מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
- (-) Remove israel filter israel
- ישראל (15) Apply ישראל filter
- and (15) Apply and filter
- ארץ (10) Apply ארץ filter
- ציונות, (10) Apply ציונות, filter
- ציונות (10) Apply ציונות filter
- ומדינת (10) Apply ומדינת filter
- of (10) Apply of filter
- palestin (10) Apply palestin filter
- state (10) Apply state filter
- the (10) Apply the filter
- zionism (10) Apply zionism filter
- zionism, (10) Apply zionism, filter
- וארץ (5) Apply וארץ filter
- ומסמכים (5) Apply ומסמכים filter
- ירושלים (5) Apply ירושלים filter
- מכתבים (5) Apply מכתבים filter
- document (5) Apply document filter
- eretz (5) Apply eretz filter
- jerusalem (5) Apply jerusalem filter
- letter (5) Apply letter filter
מציג 1 - 12 of 15
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $6,000
הערכה: $10,000 - $15,000
לא נמכר
דף גדול בכתב-יד, אגרת בשפה הערבית שנשלחה מטעם קהילת יהודי צפת, אל הקונסולים של מדינות אירופה [שישבו בחיפה], עם קריאה נרגשת לעזרה בעקבות חורבן העיר ברעידת האדמה, ובעקבות הפרעות שספגה הקהילה קודם לכן בעת "מרד הפלאחים"; בחותמת האדמו"ר רבי אברהם דוב מאווריטש בעל "בת עין", וחותמת רבי גרשון מרגליות [ראש עדת החסידים]. צפת, שבט [תקצ"ז] 1837. מסמך היסטורי לתולדות קהילת צפת.
דף בפורמט גדול, כתוב בערבית. בשולי האגרת, בצד שמאל, חתימה בערבית (כנראה ע"י סופר) של "אברהם דוב - נציג נתיני רוסיה בצפת" (תרגום מערבית), ולצדה חותמתו (בעברית): "אברהם דוב מזיטמר". בצד ימין, מופיעה חתימה בערבית (כנראה ע"י סופר) של "גרשון - נציג נתיני אשכנז" (תרגום מערבית), עם חותמתו (בעברית - קשה לקריאה).
באגרת מתואר מצבם הקשה של יהודי צפת לאחר רעידת האדמה שבה נהרגו כאלפיים מיהודי העיר, טרגדיה שנוספה על הפרעות והביזה הגדולה שערך אספסוף ערבי מקומי ביהודי העיר זמן קצר קודם לכן, במהלך "מרד הפלאחים". הם כותבים על הזוועות שחוו במהלך הפרעות, ביניהם רצח ופציעה של אנשים, נשים וטף, חילול כבודן של נשים, ועוד, ומספרים שאל הצרות האלה נוספה כעת רעידת האדמה שהחריבה את בתיהם על מעט הרכוש שנותר להם, הרגה אלפים, והותירה פצועים רבים ללא מזון וללא כל קורת גג. הכותבים מבקשים מקונסולי המדינות להתערב לטובתם ולפעול שיקבלו תמיכה ועזרה.
בראשית המאה ה-19 היתה צפת אחת מן הקהילות החשובות בארץ ישראל. מלבד הקהילה הספרדית, התקיימו בה שתי קהילות ידועות: קהילה חסידית, מיסודם של תלמידי הבעש"ט, ולצדה קהילת תלמידי הגר"א. בשנות השלושים של המאה ה-19 (שנות התק"צ) עמד בראש העדה החסידית האדמו"ר רבי אברהם דוב מאווריטש. בראש קהילת ה"פרושים" עמד רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א. באותה עת פקדו את העיר שני אסונות גדולים שהביאו לחורבנה: הראשון הוא פרעות צפת שבאו בעקבות מרד הפלאחים בשנת תקצ"ד (1834), והשני - ה"רעש" - רעידת האדמה הקטלנית בשנת תקצ"ז (1837).
מרד הפלאחים פרץ בעקבות גזירת הגיוס של מוחמד עלי, שליט מצרים (ששלט גם על ארץ ישראל), ובנו איברהאים פאשה, שהחילה חובת גיוס כללית על האוכלוסיה המקומית. השבטים המוסלמים התקוממו נגד חובת הגיוס הזו ויצאו למרד עממי. במהלכו ערכו המורדים פרעות באוכלוסייה היהודית, שכללו מעשי שוד, רצח ועינויים אכזריים. קהילת צפת היתה אחת הנפגעות העיקריות בפרעות אלו. מלבד הפגיעות בנפש, ערכו המורדים ביזה ברכוש היהודי. שדדו את תכולת הבתים הפרטיים והחריבו אותם, התפרצו לבתי הכנסיות ובתי המדרשות, קרעו וחיללו ספרי תורה וספרי קודש. הם התפרצו גם לבית הדפוס של רבי ישראל ב"ק, הרסו את המכונות ואת הציוד, והשחיתו את הספרים שבו. רק הספר "פאת השולחן" של רבי ישראל משקלוב, שעמד על מכבש הדפוס, ניצל בנס. הספר נדפס לאחר שיקום בית הדפוס, בשנת תקצ"ו, ובהקדמתו תיאר רבי ישראל את המאורעות: "מרדו גויי פראי אדם שכנים הרעים אשר בעירנו וכפרים בשר המושל בכל ארץ מצרים וא"י והסירו מורא המלכות ויבואו על העיר חגורי חרבות ורמחות בכל בתינו להשמיד ולהרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד... שללו וגזלו כל אשר בבתינו וישברו כלי הבית וחלונות ויקחו כל מידי דמיכל ומשתי.... ויריקו כל העיר... ויחרבו כל הדפוס ושללוהו... באו גוים בנחלת ה'... בתי מדרשנו ובכ"נ ויטמאו היכלי קדשינו וישליכו כל חמדתינו ספרי תורתינו ארצה ויענו נשים כשרות עליהם...".
בעוד הקהילה מלקקת את פצעיה מהפרעות הגיעה רעידת האדמה והחריבה כליל את העיר. רעידת האדמה אירעה בכ"ד טבת תקצ"ז, בשעת תפלת מנחה בבתי הכנסיות. היא פגעה גם בטבריה, שכם וערים נוספות, אך הנפגעת העיקרית היתה העיר צפת. רבי ישראל משקלוב, ששהה באותה עת בירושלים, תיאר את האסון באיגרת ששלח אל ה"חתם סופר": "גדול היה השבר בגליל הקודש: נחרבו הבתים והבתי כנסיות כולם דספרדים ואשכנזים ונהרגו צדיקים, חסידים ומלמדים עם תלמידיהם ונשים ותשב"ר ויונקי שדים. אוי לדור שכך עלתה בימיו... מכוללנו שבצפת ניצלו ר"פ נפשות... וק"מ נפשות נמקו ונהרגו בעו"ה... וארבעים לא נמצאו ובתיהם קבריהם. ומכולל החסידים הי"ו נהרגו ת"ק נפשות וכמו ת"ק נשארו... ומכולל הספרדים הי"ו נהרגו רובם וכל הרבנים החכמים הצדיקים הטובים..." (אגרות סופרים, חלק ב, סימן סב).
תיאור נוסף של האסון מופיע באגרת אחרת ששלח רבי ישראל משקלוב אל רבי צבי הירש לעהרין. שם מודיע לו כי האדמו"ר בעל "בת עין" ורבי גרשון מרגליות (החותמים לפנינו) שרדו את רעידת האדמה: "יבושרו כי גם ידי"ן [=ידיד נפשי] הרב הה"ג כמהר"ר אברהם דוב נר"ו והרב כמהר"ר גרשון מרגליות נר"ו נשארו לחיים..." (יערי, אגרות ארץ ישראל, סימן נד).
רבי ישראל משקלוב ראה ברעידת האדמה חלק מסימני הגאולה [בעקבות מאמר חז"ל: "בעקבתא דמשיחא הגליל יחרב"], אך ה"חתם סופר" מצא לכך סיבה אחרת. בהספד שנשא "על מיתת צדיקים ועל חורבן ארץ הגליל" בבית הכנסת בפרשבורג, בחודש אייר באותה שנה, אמר ה"חתם סופר" כי רעידת האדמה אירעה כעונש על כך שהעולים העדיפו את העיר צפת על פני העיר ירושלים: "רעידת הארץ הוא מקנאת ירושלים, וקנאת ירושלים עשתה זאת... והנה נשכחה לגמרי זה מקרוב מאה שנים שמו פניהם לצפת... וכל העולים לא"י לא שמו פניהם אלא לצפת וטבריה, וירושלם נשכחה לגמרי... שגם בזמן הזה מצוה לעלות לרגל לירושלם... וצדיק ה' המביט לארץ ותרעד..." (דרשות חת"ס, חלק ב', עמ' 778-780).
האדמו"ר בעל "בת עין" החתום לפנינו, סבל רבות גם בפרעות מרד הפלאחים בשנת תקצ"ד ורוב רכושו נשדד. לאחר מכן ניצל בנס מרעידת האדמה בשנת תקצ"ז. מפורסם הסיפור על נס הצלתו בעת הרעש. כאמור, רעידת האדמה אירעה בשעת תפילת המנחה. הרב מאווריטש הזהיר את חסידיו שלא לצאת מבית הכנסת, נשכב על הארץ בבית מדרשו, וכל הקהל סביבו אוחזים באבנטו. כל הבנין התמוטט, מלבד שטח מצומצם בו היו הרב והציבור [לאחר זמן סיפר הרב מאווריטש, כי ראה שהרעש היה שלא כדרך הטבע, כשאבנים נזרקו לצדדים ולא נפלו למטה לארץ מחמת הכובד, הבין שכח הסטרא-אחרא תקיף, לכן נשכב בהכנעה על הארץ, לקיים את הפסוק "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם"]. בשלט בבית מדרשו בצפת, שתלוי עד היום, נכתב: "מה נורא המקום הזה, בית מדרש ר' אברהם דב האדמו"ר מאבריטש זצ"ל, שחזה את הרעש הגדול על צפת תובב"א בתקצ"ז ובזכותו הגדולה ניצל חצי ביהמ"ד מחורבן והאדמו"ר ותלמידיו שרדו בחיים".
האגרת שלפנינו נכתבה כחודש לאחר רעידת האדמה. בעקבות רעידת האדמה עזבו רבי ישראל משקלוב וחבריו את העיר צפת וביססו את קהילת ה"פרושים" בירושלים. בשנה שלאחר מכן שוב נפגעה העיר צפת מביזה שערכו השבטים הדרוזים, אז נשבה האדמו"ר בעל "בת עין" ושוחרר לאחר שהקהילה שילמה כופר עבורו.
האדמו"ר הקדוש רבי אברהם דוב מאווריטש (תקכ"ה-תר"א), מגדולי החסידות המפורסמים. מתלמידי רבי נחום מטשרנוביל ובנו רבי מרדכי, ומתלמידי רבי זושא מאניפולי ורבי לוי יצחק מברדיטשוב. עמד בקשרים גם עם הרב מאפטא, רבי ישראל מרוז'ין, רבי אהרן מטשרנוביל ורבי אהרן מזיטומיר. כיהן תקופה קצרה כאב"ד חמעלניק, אך רוב שנותיו (כארבעים שנה) היה אב"ד העיר אווריטש שעל שמה נודע כ"הרב הקדוש מאווריטש". בשנת תקפ"ה עבר לעיר זיטומיר ונתמנה שם לראב"ד בית הדין.
בשנת תקצ"ג עלה לארץ-ישראל, לעיר צפת בה יסד את בית מדרשו והיה רבן ומנהיגן של קהילות החסידים בעיר צפת. אישיותו הגדולה הביאה לקירוב לבבות גדול בין כל חלקי הקהילה החסידית ובקשרים עם הקהילה הספרדית וקהילת ה"פרושים". הגאון רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א וראש קהילת ה"פרושים" העריצו מאד ובצוותא חדא ניהלו את כל עניני הציבור בעיר. היה לומד בחברותא עם הרב הקדוש רבי ליב "בעל היסורים". השיב רבים מעוון והיה מייעץ לבעלי-התשובה לעסוק הרבה בלימוד משניות.
באסונות שפקדו את צפת בשנים תקצ"ד-תקצ"ח התגלתה ביתר שאת דמותו הרוחנית כאב, מנהיג ואחיסמך לכל הניצולים, על אף שהיה בעצמו בין הנפגעים. פעל רבות להשגת סיוע ועזרה מבחוץ (כפי שמשתקף גם מהמסמך שלפנינו), שיקם מחדש את קהילת צפת, ולא נתן לנטוש את העיר הקדושה. נפטר במגפת הדבר בשנת תר"א ולאחר פטירתו פסקה המגפה. נקבר במערת הצדיקים בבית החיים של צפת, על יד קברם של רבי אריה ליב מוולטישסק ורבי דוד שלמה בעל ה"לבושי שרד". סיפורי מופת רבים מסופרים על גודל קדושתו וכוחו הגדול לפעול ישועות עבור עם ישראל. [עד היום כסא מושבו עומד בבית מדרשו "בת עין" בעיר העתיקה בצפת, שם גם נמצאים ספר התורה שלו עם ארון הקודש והבימה המקורית ועוד חפצי קודש המיוחסים אליו. גבאי בית הכנסת מספרים על ישועות שנושעו אנשים לאחר ישיבה על כסאו]. ספרו הקדוש "בת עין" נדפס בירושלים תר"ז ובזיטומיר תר"י, במהדורות שונות זו מזו, ונחשב לאחד מספרי היסוד של תורת החסידות.
דף גדול, 68 ס"מ. נייר עבה. מצב טוב. כתמים. סימני קיפול. מספר קרעים בסימני הקיפול.
מקור: אוסף ז'אן ז'אק פייר דמזון (1807-1873), מזרחן ודיפלומט רוסי, פרופסור לשפות המזרח התיכון.
דף בפורמט גדול, כתוב בערבית. בשולי האגרת, בצד שמאל, חתימה בערבית (כנראה ע"י סופר) של "אברהם דוב - נציג נתיני רוסיה בצפת" (תרגום מערבית), ולצדה חותמתו (בעברית): "אברהם דוב מזיטמר". בצד ימין, מופיעה חתימה בערבית (כנראה ע"י סופר) של "גרשון - נציג נתיני אשכנז" (תרגום מערבית), עם חותמתו (בעברית - קשה לקריאה).
באגרת מתואר מצבם הקשה של יהודי צפת לאחר רעידת האדמה שבה נהרגו כאלפיים מיהודי העיר, טרגדיה שנוספה על הפרעות והביזה הגדולה שערך אספסוף ערבי מקומי ביהודי העיר זמן קצר קודם לכן, במהלך "מרד הפלאחים". הם כותבים על הזוועות שחוו במהלך הפרעות, ביניהם רצח ופציעה של אנשים, נשים וטף, חילול כבודן של נשים, ועוד, ומספרים שאל הצרות האלה נוספה כעת רעידת האדמה שהחריבה את בתיהם על מעט הרכוש שנותר להם, הרגה אלפים, והותירה פצועים רבים ללא מזון וללא כל קורת גג. הכותבים מבקשים מקונסולי המדינות להתערב לטובתם ולפעול שיקבלו תמיכה ועזרה.
בראשית המאה ה-19 היתה צפת אחת מן הקהילות החשובות בארץ ישראל. מלבד הקהילה הספרדית, התקיימו בה שתי קהילות ידועות: קהילה חסידית, מיסודם של תלמידי הבעש"ט, ולצדה קהילת תלמידי הגר"א. בשנות השלושים של המאה ה-19 (שנות התק"צ) עמד בראש העדה החסידית האדמו"ר רבי אברהם דוב מאווריטש. בראש קהילת ה"פרושים" עמד רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א. באותה עת פקדו את העיר שני אסונות גדולים שהביאו לחורבנה: הראשון הוא פרעות צפת שבאו בעקבות מרד הפלאחים בשנת תקצ"ד (1834), והשני - ה"רעש" - רעידת האדמה הקטלנית בשנת תקצ"ז (1837).
