חמישה סטים, ובהם עשרות רבות של כלי שרטוט ומדידה מגוונים, נתונים בתיבות ונרתיקים ייעודיים מקוריים; תוצרת ארבע פירמות שונות בגרמניה ובארה"ב (E. O. Richter., Eugene Dietzgen, Keuffel & Esser, Tower), [שנות ה-20-40 בקירוב].

כלי שרטוט ומדידה אשר שימשו את רבי מנחם מענדל שניאורסון (לימים הרבי מליובאוויטש) בזמן לימודיו הנדסת חשמל בפריז, ולאחר מכן, בעת עבודתו כמהנדס חשמל באוניות הצי האמריקני בניו יורק.

מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי אחיינו הרה"ת ר' שלום דובער (בארי) גורארי' (תרפ"ג-תשס"ה), נכדו יחידו של אדמו"ר הריי"ץ (בן בתו הרבנית חנה ובעלה הרב שמריהו גורארי' – הרש"ג): "אני מעניק בזאת במתנה... סטים של כלי שרטוט שדודי [הרבי מליובאוויטש] השתמש בהם בפריז ובניו יורק. הוא נתן לי אותן לאחר פטירת אביו [רבי לוי יצחק שניאורסון, כ' אב תש"ד 1944], בשעה שהפסיק את עבודתו כמהנדס חשמל. ביליתי שעות בצפייה כיצד הוא משתמש בכלי השרטוט האלה והייתי מוקסם מכך". האישור מתוארך – 30 בינואר 1991.

רבי מנחם מענדל שניאורסון (לימים הרבי מליובאוויטש), למד תחילה בגימנסיה ובאוניברסיטה המקומיות בעיר הולדתו יקטרינוסלב, ובהמשך בפקולטה לבניית ספינות של המכון הפוליטכני של לנינגרד (פטרבורג). בתקופת מגוריו בברלין (1927-1933), שמע הרבי קורסים לפילוסופיה ולמתמטיקה באוניברסיטת "פרידריך וילהלם" (כיום, אוניברסיטת הומבולדט), במקביל ללימודיו ב"בית המדרש לרבנים". לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה העתיק הרבי את מקום מגוריו לפריז, שם למד בבית הספר המיוחד לעבודות ציבוריות בבניין ובתעשייה (ESTP), והשתתף בין היתר בקורסים בגיאומטריה, חשבון אינפיניטסימלי, כימיה, פיזיקה, מתמטיקה, חשמל ועיצוב. בראשית שנת 1938 קיבל דיפלומה בהנדסה מכנית ובהנדסת חשמל. בחודש סיון תש"א (1941) הצליח הרבי להימלט מאירופה ולהגיע לארה"ב, שם התיישב בחצר חמיו אדמו"ר הריי"ץ, בשכונת קראון הייטס, ברוקלין, ניו יורק. לצד עבודתו בהנהלת מוסדותיה המרכזיים של תנועת חב"ד, עבד הרבי בשנים הראשונות להגעתו לארה"ב כמהנדס חשמל באוניות הצי האמריקני בניו יורק. על פי האישור המצורף מאת אחיינו בארי גורארי', כלי השרטוט והמדידה שלפנינו שימשו את הרבי מליובאוויטש הן בתקופת לימודיו הנדסה בפריז והן במהלך עבודתו כמהנדס חשמל באוניות הצי האמריקני בניו יורק. [בשעה שהרבי הפסיק את עבודתו כמהנדס, נמסרו הכלים לאחיינו הרשד"ב גורארי', וייתכן שבהמשך שימשו גם אותו בעבודתו המדעית].

גודל ומצב משתנים.

כובע של הרבנית חנה שניאורסון, אמו של האדמו"ר רבי מנחם מענדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש.

כובע שחור, בחזיתו סרט קטיפה. תוצרת הפירמה Mitseré – ארה"ב, שנות ה-40 בקירוב.

