ספר ליקוטי אמרים – תניא, מאת האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי. זולקווא, [תקנ"ט 1798].
בשער הספר: "תניא והוא ספר ליקוטי אמרים... והוספנו בו נופך... מהגאון... הרב המחבר נר"ו, והוא לבאר מהות התשובה וענינה, והוא חלק שלישי אשר לא היה בראשוני' הנדפס בסלאוויטא..." (המילה "בסלאוויטא" מודגשת בשער).
מהדורה זו היא הדפסה שניה של ספר התניא בחיי המחבר, ואפשר שנדפסה ללא ידיעתו. מהדורה זו היא הראשונה שנדפסה מחוץ לגבולות רוסיה. במהדורה זו נדפסו לראשונה בסוף הספר פרקי "אגרת התשובה" – מהדורה קמא (בשקלוב תקס"ו הדפיס המחבר את "אגרת התשובה" מהדורה בתרא).
למעשה, זו הפעם הראשונה שניתן לספר השם "תניא", שלאחר מכן נתקבע בפי כל. במהדורה הראשונה נקרא הספר "ליקוטי אמרים" בלבד.
בסוף הספר כותב המביא לבית הדפוס רבי יעקב מבראד: "...יד שלוחה אלי מרבים וכן שלמים, ונפשם בשאלתם ממני להתעסק בספר הק' הזה אשר נדפס במדינה אחרת ודלתותיה נעולות... ולסבה זו לא הובאו הספרים ההם למדינתנו" (גליציה-פולין).
לפני אגרת התשובה [דף סז/1] נדפס: "אמר המתעסק: מרגלית טובה היתה בידי מהגאון המחבר נר"ו, קונטרס בכ"י מדבר מעניני תשובה, ולזכות את הרבים העליתיו על מזבח הדפוס".
למהדורה זו ניתנו שתי הסכמות חשובות מאת גדולי הרבנים. הראשונה מאת רבי משה צבי הירש מייזליש אב"ד זולקווא, והשניה מאת רבי יצחק הלוי מלבוב אב"ד קראקא [חתנו של רבי אריה ליב אב"ד אמשטרדם וגיסו של רבי שאול אב"ד אמשטרדם].
על נתינת ההסכמה הראשונה מספר רבי יצחק שמשון מייזליש אב"ד טשרנוביץ, נכדו של רבי משה צבי הירש, בהסכמה לסידור האדמו"ר הזקן (טשרנוביץ תרי"ג): "נהירנא כד הוינא טליא בחצרות קדש, על ברכי כבוד אאזמו"ר הנשר הגדול תפארת ישראל הרב הגאון האמיתי... מו"ה משה צבי הירש מייזליש זצוקללה"ה אבד"ק זאלקווא והגליל, הייתי שם בעת ניתן מהודו הסכמה על ס' התניא אשר נדפס אז בק"ק זאלקווא, בהיותו חי אותו צדיק תמים הגאון האמיתי הקדוש הנ"ל המחבר ס' התניא, כי נשא תהלתו למשגב מאד".
ההסכמה השניה ניתנה מאת רבי יצחק הלוי מלבוב אב"ד קראקא, מגדולי המתנגדים לחסידות. רבי יצחק הלוי היה מראשי החותמים על חרם נגד החסידים בקראקא בשנת תקמ"ו, ובהוראתו נשרף ספר צוואת הריב"ש (חסידים ומתנגדים, מרדכי וילנסקי, א', עמ' 139; ב', עמ' 135), ואילו בספר זה יצא מגדרו בהסכמתו, והוא מפליג בשבח המחבר וספרו, ואלו דבריו: "...ראו דבר ה'... דברים נפלאים אשר יצאו מפי עיר וקדיש, מלין לצד עילאה ימלל, יהב חכמה לחכימין, הפליא עצה הגדיל תושיה... בכרך הגדול והנורא הזה, ס' לקוטי אמרים אשר פי השם יקבנו תניא קדישא. ומגודל ענוותו לא נודע שם המחבר, אמנם מכותלי דבריו הצצתי שהמחבר הוא איש אלקים קדוש, ובקראי שנים ושלשה דלתות, בינותי בדבריו הקדושים שהמה מאירים עיני השכל באור צח ומצוחצח, חכו ממתקים...".