מרד הפלאחים פרץ בעקבות גזירת הגיוס של מוחמד עלי, שליט מצרים (ששלט גם על ארץ ישראל), ובנו איברהאים פאשה, שהחילה חובת גיוס כללית על האוכלוסיה המקומית. השבטים המוסלמים התקוממו נגד חובת הגיוס הזו ויצאו למרד עממי. במהלכו ערכו המורדים פרעות באוכלוסייה היהודית, שכללו מעשי שוד, רצח ועינויים אכזריים. קהילת צפת היתה אחת הנפגעות העיקריות בפרעות אלו. מלבד הפגיעות בנפש, ערכו המורדים ביזה ברכוש היהודי. שדדו את תכולת הבתים הפרטיים והחריבו אותם, התפרצו לבתי הכנסיות ובתי המדרשות, קרעו וחיללו ספרי תורה וספרי קודש. הם התפרצו גם לבית הדפוס של רבי ישראל ב"ק, הרסו את המכונות ואת הציוד, והשחיתו את הספרים שבו. רק הספר "פאת השולחן" של רבי ישראל משקלוב, שעמד על מכבש הדפוס, ניצל בנס. הספר נדפס לאחר שיקום בית הדפוס, בשנת תקצ"ו, ובהקדמתו תיאר רבי ישראל את המאורעות: "מרדו גויי פראי אדם שכנים הרעים אשר בעירנו וכפרים בשר המושל בכל ארץ מצרים וא"י והסירו מורא המלכות ויבואו על העיר חגורי חרבות ורמחות בכל בתינו להשמיד ולהרוג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד... שללו וגזלו כל אשר בבתינו וישברו כלי הבית וחלונות ויקחו כל מידי דמיכל ומשתי.... ויריקו כל העיר... ויחרבו כל הדפוס ושללוהו... באו גוים בנחלת ה'... בתי מדרשנו ובכ"נ ויטמאו היכלי קדשינו וישליכו כל חמדתינו ספרי תורתינו ארצה ויענו נשים כשרות עליהם...".
בעוד הקהילה מלקקת את פצעיה מהפרעות הגיעה רעידת האדמה והחריבה כליל את העיר. רעידת האדמה אירעה בכ"ד טבת תקצ"ז, בשעת תפלת מנחה בבתי הכנסיות. היא פגעה גם בטבריה, שכם וערים נוספות, אך הנפגעת העיקרית היתה העיר צפת. רבי ישראל משקלוב, ששהה באותה עת בירושלים, תיאר את האסון באיגרת ששלח אל ה"חתם סופר": "גדול היה השבר בגליל הקודש: נחרבו הבתים והבתי כנסיות כולם דספרדים ואשכנזים ונהרגו צדיקים, חסידים ומלמדים עם תלמידיהם ונשים ותשב"ר ויונקי שדים. אוי לדור שכך עלתה בימיו... מכוללנו שבצפת ניצלו ר"פ נפשות... וק"מ נפשות נמקו ונהרגו בעו"ה... וארבעים לא נמצאו ובתיהם קבריהם. ומכולל החסידים הי"ו נהרגו ת"ק נפשות וכמו ת"ק נשארו... ומכולל הספרדים הי"ו נהרגו רובם וכל הרבנים החכמים הצדיקים הטובים..." (אגרות סופרים, חלק ב, סימן סב).
תיאור נוסף של האסון מופיע באגרת אחרת ששלח רבי ישראל משקלוב אל רבי צבי הירש לעהרין. שם מודיע לו כי האדמו"ר בעל "בת עין" ורבי גרשון מרגליות (החותמים לפנינו) שרדו את רעידת האדמה: "יבושרו כי גם ידי"ן [=ידיד נפשי] הרב הה"ג כמהר"ר אברהם דוב נר"ו והרב כמהר"ר גרשון מרגליות נר"ו נשארו לחיים..." (יערי, אגרות ארץ ישראל, סימן נד).
רבי ישראל משקלוב ראה ברעידת האדמה חלק מסימני הגאולה [בעקבות מאמר חז"ל: "בעקבתא דמשיחא הגליל יחרב"], אך ה"חתם סופר" מצא לכך סיבה אחרת. בהספד שנשא "על מיתת צדיקים ועל חורבן ארץ הגליל" בבית הכנסת בפרשבורג, בחודש אייר באותה שנה, אמר ה"חתם סופר" כי רעידת האדמה אירעה כעונש על כך שהעולים העדיפו את העיר צפת על פני העיר ירושלים: "רעידת הארץ הוא מקנאת ירושלים, וקנאת ירושלים עשתה זאת... והנה נשכחה לגמרי זה מקרוב מאה שנים שמו פניהם לצפת... וכל העולים לא"י לא שמו פניהם אלא לצפת וטבריה, וירושלם נשכחה לגמרי... שגם בזמן הזה מצוה לעלות לרגל לירושלם... וצדיק ה' המביט לארץ ותרעד..." (דרשות חת"ס, חלק ב', עמ' 778-780).
האדמו"ר בעל "בת עין" החתום לפנינו, סבל רבות גם בפרעות מרד הפלאחים בשנת תקצ"ד ורוב רכושו נשדד. לאחר מכן ניצל בנס מרעידת האדמה בשנת תקצ"ז. מפורסם הסיפור על נס הצלתו בעת הרעש. כאמור, רעידת האדמה אירעה בשעת תפילת המנחה. הרב מאווריטש הזהיר את חסידיו שלא לצאת מבית הכנסת, נשכב על הארץ בבית מדרשו, וכל הקהל סביבו אוחזים באבנטו. כל הבנין התמוטט, מלבד שטח מצומצם בו היו הרב והציבור [לאחר זמן סיפר הרב מאווריטש, כי ראה שהרעש היה שלא כדרך הטבע, כשאבנים נזרקו לצדדים ולא נפלו למטה לארץ מחמת הכובד, הבין שכח הסטרא-אחרא תקיף, לכן נשכב בהכנעה על הארץ, לקיים את הפסוק "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם"]. בשלט בבית מדרשו בצפת, שתלוי עד היום, נכתב: "מה נורא המקום הזה, בית מדרש ר' אברהם דב האדמו"ר מאבריטש זצ"ל, שחזה את הרעש הגדול על צפת תובב"א בתקצ"ז ובזכותו הגדולה ניצל חצי ביהמ"ד מחורבן והאדמו"ר ותלמידיו שרדו בחיים".
האגרת שלפנינו נכתבה כחודש לאחר רעידת האדמה. בעקבות רעידת האדמה עזבו רבי ישראל משקלוב וחבריו את העיר צפת וביססו את קהילת ה"פרושים" בירושלים. בשנה שלאחר מכן שוב נפגעה העיר צפת מביזה שערכו השבטים הדרוזים, אז נשבה האדמו"ר בעל "בת עין" ושוחרר לאחר שהקהילה שילמה כופר עבורו.
האדמו"ר הקדוש רבי אברהם דוב מאווריטש (תקכ"ה-תר"א), מגדולי החסידות המפורסמים. מתלמידי רבי נחום מטשרנוביל ובנו רבי מרדכי, ומתלמידי רבי זושא מאניפולי ורבי לוי יצחק מברדיטשוב. עמד בקשרים גם עם הרב מאפטא, רבי ישראל מרוז'ין, רבי אהרן מטשרנוביל ורבי אהרן מזיטומיר. כיהן תקופה קצרה כאב"ד חמעלניק, אך רוב שנותיו (כארבעים שנה) היה אב"ד העיר אווריטש שעל שמה נודע כ"הרב הקדוש מאווריטש". בשנת תקפ"ה עבר לעיר זיטומיר ונתמנה שם לראב"ד בית הדין.
בשנת תקצ"ג עלה לארץ-ישראל, לעיר צפת בה יסד את בית מדרשו והיה רבן ומנהיגן של קהילות החסידים בעיר צפת. אישיותו הגדולה הביאה לקירוב לבבות גדול בין כל חלקי הקהילה החסידית ובקשרים עם הקהילה הספרדית וקהילת ה"פרושים". הגאון רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א וראש קהילת ה"פרושים" העריצו מאד ובצוותא חדא ניהלו את כל עניני הציבור בעיר. היה לומד בחברותא עם הרב הקדוש רבי ליב "בעל היסורים". השיב רבים מעוון והיה מייעץ לבעלי-התשובה לעסוק הרבה בלימוד משניות.
באסונות שפקדו את צפת בשנים תקצ"ד-תקצ"ח התגלתה ביתר שאת דמותו הרוחנית כאב, מנהיג ואחיסמך לכל הניצולים, על אף שהיה בעצמו בין הנפגעים. פעל רבות להשגת סיוע ועזרה מבחוץ (כפי שמשתקף גם מהמסמך שלפנינו), שיקם מחדש את קהילת צפת, ולא נתן לנטוש את העיר הקדושה. נפטר במגפת הדבר בשנת תר"א ולאחר פטירתו פסקה המגפה. נקבר במערת הצדיקים בבית החיים של צפת, על יד קברם של רבי אריה ליב מוולטישסק ורבי דוד שלמה בעל ה"לבושי שרד". סיפורי מופת רבים מסופרים על גודל קדושתו וכוחו הגדול לפעול ישועות עבור עם ישראל. [עד היום כסא מושבו עומד בבית מדרשו "בת עין" בעיר העתיקה בצפת, שם גם נמצאים ספר התורה שלו עם ארון הקודש והבימה המקורית ועוד חפצי קודש המיוחסים אליו. גבאי בית הכנסת מספרים על ישועות שנושעו אנשים לאחר ישיבה על כסאו]. ספרו הקדוש "בת עין" נדפס בירושלים תר"ז ובזיטומיר תר"י, במהדורות שונות זו מזו, ונחשב לאחד מספרי היסוד של תורת החסידות.
דף גדול, 68 ס"מ. נייר עבה. מצב טוב. כתמים. סימני קיפול. מספר קרעים בסימני הקיפול.
מקור: אוסף ז'אן ז'אק פייר דמזון (1807-1873), מזרחן ודיפלומט רוסי, פרופסור לשפות המזרח התיכון.
קטגוריה
ירושלים וארץ ישראל – מכתבים ומסמכים
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $8,000
הערכה: $10,000 - $15,000
נמכר ב: $15,000
כולל עמלת קונה
מכתב ארוך ומעניין בכתב-ידו ובחתימתו של וורדר קרֶסון, הראשון להתמנות לקונסול ארה"ב בירושלים. נכתב בירושלים (הר ציון) ב-13 בספטמבר 1860 (זמן קצר לפני מותו), ונשלח אל Ann Paschal Jackson בפנסילבניה, ארה"ב. למכתב מצורפת המעטפה המקורית בה נשלח (עם חותמות הדואר הצרפתי בירושלים וביפו וחותמות נוספות). אנגלית.
וורדר קרסון, מהדמויות המרתקות בהיסטוריה של ירושלים במאה ה-19, נולד למשפחה קווייקרית בארה"ב, זכה להתמנות לקונסול ארה"ב בירושלים (מינוי שבוטל עוד לפני שהספיק להגיע לארץ ישראל) ולבסוף השתקע בעיר, התגייר ובעקבות זאת הועמד למשפט בארה"ב בטענה שנטרפה עליו דעתו.
את המכתב שלפנינו כתב קרֶסון בעודו חולה, זמן קצר לפני מותו, לידידתו Ann Paschal Jackson, חברת הקהילה הקוויקרית בארה"ב. במכתב ניכרת תחושת שייכותו של קרסון לקהילה היהודית של ירושלים. הוא כותב על קדושת העיר ועל רצונו להיקבר בה, על אורח חייו המשלב תפילה ולימוד תורה, על ניתוק הקשר עם משפחתו שבארה"ב, ועל נושאים נוספים, כל זאת תוך שיבוץ פסוקים רבים מן התנ"ך.
את מכתבו פותח קרסון בפסוק "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה" (ישעיהו לה, י). חלקו הראשון של המכתב עוסק במידה רבה בפסוק זה וברעיון שיבת היהודים לציון. בהקשר זה כותב קרסון על תושביה המוסלמים של ארץ ישראל: "הגר, אמו של ישמעאל ושל התורכים של היום היתה אשה רעה מאוד, ובניה היו רעים מאוד, וכך גם רבים מצאצאיהם, על כן אמר ה' לשרה 'גָרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק' (בראשית כא, י). ומדוע? כיוון שלא הגר ולא ישמעאל היו 'פדויי ה''... ובקרוב מאוד הם 'יושלכו' מן הארץ, כפי שמוצהר בפרק נב של ספר ישעיהו, ולא ישובו לציון עם 'פדויי ה''...".
בהמשך המכתב מתייחס קרסון לנסיעתו לארה"ב בשנת 1848 (נסיעה שערך לאחר גיורו, ובמהלכה הועמד למשפט על-ידי בני משפחתו): "בשנת 1848 חזרתי, לבקשתה המפורשת של משפחתי לאמריקה, עד מהרה גיליתי כי עזבתי את שדה בועז [השם "בועז" מתפרש על-ידי קרסון כ"עוז", והמונח "שדה בועז" מייצג עבורו, כפי הנראה, את התחזקות האמונה]... מאחר ומצאתי שכל שיחותיהם... תענוגותיהם – אהבת הממון שלהם, תוביל אותי בסופו של דבר לשדה של חולשה וחטא, ועל כן גמרתי בדעתי לשוב לירושלים, בכל מחיר, בהקדם האפשרי, כפי שעשיתי... כאן אני נמצא, וכאן אני מקווה להניח את עצמותיי".
בתוך דבריו מתאר קרסון את ירושלים, תוך ציטוט מספר תהלים, מישעיהו ומירמיהו, ואף מתאר את אורח חייו היהודי: תפילה שלוש פעמים ביום ("כפי שנאמר על-ידי דוד בתהלים נה, יז"), לימוד תורה, ביקור עניים וחולים, כתיבה, ועוד. כמו כן, מספר קרסון על כמה אנשים שבחרו להתגייר בירושלים, ובהם אישה קתולית ("הרבנים תשאלו אותה ומצאו כי האמת והאור עשו את עבודתם ועל כן לא ניתן לסרב לבקשתה").
וורדר קרסון (Warder Cresson,י 1798-1860, מוכר גם בשמו העברי - מיכאל בועז ישראל בן אברהם), נולד למשפחה אמריקנית אמידה מן הקהילה הקווייקרית בעיר פילדלפיה [הקהילה הקוויקרית היא קהילה נוצרית שנוסדה באנגליה במאה ה-17, ומשם התפשטה למדינות רבות, ובהן ארה"ב. הקהילה דוגלת בשוויון, בפציפיזם ובקשר בלתי מתווך בין האדם לאל]. בשנת 1830 פרסם קרסון את החיבור "בבל הגדולה נופלת!" (Babylon the Great Is Falling!), שהוקיע בכל פה את הניוון שפשט, לדעתו, בנצרות האמריקנית, ובמרוצת השנים הבאות החליף את אמונתו חמש פעמים. לבסוף – אימץ אמונה משיחית התולה את הגאולה בחזרת היהודים לארץ ישראל.
כאשר הוצעה לו, בשנת 1844, משרת הקונסול האמריקני בירושלים, הסכים לקבלה מייד ובלא שכר, ובחודש מאי של אותה השנה, חתם הנשיא ג'ון טיילר על צו מינויו. כאשר הגיעו לבית הלבן שמועות על אמונותיו המשיחיות, הוחלט לבטל את מינויו, אולם קרסון כבר היה בדרכו לארץ, ולכן הודעת הביטול מעולם לא הגיעה לידיו. עם הגעתו לירושלים הכריז על עצמו קרסון כקונסול ארה"ב בעיר, החל להטיף לשיבת היהודים לארץ ואף עסק במכירת מסמכי הגנה ("קפיטולציות") בשם ממשלת ארה"ב. הוא חדל מפעילותו רק כאשר נמסר לו שאם יוסיף להציג את עצמו כקונסול יגורש מן הארץ.
למרות הביטול, החליט קרסון להישאר בארץ ישראל, ובשנת 1848, התגייר ונעשה יהודי. כאשר הגיע לארה"ב במטרה לחסל את עסקיו אחת ולתמיד, הוציאה משפחתו הנוצרית צו בית משפט המורה לאשפזו בטענה שדעתו נטרפה עליו. המשפט עורר עניין ציבורי חסר תקדים, נערך בהשתתפות עשרות עדים (חלקם אנשי שם נודעים כמשה מונטיפיורי ומרדכי עמנואל נח), אולם בסופו – זוכה קרסון והורשה לשוב לארץ ישראל.