מצורף אישור (פתק בכתב-יד, באנגלית), חתום בעברית בידי הרבנית חנה גורארי' (תרנ"ט-תשנ"א), בתו הבכורה של האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש: "אני מעניקה בזאת במתנה... את הכובע הצרפתי של חברת Mitseré שלבשה אמו של גיסי [הרבנית חנה שניאורסון, אמו של הרבי מליובאוויטש]. בשעה שאחותי [הרבנית חיה מושקא שניאורסון, אשת הרבי מליובאוויטש] וכלתי [הרבנית מינא גורארי', אשת הרשד"ב גורארי'] פינו את דירתה [של הרבנית חנה] לאחר פטירתה, אחותי העניקה לי את הכובע. לבשתי אותו מספר פעמים בשנות ה-60". האישור מתוארך – 3 בדצמבר 1989.

ידועות מספר תמונות של הרבנית חנה שניאורסון בשנות ה-40-50, בהן היא נראית חובשת כובע בד הדומה בצורתו וסגנונו לכובע שלפנינו.

הרבנית חנה שניאורסון (תר"מ-תשכ"ה, 1880-1964), אמו של האדמו"ר רבי מנחם מענדל שניאורסון, הרבי מליובאוויטש. בתם של רבה של ניקולייב שבאוקראינה, רבי מאיר שלמה וזוגתו הרבנית רחל ינובסקי (בת הרב יצחק פושניץ, רבה של העיירה דוברינקה הסמוכה לניקולייב). אשת-חבר לאביו של הרבי – רבי לוי יצחק שניאורסון. פעלה לצדו במסירות נפש תחת השלטון הקומוניסטי, תחילה במקום רבנותו בעיר יקטרינוסלב (כיום דניפרו), ולאחר מכן גלתה עמו לכפר צ'אילי בקזחסטן, אליו גורש בעקבות פעילותו לשימור גחלת היהדות. בתקופה זו הפיקה דיו מעשבים כדי לאפשר לבעלה להעלות את חידושי התורה שלו על הכתב, ומאוחר יותר סיכנה את חייה כשנטלה עמה את כתביו בנדודיה. מכתביו אלו נדפסו סדרת ספריו "ליקוטי לוי יצחק" על הזהר.

רבי לוי יצחק נפטר באלמא-אטא שבקזחסטן בשנת תש"ד. שנתיים מאוחר יותר, בשנת תש"ו חצתה הרבנית חנה את הגבול מרוסיה לפולין, ומשם נדדה עד שהגיעה לפריז באדר תש"ז. כשקיבל בנה רבי מנחם מענדל, שהתגורר באותן שנים בסמיכות לחותנו אדמו"ר הריי"ץ בשכונת קראון הייטס שבברוקלין ניו-יורק, את הידיעה שאמו הצליחה להגיע לפריז, עלה על מטוס כדי לפגוש אותה לאחר עשרים שנה בהן הפריד ביניהם מסך הברזל. בפריז התעכב שלושה חודשים כדי לסדר את כל האישורים הדרושים לצורך הגירתה לארה"ב, ובחודש סיון הפליגו יחד באנייה לארה"ב.

לאחר הגעתה קבעה הרבנית חנה את מקום מגוריה בסמוך למקום מגורי בנה ובקרבת מקום לבנין 770, בשכונת קראון הייטס שבברוקלין ניו יורק, ברחוב פרזידנט פינת רחוב קינגסטון, בנין מספר 1418. כשלוש שנים לאחר בואה הסתלק מחותנה אדמו"ר הריי"ץ, ובנה רבי מנחם מענדל שניאורסון עלה על כסאו.

הייתה מעורה היטב בחיי החסידים ובפעילויות השונות של חסידות חב"ד, ושימשה כחברת נשיאות נשי ובנות חב"ד בארצות הברית. את זיכרונותיה פרסמה בהמשכים בביטאון נשי חב"ד העולמי "די אידישע היים", בשנת תשכ"ד. בשנת תשמ"ג נדפס הספר "אם בישראל", על אישיותה המיוחדת ועל תולדות חייה. הסתלקה ביום שבת קודש, ו' תשרי תשכ"ה ומנוחתה כבוד בחלקת הרבניות הסמוכה לציון אדמו"ר הריי"ץ והרבי מליובאוויטש. על שמה נוסדה רשת בתי הספר לבנות "בית חנה".
 לאחר הסתלקות הרבנית חנה בראשית תשכ"ה, עסקו כלתה הרבנית חיה מושקא שניאורסון והרבנית מינה גורארי' (כלתם של הרבנית חנה והרב שמריהו גורארי') בטיפול בחפציה של הרבנית חנה ובפינוי דירתה (על כך ראה גם בספר "הרבנית חנה", עמ' 190).