חתימה בשער: "אברהם דיין משערוועצקי[?]" וחתימה נוספת באותיות לטיניות.
[3], ב-עד דף. 17.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים. סימני עש קלים בדף השער ובמספר דפים נוספים (עם פגיעות קלות בטקסט), משוקמים במילוי נייר. סימני גירוד בדף השער ובדף האחרון (כפי הנראה לצורך מחיקת חותמות), ללא פגיעה בטקסט. קרעים בדף מז ובדף נז, עם פגיעות קלות בטקסט, משוקמים בהדבקה. רישומים בכתב-יד וסימונים בגוף הטקסט במספר דפים. כריכת עור חדשה.
סטפנסקי חסידות מס' 623; מונדשיין, ספר התניא, ביבליוגרפיה, ב, עמ' 36-43.

האדמו"ר הזקן רבינו שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, מהמאורות הגדולים שהאירו את שמי היהדות והחסידות, חולל מהפכה לדורות והטביע את חותמו ברבבות נשמות ישראל. היה מגדולי הפוסקים המפורסמים, מגדולי החסידות ומבחירי תלמידי המגיד ממזריטש.
בנעוריו היה תלמידו של רבי ישכר בער הלוי אשבל אב"ד ליובאוויטש (מתלמידי המגיד ממזריטש). לאחר נישואיו עבר מעיירת מולדתו ליאזנא אל העיר וויטבסק, שם התגורר חמיו – רבי יהודה ליב סגל. בגיל שמונה עשרה גמר את כל הש"ס בעיון "עם כל נושאי כליהם ספרי הראשונים והאחרונים". בהגיעו לגיל עשרים נסע לראשונה אל מי שעתיד להיות רבו המובהק – המגיד ממזריטש. "שמה [במזריטש] מצא מרגוע לנפשו והשביע בצחצחות נפשו ואכל מעץ החיים אילנא דאורייתא". במזריטש למד את תורת הקבלה והחסידות עם בנו יחידו של המגיד – הרה"ק רבי אברהם המלאך. בתקופת שהותו במזריטש הטיל עליו רבו לכתוב מחדש את השלחן ערוך, עם הנימוקים של כל הלכה (על כך ראה בהרחבה בפריט 116). לאחר פטירת רבו המגיד ממזריטש, בשנת תקל"ג, החל לנסוע אל הרה"ק רבי מנחם מנדל מוויטבסק והיה מתבטל אליו כתלמיד לרבו. בשנת תקל"ז, כשעלו הרמ"מ מוויטבסק וידידו רבי אברהם הכהן מקאליסק בראש קבוצה של שלוש מאות חסידים אל ארץ הקודש, הצטרפו אליהם האדמו"ר הזקן ומשפחתו. בהגיעם ל"מוהילוב הטורקית" שעל שפת נהר הדנייסטר [מוהיליב-פודילסקי] הפצירו בו המלווים הרבים מבין חסידי רייסין שלא יעזבם כצאן ללא רועה, ואז החליט האדמו"ר הזקן בעצה אחת עם הרמ"מ ורבי אברהם להישאר ברייסן ולהנהיג את החסידים. כשנה וחצי נשאר ב"מוהילוב הטורקית", שם למד בהתמדה וביגיעה עצומה רוב שעות היממה. בתקופה זו החל להגיה ולערוך מחדש את השלחן ערוך שלו, אותו סיים לכתוב במזריטש. לאחר מכן שב לוויטבסק. בשנים תקמ"א-תקמ"ג התגורר בהורודוק. בשנת תקמ"ג נבחר לכהן כרב וכמגיד מישרים בעיירת מולדתו ליאזנא. מאמצע שנות התק"מ התחילו אלפים לנסוע לליאזנא, להיכנס לחדרו ל"יחידות" ולשמוע את מאמריו העמוקים בתורת החסידות.