בשנותיו האחרונות השתקע בירושלים, התמסר ללימוד תורה והפך לחבר מכובד בקהילה הספרדית היהודית בעיר. במקביל, ערך נסיונות חשובים בחקלאות והכשרה, פתח מספר בתי ספר זעירים לחקלאות בקרבת יפו ואף ניסה לפתוח חווה חקלאית באזור עמק רפאים שבירושלים. הוא הספיק להינשא בשנית לאישה יהודיה בשם רחל מולדנו, ולזוג נולדו שני צאצאים. בשנת 1860 נפטר ממחלה ממושכת. נקבר בהר הזיתים.
מצורפת המעטפה המקורית בה נשלח המכתב, עם חותמות דואר מהתחנות השונות בדרכו של המכתב מירושלים לפנסילבניה. המכתב נשלח באמצעות הדואר הצרפתי בירושלים (עם חותמת הדואר הנושאת צלב ירושלים), עבר דרך הדואר הצרפתי ביפו (חותמת מיום 15.9.1860) ודרך אלכסנדריה, ליון, פריז ובוסטון.
מכתב: [1] דף מקופל (ארבעה עמודים בכתב-ידו), 26.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. מעט כתמים. מעט קרעים זעירים בשוליים ובקווי הקיפול. מעטפה: 13.5X8 ס"מ. מצב טוב. קמטים וכתמים קלים. נפתחה בסכין מכתבים בשוליים.
וורדר קרסון, מהדמויות המרתקות בהיסטוריה של ירושלים במאה ה-19, נולד למשפחה קווייקרית בארה"ב, זכה להתמנות לקונסול ארה"ב בירושלים (מינוי שבוטל עוד לפני שהספיק להגיע לארץ ישראל) ולבסוף השתקע בעיר, התגייר ובעקבות זאת הועמד למשפט בארה"ב בטענה שנטרפה עליו דעתו.
את המכתב שלפנינו כתב קרֶסון בעודו חולה, זמן קצר לפני מותו, לידידתו Ann Paschal Jackson, חברת הקהילה הקוויקרית בארה"ב. במכתב ניכרת תחושת שייכותו של קרסון לקהילה היהודית של ירושלים. הוא כותב על קדושת העיר ועל רצונו להיקבר בה, על אורח חייו המשלב תפילה ולימוד תורה, על ניתוק הקשר עם משפחתו שבארה"ב, ועל נושאים נוספים, כל זאת תוך שיבוץ פסוקים רבים מן התנ"ך.
את מכתבו פותח קרסון בפסוק "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה" (ישעיהו לה, י). חלקו הראשון של המכתב עוסק במידה רבה בפסוק זה וברעיון שיבת היהודים לציון. בהקשר זה כותב קרסון על תושביה המוסלמים של ארץ ישראל: "הגר, אמו של ישמעאל ושל התורכים של היום היתה אשה רעה מאוד, ובניה היו רעים מאוד, וכך גם רבים מצאצאיהם, על כן אמר ה' לשרה 'גָרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק' (בראשית כא, י). ומדוע? כיוון שלא הגר ולא ישמעאל היו 'פדויי ה''... ובקרוב מאוד הם 'יושלכו' מן הארץ, כפי שמוצהר בפרק נב של ספר ישעיהו, ולא ישובו לציון עם 'פדויי ה''...".
בהמשך המכתב מתייחס קרסון לנסיעתו לארה"ב בשנת 1848 (נסיעה שערך לאחר גיורו, ובמהלכה הועמד למשפט על-ידי בני משפחתו): "בשנת 1848 חזרתי, לבקשתה המפורשת של משפחתי לאמריקה, עד מהרה גיליתי כי עזבתי את שדה בועז [השם "בועז" מתפרש על-ידי קרסון כ"עוז", והמונח "שדה בועז" מייצג עבורו, כפי הנראה, את התחזקות האמונה]... מאחר ומצאתי שכל שיחותיהם... תענוגותיהם – אהבת הממון שלהם, תוביל אותי בסופו של דבר לשדה של חולשה וחטא, ועל כן גמרתי בדעתי לשוב לירושלים, בכל מחיר, בהקדם האפשרי, כפי שעשיתי... כאן אני נמצא, וכאן אני מקווה להניח את עצמותיי".
בתוך דבריו מתאר קרסון את ירושלים, תוך ציטוט מספר תהלים, מישעיהו ומירמיהו, ואף מתאר את אורח חייו היהודי: תפילה שלוש פעמים ביום ("כפי שנאמר על-ידי דוד בתהלים נה, יז"), לימוד תורה, ביקור עניים וחולים, כתיבה, ועוד. כמו כן, מספר קרסון על כמה אנשים שבחרו להתגייר בירושלים, ובהם אישה קתולית ("הרבנים תשאלו אותה ומצאו כי האמת והאור עשו את עבודתם ועל כן לא ניתן לסרב לבקשתה").
וורדר קרסון (Warder Cresson,י 1798-1860, מוכר גם בשמו העברי - מיכאל בועז ישראל בן אברהם), נולד למשפחה אמריקנית אמידה מן הקהילה הקווייקרית בעיר פילדלפיה [הקהילה הקוויקרית היא קהילה נוצרית שנוסדה באנגליה במאה ה-17, ומשם התפשטה למדינות רבות, ובהן ארה"ב. הקהילה דוגלת בשוויון, בפציפיזם ובקשר בלתי מתווך בין האדם לאל]. בשנת 1830 פרסם קרסון את החיבור "בבל הגדולה נופלת!" (Babylon the Great Is Falling!), שהוקיע בכל פה את הניוון שפשט, לדעתו, בנצרות האמריקנית, ובמרוצת השנים הבאות החליף את אמונתו חמש פעמים. לבסוף – אימץ אמונה משיחית התולה את הגאולה בחזרת היהודים לארץ ישראל.
כאשר הוצעה לו, בשנת 1844, משרת הקונסול האמריקני בירושלים, הסכים לקבלה מייד ובלא שכר, ובחודש מאי של אותה השנה, חתם הנשיא ג'ון טיילר על צו מינויו. כאשר הגיעו לבית הלבן שמועות על אמונותיו המשיחיות, הוחלט לבטל את מינויו, אולם קרסון כבר היה בדרכו לארץ, ולכן הודעת הביטול מעולם לא הגיעה לידיו. עם הגעתו לירושלים הכריז על עצמו קרסון כקונסול ארה"ב בעיר, החל להטיף לשיבת היהודים לארץ ואף עסק במכירת מסמכי הגנה ("קפיטולציות") בשם ממשלת ארה"ב. הוא חדל מפעילותו רק כאשר נמסר לו שאם יוסיף להציג את עצמו כקונסול יגורש מן הארץ.
למרות הביטול, החליט קרסון להישאר בארץ ישראל, ובשנת 1848, התגייר ונעשה יהודי. כאשר הגיע לארה"ב במטרה לחסל את עסקיו אחת ולתמיד, הוציאה משפחתו הנוצרית צו בית משפט המורה לאשפזו בטענה שדעתו נטרפה עליו. המשפט עורר עניין ציבורי חסר תקדים, נערך בהשתתפות עשרות עדים (חלקם אנשי שם נודעים כמשה מונטיפיורי ומרדכי עמנואל נח), אולם בסופו – זוכה קרסון והורשה לשוב לארץ ישראל.
בשנותיו האחרונות השתקע בירושלים, התמסר ללימוד תורה והפך לחבר מכובד בקהילה הספרדית היהודית בעיר. במקביל, ערך נסיונות חשובים בחקלאות והכשרה, פתח מספר בתי ספר זעירים לחקלאות בקרבת יפו ואף ניסה לפתוח חווה חקלאית באזור עמק רפאים שבירושלים. הוא הספיק להינשא בשנית לאישה יהודיה בשם רחל מולדנו, ולזוג נולדו שני צאצאים. בשנת 1860 נפטר ממחלה ממושכת. נקבר בהר הזיתים.
מצורפת המעטפה המקורית בה נשלח המכתב, עם חותמות דואר מהתחנות השונות בדרכו של המכתב מירושלים לפנסילבניה. המכתב נשלח באמצעות הדואר הצרפתי בירושלים (עם חותמת הדואר הנושאת צלב ירושלים), עבר דרך הדואר הצרפתי ביפו (חותמת מיום 15.9.1860) ודרך אלכסנדריה, ליון, פריז ובוסטון.
מכתב: [1] דף מקופל (ארבעה עמודים בכתב-ידו), 26.5 ס"מ. מצב טוב. סימני קיפול. מעט כתמים. מעט קרעים זעירים בשוליים ובקווי הקיפול. מעטפה: 13.5X8 ס"מ. מצב טוב. קמטים וכתמים קלים. נפתחה בסכין מכתבים בשוליים.
קטגוריה
ירושלים וארץ ישראל – מכתבים ומסמכים
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $2,000
הערכה: $5,000 - $8,000
נמכר ב: $5,750
כולל עמלת קונה
מכתב שנשלח לכלכותה, בעניני שד"ר כולל פולין לערי הודו, עם ארבע חתימות של גדולי ירושלים, הגאון מקוטנא בעל "זית רענן", רבי יצחק דוד בן האדמו"ר רבי משה מלעלוב, והאחים הקדושים רבי נחום משאדיק ורבי יעקב יהודה ליב לעווי-ווייספיש. ירושלים, [תרי"ט 1859].
נשלח אל הגביר דוד יוסף עזרא, מחשובי הנגידים בכלכותה שבהודו, כהכנה לבואו של רבי יעקב אליעזר – שד"ר כולל ווארשא, שנשלח לערי הודו, לערוך מגבית למען בניית בית כנסת ובית מדרש לחכמי "כולל ווארשא". כולל ווארשא היה אז מה"כוללים" החדשים בירושלים. הוא נוסד לאחר העלייה הגדולה מפולין בתחילת שנות הת"ר (שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19). בראש מייסדי וממוני ה"כולל" עמדו גדולי התורה יוצאי פולין, החתומים על המכתב שלפנינו. מכורח תנאי התקופה הקשים הקמת ה"כולל" היתה כרוכה בקשיים מרובים, כפי שמספרים הרבנים באגרת שלפנינו: "...לשפוך תחינה לפני רו"מ [רום מעלתו] לתת חנינה ועזר לכוללנו... המכונה בשם כולל ווארשא... זה יותר מעשרה שנים אשר נהי' כוללינו זה בעיר קדשינו, ואך צר לנו מאוד כי גולים אנחנו ממקום למקום, לא כמו שאר הכוללים אשר פעיה"ק שיש להם בתי כנסיות ובתי מדרשות לכל כולל בפ"ע [בפני עצמו], ואנו אין לנו מאומה מקום מיוחד לתורה ולתפילה, והחכמים ורבנים שבכוללינו שהם ת"ל יותר מבשאר כוללים הי"ו, כעת הם מפוזרים ומפורדים זה בכה וזה בכה ואין לאל ידינו להיות גם לנו חלק ונחלה באדמת הק' מקום מיוחד לנו אחוז לתפילה להגדיל תורה ולהאדירה... וטכסנו עצה מה לעשות והשתדלנו בכל עוז להשיג חצר להיות לנו שמה מקום אחוז לתורה ולתפילה בהכנ"ס וישיבה, והתקשרנו עם בעל החצר בכתובים בקשר אמיץ למלאות לו סך קצוב עד כלות שלשה שנים, וכל מה שהי' ביכולתנו ללוות לוינו והשתרגו חובות עלינו, ואך זה רק לתחילת פירעון...".
הרבנים כותבים כי שלחו שד"ר מיוחד אל ערי הודו, והמכתב שלפנינו הוא הקדמה למכתבי השד"רות שהשד"ר יביא עמו: "וע"כ שלחנו ציר אמונים לאחב"י גומלי חסדים... והשד"ר ה"ה הרב החכם השלם בתורה וי"ש המופלג כמו"ה יעקב אליעזר הי"ו יעורר לבותם להאיר על ציון... לתת לנו חלק ונחלה בעיר קדשינו למען לא נהי' עוד גולים ומפורדים... ועתה כי בא יבא השד"ר למחניכם, נא ונא יראה כבודו בטובו וחסדו לעמוד לימין צדקו ולעזור לו בכל מילי דמיטב...".
בתחילת האגרת כותבים הרבנים כי הם מתפללים באופן קבוע על הנדיבים, ומזכירים אותם במקומות הקדושים שבארץ ישראל: "אנחנו אלה יושבי ציון וירושלים, כולל וורשא המסתפחים בנחלת ה' אל חיק אמנו, וסובלים עתה עמה יסורי חורבנה ושוממותיה. מעתירים בכי בדמעה... בעד שלום כל אחב"י והצלחתם, לפני מקום מקדשינו כותל המערבי וקבה"צ זי"ע [וקברי הצדיקים זכרם יגן עלינו], ובפרט ק'[בר] רחל אמנו זי"ע..."
האגרת שלפנינו מהווה מסמך היסטורי מעניין להתפתחותו של הישוב הישן בירושלים. התמסדות הישוב האשכנזי ובניינו נתהוו בתהליך מורכב ומתמשך של הקמת מוסדות לתפילה, לתורה ולחסד לצד הקמת בנייני מגורים ושכונות חדשות. במרכזה של אותה עשייה עמדו ה"כוללים" שגובשו מיוצאי הארצות השונות, כשכל קהילה בחו"ל דואגת מטבע הדברים ליוצאי ארצה שעלו לארץ ישראל. כספים אלו היו הבסיס לקיומם והתפתחותם של הכוללים ומוסדותיהם. דרך הכוללים עברו גם התרומות הפרטיות שהגיעו מקרובים ונדיבים יושבי ארצות מוצאם בחו"ל. "כולל ווארשא" (שלימים נקרא: "קופת רמבעה"ן – כולל פולין") נוסד בתקופה מעט יותר מאוחרת ולאחר שכבר פעלו בירושלים מספר כוללים, גדולים וקטנים. בתחילת שנות הת"ר הלכה וגדלה העליה מפולין, מה שהצריך גיבוש מסגרת לעצמה, ואז נוסד כולל ווארשא, שבמשך השנים הפך להיות אחד מחשובי הכוללים בעיר.
ארבעת חותמי האגרת:
הגאון מקוטנא רבי משה יהודה ליב זילברברג (תקנ"ד-תרכ"ה) בעל "זית רענן" ו"תפארת ירושלים". מגדולי הדור הנודעים בפולין, כיהן ברבנות בכמה ערים בפולין ונודע שמו לדורות ע"ש כהונתו כאב"ד העיר קוטנא. עלה לארץ בשנת תרי"ז, והיה אחד מגדולי הרבנים בירושלים. כבר בחו"ל העמיד תלמידים הרבה, ורבים מרבני ואדמו"רי פולין היו מתלמידיו. בשבתו בירושלים עסק בתורה כל שעות היום, כשהוא יושב מעוטף בטליתו ומוכתר בתפיליו. תלמידים רבים מבני ירושלים היו באים לביתו לשמוע את שיעוריו הנפלאים בתלמוד. דרכו של הגאון מקוטנא הייתה למסור שני שיעורים בכל יום - בשעות הבוקר היה משמיע שיעור בגפ"ת [גמרא, רש"י ותוס'], ובשעות הערב היה משמיע את שיעורו בפוסקים. מעמדו הוכר בעיר כאחד מגדולי התורה, ואף נתכנה בתואר "מרא דארעא דישראל", כשהוא מנהיג את העיר יחד עם רבי שמואל סלנט ורבי מאיר אויערבאך בעל ה"אמרי בינה" שעלה מקאליש לירושלים כשלוש שנים אחריו.
הצדיק הקדוש רבי יצחק דוד בידרמן (תקע"ה – תשרי תרמ"ז, אנצי' לחסידות, ב, עמ' תב), בן האדמו"ר רבי משה מלעלוב. עלה בשנת תרי"א לירושלים, ועמד שנים רבות בראש היישוב החסידי בעיר, יחד עם אחיו האדמו"ר רבי אלעזר מנחם מנדל. ממייסדי "כולל פולין", וממייסדי ישיבת "חיי עולם" יחד עם חתניו רבי בנימין ליב בערינשטיין ורבי אברהם אליעזר מינצברג אב"ד יוזפוב.
