ספר מִשְׁנֶה תורה לרמב"ם, חלק קנין. שנחאי, הוצאת ועד ההדפסה "תורה אור", תש"ג [1943].

דף מודפס עם הקדשה מאת הנדיב ישראל צבי עפרון, לזכר נשמות הוריו. בדף המגן הקדמי הקדשה בכתב יד (מעט קצוצה), מאת המו"ל לנדיב הנ"ל אשר תרם להוצאות ההדפסה, החתומה בשם "המשגיח דישיבת מיר" ועם חותמת "ועד ההדפסה תורה אור".

אחד מפלאי הישרדותם של עם ישראל ולומדי התורה היה סיפורם של בני הישיבות שהגיעו לשנחאי שבסין בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בהם בני ישיבת מיר אשר גלתה עם פרוץ השואה בסתיו ת"ש (1939), לעיר ווילנא, שהפכה אז לבירת ליטא העצמאית. לאחר הכיבוש הרוסי באביב ת"ש (1940) פוזרה הישיבה לארבעה סניפים בעיירות הסביבה. עם התקדמות הכיבוש הגרמני, ניצלה הישיבה בדרך פלאית, במסע הצלה דרך הרכבת הטרנס-סיבירית ובאניות רעועות, לקובה בירת יפן, ומאוחר יותר לשנחאי שבסין [הממשלה היפנית, שהעניקה לפליטים ויזות מעבר בלבד, לא ראתה בעין יפה את הישארותם של אלפי הפליטים בארצה והגלתה אותם לערים שנחאי וחרבין שבסין (שהיו אז תחת שלטון יפן). שם שהו עד שנת תש"ו, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה]. בכל אותן תקופות הנהיג רבי חיים שמואלביץ את הישיבה, מסר שיעורים כסדרם והנהיג את הישיבה יחד עם המשגיח רבי יחזקאל לווינשטיין. להט הלימוד של מאות בחוריי הישיבה, לא פסק אף ליום אחד, למרות הימים הקשים המלווים בדאגות לבני משפחתם שנותרו באירופה הדוויה. תלמידי וראשי הישיבה הקימו באותו הזמן את "ועד ההדפסה תורה אור" להדפסת פרי יסוד הנצרכים ללימוד התלמידים בישיבה, וההקדשה שלפנינו נחתמה כנראה ע"י מראשי הועד הנ"ל שחתם בשם "המשגיח דישיבת מיר".

[2], 128, 3-102 עמ'. 25 ס"מ. מצב טוב. כתמים. כריכה חדשה.