אחת המגמות המרכזיות של האדמו"ר הזקן הייתה החזרת עטרת עבודת התפילה ליושנה כבימי חז"ל. הוא שאף להעמיד דור של עובדי ה' ששוהים שעה אחת קודם התפילה ומתבוננים בגדלות הבורא, ובזמן התפילה שוהים לפחות שעה אחת בהתבוננות המוח ובהתעוררות הלב. באחד ממכתביו הוא כותב: "האומרים תפילה מדרבנן, לא ראו מאורות מימיהם... עיקר ענינה ומהותה הוא יסוד כל התורה, לדעת את ה' להכיר גדלו ותפארתו בדעה שלימה ומיושבת בבינת הלב, שיתבונן בזה כל כך עד שתתעורר נפש המשכלת לאהבה את שם ה' ולדבקה בו ובתורתו ולחפוץ מאד במצותיו. אשר כל ענין זה נעשה לנו בזמן הזה על ידי אמירת פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע לפניה ולאחריה, בפה מלא ובקול המעורר כוונת הלב... כל הקרוב אל ה' וטעם טעם בתפלה פעם אחת, יבין וישכיל כי בלעדה לא ירים איש את ידו ואת רגלו לעבוד ה' באמת". חלק גדול ממאמריו של האדמו"ר הזקן נאמרו לצורך מגמה זו, כהדרכה לחסידים לקראת ההתבוננות בשעת התפילה ולפניה.
בעקבות הלשנות נאסר האדמו"ר הזקן פעמיים בפטרבורג. לאחר שחרורו השני, בשלהי שנת תקס"א, העביר את מקום מגוריו מליאזנא ללאדי, בה התגורר באחת עשרה השנים האחרונות לחייו. המעבר ללאדי סימן תקופה חדשה בהתפשטות תורתו של האדמו"ר הזקן. שם נעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, ולמעשה רוב מאמריו נאמרו בשנות מגוריו בלאדי. מספר הנוסעים אליו בראשית שנות התק"ס, נאמד (על פי מסמכים ממשלתיים) בעשרות אלפים (לממעיט – ארבעים אלף, ולמרבה – שמונים אלף).
בשיאה של מלחמת רוסיה-צרפת (1812), בתחילת חודש אלול, כשנפוליאון וחילותיו התקדמו במהירות אל תוך רוסיה, נמלט האדמו"ר הזקן עם כל משפחתו מביתו שבלאדי כדי לא לשהות אף רגע אחד תחת כיבושו של נפוליאון, אותו כינה "השונא" ובשלטונו ראה סכנה רוחנית. במשך כחצי שנה היטלטל האדמו"ר הזקן בדרכים, עד שתקפה עליו מחלה ובמוצאי שבת פרשת שמות, אור לכ"ד טבת שנת תקע"ג "יצתה נשמתו בטהרה אחר כמה נוראות ונפלאות". מקום קבורתו בעיירה האדיטש.

תולדות הדפסת חיבורי האדמו"ר הזקן

תורתו שבכתב
בחייו הדפיס האדמו"ר הזקן ארבעה חיבורים קטנים, בהלכה ובעבודת ה'. רוב חיבוריו שבכתב וכל תורתו שנאמרה בעל פה, נדפסו רק לאחר הסתלקותו.
ארבעת החיבורים שהדפיס האדמו"ר הזקן בחייו:
א. קונטרס "הלכות תלמוד תורה", נדפס בשקלוב תקנ"ד (עם הסכמות רבני שקלוב "המתנגדים"). בחיבור זה ביאר וליבן האדמו"ר הזקן את כל גדרי מצוות תלמוד תורה וידיעת התורה ואיסור שכחת התורה. כמו כן, חידש הלכות רבות שהוציא מדברי הגמרא והראשונים, שאינן מוזכרות אצל הרמב"ם, הטור והשלחן ערוך. ממהדורת שקלוב תקנ"ד ידועים כיום בעולם שלושה עותקים בלבד. החיבור נדפס בשנית בלבוב תקנ"ט, עם הסכמת הגה"ק רבי משה ליב מסאסוב, ובשלישית, לאחר פטירת המחבר, בתוך הכרך השלישי של שלחן ערוך הרב, בקאפוסט תקע"ד.
