדוש מליסקא. דבק בחסידות ונסע אל רבי חיים הלברשטאם מצאנז ורבי מרדכי מנאדבורנה, אולם עיקר שימושו היה אצל רבי צבי הירש מליסקא והוא קיבל על עצמו להיות שמשו של רבי צבי הירש [גם בתקופת אדמו"רותו כאשר המונים מכל רחבי הונגריה נסעו אליו היה חותם בחותמתו ובמכתביו: "...שהיה משמש בקודש אצל הרב הצדיק מליסקא"]. גדולי האדמו"רים בדורו העריצוהו, בהם האדמו"ר רבי חיים מצאנז והאדמו"ר רבי יששכר דוב המהרי"ד מבעלז [שאמר עליו כי "מפתח של פרנסה" נמצא אצל רבי ישעיה מקרעסטיר]. עשה צדקות לאלפים ורבבות. קיים בהידור ובגופו מצוות הכנסת אורחים, והיה עמוד החסד והתפילה בדורו. צדיק עממי מפורסם. מכל רחבי הונגריה נהרו לחצרו המוני יהודים (ואף גויים) לשאול בעצתו. נודע לרבים כפועל ישועות ונותן קמיעות. עד היום הזה יש שתולין את תמונת פני-קדשו כסגולה להינצל מעכברים, משום מעשה שהיה, כמסופר בספר תולדותיו, "מֵי באר ישעיהו".
גלויית דואר. 9X14 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים ומעט קמטים.
דף בכתיבה קליגרפית מרובעת. מעוטר במסגרת צבעונית מאוירת בצורת שער, עם ווילונות. בראש השער כתר "עטרת פז", ואיורי המקומות הקדושים - ה"כתל מערבי" ו"קבר רחל".
" נזר ועטרה... לראש גבר... גאון ישראל והדרה, לוחם מלחמת ה' במס"נ... כ"ק אדונינו מורנו ורבנו יואל טייטלבוים נרו יאיר ויזרח... לחיים ארוכים טובים ולשלום... בהתאסף יחד טובי וראשי העדה החרדית... גמרנו אומר להגיש לפני כ"ק כסא תורתו וצדקתו הנעלה, את... נזר הקודש ועטרת הנשיאות... ובשם נשיא העדה החרדית בקרתא קדישא ירושלם יקרא... למרנא ורבנא די בגלותא, ואת בנציבין ומצודתך פרושה בירושלים...".
חתימות שבעת ראשי "ועד העיר" ["שבעת טוּבֵי הָעִיר"]: רבי ברוך גרינפעלד, רבי מאיר שרגא כ"ץ קליין, רבי אלי' נחום פרוש גליקמן, רבי אברהם כהן ראטה, רבי עמרם ברש"י בלויא, רבי יעקב מאיר שכטר ורבי אברהם יוחנן בלומנטהל.
בהמשך הדף מופיע מכתב מעניין בכתב-ידו וחתימתו של הרב בענגיס, רבה של "העדה החרדית", המסכים לתת לאדמו"ר מסאטמר את עטרת הנשיאות של "העדה החרדית", וכותב בתוך דבריו: " הנני מצטרף לטובה לבקשת ראשי עדתנו היקרים ולברך את מעכ"ת נ"י וכל החוסים בצלו והחונים על דגלו... ומיני'[ה] ומינאי יתקליס עילאי...".
האדמו"ר הקדוש רבי יואל טייטלבוים (תרמ"ז-תשל"ט), מגדולי דורו, "נשיא העדה החרדית" בירושלים, וממנהיגי היהדות החרדית באמריקה. מעמודי התווך של היהדות החסידית בדור שלאחר השואה. נולד בעיר סיגט, בנו של האדמו"ר בעל ה"קדושת יו"ט" ונכדו של האדמו"ר בעל "ייטב לב", שכיהנו כרבני סיגט וכמנהיגי החסידות באזור מרמרוש. נודע מנעוריו בחריפותו ובגאונותו, בקדושתו ובטהרתו הנפלאה. לאחר חתונתו עם בת האדמו"ר רא"ח הורביץ הרב מפאלאנטש, התיישב בסאטמר והרביץ שם תורה וחסידות לקבוצה נבחרת של תלמידים וחסידים. כיהן ברבנות בערים אורשיווא, קרָאלי (משנת תרפ"ה) וסאטמר (משנת תרצ"ד). בכל ערי רבנותו ניהל ישיבה גדולה ועדת חסידים גדולה. עמד בראש היהדות האורתודוקסית הנאמנה והבלתי מתפשרת באזור מרמרוש. בשנות השואה ניצל ב"רכבת ההצלה" הידועה של ד"ר קסטנר, הגיע דרך ברגן בלזן וארץ ישראל לארצות הברית, בה כונן את העדה החסידית הגדולה בעולם - עדת חסידות סאטמר שהיא עד היום העדה הדומיננטית ביהדות האורתודוכסית בארה"ב.
בשנת תשי"א הוכתר לנשיא ה"עדה החרדית" בירושלים, ובשנת תשי"ג, לאחר פטירת הרב בענגיס הישיש, הוכתר לתפקיד "רב ואב"ד לכל מקהלות האשכנזים – העדה החרדית בירושלים", על מקומו של הרב בענגיס [האדמו"ר הוכתר לתפקיד זה למרות שהתגורר בארה"ב, ובירושלים עצמה הוכתר הרב פנחס עפשטיין לתפקיד ראב"ד (ראש בית הדין). ב"עדה החרדית" מפוצלים עד היום התפקידים לשניים, ה"גאב"ד" וה"ראב"ד". לדוגמא, לאחר פטירת הרב עפשטיין והרב דוד יונגרייז, מונה הרב יצחק יעקב ווייס בעל ה"מנחת יצחק" לראב"ד העדה החרדית, ולאחר פטירת האדמו"ר מסאטמר הוא מונה לתפקיד ה"גאב"ד", שהוא למעשה תפקיד הרב הראשי של "העדה החרדית"].
עמד בראש המתנגדים לציונות ולהקמת מדינת ישראל, ועמד בראש המאבקים החשובים על צביון עם ישראל וקדושת ישראל. יחד עם קנאותו וחרדתו לכבוד התורה ועתיד היהדות הנאמנה, נודע כאיש חסד מופלג. דלתו היתה פתוחה לעניים ואזנו קשובה לכל נזקק מכל שדרות עם ישראל. היה גאון מופלג בתורה, השיב תשובות רבות בהלכה, ומחיבוריו יצאו לאור עשרות ספרים: "ויואל משה", שו"ת "דברי יואל", ספרי "דברי יואל" עה"ת, ועוד.
[1] דף גדול, 54.5X42 ס"מ. נייר בריסטול עבה. מצב טוב-בינוני. כתמים. קרעים (משוקמים) בשוליים.