אוסף ענק, של קרוב למאה ספרי קודש שנדפסו בשנחאי בין השנים תש"ב-תש"ז, ע"י פליטים מבני הישיבות, שנדדו למזרח הרחוק בתקופת השואה.
האוסף כולל כרכי תלמוד בבלי ורמב"ם, ספרי הלכה וחידושים, חסידות וקבלה, מוסר ודרוש, ספרי הגות וביוגרפיה. רוב הספרים נדפסו במהדורות צילום (ראה להלן), אולם חלקם הם ספרים מקוריים שנתחברו ע"י הפליטים עצמם, בהם ספר (ביידיש) על מחנה ההשמדה בטרבלינקה.
האוסף כולל גם ספר "פזמונים לשמחת תורה", שנדפס בשנת תרצ"ה (ע"י הקהילה הקטנה של יהודי הודו-עירק בעיר), וקטלוג שנדפס בניו יורק בשנת 1948, ע"י ארגון ייוו"א - לרגל התערוכה על החיים היהודיים בשנחאי – "קאטאלאג פון דער אויסשטעלונג - יידיש לעבען אין שאנכיי. סעפטעמבער 1948 - יאנואר 1949".
97 כרכים. גודל ומצב משתנים.
רשימה מפורטת תשלח לכל דורש.

----------------------------------------------- ---------------------------

דפוסי שנחאי ו"שארית הפליטה" – סיפורו הנצחי של עם הספר

בכל גלגוליו ונדודיו מצא לו העם היהודי עוגן ונוחם בספריו ובדבקות בהם. בכל מצב, אפילו בבונקרים שבגטו וורשה ובמחנות שבערבות סיביר, נצמד הפליט היהודי אל ספריו הנצחיים ואל תרבותו היהודית.

שני האוספים הגדולים שלפנינו (פריטים 164-165) מספרים את סיפורו הנצחי של עם הספר. יבול הספרים הגדול שנדפס בשנחאי בשנות המלחמה בידי הפליטים היהודיים, כמו גם הספרים הרבים שנדפסו במחנות העקורים לאחר המלחמה בידי היהודים ניצולי המחנות ומשחרריהם, מלמדים על אהבת התורה ואהבת הספר בעם ישראל.

דפוסי שנחאי

העיר שנחאי שבסין הפכה לביתם הזמני של אלפי פליטים יהודיים מאירופה, בהם מאות בני ישיבות, שניצלו בדרך פלאית מזוועות השואה. בנדודיהם למזרח הרחוק נסעו הפליטים ברכבת הטרנס-סיבירית עד לנמל ולדיווסטוק (הנמל המזרחי של רוסיה, לחופו של ים יפן), משם חצו את הים באניות רעועות והגיעו לעיר קוֹבה. לאחר תקופה הגלו השלטונות היפניים את הפליטים הללו לעיר שנחאי, שהייתה אז תחת שלטון יפני.

מיד עם הגעת הפליטים לשנחאי הורגש המחסור בספרים, שכן הספרים שהביאו עמם מפולין וליטא לא ענו על צרכיהם.

על מצב הספרים בישיבת מיר באותם ימים מסופר:

"...בעיה שהציקה ביותר לישיבה, היה אוצר הספרים המדולדל. אוצר הספרים בשנחאי מורכב היה מספרים שהביאו התלמידים בצרורותיהם, מן הגמרות שנשלחו לקובה, ממספר ספרים וש"ס שנמצאו בבית הכנסת בית אהרן, ומכמה ספרים שנלקחו בהשאלה מאנשי הקהילה היהודית הקטנה בשנחאי. בחלקם היו הספרים קרועים ומרוטים, ומספרם הקטן של הספרים השלמים והעברתם התכופה מיד ליד לא תרמו לשלמותם" (מח ולב, עמ' נז; ספר הזכרון להגר"ח שמואלביץ, עמ' עג).

בשל המחסור בספרים, הוחלט לפתוח במבצעי הדפסה, רובם של ספרי קודש יהודיים. רוב הספרים נדפסו על ידי "ועדי ההדפסה" של בני ישיבת מיר (ועד "תורה אור"; ועד "עזרת תורה" ועוד), ועד ההדפסה של חסידי חב"ד, וועד ההדפסה "מפיצי אור" של בני "ישיבת חכמי לובלין" (שהגיעו לשנחאי כבודדים ולא כישיבה מאורגנת).