ב. קונטרס "לוח ברכת הנהנין", נדפס לפחות חמש פעמים בחיי המחבר: שקלוב תק"ס (לא ידוע כיום על עותק ששרד ממנו, ויתכן גם שקדמו לו מהדורות נוספות); זולקווא תקס"א; רוסיה-פולין תקס"א?; קוריץ אחר תקס"א; לבוב תקס"ד. בחיבור זה נדפסו פסקיו של האדמו"ר הזקן בהלכות ברכות הנהנין, בדרך כלל על פי הכרעותיו בשלחן ערוך שלו, אך בהשמטת הנימוקים והטעמים.
ג. סידור המכונה בשם "סידור הרב". גם חיבור זה, כקודמו, נדפס לפחות חמש פעמים בחייו (ראה: קובץ בית אהרן וישראל, קפו, עמ' קלג-קמד, וראה להלן בפריט 124). בתוך סידור זה הדפיס האדמו"ר הזקן את החיבור "סדר ברכת הנהנין" – הכולל יג פרקים, ובו חזר מפסקי הלכה רבים שכתב ב"לוח ברכת הנהנין" ובשלחן ערוך שלו. על ההבדל בין ה"לוח" ל"סדר" כותב המחבר בשורות הפתיחה ל"סדר": "חדושי הלכות ברורות מלוקטות מספרי הקדמונים שלא נקבעו ב'לוח' הראשון המיוסד ומשוכלל על פי דעת האחרונים... (גם סדר [ה]הלכות והפרקים מסודרים פה באופן נאות ויותר מתוקנים)". לא ידוע כיום על עותקים ששרדו ממהדורות הסידור שנדפסו בחיי המחבר (למעט עותק אחד החסר דף שער; לגביו נחלקו החוקרים אם נדפס בתקס"ג או בתקס"ב – ראה על כך בפריט 124). המחבר מזכיר את סידורו בחיבוריו האחרים, ב"אגרת התשובה" פרק ז, בשלחן ערוך הרב הלכות פסח, סימן תמח סעיף יב, ועוד.
ד. ספר התניא, נדפס בסלאוויטא תקנ"ז, ובשנית בשקלוב תקס"ו, בתוספת "אגרת התשובה" (בנוסף לאלה נדפסו בחיי המחבר עוד ארבע הוצאות לא רשמיות, בזולקווא).
לאחר הסתלקותו של האדמו"ר הזקן, נדפס החלק הגדול מתורתו שבכתב – ששת כרכי שלחן ערוך הרב – בשקלוב ובקאפוסט, בשנים תקע"ד ותקע"ו (על כך ראה בהרחבה בפריט 116). כמו כן, נדפסה בשנת תקע"ד בשקלוב מהדורה נוספת של ספר התניא, בה נוספו לראשונה "אגרת הקודש" ו"קונטרס אחרון".

תורתו שבעל פה
רוב תורתו של האדמו"ר הזקן נמסרה בעל פה, לתלמידיו ולחסידים הרבים שנסעו אליו. את תורתו השמיע בשלושה אופנים: מאמרים שנאמרו ב"יחידות", בפני יחידים או קבוצות שנכנסו לחדרו ושהעלו לאחר מכן על גבי הכתב את מה ששמעו ממנו; מאמרים שנאמרו על ידו בכל "שבת מברכים" ובמועדי השנה בפני קהל רב של מאות ואלפי חסידים (מאמרים אלו רובם עסקו בעבודת ה' על פי דרכו של האדמו"ר הזקן, ובדרך אגב הוזכרו בהם מידי פעם מושגים עמוקים בקבלה); מאמרים שנאמרו על ידו בלילות שבת, ולעתים גם באחד מלילות השבוע, בפני בניו וחתניו וכמה יחידי סגולה מתלמידיו (מאמרים עמוקים המבארים מושגים בתורת הקבלה על פי תורת החסידות).