הגאון הקדוש רבי נחום אב"ד שאדיק (תקע"ג-תרכ"ט), בן רבי משה אברהם לעווי-וויספיש. תלמיד הגאון בעל "חמדת שלמה" מגאוני פולין, בהגיעו לגיל 18 הסמיכו רבו והעניק לו היתר הוראה. שימש כמה שנים כרבה של שאדיק בפולין, ובשנת תר"ג עלה לארץ ישראל יחד עם שני אחיו הרבנים רבי אשר לעמל אב"ד גאלין ורבי יעקב יהודה ליב, אחרי ששלשתם חלמו בערב אחד כי עליהם לעלות לארץ ישראל, מבלי שהאחד ידע על חלומו של השני. בירושלים היה יושב רוב ימיו מעוטף בטלית ותפילין ולומד בשקידה רבה. הקים את "ישיבת הר"ן" בה מסר שיעורים למדניים לפני גדולי התלמידי-החכמים הצעירים בירושלים. את תורת הסוד למד יחד עם הצדיק רבי יוסף זונדל מסלנט אצל המקובל רבי יהודה הכהן. נפטר במגיפת הכולירה בשנת 1868 ועל מצבתו שבהר הזיתים נכתב: "איש קדוש וטהור, בן שמנה שנים החל לדרוש את ה' והקדיש כל ימיו לתורה ותעניות וסיגופים במסירות נפש. לא פסק פומיה מגירסא יומם ולילה. זכה ללמוד וללמד והעמיד תלמידים הרבה... חסיד ועניו...".
אחיו הגאון רבי יעקב יהודה ליב לעווי (תקע"ג-תרמ"ט, אוצר הרבנים 10080), ראב"ד ירושלים במשך למעלה מארבעים שנה. גאון מופלא בנגלה ובנסתר, איש קדוש ומקובל. היה רב בסלעשין. עלה לירושלים בשנת תר"ג יחד עם שני אחיו, רבי אשר לעמיל אב"ד גאלין ורבי נחום אב"ד שאדיק. ספרו "בית לאבות" על פרקי אבות.
[1] דף, נייר מכתבים דק וכחלחל. 27.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. סימני קיפול וקמטים. חורים קטנים מנזקי חריכת הדיו. מעבר לדף רישום כתובת, בול דואר צרפתי וחותמות דואר.
מכתב זה נתפרסם בקובץ מוריה (גליון שנא-שנב, כסלו תש"ע, עמ' נב-נה).
נשלח אל הגביר דוד יוסף עזרא, מחשובי הנגידים בכלכותה שבהודו, כהכנה לבואו של רבי יעקב אליעזר – שד"ר כולל ווארשא, שנשלח לערי הודו, לערוך מגבית למען בניית בית כנסת ובית מדרש לחכמי "כולל ווארשא". כולל ווארשא היה אז מה"כוללים" החדשים בירושלים. הוא נוסד לאחר העלייה הגדולה מפולין בתחילת שנות הת"ר (שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19). בראש מייסדי וממוני ה"כולל" עמדו גדולי התורה יוצאי פולין, החתומים על המכתב שלפנינו. מכורח תנאי התקופה הקשים הקמת ה"כולל" היתה כרוכה בקשיים מרובים, כפי שמספרים הרבנים באגרת שלפנינו: "...לשפוך תחינה לפני רו"מ [רום מעלתו] לתת חנינה ועזר לכוללנו... המכונה בשם כולל ווארשא... זה יותר מעשרה שנים אשר נהי' כוללינו זה בעיר קדשינו, ואך צר לנו מאוד כי גולים אנחנו ממקום למקום, לא כמו שאר הכוללים אשר פעיה"ק שיש להם בתי כנסיות ובתי מדרשות לכל כולל בפ"ע [בפני עצמו], ואנו אין לנו מאומה מקום מיוחד לתורה ולתפילה, והחכמים ורבנים שבכוללינו שהם ת"ל יותר מבשאר כוללים הי"ו, כעת הם מפוזרים ומפורדים זה בכה וזה בכה ואין לאל ידינו להיות גם לנו חלק ונחלה באדמת הק' מקום מיוחד לנו אחוז לתפילה להגדיל תורה ולהאדירה... וטכסנו עצה מה לעשות והשתדלנו בכל עוז להשיג חצר להיות לנו שמה מקום אחוז לתורה ולתפילה בהכנ"ס וישיבה, והתקשרנו עם בעל החצר בכתובים בקשר אמיץ למלאות לו סך קצוב עד כלות שלשה שנים, וכל מה שהי' ביכולתנו ללוות לוינו והשתרגו חובות עלינו, ואך זה רק לתחילת פירעון...".
הרבנים כותבים כי שלחו שד"ר מיוחד אל ערי הודו, והמכתב שלפנינו הוא הקדמה למכתבי השד"רות שהשד"ר יביא עמו: "וע"כ שלחנו ציר אמונים לאחב"י גומלי חסדים... והשד"ר ה"ה הרב החכם השלם בתורה וי"ש המופלג כמו"ה יעקב אליעזר הי"ו יעורר לבותם להאיר על ציון... לתת לנו חלק ונחלה בעיר קדשינו למען לא נהי' עוד גולים ומפורדים... ועתה כי בא יבא השד"ר למחניכם, נא ונא יראה כבודו בטובו וחסדו לעמוד לימין צדקו ולעזור לו בכל מילי דמיטב...".
בתחילת האגרת כותבים הרבנים כי הם מתפללים באופן קבוע על הנדיבים, ומזכירים אותם במקומות הקדושים שבארץ ישראל: "אנחנו אלה יושבי ציון וירושלים, כולל וורשא המסתפחים בנחלת ה' אל חיק אמנו, וסובלים עתה עמה יסורי חורבנה ושוממותיה. מעתירים בכי בדמעה... בעד שלום כל אחב"י והצלחתם, לפני מקום מקדשינו כותל המערבי וקבה"צ זי"ע [וקברי הצדיקים זכרם יגן עלינו], ובפרט ק'[בר] רחל אמנו זי"ע..."
האגרת שלפנינו מהווה מסמך היסטורי מעניין להתפתחותו של הישוב הישן בירושלים. התמסדות הישוב האשכנזי ובניינו נתהוו בתהליך מורכב ומתמשך של הקמת מוסדות לתפילה, לתורה ולחסד לצד הקמת בנייני מגורים ושכונות חדשות. במרכזה של אותה עשייה עמדו ה"כוללים" שגובשו מיוצאי הארצות השונות, כשכל קהילה בחו"ל דואגת מטבע הדברים ליוצאי ארצה שעלו לארץ ישראל. כספים אלו היו הבסיס לקיומם והתפתחותם של הכוללים ומוסדותיהם. דרך הכוללים עברו גם התרומות הפרטיות שהגיעו מקרובים ונדיבים יושבי ארצות מוצאם בחו"ל. "כולל ווארשא" (שלימים נקרא: "קופת רמבעה"ן – כולל פולין") נוסד בתקופה מעט יותר מאוחרת ולאחר שכבר פעלו בירושלים מספר כוללים, גדולים וקטנים. בתחילת שנות הת"ר הלכה וגדלה העליה מפולין, מה שהצריך גיבוש מסגרת לעצמה, ואז נוסד כולל ווארשא, שבמשך השנים הפך להיות אחד מחשובי הכוללים בעיר.
ארבעת חותמי האגרת:
הגאון מקוטנא רבי משה יהודה ליב זילברברג (תקנ"ד-תרכ"ה) בעל "זית רענן" ו"תפארת ירושלים". מגדולי הדור הנודעים בפולין, כיהן ברבנות בכמה ערים בפולין ונודע שמו לדורות ע"ש כהונתו כאב"ד העיר קוטנא. עלה לארץ בשנת תרי"ז, והיה אחד מגדולי הרבנים בירושלים. כבר בחו"ל העמיד תלמידים הרבה, ורבים מרבני ואדמו"רי פולין היו מתלמידיו. בשבתו בירושלים עסק בתורה כל שעות היום, כשהוא יושב מעוטף בטליתו ומוכתר בתפיליו. תלמידים רבים מבני ירושלים היו באים לביתו לשמוע את שיעוריו הנפלאים בתלמוד. דרכו של הגאון מקוטנא הייתה למסור שני שיעורים בכל יום - בשעות הבוקר היה משמיע שיעור בגפ"ת [גמרא, רש"י ותוס'], ובשעות הערב היה משמיע את שיעורו בפוסקים. מעמדו הוכר בעיר כאחד מגדולי התורה, ואף נתכנה בתואר "מרא דארעא דישראל", כשהוא מנהיג את העיר יחד עם רבי שמואל סלנט ורבי מאיר אויערבאך בעל ה"אמרי בינה" שעלה מקאליש לירושלים כשלוש שנים אחריו.
הצדיק הקדוש רבי יצחק דוד בידרמן (תקע"ה – תשרי תרמ"ז, אנצי' לחסידות, ב, עמ' תב), בן האדמו"ר רבי משה מלעלוב. עלה בשנת תרי"א לירושלים, ועמד שנים רבות בראש היישוב החסידי בעיר, יחד עם אחיו האדמו"ר רבי אלעזר מנחם מנדל. ממייסדי "כולל פולין", וממייסדי ישיבת "חיי עולם" יחד עם חתניו רבי בנימין ליב בערינשטיין ורבי אברהם אליעזר מינצברג אב"ד יוזפוב.
הגאון הקדוש רבי נחום אב"ד שאדיק (תקע"ג-תרכ"ט), בן רבי משה אברהם לעווי-וויספיש. תלמיד הגאון בעל "חמדת שלמה" מגאוני פולין, בהגיעו לגיל 18 הסמיכו רבו והעניק לו היתר הוראה. שימש כמה שנים כרבה של שאדיק בפולין, ובשנת תר"ג עלה לארץ ישראל יחד עם שני אחיו הרבנים רבי אשר לעמל אב"ד גאלין ורבי יעקב יהודה ליב, אחרי ששלשתם חלמו בערב אחד כי עליהם לעלות לארץ ישראל, מבלי שהאחד ידע על חלומו של השני. בירושלים היה יושב רוב ימיו מעוטף בטלית ותפילין ולומד בשקידה רבה. הקים את "ישיבת הר"ן" בה מסר שיעורים למדניים לפני גדולי התלמידי-החכמים הצעירים בירושלים. את תורת הסוד למד יחד עם הצדיק רבי יוסף זונדל מסלנט אצל המקובל רבי יהודה הכהן. נפטר במגיפת הכולירה בשנת 1868 ועל מצבתו שבהר הזיתים נכתב: "איש קדוש וטהור, בן שמנה שנים החל לדרוש את ה' והקדיש כל ימיו לתורה ותעניות וסיגופים במסירות נפש. לא פסק פומיה מגירסא יומם ולילה. זכה ללמוד וללמד והעמיד תלמידים הרבה... חסיד ועניו...".
אחיו הגאון רבי יעקב יהודה ליב לעווי (תקע"ג-תרמ"ט, אוצר הרבנים 10080), ראב"ד ירושלים במשך למעלה מארבעים שנה. גאון מופלא בנגלה ובנסתר, איש קדוש ומקובל. היה רב בסלעשין. עלה לירושלים בשנת תר"ג יחד עם שני אחיו, רבי אשר לעמיל אב"ד גאלין ורבי נחום אב"ד שאדיק. ספרו "בית לאבות" על פרקי אבות.
[1] דף, נייר מכתבים דק וכחלחל. 27.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. סימני קיפול וקמטים. חורים קטנים מנזקי חריכת הדיו. מעבר לדף רישום כתובת, בול דואר צרפתי וחותמות דואר.
מכתב זה נתפרסם בקובץ מוריה (גליון שנא-שנב, כסלו תש"ע, עמ' נב-נה).
קטגוריה
ירושלים וארץ ישראל – מכתבים ומסמכים
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $1,000
הערכה: $3,000 - $5,000
נמכר ב: $1,375
כולל עמלת קונה
כתב מינוי לשד"ר מטעם קהילת חברון, היוצא לשליחות בפרס, בעיראק ובכורדיסטאן, בסוריה ובלבנון, בחתימת רבה של חברון – רבי מנחם סלימאן מני, ורבני העיר: רבי רבינו חנוך חסון, רבי מאיר שמואל קאשטיל ורבי רבינו מאיר פראנקו. חברון, תרפ"ד [1924].
כתב-יד על קלף בפורמט גדול, כתיבת סופר מרובעת עם הדגשת מילים בהגדלת אותיות. בשולי הטקסט חתימות הרבנים עם חותמותיהם הרשמיות.
נכתב עבור השד"ר רבי אבא יאיר, היוצא ללכת בשליחות העיר חברון לאזור איראן, עיראק וכורדיסטאן ולערי סוריה ולבנון. בכתב השליחות מפורשים כל המקומות אליהם נשלח:
"לכל ערי ערביסתאן יע"א ולכל ערי כורדסתאן יע"א ואתיא מכללא עוב"י [עיר ואם בישראל] סווריך, זאכו, קליז יע"א ובבל יע"א ועוב"י בצרה יע"א ועוב"י עמארה יע"א ועי"ת [ועיר תהילה] אשור יע"א ועי"ת כרכוך, נצבין, מרעש יע"א ועי"ת ארבל יע"א ועי"ת סלימאנייה יע"א ועי"ת אורפה יע"א ועי"ת אורפה יע"א ועי"ת אר"ץ [ארם צובא] טוב יע"א ועי"ת דמשק יע"א ובירות יע"א ועי"ת עינטב יע"א...".
דף קלף בפורמט גדול. גובה: 34 ס"מ. רוחב: 50 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, סימני קיפול, מספר קרעים בסימני הקיפול.
כתב-יד על קלף בפורמט גדול, כתיבת סופר מרובעת עם הדגשת מילים בהגדלת אותיות. בשולי הטקסט חתימות הרבנים עם חותמותיהם הרשמיות.
נכתב עבור השד"ר רבי אבא יאיר, היוצא ללכת בשליחות העיר חברון לאזור איראן, עיראק וכורדיסטאן ולערי סוריה ולבנון. בכתב השליחות מפורשים כל המקומות אליהם נשלח:
"לכל ערי ערביסתאן יע"א ולכל ערי כורדסתאן יע"א ואתיא מכללא עוב"י [עיר ואם בישראל] סווריך, זאכו, קליז יע"א ובבל יע"א ועוב"י בצרה יע"א ועוב"י עמארה יע"א ועי"ת [ועיר תהילה] אשור יע"א ועי"ת כרכוך, נצבין, מרעש יע"א ועי"ת ארבל יע"א ועי"ת סלימאנייה יע"א ועי"ת אורפה יע"א ועי"ת אורפה יע"א ועי"ת אר"ץ [ארם צובא] טוב יע"א ועי"ת דמשק יע"א ובירות יע"א ועי"ת עינטב יע"א...".
דף קלף בפורמט גדול. גובה: 34 ס"מ. רוחב: 50 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, סימני קיפול, מספר קרעים בסימני הקיפול.
קטגוריה
ירושלים וארץ ישראל – מכתבים ומסמכים
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $1,000
הערכה: $2,000 - $3,000
נמכר ב: $2,250
כולל עמלת קונה
שלושה מסמכים היסטוריים הקשורים לחידוש ושמירת האיסור וה"חרם" שהוטל ע"י רבני ירושלים, על לימוד ילדים בבתי ספר בירושלים, והמלחמה נגד בית הספר לבנות שפיצר [אשר הוקם כבית ספר "חרדי", ונאסר ע"י רבני "העדה החרדית"]. ירושלים, תרפ"ט-תרצ"א-תש"א.