25X22X16 ס"מ בקירוב. מצב טוב. פגמים קלים. תווית החברה (Mitseré) מנותקת.

"תורת של אדונינו... המאיר ענינו להורו' לעם ה' את הדרך אשר ילכו בה", כרך כתב יד ("ביכל" חב"די). "שנת כ'ח מע'ש'יו ה'גי'ד לעמו לתת' נ'חלת גוי'ם" [=תקע"ה]. דף שער מאויר בראש הכרך.

העתקה מוקדמת של כשלושים אגרות, מאמרים ודרושי חסידות מאת רבי שניאור זלמן מליאדי האדמו"ר הזקן בעל התניא והשו"ע. ההעתקה נעשתה כשנתיים בלבד לאחר הסתלקות אדמו"ר הזקן (כ"ד טבת תקע"ג), וכוללת הוספות, השמטות ושינויי נוסח רבים בהשוואה לנוסח הנדפס בספרי המאמרים ואגרות הקודש של אדמו"ר הזקן.

בראש כתב-היד נעתקה מהדורא קמא של "אגרת התשובה" שבתניא (נוסח זה לא היה לנגד עיניהם של עורכי ספר מהדורא קמא של התניא, ברוקלין תשמ"ב); ולאחריה נעתקו שתי אגרות קודש שכתב אדמו"ר הזקן בשנת תקנ"ט, לאחר שחרורו מהמאסר בפטרבורג: "אין ישראל נגאלים אלא בצדקה" ו"קטונתי מכל החסדים" (אגרת ב ואגרת ד בחלק "אגרת הקודש" שבתניא; אגרת עג ואגרת לז באגה"ק שלו, מהדורת תש"מ). בסוף אגרת "אין ישראל נגאלים", לאחר מילות הסיום "או״נ דש״ת בלונ״ח", נעתקה דמות חתימת אדמו"ר הזקן: "שניאור זלמן בא"א מו"ה ברוך זללה"ה".  

בהמשך הכרך נעתק מאמר ד"ה "וארא אל אברהם באל שדי" ("דער פרומער וארא" של שנת תקנ"ד), ולאחריו עשרים וארבעה מאמרי חסידות שנאמרו ע"י אדמו"ר הזקן בשנות התק"נ-תק"ס, הן בתקופת ליאוזנא והן בתקופת ליאדי. לקראת סיום הכרך (דף סא ע"ב) נעתקו שתי אגרות קודש נוספות שכתב אדמו"ר הזקן בחורף תקס"ג – "מודעת זאת מה שארז"ל כל הרגיל לבוא לבהכ"נ" ו"פותחין בברכה לברך ולהודות לה'" (אגרת ל ואגרת א בחלק "אגרת הקודש" שבתניא; אגרת פד ואגרת פב באגה"ק שלו).

בדף ס"א ע"א, נעתק מאמר ד"ה "עסקתי בתורה בעשר אצבעות ולא נהנתי" למגיד ממזריטש ("מגיד דבריו ליעקב", מהדורת תשס"ה, אות פג, עמ' 30). למיטב בדיקתנו, מאמר ד"ה "להבין ענין נפש ורוח", שנעתק בכתב היד שלפנינו בדפים נט ע"א – סא ע"א, לא הובא מעולם בדפוס.

בסוף כתב היד, לאחר דף ס"ד, נכרכו בתקופה מאוחרת יותר כארבעים דפים ריקים. בדף הראשון, בכתיבת יד שונה, העתקת אות א של מאמר ד"ה "מה טובו אוהליך יעקב" (נדפס בספר מאמרי אדמו"ר האמצעי, חלק ט עמ' א'תקפט). בשני הדפים האחרונים נעשו מפתחות למאמרים ואגרות המועתקים בכתב היד.