"המחסור בספרים דרש פתרון מקומי. בשנחאי קם וועד-הדפסה שנקרא בשם "תורה אור". וכך, בשנות הגלות בשנחאי הספיק הוועד להדפיס ש"ס על כל חלקיו – כולל רב אלפס – וראשונים אחרים, שולחן ערוך וסדרה ארוכה של ספרי מוסר שונים" (מח ולב, שם עמ' נח).

"המחסור בספרי קודש בסין היה גדול. לא היתה בסין תשתית יהודית מקומית קודמת שניתן היה להתבסס עליה, וגם לא ניתן היה לייבא ספרים מבחוץ עקב שיבוש הדרכים בגלל המלחמה. הפתרון נמצא בהדפסת ספרים בבתי דפוס מקומיים בטכניקה של שכפול" (מאמרו של אבישי אלבוים, דפוסי שנחאי ושארית הפליטה, המעין, כרך מ, גליון ג, ניסן תש"ס, עמ' 75).

בבתי הדפוס שבשנחאי לא היו בתחילה אותיות דפוס עבריות, ורוב הספרים נדפסו במהדורות צילום. באותם הימים היה תהליך הכנת הלוחות של דפוסי צילום כרוך בהשחתת הספר המקורי (הרב א' הרצמן, נס ההצלה של ישיבת מיר, עמ' קב). עסקני ההדפסה תרו ולקטו ספרים עבריים מהם יוכלו לצלם ולהדפיס. באחד מבתי הכנסת הבודדים בעיר שנחאי נמצא סט שלם של תלמוד בבלי, ממנו נדפס ש"ס שנחאי הידוע. אחד מבני ישיבת חכמי לובלין מצא בספריית האוניברסיטה בחרבין עותק פגום של ספר "שפת אמת" על סדר קדשים, וממנו הדפיסו את הספר בשנחאי, תוך השלמה (מסברא) של האותיות הפגומות (ראה בהרחבה: גבורי החי"ל – ישיבת חכמי לובלין בתקופת השואה, ב, עמ' 105-108).

לאחר תקופה החלו לייצר אותיות דפוס עבריות בשנחאי, מה שאפשר לפליטים להדפיס ספרים מקוריים – ספרי הגות ומחשבה, ספרי הלכה, מוסר וחסידות. הדפסת הספרים בשנחאי החלה בשלהי שנת תש"ב ונמשכה עד שנת תש"ז, שבה עזבו אחרוני הפליטים את העיר בדרכם לארצות הברית וארצות אחרות.

"...תחת הנהגתו של ר' חיים [שמואלביץ], פעלה הישיבה בשנחאי כאילו שם מקומה ושם עתידה היא להשאר... אפילו בשנה האחרונה לשהותה שם, כאשר האשרות החלו לזרום והמצב נראה זמני ביותר, המשיך הוועד בפעולות ההדפסה במשנה תנופה. שום גורם של זמניות לא הובא בחשבון בפעילות העניפה" (מח ולב, שם עמ' נח).

רשימה ביבליוגרפית ראשונה של הספרים שנדפסו בשנחאי נדפסה בקטלוג התערוכה על החיים היהודיים בשנחאי, שהופיע בניו יורק בשנת 1948 (הקטלוג, שנדפס ביידיש, מופיע באוסף שלפנינו, פריט 164). רשימה ביבליוגרפית נוספת פרסם הרב אבישי אלבוים מ"ספריית הרמב"ם" בתל אביב, שערך מחקר על הספרים שנדפסו בשנחאי. ברשימתו מנה 104 כותרים (ראה מאמרו הנ"ל, עמ' 75-86).

דפוסי "שארית הפליטה"

המלחמה שהכריזו הנאצים על העם היהודי כללה גם מלחמה במורשתו ותרבותו. הדבר התבטא בין היתר במלחמת חורמה כנגד הספר היהודי. הדבר החל בשריפה המונית של ספרים במקומות שונים והמשיך בהחרמת ספרים, איסור על החזקתם, ובבזיזתן של הספריות היהודיות הגדולות באירופה, בהן ספריות ענק של בתי מדרש וישיבות וספריות חשובות של אספנים פרטיים.

סיפור דפוסי "שארית הפליטה" הוא סיפור תקומתו של הספר היהודי ושיקומו הרוחני של העם היהודי באירופה.