• מכתב בחתימת ידם של חברי בית הדין "לכל מקהלות האשכנזים": רבי יצחק פרנקיל, רבי שמחה בונם וורנר ורבי פנחס עפשטיין (ההרכב הראשון של בד"צ העדה החרדית), המזהירים כי האיסור והחרם על בתי הספר לא הותר, והוא כולל את "כל בתי ספר של הציונים ושל המזרחי ות"ת לבנות החרדי הנז' [=כנראה, בית הספר שפיצר], ודינם ככל בתי ספר החפשים בלי הוראת היתר כלל". בשולי הדף אישור הדברים (כארבע שורות) בכתב-ידו וחתימתו של רבי יוסף חיים זוננפלד רבה של "העדה החרדית" בירושלים. ירושלים, אדר תרצ"א [1931].
• מכתב בחתימות ששה מחברי "ועד המפקחים לכולל שומרי החומות", עם החלטה – "בהסכמת מרן הגאון שליט"א" [רבי יוסף חיים זוננפלד] - "לקנוס המוליכים את בניהם ל'בתי הספר' (שקאלעס). נקנסו גם המוליכים לבית הספר הנקרא שפיצער'ס או לבית הספר הנקרא מיסלאנדא [מיס-לנדא, בית הספר של גברת לנדא]. בין החתומים חתימת רבי "עמרם ברש"י בלויא" [לימים, מראשי 'נטורי קרתא']. ירושלים, סיון תרפ"ט [1929].
• מכתב שנכתב אל האדמו"ר רבי אלימלך פאנעט מדעעש, בדרישה לפטר פקיד העובד במשרד "כולל זיבנבירגן" בירושלים, ששלח את בנותיו ללמוד ב"בית הספר האסור 'שפיצער', והן מתהלכות בקיץ בפריצות גדולה...". חסר הדף השני של המכתב עם חתימת ושם כותב המכתב. ירושלים, תש"א [1941].
3 מכתבים. גודל ומצב משתנים. קמטים, בלאי וקרעים.
• מכתב בחתימת ידם של חברי בית הדין "לכל מקהלות האשכנזים": רבי יצחק פרנקיל, רבי שמחה בונם וורנר ורבי פנחס עפשטיין (ההרכב הראשון של בד"צ העדה החרדית), המזהירים כי האיסור והחרם על בתי הספר לא הותר, והוא כולל את "כל בתי ספר של הציונים ושל המזרחי ות"ת לבנות החרדי הנז' [=כנראה, בית הספר שפיצר], ודינם ככל בתי ספר החפשים בלי הוראת היתר כלל". בשולי הדף אישור הדברים (כארבע שורות) בכתב-ידו וחתימתו של רבי יוסף חיים זוננפלד רבה של "העדה החרדית" בירושלים. ירושלים, אדר תרצ"א [1931].
• מכתב בחתימות ששה מחברי "ועד המפקחים לכולל שומרי החומות", עם החלטה – "בהסכמת מרן הגאון שליט"א" [רבי יוסף חיים זוננפלד] - "לקנוס המוליכים את בניהם ל'בתי הספר' (שקאלעס). נקנסו גם המוליכים לבית הספר הנקרא שפיצער'ס או לבית הספר הנקרא מיסלאנדא [מיס-לנדא, בית הספר של גברת לנדא]. בין החתומים חתימת רבי "עמרם ברש"י בלויא" [לימים, מראשי 'נטורי קרתא']. ירושלים, סיון תרפ"ט [1929].
• מכתב שנכתב אל האדמו"ר רבי אלימלך פאנעט מדעעש, בדרישה לפטר פקיד העובד במשרד "כולל זיבנבירגן" בירושלים, ששלח את בנותיו ללמוד ב"בית הספר האסור 'שפיצער', והן מתהלכות בקיץ בפריצות גדולה...". חסר הדף השני של המכתב עם חתימת ושם כותב המכתב. ירושלים, תש"א [1941].
3 מכתבים. גודל ומצב משתנים. קמטים, בלאי וקרעים.
קטגוריה
ירושלים וארץ ישראל – מכתבים ומסמכים
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $1,500
הערכה: $3,000 - $5,000
לא נמכר
מעטפה עם חותם בית עסק בעיר פשט בבעלותו של יעקב הרצל, אביו של בנימין זאב הרצל. נשלחה מפשט (פסט, הונגריה; כיום בודפשט), לסרביה בשנת 1860.
על המעטפה (דף נייר מקופל) מופיעים שמו של השולח, "Jacob Herzl & C" ותחתיו התאריך – 5 בספטמבר 1864 (בכתב-ידו של יעקב הרצל?), ושמו של הנמען. המעטפה נשלחה לעיר Racsa (ככל הנראה, Sremska Rača שבסרביה) ומופיעות עליה חותמות דואר של הערים Peterwardein ו-Kikinda, וחותמות נוספות.
המעטפה חתומה בחותם-נייר רשמי עם הכתובת "Jacob Herzl & Co. Pest" – חותמו של יעקב הרצל.
יעקב הרצל (1832-1902), סוחר ובנקאי יהודי-גרמני, אביו של בנימין זאב הרצל. יעקב נולד למשפחה יהודית אורתודוקסית בעיר זמלין שבסרביה (אביו, סבו של בנימין זאב, היה שמש בבית הכנסת הספרדי בעיר). בגיל 15 עזב את ביתו והחל לעבוד כשוליה בחברת אספקה. כמה עשורים מאוחר יותר, כבר עמד הונו על כמה מיליוני מארקים ועסקיו התפרסו על תחומים שונים של מסחר ובנקאות.
יעקב נישא בשנת 1857 לז'אנט דיאמנט (Jeanette Diamant), ושלוש שנים אחר כך נולד בנם הראשון והיחיד - בנימין זאב. את רעיונותיו המהפכניים של בנו ואת דרכו הייחודית ראה בעין יפה דווקא, וכשנוכח לראשונה לדעת מה תכניתו האמיתית – הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, אמר שיהיה עליו לכתוב על כך ספר, כדי לפנות ישירות אל העם (כשנה אחר כך כתב בנימין זאב הרצל את ספרו "מדינת היהודים").
יעקב נפטר בחטף משבץ בשנת 1902, בשעה שבנו היה בדרך לבקרו. על אבדן אביו אמר בנימין זאב הרצל: "היקר שלי, הטוב שלי... אני חייב לו הכל".
דף 29X23 ס"מ, מקופל למעטפה בגודל 13X9.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים. קרעים בשוליים ולאורך סימני הקיפול. נקבים כתוצאה מחריכת הדיו את הנייר בשורת כתובת הנמען.
על המעטפה (דף נייר מקופל) מופיעים שמו של השולח, "Jacob Herzl & C" ותחתיו התאריך – 5 בספטמבר 1864 (בכתב-ידו של יעקב הרצל?), ושמו של הנמען. המעטפה נשלחה לעיר Racsa (ככל הנראה, Sremska Rača שבסרביה) ומופיעות עליה חותמות דואר של הערים Peterwardein ו-Kikinda, וחותמות נוספות.
המעטפה חתומה בחותם-נייר רשמי עם הכתובת "Jacob Herzl & Co. Pest" – חותמו של יעקב הרצל.
יעקב הרצל (1832-1902), סוחר ובנקאי יהודי-גרמני, אביו של בנימין זאב הרצל. יעקב נולד למשפחה יהודית אורתודוקסית בעיר זמלין שבסרביה (אביו, סבו של בנימין זאב, היה שמש בבית הכנסת הספרדי בעיר). בגיל 15 עזב את ביתו והחל לעבוד כשוליה בחברת אספקה. כמה עשורים מאוחר יותר, כבר עמד הונו על כמה מיליוני מארקים ועסקיו התפרסו על תחומים שונים של מסחר ובנקאות.
יעקב נישא בשנת 1857 לז'אנט דיאמנט (Jeanette Diamant), ושלוש שנים אחר כך נולד בנם הראשון והיחיד - בנימין זאב. את רעיונותיו המהפכניים של בנו ואת דרכו הייחודית ראה בעין יפה דווקא, וכשנוכח לראשונה לדעת מה תכניתו האמיתית – הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל, אמר שיהיה עליו לכתוב על כך ספר, כדי לפנות ישירות אל העם (כשנה אחר כך כתב בנימין זאב הרצל את ספרו "מדינת היהודים").
יעקב נפטר בחטף משבץ בשנת 1902, בשעה שבנו היה בדרך לבקרו. על אבדן אביו אמר בנימין זאב הרצל: "היקר שלי, הטוב שלי... אני חייב לו הכל".
דף 29X23 ס"מ, מקופל למעטפה בגודל 13X9.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב. כתמים. קרעים בשוליים ולאורך סימני הקיפול. נקבים כתוצאה מחריכת הדיו את הנייר בשורת כתובת הנמען.
קטגוריה
ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $8,000
הערכה: $10,000 - $15,000
נמכר ב: $12,500
כולל עמלת קונה
אלבום ובו כ-250 תצלומי עיתונות, המתעדים את המערכה על ארץ ישראל והקרבות במזרח התיכון במלחמת העולם הראשונה. ארץ ישראל, מדבר סיני, סוריה, עיראק ומקומות נוספים, 1915-1918 בקירוב.
מלחמת העולם הראשונה נחשבת ל"קו פרשת מים" בתולדות הצילום, והיא הייתה המלחמה הראשונה שצולמה בידי כל הצדדים הלוחמים. אף שמרבית הצלמים נשלחו אל זירת המלחמה המרכזית – מערב אירופה, פעלה קבוצה קטנה יותר של צלמים גם במזרח התיכון (חלקם היו חיילים שמונו לתפקיד במהלך המלחמה, ללא רקע מקצועי), ותצלומיהם מהווים תיעוד מוקדם וחשוב של הארץ ושל אירועי המלחמה: תנועת הכוחות באזורים המדבריים, הקרבות ההיסטוריים, חיילי האומות השונות, וכמובן – הנופים, האתרים הקדושים והערים העתיקות, כפי שנראו לאחר מאות שנים ללא נוכחות אירופאית.
האלבום שלפנינו מכיל כמות יוצאת דופן של תצלומים שנעשו בארץ ישראל ובסביבותיה, כנראה מטעם הצבא האנגלי. בין היתר, מופיעים באלבום: תצלום של תותח בריטי עושה את דרכו לחזית במדבר סיני, באמצעות כרכרה רתומה ל-26 סוסים; תצלום של הכוחות הבריטים ערוכים לקראת "קרב רומני" (מדבר סיני, אוגוסט 1916); תצלום קבוצתי של חיילים מארבע אומות שונות, הלוחמים עבור אותו הצד: הודי, בריטי, איטלקי ואלג'יראי; תצלום חיילים בריטיים מתלבשים לקראת ההתקפה לכיבוש ירושלים; תצלום גדול של אלנבי מקריא את "הצהרת ירושלים" למרגלות מגדל דוד; תצלום אוויר של ירושלים מזמן המלחמה; תצלום יהודים בלבוש מסורתי וחיילים אנגליים ברחבת הכותל המערבי; תצלום של טקס קבלת פנים ציוני לצבא האנגלי – מסדר נערים מצדיע לגנרל אלנבי ומניף את השלט "ברוכים הבאים"; תצלום של פרשים הודים רוכבים ברחובות העיר התחתית חיפה; סדרת תצלומים – בניית גשר חביות מעל לנהר בארץ ישראל [הירדן?]; תצלומים רבים של שבויים מן הצבא הטורקי (בהם תצלומים ממחנות המעצר במצרים); תחרויות ספורט שנערכו במדבר (אגרוף, רכיבה, היאבקות על גמלים ועוד); מספר תצלומים של משלחת "ועד הצירים" בראשות חיים וייצמן, שהגיעה ארצה במהלך המלחמה (באחד התצלומים נראה וייצמן מבקר בתל-אביב, שתושביה גורשו לצפון הארץ בידי הטורקים); ועוד.
נוסף על אלה מופיעים באלבום תצלומים המתעדים מקומות וקרבות אחרים בחזית המזרח התיכון, וכן תצלומים ממקומות ומזמנים אחרים, ששימשו לצרכי תעמולה: קבוצת מורדים ערבים מהעיר חיג'אז (ערב הסעודית), מניפים את "דגל המרד הערבי"; מנהיג המרד הערבי פייסל איבן חוסיין (לימים פייסל הראשון, מלך עיראק) באוהל, בפגישה עם נציג הצבא הבריטי; תצלומים רבים של חיילים בריטים במערכה בעיראק ובדמשק; תצלום של קיסר גרמניה, וילהלם השני, ניצב על שטיח בסגנון מזרחי וחובש לראשו תרבוש (התצלום הופץ בקרב האוכלוסיה הערבית במזרח התיכון, מתוך כוונה להציג את הקיסר כידידם ומגנם של המוסלמים); ועוד.
התצלומים מודבקים לדפי האלבום בשוליהם (באופן המאפשר להפוך את התצלום ולראות את צדו האחורי ואת התצלומים שהודבקו תחתיו). בשוליים של מרביתם מודבקות פתקאות מידע לעיתונות (אנגלית), ובצדם האחורי מופיעות חותמות דיו שונות. מספר תצלומים מתוארים בכתב-יד בצדם האחורי (צרפתית). שניים מהתצלומים חתומים בשוליים התחתונים Bonfils (כפי הנראה, נעשה בהם שימוש במהלך המלחמה, בשל המחסור בתצלומים מן הארץ).
תצלומים בגודל ומצב משתנים. מצב כללי בינוני-טוב. קמטים, כתמים ופגמים. חלק מן התצלומים מנותקים. אלבום בגודל 35 ס"מ בקירוב. קמטים, כתמים וקרעים קלים בשולי הדפים. דפים ספורים מנותקים או מנותקים חלקית. כריכה בלויה ומשופשפת (בעיקר בשוליים). שדרת בד בלויה וקרועה בקצוות.
מלחמת העולם הראשונה נחשבת ל"קו פרשת מים" בתולדות הצילום, והיא הייתה המלחמה הראשונה שצולמה בידי כל הצדדים הלוחמים. אף שמרבית הצלמים נשלחו אל זירת המלחמה המרכזית – מערב אירופה, פעלה קבוצה קטנה יותר של צלמים גם במזרח התיכון (חלקם היו חיילים שמונו לתפקיד במהלך המלחמה, ללא רקע מקצועי), ותצלומיהם מהווים תיעוד מוקדם וחשוב של הארץ ושל אירועי המלחמה: תנועת הכוחות באזורים המדבריים, הקרבות ההיסטוריים, חיילי האומות השונות, וכמובן – הנופים, האתרים הקדושים והערים העתיקות, כפי שנראו לאחר מאות שנים ללא נוכחות אירופאית.
האלבום שלפנינו מכיל כמות יוצאת דופן של תצלומים שנעשו בארץ ישראל ובסביבותיה, כנראה מטעם הצבא האנגלי. בין היתר, מופיעים באלבום: תצלום של תותח בריטי עושה את דרכו לחזית במדבר סיני, באמצעות כרכרה רתומה ל-26 סוסים; תצלום של הכוחות הבריטים ערוכים לקראת "קרב רומני" (מדבר סיני, אוגוסט 1916); תצלום קבוצתי של חיילים מארבע אומות שונות, הלוחמים עבור אותו הצד: הודי, בריטי, איטלקי ואלג'יראי; תצלום חיילים בריטיים מתלבשים לקראת ההתקפה לכיבוש ירושלים; תצלום גדול של אלנבי מקריא את "הצהרת ירושלים" למרגלות מגדל דוד; תצלום אוויר של ירושלים מזמן המלחמה; תצלום יהודים בלבוש מסורתי וחיילים אנגליים ברחבת הכותל המערבי; תצלום של טקס קבלת פנים ציוני לצבא האנגלי – מסדר נערים מצדיע לגנרל אלנבי ומניף את השלט "ברוכים הבאים"; תצלום של פרשים הודים רוכבים ברחובות העיר התחתית חיפה; סדרת תצלומים – בניית גשר חביות מעל לנהר בארץ ישראל [הירדן?]; תצלומים רבים של שבויים מן הצבא הטורקי (בהם תצלומים ממחנות המעצר במצרים); תחרויות ספורט שנערכו במדבר (אגרוף, רכיבה, היאבקות על גמלים ועוד); מספר תצלומים של משלחת "ועד הצירים" בראשות חיים וייצמן, שהגיעה ארצה במהלך המלחמה (באחד התצלומים נראה וייצמן מבקר בתל-אביב, שתושביה גורשו לצפון הארץ בידי הטורקים); ועוד.