רישומי לידות ורישומי בעלות משנות התק"פ-תק"צ בקירוב, בעמוד האחרון: "זה הספר שייך לה"ה הרבני הראש הקצין המופלא ומופל' יוסף ישראל כץ נ"י"; "יוסף יצחק אייזיק..."; ועוד. חותמות "ביקור חולים האספיטאל – בית החולים הגדול לכל קהילות ישראל" בירושלים.

[1], ב-סד דף (שתי עמודות בכל עמוד בכמחצית הדפים) + [40] דף ריקים (בעמוד הראשון העתקת מאמר אדמו"ר האמצעי, ובדפים האחרונים מפתחות ורישומי בעלות). דף נה קרוע וחסר ברובו. 18.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים, בהם כתמים כהים. קמטים ובלאי קל. קרעים חסרים גדולים בשוליו של דף השער, משוקמים בהשלמת נייר עם פגיעה במסגרת המאוירת. קרעים כתוצאה מחריכת דיו, עם פגיעה במסגרת השער ובטקסט בכמה מקומות. סימני עש עם פגיעות בטקסט. חותמות. כריכה חדשה, בלויה מעט.

מקור: אוסף משפחת גרוס, תל אביב, מס' EE.011.007.

                                                                                            ה"ביכל" החב"די

באחד ממאמריו, החוקר והביבליוגרף החב"די ר' חיים ליברמן מספר על דרכי היווצרותו של ה"ביכל" החב"די, ועל תפוצתו בעיירות בלארוס (רוסיה הלבנה):

    "...יצרה חב"ד שיטה של מעתיקים או 'כותבים' ('שרייבער' בלשון חסידי חב"ד). לראשונה בליאזנא, ערש חסידות חב"ד, אחרי כן בליאדי, שלשם העתיק מייסד החב"ד, ר' שניאור זלמן, את משכנו. מאוחר יותר – בליובאוויטש... ישבו מעתיקים, שהעתיקו את תורותיו של הרבי, שנאמרו קודם לכן בעל-פה לפני החסידים. הסדר בזה היה כך: בשבתות וימים טובים, ובהזדמנות גם בימות החול, היה הרבי אומר תורה לפני החסידים. אחר שבת ויו"ט היה הרבי מוסר תורה זו גופא, כתובה בכתב-ידו, למעתיק הראשי. הלה העתיקה, החזיר את כתב היד לרבי, והשאיר לעצמו את העתקתו, שממנה עשה אח"כ מספר העתקות, בכתב ידו שלו, ומכרם לחסידים. אם לא הספיק לו הזמן למלאות את כל הדרישות לרכישת העתקה, והחסידים היו נחפזים לחזור לעריהם, היה מוסר העתקה למעתיקי מישנה. הללו גם הם עשו העתקות ומכרו לכל הרוצה. חסיד שלא השיגה ידו לקנות העתקה, התכבד, ישב וטרח והעתיק בעצמו מאחת ההעתקות שהשיג. את החסיד שחזר לביתו ותורה חדשה בתיקו, פגשו החסידים דמתא [=מבני עירו], שהמתינו לשובו, וכמובן נאלץ, לאפשר לכל הרוצה להעתיק את התורה לעצמו... חסיד, שנתקבצו אצלו במשך הזמן מספר הגון של תורות מסרם לכריכה, וכך נוצר ה'ביכל', ובדרך זו אצר לו כל חסיד, במרוצת השנים, ספריה של מאמרי חסידות..." (אהל רחל, ג, עמ' 26).