כיום ידועים כאלפיים מאמרים של האדמו"ר הזקן ששרדו. מאמרים אלו לא הועלו על הכתב על ידי האדמו"ר הזקן, אלא נכתבו על ידי כמה ממקורביו ובני משפחתו: אחיו רבי יהודה ליב מיאנאוויטש, בעל "שארית יהודה"; בנו רבי דוב בער, האדמו"ר האמצעי; בנו ר' משה; תלמידו רבי פנחס רייזעס; תלמידו רבי שלמה פריידעס. בשנים האחרונות לחייו הצטרף אל הכותבים גם נכדו האדמו"ר ה"צמח צדק". המאמרים שנכתבו על ידי רבי יהודה ליב ועל ידי האדמו"ר האמצעי הוגהו על ידי האדמו"ר הזקן.
המאמרים הראשונים שנדפסו מתורתו שבעל פה היו אלה שנאמרו בליל שבת ושנכתבו על ידי האדמו"ר האמצעי. אלה נדפסו בספרים "סידור עם דא"ח" ו"ביאורי הזהר", בקאפוסט תקע"ו. המאמרים שאמר בציבור בשבתות מברכים נדפסו לראשונה עשרות שנים לאחר הסתלקות האדמו"ר הזקן. חלק קטן ממאמריו נדפס בספרים "תורה אור" (קאפוסט תקצ"ז) על חומשים בראשית ושמות, וב"ליקוטי תורה" (ז'יטומיר תר"ח) על חומשים ויקרא-דברים ושיר השירים. שני ספרים אלו מבוססים על כתיבותיו של רבי יהודה ליב מיאנאוויטש, ונערכו והוגהו על ידי האדמו"ר ה"צמח צדק".
בין השנים תשי"ח-תשס"ו נדפסו בהוצאת קה"ת, בעידודו של הרבי מליובאוויטש, עשרים וחמשה כרכי "מאמרי אדמו"ר הזקן", בהם נדפסו כל המאמרים ששרדו, על כל נוסחאותיהם השונות.

על כתיבת ספר התניא ועל הרקע לכתיבתו
בשנות התק"נ היה האדמו"ר הזקן המנהיג החסידי היחיד ברוסיה הלבנה. בשנים ההן נהרו אליו עשרות אלפי חסידים וזרם אדיר של פונים שהגיעו לשאול בעצתו בענייני עבודת ה', מה שגזל ממנו זמן רב. לעתים היו ממתינים שבועות מספר כדי להיכנס לחדרו ל"יחידות". הדבר היה למורת רוחו של האדמו"ר הזקן. בעקבות כך, כתב באותם ימים שלושה מכתבים, בהם ביקש להגביל מעט את הכניסה לאלו שכבר היו אצלו פעם אחת, כדי שתתאפשר ביתר קלות כניסתם של אלו שעדיין לא היו אצלו. במקביל כתב קונטרסי הדרכה לחסידים בענייני עבודת ה', כדי שיהוו תחליף למפגש הפרטי אתו. מקונטרסים אלה נוצר בהמשך ספר התניא. במכתב לחסידים משנת תקנ"ה (שהפך לאחר מכן להקדמת הספר) כותב האדמו"ר הזקן: "בקונטרסים אלו הנקראים בשם ליקוטי אמרים... וכולם הן תשובות על שאלות רבות אשר שואלין בעצה כל אנ"ש דמדינתנו תמיד... לשית עצות בנפשם בעבודת ה'. להיות כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות, וגם השכחה מצויה. על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות, למשמרת לאות, להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו, ולא ידחוק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות, כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה'".
לאחר שהתפשטו העתקות לא מדויקות של קונטרסיו, החליט האדמו"ר הזקן להביא את הדברים לבית הדפוס. הדפסת ספר התניא החלה בשלהי שנת תקנ"ו ונשלמה בכ' כסלו תקנ"ז.
האדמו"ר הזקן כתב את ספרו בעומק העיון במשך כמה שנים. תלמידו האדמו"ר רבי אהרן מסטרשלה כותב: "לי גלוי וידוע ועיני ראו גודל היגיעה שהיה לו בעת אשר חיבר ספרו הקדוש, אשר בעומק חכמתו ובינתו היה מברר מכל הדברים הקדושים המבוארים בעץ חיים ובפרי עץ חיים, וע"פ הדברים האלו חיבר חיבורו הקדוש". האדמו"ר הזקן ליטש בדייקנותו כל מילה וכל אות, ואין בספרו מילים מיותרות וכפל לשון. בעניין זה כותב נכדו האדמו"ר ה"צמח צדק": "מה שכתב בתניא לשון 'אור' ו'כח' ו'חיות', שמעתי שבכוונה כפל הלשונות, ובדקדוק גדול כתב כן". מסופר כי לעתים התעכב כמה שבועות על כתיבת אות אחת בספרו.