נוסף על אלה מופיעים באלבום תצלומים המתעדים מקומות וקרבות אחרים בחזית המזרח התיכון, וכן תצלומים ממקומות ומזמנים אחרים, ששימשו לצרכי תעמולה: קבוצת מורדים ערבים מהעיר חיג'אז (ערב הסעודית), מניפים את "דגל המרד הערבי"; מנהיג המרד הערבי פייסל איבן חוסיין (לימים פייסל הראשון, מלך עיראק) באוהל, בפגישה עם נציג הצבא הבריטי; תצלומים רבים של חיילים בריטים במערכה בעיראק ובדמשק; תצלום של קיסר גרמניה, וילהלם השני, ניצב על שטיח בסגנון מזרחי וחובש לראשו תרבוש (התצלום הופץ בקרב האוכלוסיה הערבית במזרח התיכון, מתוך כוונה להציג את הקיסר כידידם ומגנם של המוסלמים); ועוד.
התצלומים מודבקים לדפי האלבום בשוליהם (באופן המאפשר להפוך את התצלום ולראות את צדו האחורי ואת התצלומים שהודבקו תחתיו). בשוליים של מרביתם מודבקות פתקאות מידע לעיתונות (אנגלית), ובצדם האחורי מופיעות חותמות דיו שונות. מספר תצלומים מתוארים בכתב-יד בצדם האחורי (צרפתית). שניים מהתצלומים חתומים בשוליים התחתונים Bonfils (כפי הנראה, נעשה בהם שימוש במהלך המלחמה, בשל המחסור בתצלומים מן הארץ).
תצלומים בגודל ומצב משתנים. מצב כללי בינוני-טוב. קמטים, כתמים ופגמים. חלק מן התצלומים מנותקים. אלבום בגודל 35 ס"מ בקירוב. קמטים, כתמים וקרעים קלים בשולי הדפים. דפים ספורים מנותקים או מנותקים חלקית. כריכה בלויה ומשופשפת (בעיקר בשוליים). שדרת בד בלויה וקרועה בקצוות.
קטגוריה
ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $10,000
הערכה: $25,000 - $35,000
נמכר ב: $17,500
כולל עמלת קונה
Proclamation of Martial Law in Jerusalem, כרוז תלת-לשוני שנדפס זמן קצר לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים ב-9 בדצמבר 1917, ובו נוסח "הצהרת ירושלים" – ההכרזה הרשמית של סר אדמונד אלנבי על משטר צבאי בירושלים. דפוס Govt. Press (דפוס ממשלתי), [ירושלים?], דצמבר 1917. אנגלית, צרפתית ואיטלקית. הכרוז הראשון שנדפס תחת שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. נדפס ב-300 עותקים.
הכרוז שלפנינו נושא הקדשה בכתב-ידו של רונלד סטורס, המושל הבריטי הראשון של ירושלים: "Ronald Storrs / military governor / to Colonel Isham" [רונלד סטורס / מושל צבאי / לקולונל אישם (Ralph Heyward Isham)].
הצבא התורכי נסוג מירושלים בליל ה-8 בדצמבר 1917. למחרת מסרו ראש העיר המוסלמי של ירושלים, חוסיין אל-חוסייני, ופמלייתו את כתב הכניעה ואת מפתחות העיר לצבא הבריטי. טקס הכניעה הרשמי נערך יומיים לאחר מכן, ב-11 בדצמבר. באותו יום נכנס הגנרל אלנבי לירושלים והכריז על כיבושה בטקס חגיגי בנוכחותם של מצביאי מעצמות ההסכמה. החשיבות העצומה שייחס אלנבי למעמד זה השתקפה, בין היתר, בהחלטתו לרדת מסוסו לפני שנכנס בשער יפו, וכן בהצהרה שלפנינו, שהוקראה במספר לשונות והודפסה בשני כרוזים שונים (הכרוז שלפנינו וכרוז נוסף, שנדפס בעברית, ערבית, רוסית ויוונית).
במיוחד בחר אלנבי להדגיש בהצהרה את חשיבות צביונה של ירושלים כעיר קדושה לשלוש הדתות: "הריני לידע אתכם כי כל מבנה מקודש, יד זיכרון, מקום קדוש, מקדש, אתר מסורתי, הקדש, אתר ירושה דתית, או מקום תפילה מסורתי מכל צורה שהיא של כל שלוש הדתות יישמר, ויוגן על-פי המנהגים והאמונות הקיימים של אלו שלדתם הוא מקודש".
רונלד הנרי אמהרסט סטורס (1881-1955), החתום על הכרוז שלפנינו, היה מושל ירושלים הראשון בתקופת המנדט הבריטי. בשנת 1904 נשלח לשרת במנהל האזרחי במצרים, ובתוך שנים ספורות נתמנה למזכירו של מושל מצרים, הנרי מקמהון. סטורס שלט בשפה הערבית והיה בקיא בתרבות המקום, ובמהלך שנות המלחמה עמד בקשרים עם ראש השושלת ההאשמית חוסן בן עלי, והיה זה שהכיר בינו ובין איש הצבא הבריטי תומס אדוארד לורנס ("לורנס איש ערב"). עם תום המלחמה, קיבל על עצמו סטורס את תפקיד מושל ירושלים, לאחר שהקצין שיועד לתפקיד, ביל בורטון, דחה את המינוי בטענה ש"המקומות היחידים שאפשר לסבול בירושלים הם האמבט והמיטה".
אף שפעל רבות למען העיר (הטבעת מטבעות, החזרת שירותי הדואר, קביעת החוק לחיפוי בתי ירושלים באבן), הואשם סטורס לא אחת ביחס עוין ומפלה לרעה כלפי היהודים, והיו שתלו בו את האחריות למאורעות תר"פ ותרפ"א. על יחסם של היהודים אליו, העיד סטורס בספר זכרונותיו: "היה עלי לשאת בדומיה מטר של חרפות וגידופים כל כך קשים בעתונות העברית שבארץ ובעולם, עד שאפילו היום אין אני יכול להבין כיצד לא הפכתי לאנטישמי לכל ימי חיי". עם זאת, נטה סטורס חיבה אישית לכמה מדמויות המפתח ביישוב היהודי, והיה חברם של חיים נחמן ביאליק, "אחד העם" ואף זאב ז'בוטינסקי. נפטר באנגליה בשנת 1955, בגיל 73.
מקבל הכרוז, ראלף הייוורד אישאם (Ralph Heyward Isham, 1890-1955) היה אספן אמריקאי של ספרים וכתבי-יד, שנודע בעיקר בזכות רכישת מסמכים וכתבי-יד של הסופר ג'יימס בוזוול. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הבריטי; אז, ככל הנראה, קיבל לידיו את הכרוז שלפנינו מידי רונלד סטורס.
על אף שהכרוז נדפס ב-300 עותקים, נראה כי רק עותקים בודדים ממנו שרדו (אישם עצמו האמין כי נותרו רק שלושה עותקים של הכרוז. ראה מאמר מצורף מהעיתון New York Times).
50X65.5 ס"מ. מצב כללי טוב. כתמים. נייר שביר. קרעים בשוליים, חלקם משוקמים.
מצורף: גזיר מהעיתון New York Times (ה-16 במאי 1936) – כתבה המתארת את הכרוז שלפנינו (מלווה בתמונה). אנגלית.
מקור:
1. אוסף ראלף הייוורד אישם.
2. נקנה בבית המכירות Christie's, ניו-יורק. מכירה מס' 6824, 17 במאי 1989.
הכרוז שלפנינו נושא הקדשה בכתב-ידו של רונלד סטורס, המושל הבריטי הראשון של ירושלים: "Ronald Storrs / military governor / to Colonel Isham" [רונלד סטורס / מושל צבאי / לקולונל אישם (Ralph Heyward Isham)].
הצבא התורכי נסוג מירושלים בליל ה-8 בדצמבר 1917. למחרת מסרו ראש העיר המוסלמי של ירושלים, חוסיין אל-חוסייני, ופמלייתו את כתב הכניעה ואת מפתחות העיר לצבא הבריטי. טקס הכניעה הרשמי נערך יומיים לאחר מכן, ב-11 בדצמבר. באותו יום נכנס הגנרל אלנבי לירושלים והכריז על כיבושה בטקס חגיגי בנוכחותם של מצביאי מעצמות ההסכמה. החשיבות העצומה שייחס אלנבי למעמד זה השתקפה, בין היתר, בהחלטתו לרדת מסוסו לפני שנכנס בשער יפו, וכן בהצהרה שלפנינו, שהוקראה במספר לשונות והודפסה בשני כרוזים שונים (הכרוז שלפנינו וכרוז נוסף, שנדפס בעברית, ערבית, רוסית ויוונית).
במיוחד בחר אלנבי להדגיש בהצהרה את חשיבות צביונה של ירושלים כעיר קדושה לשלוש הדתות: "הריני לידע אתכם כי כל מבנה מקודש, יד זיכרון, מקום קדוש, מקדש, אתר מסורתי, הקדש, אתר ירושה דתית, או מקום תפילה מסורתי מכל צורה שהיא של כל שלוש הדתות יישמר, ויוגן על-פי המנהגים והאמונות הקיימים של אלו שלדתם הוא מקודש".
רונלד הנרי אמהרסט סטורס (1881-1955), החתום על הכרוז שלפנינו, היה מושל ירושלים הראשון בתקופת המנדט הבריטי. בשנת 1904 נשלח לשרת במנהל האזרחי במצרים, ובתוך שנים ספורות נתמנה למזכירו של מושל מצרים, הנרי מקמהון. סטורס שלט בשפה הערבית והיה בקיא בתרבות המקום, ובמהלך שנות המלחמה עמד בקשרים עם ראש השושלת ההאשמית חוסן בן עלי, והיה זה שהכיר בינו ובין איש הצבא הבריטי תומס אדוארד לורנס ("לורנס איש ערב"). עם תום המלחמה, קיבל על עצמו סטורס את תפקיד מושל ירושלים, לאחר שהקצין שיועד לתפקיד, ביל בורטון, דחה את המינוי בטענה ש"המקומות היחידים שאפשר לסבול בירושלים הם האמבט והמיטה".
אף שפעל רבות למען העיר (הטבעת מטבעות, החזרת שירותי הדואר, קביעת החוק לחיפוי בתי ירושלים באבן), הואשם סטורס לא אחת ביחס עוין ומפלה לרעה כלפי היהודים, והיו שתלו בו את האחריות למאורעות תר"פ ותרפ"א. על יחסם של היהודים אליו, העיד סטורס בספר זכרונותיו: "היה עלי לשאת בדומיה מטר של חרפות וגידופים כל כך קשים בעתונות העברית שבארץ ובעולם, עד שאפילו היום אין אני יכול להבין כיצד לא הפכתי לאנטישמי לכל ימי חיי". עם זאת, נטה סטורס חיבה אישית לכמה מדמויות המפתח ביישוב היהודי, והיה חברם של חיים נחמן ביאליק, "אחד העם" ואף זאב ז'בוטינסקי. נפטר באנגליה בשנת 1955, בגיל 73.
מקבל הכרוז, ראלף הייוורד אישאם (Ralph Heyward Isham, 1890-1955) היה אספן אמריקאי של ספרים וכתבי-יד, שנודע בעיקר בזכות רכישת מסמכים וכתבי-יד של הסופר ג'יימס בוזוול. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הבריטי; אז, ככל הנראה, קיבל לידיו את הכרוז שלפנינו מידי רונלד סטורס.
על אף שהכרוז נדפס ב-300 עותקים, נראה כי רק עותקים בודדים ממנו שרדו (אישם עצמו האמין כי נותרו רק שלושה עותקים של הכרוז. ראה מאמר מצורף מהעיתון New York Times).
50X65.5 ס"מ. מצב כללי טוב. כתמים. נייר שביר. קרעים בשוליים, חלקם משוקמים.
מצורף: גזיר מהעיתון New York Times (ה-16 במאי 1936) – כתבה המתארת את הכרוז שלפנינו (מלווה בתמונה). אנגלית.
מקור:
1. אוסף ראלף הייוורד אישם.
2. נקנה בבית המכירות Christie's, ניו-יורק. מכירה מס' 6824, 17 במאי 1989.
קטגוריה
ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $10,000
הערכה: $20,000 - $30,000
נמכר ב: $18,750
כולל עמלת קונה
מפת ארץ ישראל, תבליט אבן מעשה ידי אלעזר אלפרן (גרסה מוקטנת של תבליט אבן שיצר אלפרן עבור תערוכת האימפריה הבריטית בלונדון). ירושלים, [1924 בקירוב].
אבן חברון מסותתת.
מפת תבליט טופוגרפית מסותתת בטבלת אבן חברון אדמדמה, על פי מפת ארץ ישראל בהוצאת "הקרן לחקר ארץ ישראל" (Palestine Exploration Fund), ללא אזור דרום הנגב ואילת. בתחתית מסגרת האבן המובלטת שסביב המפה מופיעה הכותרת "ארץ ישראל". חתומה "א. איה" (מכינוייו של אלפרן) ו"גדוד העבודה ע"ש י. טרומפלדור, ירושלים".
אלעזר אלפרן (1896-1983), המכונה גם "באראדה" ו"איה", נולד בביאליסטוק (אז ברוסיה), ועלה לארץ ישראל בשנת 1919. ב-1920 מונה בידי יוסף טרומפלדור לפקד על הגנת מטולה, ולאחר מותו של טרומפלדור חבר לגדוד העבודה שהקים יצחק שדה לזכרו של טרומפלדור, שם עסק בסלילת כבישים, בדיג בכינרת ובמלאכות אחרות; בשנת 1923 עלה לירושלים. למד כשנה ב"בצלאל" ובו רכש את היסודות האמנותיים של עבודת הפיסול באבן, עד שסולק מן הלימודים. באותה תקופה חבר לפלוגת גדוד העבודה שישבה אז ליד מנזר רטיסבון. את מלאכת החציבה והסיתות באבן למד, עם חבריו לגדוד העבודה, מאומנים ערבים.
באפריל 1924 נפתחה בלונדון תערוכת האימפריה הבריטית; התערוכה פעלה במשך שתי עונות, מאפריל 1924 עד נובמבר 1924 וממאי 1925 עד נובמבר 1925, ובלחצו של הנציב העליון לארץ ישראל הרברט סמואל הוקם בה ביתן ארץ-ישראלי, אף שארץ ישראל הייתה אזור מנדט ולא מושבה. גדוד העבודה היה באותה עת במצב כלכלי קשה, ולקראת התערוכה פנה יצחק שדה אל ההנהלה הציונית בבקשה להלוואה שתאפשר הכנת מוצרי אבן שונים שיוצגו בתערוכה, ובהם מפת ארץ ישראל מסותתת. מלאכת סיתות המפה, למעלה משני מטרים אורכה, הוטלה על כתפיו של אלפרן. לאחר סגירת התערוכה, פירוק התצוגות ומכירת המוצגים נעלמו עקבותיה של המפה כליל.
מעט לאחר יצירת המפה הגדולה סיתת אלפרן את המפה שלפנינו – מפה דומה, קטנה יותר בממדיה – והעניק אותה במתנה לקבלן הירושלמי שמעון דיסקין, על שסיפק עבודה ופרנסה באבן. דיסקין קבע את המפה על קיר ביתו בשכונת רחביה, ושם שכנה עד הריסת הבית.
94X57X19 ס"מ. משקל: כ-300 ק"ג. מצב טוב. מוטות ברזל מנוסרים בולטים מעט מצדי הלוח. פגימה קלה במסגרת. מעט כתמים על המסגרת.
למידע נוסף ראה מאמר מצורף: "מפת ארץ ישראל המסותתת באבן", מאת דב גביש, בתוך מחקרים בארץ ישראל, ספר אביאל רון, עמ' 351-367. הוצאת החוג לגאוגרפיה ולימודי סביבה – אוניברסיטת חיפה, חיפה, 2004.
אבן חברון מסותתת.
מפת תבליט טופוגרפית מסותתת בטבלת אבן חברון אדמדמה, על פי מפת ארץ ישראל בהוצאת "הקרן לחקר ארץ ישראל" (Palestine Exploration Fund), ללא אזור דרום הנגב ואילת. בתחתית מסגרת האבן המובלטת שסביב המפה מופיעה הכותרת "ארץ ישראל". חתומה "א. איה" (מכינוייו של אלפרן) ו"גדוד העבודה ע"ש י. טרומפלדור, ירושלים".