זלמן שז"ר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, שמקורו בבית חב"די, הקדיש בזכרונותיו פרק מיוחד לספרייה בבית אביו, וכך כותב:

"ספריתו של אבא ספריה רגילה היתה, ספרית בעל-בית תורני, אבל הספרים שהיו בביתו לא מקריים היו ולא רק לנוי. ספרי חיים היו הם לאבא, ונחוצים לו, ספר ספר בזמנו, וספר ספר וערכו... ולמעלה, על הארון, בתכריך מיוחד נשמרו קונטרסים בלתי מכורכים של דא"ח (דברי אלהים חיים). אלה היו קונטרסים של דברי חסידות, כתובים בידי המעתיקים, שסבא היה מביא מבית הרבי בשובו מליאדי, או 'החוזר' היה מביאם שנה בשנה בבואו לביקורו המסורתי. וסבא היה נוהג ללמוד מהם עם אבא, כשאני יושב ומאזין. מה נחקקו בלב האותיות המעוגלות המזהירות כפנינים והרצות על פני השורות המקומרות כקשתות..." (כוכבי בקר, "ספריתו של אבא", עמ' 9-16).

כתב יד ("ביכל" חב"די), בכתיבות מעתיקים שונות - העתקת מאמרי חסידות שנאמרו על ידי רבי דוב בער האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש ועל ידי חתנו רבי מנחם מענדל האדמו"ר ה"צמח צדק" מליובאוויטש. [ראשית שנות הת"ר בקירוב].

ה"ביכל" שלפנינו נעתק ככל הנראה בחיי ה"צמח צדק" - בראש אחד המאמרים מופיעה הכותרת: "שבועות תרי"ח" (דף כז); מאמר נוסף, ד"ה "ראו קרא הוי' בשם בצלאל" (דף כ"ה/2), נדפס בספר "פלח הרימון" לר' הלל פאריטשער, ובראשו הכותרת "פרשת נשא תרי"ח".

למעלה מעשרים מאמרי חסידות, בכתיבות יד שונות; מכיל ברובו העתקות מאמרי אדמו"ר ה"צמח צדק", ומיעוטו העתקות מאמרי אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש. בסיום כמה מהמאמרים נכתב: "מוגה". מרבית המאמרים שנעתקו ב"ביכל" נדפסו בספרי אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר ה"צמח צדק", עם שינוי נוסח, השמטות והוספות. למיטב בדיקתנו, כמה מהמאמרים לא הובאו בדפוס מעולם.

[88] דף (כתובים משני צדיהם). כתב היד כלל במקור דפים נוספים (הדפים ממוספרים: ה-כ, כד-פו, קפ-קפא, [6] דף). מרבית הדפים מנותקים. 22 ס"מ בקירוב. מרבית הדפים במצב טוב, כמה מהדפים במצב בינוני. כתמים, בהם כתמי רטיבות. קמטים ובלאי. סימני עש קלים. קרעים, בהם קרעים חסרים עם פגיעה בטקסט (באחד הדפים קרע חסר גדול ופגיעה משמעותית בטקסט). ללא כריכה.

מקור: אוסף משפחת גרוס, תל אביב, מס' EE.011.036.

                                                                                                  ה"ביכל" החב"די

באחד ממאמריו, החוקר והביבליוגרף החב"די ר' חיים ליברמן מספר על דרכי היווצרותו של ה"ביכל" החב"די, ועל תפוצתו בעיירות בלארוס (רוסיה הלבנה):

"...יצרה חב"ד שיטה של מעתיקים או 'כותבים' ('שרייבער' בלשון חסידי חב"ד). לראשונה בליאזנא, ערש חסידות חב"ד, אחרי כן בליאדי, שלשם העתיק מייסד החב"ד, ר' שניאור זלמן, את משכנו. מאוחר יותר - בליובאוויטש... ישבו מעתיקים, שהעתיקו את תורותיו של הרבי, שנאמרו קודם לכן בעל-פה לפני החסידים. הסדר בזה היה כך: בשבתות וימים טובים, ובהזדמנות גם בימות החול, היה הרבי אומר תורה לפני החסידים. אחר שבת ויו"ט היה הרבי מוסר תורה זו גופא, כתובה בכתב-ידו, למעתיק הראשי. הלה העתיקה, החזיר את כתב היד לרבי, והשאיר לעצמו את העתקתו, שממנה עשה אח"כ מספר העתקות, בכתב ידו שלו, ומכרם לחסידים. אם לא הספיק לו הזמן למלאות את כל הדרישות לרכישת העתקה, והחסידים היו נחפזים לחזור לעריהם, היה מוסר העתקה למעתיקי מישנה. הללו גם הם עשו העתקות ומכרו לכל הרוצה. חסיד שלא השיגה ידו לקנות העתקה, התכבד, ישב וטרח והעתיק בעצמו מאחת ההעתקות שהשיג. את החסיד שחזר לביתו ותורה חדשה בתיקו, פגשו החסידים דמתא [=מבני עירו], שהמתינו לשובו, וכמובן נאלץ, לאפשר לכל הרוצה להעתיק את התורה לעצמו... חסיד, שנתקבצו אצלו במשך הזמן מספר הגון של תורות מסרם לכריכה, וכך נוצר ה'ביכל', ובדרך זו אצר לו כל חסיד, במרוצת השנים, ספריה של מאמרי חסידות..." (אהל רחל, ג, עמ' 26).