לאחר המלחמה הקימו בעלות הברית באזורים שבהם שלטו – גרמניה, אוסטריה ואיטליה – מחנות עקורים שבהם ישבו אלפי פליטים, ניצולי מחנות העבודה וההשמדה. על אף שמחנות אלו שימשו כתחנת מעבר עד שיקומם והגירתם של הניצולים לארצות אחרות, החלו בהם הניצולים בבנייה מחודשת של חייהם הגשמיים והרוחניים.

רבנים, שהיו בעצמם ניצולים וישבו במחנות, החלו לפעול לשיקום חיי הדת והקימו בת כנסת ומקוואות, תלמודי תורה וישיבות. המחסור בתשמישי קדושה בסיסיים וכן גם בספרי קודש היה גדול. נוצר צורך מיוחד בספרי יסוד, כמו חומשים, סידורים וספרי הלכה למעשה. על מנת למלא את החסר קמה פעילות הדפסה ענפה בידי הניצולים עצמם ובידי "ועד ההצלה" בגרמניה, מוסד שהוקם בידי "אגודת הרבנים" בארצות הברית.

כמעט כל ספרי "שארית הפליטה" הם דפוסי צילום של ספרים שנדפסו בעשורים האחרונים לפני המלחמה. לעתים השתמשו המדפיסים בעותק בודד ששרד. כך לדוגמה, הדפסת הש"ס במינכן (פריט 166) נעשתה בראשיתה מעותק בודד של מסכת קידושין ונדרים שנשמר במנזר קתולי. המשך ההדפסה נעשה מש"ס בודד שנמצא קבור בבית הקברות היהודי בווילנה (הרב אבישי אלבוים, דפוסי שנחאי ושארית הפליטה, המעין, כרך מ, גליון ג, ניסן תש"ס, עמ' 78).

בתוך שנים ספורות נדפסו למעלה ממאה כותרים, ביניהם ספרי תפילה, ספרי הלכה וספרי לימוד ומחשבה, וכן ספרי חסידות רבים (ראו רשימה ביבליוגרפית מאת הרב אבישי אלבוים, שם). מפעל ההדפסה של "שארית הפליטה" הוא עדות מופלאה לתקומתו של עם הספר לאחר השואה.

תלמוד בבלי – סט שלם. מינכן-היידלברג, תש"ט [1948]. "יוצא לאור ע"י ועד אגודת הרבנים באזור האמריקאי באשכנז".
עם סיום מלחמת העולם השנייה והתקבצות שרידי היהודים במחנות עקורים, נוצר מחסור בגמרות וספרי קודש שישמשו את הפליטים. החל משנת 1946 החלה "אגודת הרבנים" בגרמניה, בסיוע הצבא האמריקאי והג'וינט, במבצע הדפסת הש"ס עבור הניצולים. תחילה נדפסו מסכתות בודדות בפורמטים שונים. בשנת 1948 נדפסה לראשונה מהדורת הש"ס במלואה, וזו המהדורה שלפנינו. בכל כרך שני שערים. השער הראשון עוצב במיוחד לציון מאורע הדפסת הש"ס על אדמת גרמניה החרוכה, בראשו איור עיירה יהודית וכיתוב "משעבוד לגאולה מאפלה לאור גדול"; בתחתית השער איור גדרות תיל ומחנה עבודה, ומתחתיו הכיתובים: "מחנה עבודה באשכנז בימי הנאצים"; "כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי פיקודיך" (תהילים קיט).
19 כרכים. 39 ס"מ. חלק מן הדפים עשויים מנייר יבש. מצב כללי טוב. כתמים. חותמות. כריכות מקוריות, עם שדרות חדשות מעור. פגמים בכריכות, עם בלאי וסימני שפשוף בפינות ובצדי הכריכות.