אלעזר אלפרן (1896-1983), המכונה גם "באראדה" ו"איה", נולד בביאליסטוק (אז ברוסיה), ועלה לארץ ישראל בשנת 1919. ב-1920 מונה בידי יוסף טרומפלדור לפקד על הגנת מטולה, ולאחר מותו של טרומפלדור חבר לגדוד העבודה שהקים יצחק שדה לזכרו של טרומפלדור, שם עסק בסלילת כבישים, בדיג בכינרת ובמלאכות אחרות; בשנת 1923 עלה לירושלים. למד כשנה ב"בצלאל" ובו רכש את היסודות האמנותיים של עבודת הפיסול באבן, עד שסולק מן הלימודים. באותה תקופה חבר לפלוגת גדוד העבודה שישבה אז ליד מנזר רטיסבון. את מלאכת החציבה והסיתות באבן למד, עם חבריו לגדוד העבודה, מאומנים ערבים.
באפריל 1924 נפתחה בלונדון תערוכת האימפריה הבריטית; התערוכה פעלה במשך שתי עונות, מאפריל 1924 עד נובמבר 1924 וממאי 1925 עד נובמבר 1925, ובלחצו של הנציב העליון לארץ ישראל הרברט סמואל הוקם בה ביתן ארץ-ישראלי, אף שארץ ישראל הייתה אזור מנדט ולא מושבה. גדוד העבודה היה באותה עת במצב כלכלי קשה, ולקראת התערוכה פנה יצחק שדה אל ההנהלה הציונית בבקשה להלוואה שתאפשר הכנת מוצרי אבן שונים שיוצגו בתערוכה, ובהם מפת ארץ ישראל מסותתת. מלאכת סיתות המפה, למעלה משני מטרים אורכה, הוטלה על כתפיו של אלפרן. לאחר סגירת התערוכה, פירוק התצוגות ומכירת המוצגים נעלמו עקבותיה של המפה כליל.
מעט לאחר יצירת המפה הגדולה סיתת אלפרן את המפה שלפנינו – מפה דומה, קטנה יותר בממדיה – והעניק אותה במתנה לקבלן הירושלמי שמעון דיסקין, על שסיפק עבודה ופרנסה באבן. דיסקין קבע את המפה על קיר ביתו בשכונת רחביה, ושם שכנה עד הריסת הבית.
94X57X19 ס"מ. משקל: כ-300 ק"ג. מצב טוב. מוטות ברזל מנוסרים בולטים מעט מצדי הלוח. פגימה קלה במסגרת. מעט כתמים על המסגרת.
למידע נוסף ראה מאמר מצורף: "מפת ארץ ישראל המסותתת באבן", מאת דב גביש, בתוך מחקרים בארץ ישראל, ספר אביאל רון, עמ' 351-367. הוצאת החוג לגאוגרפיה ולימודי סביבה – אוניברסיטת חיפה, חיפה, 2004.
קטגוריה
ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $2,500
הערכה: $5,000 - $8,000
נמכר ב: $3,125
כולל עמלת קונה
אוסף פריטים המתעדים את פעילותם הפילנתרופית של בני הזוג יפים ושרה קירשנר לטובת ארגונים יהודיים וציוניים שונים, ובפרט לטובת בית הספר הימי של בית"ר באיטליה וארגון סיוע לפליטים יהודים בצרפת. באוסף מכתבים שנשלחו אל בני הזוג, חלקם לאות תודה על פועלם וחלקם בבקשה לסיוע כלכלי, ובהם מכתב מעניין בכתב-ידו של זאב ז'בוטינסקי (נשלח מארה"ב, כמה חודשים לפני פטירתו). איטליה, צרפת, ארה"ב, ארץ ישראל ומקומות נוספים, שנות ה-30 וה-40 (מקצתם משנים מוקדמות או מאוחרות יותר). רוסית וצרפתית (פריטים ספורים בשפות אחרות).
יפים (אפרים) קירשנר, סוחר פרוות בעיסוקו, נולד באודסה בשנת 1879. מאודסה היגר לגרמניה, ומשם לפריז. במשך חייו עמד קירשנר בקשרים עם מנהיגים ציוניים ועם ארגונים יהודיים שונים והקדיש חלק נכבד מהונו ומזמנו לתמיכה בפעילותם. בביתו שבפריז נערכו כמה ערבי התרמה, אותם ארגנה אשתו שרה, ורבים פנו אל בני הזוג בבקשות תרומה וסיוע.
קירשנר זכור כיום בעיקר בשל תרומתו לפעילות בית הספר הימי של בית"ר בצ'יוויטווקיה, איטליה, בשנות ה-30. תרומתו אפשרה, בין היתר, לרכוש את ספינת האימונים של בית הספר (הספינה נקראה "שרה א'" על שם אשתו של קירשנר). בתקופה זו התוודע אליו זאב ז'בוטינסקי והשניים עמדו בקשרים בשנים הבאות.
פועלו של קירשנר לטובת בית הספר הימי של בית"ר ולמען התנועה הרוויזיוניסטית תועדו בספרו של ירמיהו הלפרן, "תחית הימאות העברית" (תל-אביב, תשכ"א). בספר מתאר הלפרן את קירשנר כ"אחד ה'מוהיקאנים' האחרונים ממינו בדורנו – דמות של מורוזוב [סוחר רוסי שעודד בכספו את הספרות והאמנות הרוסית] יהודי, אחד הטיפוסים שהנציח ז'בוטינסקי כיד האמן הטובה עליו בספרו 'חמשתם'".
האוסף שלפנינו כולל תצלומים של בית הספר בצ'יוויטווקיה, וכן מכתבים, תעודות ומסמכים השופכים אור על פעילותם הפילנתרופית הענפה של יפים ושרה קירשנר, על קשריהם עם מנהיגים יהודיים ברחבי העולם ועל תרומתם הנשכחת למפעל הציוני.
את האוסף ניתן לחלק לכמה חטיבות:
1. פריטים הקשורים לבית הספר הימי של בית"ר בצ'יוויטווקיה
בית הספר הימי להכשרת ימאים וקציני ים עבריים בצ'יוויטווקיה (Civitavecchia, איטליה) פעל בשנים 1935-1938 והיה המוסד הראשון שהכשיר קציני ים עבריים בעת החדשה. בית הספר הוקם ביוזמת ירמיהו הלפרן, מאנשי תנועת בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית, והכשיר שלושה מחזורים של חניכים מאירופה ומארץ ישראל. ספינת האימונים של בית הספר, "שרה א'", נרכשה בכספו של קירשנר ושימשה את בית הספר עד לטביעתה בשנת 1937 (הספינה טבעה בסמוך לחופי קורסיקה, לאחר שובה מביקור בארץ ישראל).
בין הפריטים:
• תצלומים של חניכי ומורי בית הספר, ובהם: תצלומים קבוצתיים שצולמו על סיפון "שרה א'" (באחד מהם נראה קירשנר); תצלום של מסדר חניכי המחזור השני של בית הספר; תצלום מביקור החניכים בארץ ישראל; ועוד. חלק מהתצלומים חתומים בלוח: "Foto Fabiani Civitavecchia".
• העתק בכתב-יד (רוסית) של מכתב שנשלח מירמיהו הלפרן לזאב ז'בוטינסקי, ועוסק בספינה "שרה א'". אוקטובר 1935. בסוף המכתב מצוין כי העתק ממנו נשלח גם ליפים קירשנר. על המכתב הודבק בול של "קרן תל-חי" עם איור של "שרה א'".
•"Jewish Marine League" – חוברת מטעם ליגה ימית יהודית שהוקמה על מנת לתמוך בבית הספר הימי בצ'יוויטווקיה ופעלה בניו-יורק. בחוברת תצלומים של בית הספר ומידע אודות פעילותו ופעילות הליגה.
2. מכתבים אל יפים ושרה קירשנר העוסקים בפעילותם הפילנתרופית
• תעודת הוקרה שניתנה לבני הזוג קירשנר בעקבות ערב התרמה שערכו למען ארגון סיוע לפליטים יהודים בצרפת - Foyer des Israelites Refugies. התעודה כתובה על קלף, בכתב-יד נאה (ברוסית), וחתומה בידי חברי הארגון. נובמבר 1937.
• שני מכתבי תודה לבני הזוג קירשנר, מטעם Union Pour la Protection des Israelites Emigres et de leurs enfants ("אגודה להגנת המהגרים היהודים וילדיהם"; כפי הנראה שמו הראשון של הארגון Foyer des Israelites Refugies).
• מכתב אל יפים קירשנר, בכתב-ידו ובחתימתו של זאב ז'בוטינסקי (שלושה וחצי עמודים. רוסית). במכתב, שנשלח מניו-יורק במאי 1940, מבקש ז'בוטינסקי מקירשנר תרומה של $15,000 למימון פעילותו בארה"ב ולהשגת מטרתו – הקמת חזית ציונית מאוחדת שתדרוש התיישבות יהודית בארץ ישראל.
בתחילת המכתב כותב ז'בוטינסקי על המצב באירופה ועל הצורך המסתמן במקלט חדש עבור פליטי המלחמה היהודים – ארץ ישראל: "אני חושב שלקראת סוף המלחמה יהיו כמה מיליונים של יהודים מחוסרי בית, עד כדי כך מחוסרי בית שלא נוכל להחזיר אותם אלא ל'מדינה היהודית'. המעצמות לא ימצאו לצורך זה אף מדינה חוץ מפלשתינה (למרות שעכשיו נראה שאוטוטו יצליחו למצוא)... אנגליה לא תתנגד, ובערבים אף אחד לא יתחשב".
בהמשך מתייחס ז'בוטינסקי לקשיים שבגיוס תמיכת יהדות ארה"ב ובהרכבת חזית ציונית מאוחדת ולחשיבותה הגדולה של המשימה: "זו כמובן העבודה הגדולה האחרונה בחיי. היא קשה במיוחד כיוון שכולם פה שקועים בתרדמה, ציונים ומתבוללים, ואליי מתייחסים כפי שמתייחסים תמיד ובכל מקום לאדם שמבקש להעיר אחרים... עמנו גווע במזרח אירופה, וכעת הגיעה השעה האחרונה שבה יוכלו בני דורנו למלא את שליחותם ההיסטורית...".
בסוף המכתב מספר ז'בוטינסקי על בנו שנמצא במעצר בארץ ישראל [בשנת 1937 נאסר ערי ז'בוטינסקי בידי משטרת המנדט הבריטי לאחר שהיה מעורב בפעולות תגמול נגד הערבים].
ז'בוטינסקי הגיע לארה"ב בשנת 1940, במשלחת הסברה של הצ"ח למען הקמת צבא עברי, ובעת ביקורו נתקף באוטם שריר הלב ונפטר. רק הוא עצמו ידע בשנותיו האחרונות על מחלתו, ואת שליחותו לארה"ב ראה כפועלו הגדול האחרון, כפי שמשתקף גם מהמכתב שלפנינו.
• מכתבים נוספים שנשלחו אל בני הזוג קירשנר: בקשות לסיוע, הזמנות, מכתבי תודה, ועוד. בהם: מכתב בצרפתית מטעם "קרן תל-חי", חתום בחתימת ידה של יוענה ז'בוטינסקי; מכתב בחתימת ידו של עזרא טאובל (Ezra Taubal), מראשי הקהילה היהודית בארגנטינה; כרטיס ביקור של הברון רוברט דה-רוטשילד, עם כמה שורות בכתב-יד; ועוד.
3. פריטים נוספים מעזבונו של יפים קירשנר
• מסמכים רשמיים של ממשלת המנדט (Extract from the register of lands) המעידים על רכישת קרקעות בידי קירשנר באיזור טולכרם.
• תצלומים אישיים; כפי הנראה מיום חתונתו.
• תעודה מזהה של קירשנר שהונפקה בצרפת בשנת 1939.
• ועוד.
סה"כ 55 פריטים (35 מכתבים ופריטי נייר ו-20 תצלומים). גודל ומצב משתנים.
יפים (אפרים) קירשנר, סוחר פרוות בעיסוקו, נולד באודסה בשנת 1879. מאודסה היגר לגרמניה, ומשם לפריז. במשך חייו עמד קירשנר בקשרים עם מנהיגים ציוניים ועם ארגונים יהודיים שונים והקדיש חלק נכבד מהונו ומזמנו לתמיכה בפעילותם. בביתו שבפריז נערכו כמה ערבי התרמה, אותם ארגנה אשתו שרה, ורבים פנו אל בני הזוג בבקשות תרומה וסיוע.
קירשנר זכור כיום בעיקר בשל תרומתו לפעילות בית הספר הימי של בית"ר בצ'יוויטווקיה, איטליה, בשנות ה-30. תרומתו אפשרה, בין היתר, לרכוש את ספינת האימונים של בית הספר (הספינה נקראה "שרה א'" על שם אשתו של קירשנר). בתקופה זו התוודע אליו זאב ז'בוטינסקי והשניים עמדו בקשרים בשנים הבאות.
פועלו של קירשנר לטובת בית הספר הימי של בית"ר ולמען התנועה הרוויזיוניסטית תועדו בספרו של ירמיהו הלפרן, "תחית הימאות העברית" (תל-אביב, תשכ"א). בספר מתאר הלפרן את קירשנר כ"אחד ה'מוהיקאנים' האחרונים ממינו בדורנו – דמות של מורוזוב [סוחר רוסי שעודד בכספו את הספרות והאמנות הרוסית] יהודי, אחד הטיפוסים שהנציח ז'בוטינסקי כיד האמן הטובה עליו בספרו 'חמשתם'".
האוסף שלפנינו כולל תצלומים של בית הספר בצ'יוויטווקיה, וכן מכתבים, תעודות ומסמכים השופכים אור על פעילותם הפילנתרופית הענפה של יפים ושרה קירשנר, על קשריהם עם מנהיגים יהודיים ברחבי העולם ועל תרומתם הנשכחת למפעל הציוני.
את האוסף ניתן לחלק לכמה חטיבות:
1. פריטים הקשורים לבית הספר הימי של בית"ר בצ'יוויטווקיה
בית הספר הימי להכשרת ימאים וקציני ים עבריים בצ'יוויטווקיה (Civitavecchia, איטליה) פעל בשנים 1935-1938 והיה המוסד הראשון שהכשיר קציני ים עבריים בעת החדשה. בית הספר הוקם ביוזמת ירמיהו הלפרן, מאנשי תנועת בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית, והכשיר שלושה מחזורים של חניכים מאירופה ומארץ ישראל. ספינת האימונים של בית הספר, "שרה א'", נרכשה בכספו של קירשנר ושימשה את בית הספר עד לטביעתה בשנת 1937 (הספינה טבעה בסמוך לחופי קורסיקה, לאחר שובה מביקור בארץ ישראל).
בין הפריטים:
• תצלומים של חניכי ומורי בית הספר, ובהם: תצלומים קבוצתיים שצולמו על סיפון "שרה א'" (באחד מהם נראה קירשנר); תצלום של מסדר חניכי המחזור השני של בית הספר; תצלום מביקור החניכים בארץ ישראל; ועוד. חלק מהתצלומים חתומים בלוח: "Foto Fabiani Civitavecchia".
• העתק בכתב-יד (רוסית) של מכתב שנשלח מירמיהו הלפרן לזאב ז'בוטינסקי, ועוסק בספינה "שרה א'". אוקטובר 1935. בסוף המכתב מצוין כי העתק ממנו נשלח גם ליפים קירשנר. על המכתב הודבק בול של "קרן תל-חי" עם איור של "שרה א'".
•"Jewish Marine League" – חוברת מטעם ליגה ימית יהודית שהוקמה על מנת לתמוך בבית הספר הימי בצ'יוויטווקיה ופעלה בניו-יורק. בחוברת תצלומים של בית הספר ומידע אודות פעילותו ופעילות הליגה.