זלמן שז"ר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, שמקורו בבית חב"די, הקדיש בזכרונותיו פרק מיוחד לספרייה בבית אביו, וכך כותב:

"ספריתו של אבא ספריה רגילה היתה, ספרית בעל-בית תורני, אבל הספרים שהיו בביתו לא מקריים היו ולא רק לנוי. ספרי חיים היו הם לאבא, ונחוצים לו, ספר ספר בזמנו, וספר ספר וערכו... ולמעלה, על הארון, בתכריך מיוחד נשמרו קונטרסים בלתי מכורכים של דא"ח (דברי אלהים חיים). אלה היו קונטרסים של דברי חסידות, כתובים בידי המעתיקים, שסבא היה מביא מבית הרבי בשובו מליאדי, או 'החוזר' היה מביאם שנה בשנה בבואו לביקורו המסורתי. וסבא היה נוהג ללמוד מהם עם אבא, כשאני יושב ומאזין. מה נחקקו בלב האותיות המעוגלות המזהירות כפנינים והרצות על פני השורות המקומרות כקשתות..." (כוכבי בקר, "ספריתו של אבא", עמ' 9-16).

ספר מגיד דבריו ליעקב, ליקוטי אמרים מאת המגיד רבי דוב בער ממזריטש. לבוב, [תקנ"ז 1797]. נוסח השער על פי מהדורת לבוב תקנ"ב.

בשער: "ספר מגיד דבריו ליעקב [האותיות הסופיות מודגשות לציון שם המחבר – רבי דוב], והוא לקוטי אמרים... אמרות טהורות... שמעו דבר המלך... מדי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו... כבוד מו' דוב בער זללה"ה, שהיה מגיד מישרים דק"ק מעזריטש... עם כמה לקוטים חדשים מהרב המחבר.. קמו ונתעוררו פה ק"ק לבוב ... ואחד מהם ... ר’ אורי זאב אשכנזי ... להדפיס ספר היקר הזה מחדש".

הספר הובא לדפוס לראשונה על ידי רבי שלמה מלוצק (מחבר ספר "דברת שלמה"), תלמידו ושאר בשרו של המגיד ממזריטש. בתחילת הספר כתב רבי שלמה מלוצק שתי הקדמות יסודיות ומפורסמות בעולם החסידות, שבהן מספר על רוח הקודש ששרתה על רבותיו – הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש, ועל רום השגותיהם ומדרגותיהם. בהקדמתו הראשונה מביא ר' שלמה מלוצק פרטים שונים אודות הדפסת הספר, בין היתר כותב, שעיקר הספר הועתק "מכתיבת יד הרב המופלג החסיד ועניו הישיש מוהר"ר זאב וואלף מק"ק הראדנא".

ד, [1], ד-לא דף. 22 ס"מ בקירוב. מצב טוב-בינוני. כתמים, בהם כתמי רטיבות גדולים וכתמים כהים. בלאי. קרעים קלים. קרעים חסרים בשולי דף השער, ללא פגיעה בטקסט ובמסגרת. רישומים וחותמות. כריכת עור חדשה.

פרט השנה בשער משובש. התאריך על פי מפעל הביבליוגרפיה.