מכתב בכתב-ידו ובחתימתו של אברהם שטרן ("יאיר"), ממוען למרדכי מורז'ינסקי. פירנצה, י' באייר תרצ"ד (אפריל 1934).
המכתב שלפנינו נכתב בתקופת לימודיו של שטרן בפירנצה, איטליה, שבועות ספורים לפני שזנח את הקריירה האקדמית שלו, התמסר כולו לפעילות המחתרת והחל לעסוק ברכישת ובהברחת נשק לארץ ישראל. המכתב כתוב בנימה אישית והוא משקף את החשיבות הגדולה שמייחס שטרן לארץ ישראל ולהתיישבות היהודית בה. בין היתר כותב שטרן: " אני נמצא באחת הגָּלוּיּוֹת הטובות ביותר בעולם. אנטישמיות כאן בכלל איננה בנמצא ובכל זאת הלא גם אתה בודאי מרגיש ויודע שאין מקום בעולם אשר ישוֶה לארצנו במובן החפש. סוף סוף בכל מקום אנו מרגישים את עצמנו לכל היותר כאורחים ובארץ אנחנו בעלי-בית. אני חושב שתשמח בבואך ארצה לראות כמה נבנה והתקדם הכל במשך שנתים האחרונות. אני תקוה שתמצא לך שם עבודה ושתרגיש את עצמך בכי טוב [...] אני מקוה שנתראה שם סוף סוף א"כ אין אני בטוח שזה יהיה כל כך מהר כמו שחושבים הורי".
המכתב חתום "שלך בידידות, א. שטרן, ממקה" (ממקה היה משמות החיבה של שטרן בפי קרובים וידידים).
אברהם שטרן ("יאיר") היה לוחם מחתרת, מייסד הארגון "לוחמי חירות ישראל" (הלח"י). שטרן נולד בעיר סובאלק בשנת 1907, ובצעירותו גילה כשרונות אמנותיים מגוונים – ציור, משחק, כתיבה ושירה (שטרן אף חלם להיות שחקן בתיאטרון "הבימה"). בשנת 1925 עלה לארץ ישראל, החל ללמוד ספרות באוניברסיטה העברית, ובד בבד עשה את צעדיו הראשונים כלוחם-מחתרת, בתחילה בארגון ה"הגנה" ואחר כך בארגון הפורשים "הגנה ב'" – גלגולו הראשון של האצ"ל. בשנת 1933 נסע לפירנצה בכוונה להשלים עבודת דוקטורט, אולם לאחר פגישה אישית עם מפקד האצ"ל, אברהם תהומי, החליט לזנוח את לימודיו והתמסר כליל לפעילות המחתרת. חברותו באצ"ל הגיע לסיומה בשנת 1940, בעקבות החלטת הארגון להניח את נשקו ולחדול מפעילות נגד האנגלים. שטרן פרש מהאצ"ל, פרסם מניפסט בשם "עיקרי התחייה" וייסד מחתרת חדשה – לוחמי חירות ישראל. הארגון חרט על דגלו מאבק חסר פשרות בשלטון האנגלי, והוסיף לפעול גם לאור התנגדות חריפה מצד היישוב העברי וכמעט ללא אמצעים. במשך חודשים ארוכים נדד שטרן מבית לבית כשברשותו מיטה מתקפלת, משחת גילוח וספר תנ"ך, והעביר את הוראותיו לחברי הארגון בפגישות ליליות קצרות. ביום 12 בפברואר 1942, בשעה תשע בבוקר, הגיעו קציני הבולשת הבריטית לדירת המסתור של שטרן בתל-אביב, מצאו אותו מסתתר בארון הבגדים וכבלו אותו באזיקים. זמן קצר אחר כך הגיע קצין הבולשת ג'פרי מורטון, הורה להעמיד את שטרן לפני החלון וירה בו למוות.
דמותו החידתית של שטרן נותרה שנויה במחלוקת עד ימינו – לצד אלו הרואים בו גיבור לאומי, מגנים אחרים את השקפותיו הקיצוניות ודרכי פעולתו. תפיסת עולמו הייחודית מצאה את ביטויה גם בשירים הרבים שחיבר לאורך חייו, שאחד מהם ("חיילים אלמונים") אף הפך להמנון האצ"ל והלח"י.
נמען המכתב הוא ידידו של שטרן, הצייר מרדכי מורז'ינסקי (אריאלי; 1905-1975). מורז'ינסקי, יליד פולין (אז חלק מהאימפריה הרוסית), עלה לארץ ישראל בשנת 1926. הוא למד ב"בצלאל" בשנים 1926-1928 והמשיך את לימודיו בפריז, באקדמיית גרנד שומייר (Grande Schumier). בשנת 1937 הצטרף לאגודת הציירים והפסלים וב-1949 חבר לקבוצת "אופקים חדשים".
[1] דף, מקופל לשניים (שני עמודים כתובים), 17 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. כתמים. קמטים קלים וכמה קרעים מזעריים.