על פי מסורת חסידית שנמסרה ע"י המשפיע רש"ג אסתרמן, נהג האדמו"ר הזקן להעניק את ספרו זה בעצמו לחסידים: "אשר מכירת התניא, או הנתינה, היה ע"י כ"ק רבינו בעצמו. וכשבאו משלחות מעיירות שונות, היה הוא בעצמו מעריך כמה [ספרי] תניא נחוץ לעיר זו...".
האדמו"ר הזקן התבטא על ספרו: "מהתניא אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו". אף ה"אוהב ישראל" מאפטא אמר ש"גם אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב הלכו בדרך העבודה הכתוב בליקוטי אמרים". כשהגיע הספר לידיו של מחותנו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, התפעל ואמר: "פלא עצום הוא, איך אפשר להכניס אלוקים כה גדול ונורא בתוך ספר כזה קטן...".
הספר התקבל בהערכה עצומה אצל רוב גדולי החסידות. רבים ציטטו ממנו בספריהם. מסופר על המגיד מקוז'ניץ שהיה לומד כל יום פרק בתניא כשהוא מעוטר בתפילין דרבנו תם, ואף התבטא לפני רבי אשר מסטולין שספר התניא הוא ספר מגן עדן. המגיד מקוז'ניץ מביא בכמה מקומות בספריו דברים מספר התניא, אף שהיה מבוגר מהאדמו"ר הזקן במספר שנים. האדמו"ר מויז'ניץ בעל "אהבת ישראל" אמר שצריך למשכן את השטריימל כדי לקנות את ספר התניא.
מאז שנדפס לראשונה ועד לשואה נדפס הספר בלמעלה מארבעים מהדורות, ומאז ועד לימינו נדפס באלפי מהדורות נוספות. הספר נלמד ע"י רוב החוגים כספר יסוד באמונה ועבודת ה'.
אדמו"רי חב"ד ייחסו סגולות רבות ללימוד בספר התניא, ואף להחזקתו בבית בלבד: סגולות לאמונה טהורה, למניעת מחשבות זרות, לתיקון על חטאים, לכל תחלואי הגוף והנפש, לשפע ברכה והצלחה, להצלה וישועה. הרבי מליובאוויטש הורה שהספר צריך להימצא בכל בית כסגולה לשמירה.

על המהדורות החשובות של ספר התניא שנדפסו בחיי המחבר ולאחר פטירתו
במהדורה הראשונה שהדפיס האדמו"ר הזקן בסלאוויטא נדפסו חלקו הראשון של הספר, הכולל נג פרקים, וחלקו השני הנקרא "שער היחוד והאמונה", הכולל יב פרקים. בשלב זה עדיין לא הדפיס האדמו"ר הזקן את החלק השלישי הנקרא "אגרת התשובה". בשנת תקנ"ט, וכן בשנות התק"ס, נדפסו בזולקווא שבגליציה ארבע מהדורות של ספר התניא. במהדורות שנדפסו בזולקווא נדפסה לראשונה "אגרת התשובה" – מהדורה קמא. למהדורות אלה ניתן להתייחס כמהדורות לא רשמיות, שכן אין ידוע אם הן נדפסו בידיעתו של המחבר, והאם הדפסת מהדורה קמא של "אגרת התשובה" בהן היתה לרצונו. בשנת תקס"ו הדפיס המחבר בשקלוב את ספרו בשנית. במהדורה זו הדפיס לראשונה את "אגרת התשובה" – מהדורה בתרא, שהיא חלקו השלישי של ספר התניא, וכוללת יב פרקים ("אגרת התשובה" נדפסה אז גם בנפרד, כקונטרס בפני עצמו). בסוף מהדורה זו הדפיס המחבר מאמר בשם "הקול קול יעקב", תחת הכותרת "חתימה" (מאמר זה נדפס כבר קודם לכן על ידי המחבר כ"הקדמה" לסידורו, שנדפס מספר פעמים לפני שנת תקס"ו). במהדורת שקלוב נוספה הסכמה מרבני שקלוב וקאפוסט.