2. מכתבים אל יפים ושרה קירשנר העוסקים בפעילותם הפילנתרופית
• תעודת הוקרה שניתנה לבני הזוג קירשנר בעקבות ערב התרמה שערכו למען ארגון סיוע לפליטים יהודים בצרפת - Foyer des Israelites Refugies. התעודה כתובה על קלף, בכתב-יד נאה (ברוסית), וחתומה בידי חברי הארגון. נובמבר 1937.
• שני מכתבי תודה לבני הזוג קירשנר, מטעם Union Pour la Protection des Israelites Emigres et de leurs enfants ("אגודה להגנת המהגרים היהודים וילדיהם"; כפי הנראה שמו הראשון של הארגון Foyer des Israelites Refugies).
• מכתב אל יפים קירשנר, בכתב-ידו ובחתימתו של זאב ז'בוטינסקי (שלושה וחצי עמודים. רוסית). במכתב, שנשלח מניו-יורק במאי 1940, מבקש ז'בוטינסקי מקירשנר תרומה של $15,000 למימון פעילותו בארה"ב ולהשגת מטרתו – הקמת חזית ציונית מאוחדת שתדרוש התיישבות יהודית בארץ ישראל.
בתחילת המכתב כותב ז'בוטינסקי על המצב באירופה ועל הצורך המסתמן במקלט חדש עבור פליטי המלחמה היהודים – ארץ ישראל: "אני חושב שלקראת סוף המלחמה יהיו כמה מיליונים של יהודים מחוסרי בית, עד כדי כך מחוסרי בית שלא נוכל להחזיר אותם אלא ל'מדינה היהודית'. המעצמות לא ימצאו לצורך זה אף מדינה חוץ מפלשתינה (למרות שעכשיו נראה שאוטוטו יצליחו למצוא)... אנגליה לא תתנגד, ובערבים אף אחד לא יתחשב".
בהמשך מתייחס ז'בוטינסקי לקשיים שבגיוס תמיכת יהדות ארה"ב ובהרכבת חזית ציונית מאוחדת ולחשיבותה הגדולה של המשימה: "זו כמובן העבודה הגדולה האחרונה בחיי. היא קשה במיוחד כיוון שכולם פה שקועים בתרדמה, ציונים ומתבוללים, ואליי מתייחסים כפי שמתייחסים תמיד ובכל מקום לאדם שמבקש להעיר אחרים... עמנו גווע במזרח אירופה, וכעת הגיעה השעה האחרונה שבה יוכלו בני דורנו למלא את שליחותם ההיסטורית...".
בסוף המכתב מספר ז'בוטינסקי על בנו שנמצא במעצר בארץ ישראל [בשנת 1937 נאסר ערי ז'בוטינסקי בידי משטרת המנדט הבריטי לאחר שהיה מעורב בפעולות תגמול נגד הערבים].
ז'בוטינסקי הגיע לארה"ב בשנת 1940, במשלחת הסברה של הצ"ח למען הקמת צבא עברי, ובעת ביקורו נתקף באוטם שריר הלב ונפטר. רק הוא עצמו ידע בשנותיו האחרונות על מחלתו, ואת שליחותו לארה"ב ראה כפועלו הגדול האחרון, כפי שמשתקף גם מהמכתב שלפנינו.
• מכתבים נוספים שנשלחו אל בני הזוג קירשנר: בקשות לסיוע, הזמנות, מכתבי תודה, ועוד. בהם: מכתב בצרפתית מטעם "קרן תל-חי", חתום בחתימת ידה של יוענה ז'בוטינסקי; מכתב בחתימת ידו של עזרא טאובל (Ezra Taubal), מראשי הקהילה היהודית בארגנטינה; כרטיס ביקור של הברון רוברט דה-רוטשילד, עם כמה שורות בכתב-יד; ועוד.
3. פריטים נוספים מעזבונו של יפים קירשנר
• מסמכים רשמיים של ממשלת המנדט (Extract from the register of lands) המעידים על רכישת קרקעות בידי קירשנר באיזור טולכרם.
• תצלומים אישיים; כפי הנראה מיום חתונתו.
• תעודה מזהה של קירשנר שהונפקה בצרפת בשנת 1939.
• ועוד.
סה"כ 55 פריטים (35 מכתבים ופריטי נייר ו-20 תצלומים). גודל ומצב משתנים.
קטגוריה
ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $4,000
הערכה: $15,000 - $25,000
נמכר ב: $5,000
כולל עמלת קונה
יומן הפלגה (Deck Log Book), מודפס וממולא בכתב-יד, המתעד את הפלגת אניית המעפילים "עצמאות". ונציה, בורגס, קפריסין ומקומות נוספים, 1947-1948. איטלקית ואנגלית.
האניות "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות" היו שני כלי השיט הגדולים ביותר שהשתתפו במבצעי ההעפלה לארץ ישראל. השתיים נרכשו בידי "המוסד לעלייה ב'" בשנת 1947 בארה"ב (שמותיהן המקוריים היו "פאן קרסנט" ו"פאן יורק", או בכינוי החיבה המשותף שלהן – "הפאנים"), ובזכות גודלן החריג ומערכות האוורור שלהן יכלו לשאת כ-7,500 מעפילים כל אחת (במשותף, נשאו השתיים כחמישית מכלל המעפילים לארץ ישראל).
האוניות הפליגו בשנת 1947 לנמל ונציה תחת הדגל של פנמה, ומשם נדדו אל קונסטנצה (רומניה) ושופצו בחשאי כדי להפוך מאניות סחר לאניות מעפילים. במשך מספר חודשים סירבה הנהגת היישוב לאשר את הפלגתן (בעיקר בשל החשש לפגיעה בסיכויי ישראל לקראת הצבעת האו"ם בכ"ט בנובמבר), אולם לבסוף, בחודש דצמבר 1947, יצאו השתיים "על דעת עצמן" לכיוון ארץ ישראל. כשהיו בלב ים, בחר להן דוד בן גוריון את שמותיהן העבריים, "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות".
מסען של האניות נתגלה בידי הבריטים בשלב מוקדם, ומשחתות נשלחו כדי למנוע את הגעתן ארצה. מחשש לחיי הנוסעים, נצטוו מפקדי האניות לציית לפקודות האנגלים, והן שטו ללא התנגדות אל מחנות המעצר בקפריסין והושבתו מפעילות.
עם הכרזת המדינה, ביום ה' באייר תש"ח, נערך טקס חגיגי על סיפונן של "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות", ומעט אחר כך – הוסר מהן הדגל של פנמה והונף דגל ישראל – והן יצאו לנמל חיפה. בחודשים שלאחר קום המדינה הסיעו "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות" רבבות של עולים מקפריסין, איטליה, מרסיי וצפון אפריקה.
לפנינו יומן ההפלגה של האנייה "עצמאות", המתעד את תחנות המסע השונות בין החודשים ספטמבר 1947 למאי 1948. בין היתר, נזכרים ביומן: הקשר בין שתי האניות לאורך המסע; המשא ומתן עם הרשויות האנגליות בלב ים והסיכומים שהושגו; הורדת הנוסעים אל מחנות המעצר בקפריסין; ביקור של קצין רפואה אנגלי בספינה לפני הורדת המעפילים; מינוי המשמר הצבאי והשבתת האניות; הסרת צו המעצר מעל שתי האניות ביום הכרזת העצמאות; החלפת "נמל הבית" של האנייה מפנמה לחיפה; המתנה לאישור יציאה מטעם ממשלת ישראל; ועוד.
היומן עשוי בצורה של טפסים למילוי בכתב-ידו של רב החובל, ובהם מקום לרישום נתוני ההפלגה (הרוח, המסלול, הלחץ האטמוספרי ונתונים נוספים), ומקום לרישום הערות של רב החובל. חלקו הראשון של היומן ממולא, כנראה, בכתב ידו של איש הצוות האיטלקי שהסיע את האנייה, וחלקו השני (מיום צאתה לכיוון ארץ ישראל), בכתב ידו של רב החובל היהודי, יצחק (אייק) אהרונוביץ'.
[62] דף, 34.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב. מעט כתמים. קמטים, כתמים וקרעים בשוליים של העטיפה. לאורך השדרה מודבקת רצועת בד, עם קרעים ופגמים. חותמות דיו על כל אחד מהעמודים.
האניות "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות" היו שני כלי השיט הגדולים ביותר שהשתתפו במבצעי ההעפלה לארץ ישראל. השתיים נרכשו בידי "המוסד לעלייה ב'" בשנת 1947 בארה"ב (שמותיהן המקוריים היו "פאן קרסנט" ו"פאן יורק", או בכינוי החיבה המשותף שלהן – "הפאנים"), ובזכות גודלן החריג ומערכות האוורור שלהן יכלו לשאת כ-7,500 מעפילים כל אחת (במשותף, נשאו השתיים כחמישית מכלל המעפילים לארץ ישראל).
האוניות הפליגו בשנת 1947 לנמל ונציה תחת הדגל של פנמה, ומשם נדדו אל קונסטנצה (רומניה) ושופצו בחשאי כדי להפוך מאניות סחר לאניות מעפילים. במשך מספר חודשים סירבה הנהגת היישוב לאשר את הפלגתן (בעיקר בשל החשש לפגיעה בסיכויי ישראל לקראת הצבעת האו"ם בכ"ט בנובמבר), אולם לבסוף, בחודש דצמבר 1947, יצאו השתיים "על דעת עצמן" לכיוון ארץ ישראל. כשהיו בלב ים, בחר להן דוד בן גוריון את שמותיהן העבריים, "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות".
מסען של האניות נתגלה בידי הבריטים בשלב מוקדם, ומשחתות נשלחו כדי למנוע את הגעתן ארצה. מחשש לחיי הנוסעים, נצטוו מפקדי האניות לציית לפקודות האנגלים, והן שטו ללא התנגדות אל מחנות המעצר בקפריסין והושבתו מפעילות.
עם הכרזת המדינה, ביום ה' באייר תש"ח, נערך טקס חגיגי על סיפונן של "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות", ומעט אחר כך – הוסר מהן הדגל של פנמה והונף דגל ישראל – והן יצאו לנמל חיפה. בחודשים שלאחר קום המדינה הסיעו "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות" רבבות של עולים מקפריסין, איטליה, מרסיי וצפון אפריקה.
לפנינו יומן ההפלגה של האנייה "עצמאות", המתעד את תחנות המסע השונות בין החודשים ספטמבר 1947 למאי 1948. בין היתר, נזכרים ביומן: הקשר בין שתי האניות לאורך המסע; המשא ומתן עם הרשויות האנגליות בלב ים והסיכומים שהושגו; הורדת הנוסעים אל מחנות המעצר בקפריסין; ביקור של קצין רפואה אנגלי בספינה לפני הורדת המעפילים; מינוי המשמר הצבאי והשבתת האניות; הסרת צו המעצר מעל שתי האניות ביום הכרזת העצמאות; החלפת "נמל הבית" של האנייה מפנמה לחיפה; המתנה לאישור יציאה מטעם ממשלת ישראל; ועוד.
היומן עשוי בצורה של טפסים למילוי בכתב-ידו של רב החובל, ובהם מקום לרישום נתוני ההפלגה (הרוח, המסלול, הלחץ האטמוספרי ונתונים נוספים), ומקום לרישום הערות של רב החובל. חלקו הראשון של היומן ממולא, כנראה, בכתב ידו של איש הצוות האיטלקי שהסיע את האנייה, וחלקו השני (מיום צאתה לכיוון ארץ ישראל), בכתב ידו של רב החובל היהודי, יצחק (אייק) אהרונוביץ'.
[62] דף, 34.5 ס"מ בקירוב. מצב טוב. מעט כתמים. קמטים, כתמים וקרעים בשוליים של העטיפה. לאורך השדרה מודבקת רצועת בד, עם קרעים ופגמים. חותמות דיו על כל אחד מהעמודים.
קטגוריה
ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל
קָטָלוֹג
מכירה 66 - פריטים נדירים ומיוחדים
15.5.2019
פתיחה: $2,000
הערכה: $5,000 - $8,000
נמכר ב: $4,000
כולל עמלת קונה
26 תצלומים לעיתונות מתקופת מלחמת העצמאות, רבים מהם מתעדים את הצד הערבי במלחמה. תל-אביב, ירושלים, חיפה, צפת ומקומות נוספים, 1948.
בהם: תצלום מיום מסירת נמל חיפה לידי צה"ל – מסדר חובלים מניף לראשונה את דגל ישראל ודגל חיל הים בנמל, עם כניסתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון; שני צלפים יהודים משתופפים לפני חרך ירי, ב"מצודת לבנים" מאולתרת על אחד מגגות תל-אביב; מטוס קרב מצרי שהופל בחוף הים בתל-אביב; תצלום תעמולה ערבי – תמונה מבוימת של כניעת לוחם פלמ"ח לחמושים ערביים (הלוחם בתצלום הנו 'שחקן' ערבי מחופש); תצלום של יפו כ"עיר רפאים", לאחר שננטשה בידי תושביה; תצלום משותף של עבדאללה הראשון מלך ירדן והעוצר העיראקי עבד אל-אילה בעומאן, לבושים במדי צבא שבועות ספורים לפני פלישת צבאות ערב לארץ ישראל; תצלום של מפקד הלגיון הערבי, ג'ון באגוט גלאב, משוחח עם אחד מקציניו בירושלים; לוחמים ערבים אורבים לשיירות יהודיות על הר הקסטל; צלף ערבי מנקב צינור אספקת מים ליישוב יהודי בסמוך לירושלים; לוחמים סורים בהפוגה מאחד הקרבות; לוחמים מצרים בהפוגה מאחד הקרבות; נשים ערביות בתור לחלוקת שמן בישול בירושלים; ועוד.
בצדם האחורי של מרבית התצלומים מופיעים רישומים בכתב-יד וחותמות דיו, בצדם האחורי של חלקם פתקאות מידע וגזרי עיתון מודבקים, ובצדו האחורי של תצלום אחד מודבק טופס הוראות פרסום (Daily Picture Order).
תצלומים בגודל משתנה, 20.5X15 - 20X25.5 ס"מ בקירוב. מצב כללי טוב. כתמים ופגמים (ברובם קלים, בצדם האחורי). סימונים בכתב-יד בצד הקדמי של חלקם.
בהם: תצלום מיום מסירת נמל חיפה לידי צה"ל – מסדר חובלים מניף לראשונה את דגל ישראל ודגל חיל הים בנמל, עם כניסתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון; שני צלפים יהודים משתופפים לפני חרך ירי, ב"מצודת לבנים" מאולתרת על אחד מגגות תל-אביב; מטוס קרב מצרי שהופל בחוף הים בתל-אביב; תצלום תעמולה ערבי – תמונה מבוימת של כניעת לוחם פלמ"ח לחמושים ערביים (הלוחם בתצלום הנו 'שחקן' ערבי מחופש); תצלום של יפו כ"עיר רפאים", לאחר שננטשה בידי תושביה; תצלום משותף של עבדאללה הראשון מלך ירדן והעוצר העיראקי עבד אל-אילה בעומאן, לבושים במדי צבא שבועות ספורים לפני פלישת צבאות ערב לארץ ישראל; תצלום של מפקד הלגיון הערבי, ג'ון באגוט גלאב, משוחח עם אחד מקציניו בירושלים; לוחמים ערבים אורבים לשיירות יהודיות על הר הקסטל; צלף ערבי מנקב צינור אספקת מים ליישוב יהודי בסמוך לירושלים; לוחמים סורים בהפוגה מאחד הקרבות; לוחמים מצרים בהפוגה מאחד הקרבות; נשים ערביות בתור לחלוקת שמן בישול בירושלים; ועוד.
בצדם האחורי של מרבית התצלומים מופיעים רישומים בכתב-יד וחותמות דיו, בצדם האחורי של חלקם פתקאות מידע וגזרי עיתון מודבקים, ובצדו האחורי של תצלום אחד מודבק טופס הוראות פרסום (Daily Picture Order).
תצלומים בגודל משתנה, 20.5X15 - 20X25.5 ס"מ בקירוב. מצב כללי טוב. כתמים ופגמים (ברובם קלים, בצדם האחורי). סימונים בכתב-יד בצד הקדמי של חלקם.
קטגוריה
ציונות, ארץ ישראל ומדינת ישראל
קָטָלוֹג