ב"אגרת התשובה" פורס המחבר את משנתו על מצוות התשובה באספקלריה החסידית, ומבאר באריכות את כל חלקי מצוות התשובה. ה"אגרת" עוסקת ברובה בהבדל שבין "תשובה תתאה" ל"תשובה עילאה" (מושגים המוזכרים בספר הזהר) ועל הדרכים להגיע אליהן.
כשנה וחצי לאחר הסתלקות האדמו"ר הזקן הדפיסו בני המחבר מהדורה שלישית של הספר (שקלוב תקע"ד). במהדורה זו הוסיפו את החלק הרביעי של הספר הכולל את "אגרת הקודש" (לב מכתבים), ואת החלק החמישי הנקרא "קונטרס אחרון".
בחלק "אגרת הקודש" נדפסו מכתבים ששלח האדמו"ר הזקן באמצעות שד"רים מידי שנה בשנה, על מנת לאסוף כספי צדקה מאת החסידים ברייסין עבור אחיהם החסידים המתגוררים בארץ הקודש, בטבריה ובצפת. במכתבים אלה כתב האדמו"ר הזקן דברי הגות מעמיקים על מטרת מצוות הצדקה ותכליתה על פי הקבלה והחסידות, וכן ביאורים בענייני עבודת ה', קבלה וחסידות. ה"קונטרס אחרון" כולל "פרקים אשר כתב בעת חיברו הספר 'לקוטי אמרים', פלפול ועיון עמוק על מאמרי 'זהר' ו'עץ חיים' ו'פרי עץ חיים' שנראים כסותרים זה את זה, וברוח מבינתו מישבם כל דיבור על אופניו שכתב ב'לקוטי אמרים'" (מתוך הקדמת בניו למהדורת שקלוב תקע"ד). בסוף ה"קונטרס אחרון" נדפסו שלושה ממכתבי המחבר, שמשום מה לא נדפסו בחלק "אגרת הקודש" (בחלק מהמהדורות שנדפסו אחרי מהדורת שקלוב תקע"ד, הוחזרו שניים מהמכתבים למדור "אגרת הקודש", ובחלקם נשמטו בטעות לגמרי).
מכאן ואילך נדפסו רוב מהדורות ספר התניא במתכונת של מהדורת שקלוב תקע"ד הכוללת את כל חמשת חלקי הספר. במהדורת תר"ס, ובמהדורות שנדפסו בעקבותיה, נוספו כמה הוספות חשובות נוספות (על כך ראה להלן, בפריט 109).

ספר ליקוטי אמרים – תניא, מאת האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי. יאס, תר"ג 1843.
במהדורה שלפנינו נדפסה הסכמה נלהבת של רבי יוסף לנדא אב"ד יאס, מחבר שו"ת "ברכת יוסף". רבי יוסף לנדא (תקנ"א-תרי"ד; אנצי' לחסידות, ב, עמ' קיז) היה בצעירותו תלמיד מובהק של הרה"ק רבי ברוך ממז'יבוז' ושל ה"אוהב ישראל" מאפטא, אשר היו שניהם מפורסמים בהתנגדותם לדרכה של חסידות חב"ד. לאחר פטירת ה"אוהב ישראל", התקרב רבי יוסף לנדא אל הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין, והיה ממקורביו הגדולים. רבי ישראל מרוז'ין אף למד עמו בחברותא את ספר "עץ חיים" של האר"י הקדוש. לאחר פטירת רבו הדפיס תלמידו רבי יוסף קונטרס הספד בשם "קול נהי" (טשרנוביץ תרי"א).
כעשר שנים לפני הדפסת הספר שלפנינו ביאס, פרצה מחלוקת חריפה בין קהילת חסידי חב"ד בעיר, שבראשה עמד "המשפיע" רבי יצחק משה מיאס (תקכ"ו-תרכ"א), תלמידם של האדמו"ר הזקן והאדמו"ר האמצעי, ובין חסידיו של ה"אוהב ישראל" מאפטא שכיהן אז כאב"ד העיר. בשנת תקצ"ד ביקר בעיר רבי ישראל מרוז'ין והשכין שלום בין המחנות הניצים. יתכן שמאורע זה עומד ברקע הסכמתו המיוחדת של רב העיר רבי יוסף לנדא, שבשנותיו הבוגרות היה תלמידו המובהק של רבי ישראל מרוז'ין.
על ביקורו של הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין בעיר, והשכנת השלום בין הצדדים, מסופר הסיפור הבא: "הרדיפות... נמשכו עוד זמן רב עד ביאתו של הרה"ק המפורסם הר"י מרוזין זצ"ל לעיר יאס והתאכסן אצל הגביר המפורסם הרב [מיכל] דניאל... תיכף כשנכנס להבית וכל גדולי העיר עמו שאל איפה הר' יצחק משה [ראש חסידי חב"ד בעיר]. השיב לו הגביר הנ"ל [ר' מיכל דניאל] כי הוא אסור לבוא לביתו... אז עמד הרה"צ הנזכר [מרוז'ין] ואמר: אם כן גם לי אסור לבוא לביתכם! ורצה לצאת מביתו, אבל בעל הבית הפציר בו, ותיכף רצו והביאו את הרב יצחק משה. וכשבא הרב יצחק משה חקר הרה"צ מרוז'ין על כל הענין, והרי"מ סיפר לו את כל מצוקותיו, אז גער הרה"צ הנזכר [מרוז'ין] ונזף את כל הרודפים. גם סיפרו לו על שו"ב אחד שזרק את ספר התניא על הארץ, ואסר [הרה"ק מרוז'ין] את שחיטתו, ואמר: מי יהין לדבר סרה ע"ד בעל התניא, כי כל תורתו ושיטתו הכל קודש קדשים שקיבל מפי רבו הקדוש הוא אדוני אבי זקני הרב המגיד הקדוש ממעזריטש זי"ע, ופעם אחת ברקידת התלמידים שנפל האבנט מהרב זצ"ל [בעל התניא], הרב המגיד בכבודו ובעצמו חגרו ואמר שהוא גולל ספר תורה..." (יהושע מונדשיין, מגדל עז, עמ' רנ-רנא. ראה חומר מצורף).
חתימות בדף י/1: "יוסף שוב".
[2], צב דף. 17 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, בהם כתמי רטיבות. סימני עש עם פגיעות בטקסט, משוקמים בחלקם במילוי נייר. הדבקות נייר לחיזוק בשוליים הפנימיים של מספר דפים, עם פגיעות בטקסט. חותמת ורישום בכתב-יד. כריכת עור חדשה.
מונדשיין, ספר התניא, ביבליוגרפיה, טו, עמ' 78-80.
המהדורה שלפנינו נדפסה בבית הדפוס של רבי ישראל אברהם סגל. באותו בית דפוס ובאותה שנה נדפס גם הכרך הראשון של "לקוטי הלכות" של רבי נתן מברסלב (ראה: קטלוג קדם, מכירה 70, פריט 127).

האדמו"ר הזקן רבינו שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, מהמאורות הגדולים שהאירו את שמי היהדות והחסידות, חולל מהפכה לדורות והטביע את חותמו ברבבות נשמות ישראל. היה מגדולי הפוסקים המפורסמים, מגדולי החסידות ומבחירי תלמידי המגיד ממזריטש.
בנעוריו היה תלמידו של רבי ישכר בער הלוי אשבל אב"ד ליובאוויטש (מתלמידי המגיד ממזריטש). לאחר נישואיו עבר מעיירת מולדתו ליאזנא אל העיר וויטבסק, שם התגורר חמיו – רבי יהודה ליב סגל. בגיל שמונה עשרה גמר את כל הש"ס בעיון "עם כל נושאי כליהם ספרי הראשונים והאחרונים". בהגיעו לגיל עשרים נסע לראשונה אל מי שעתיד להיות רבו המובהק – המגיד ממזריטש. "שמה [במזריטש] מצא מרגוע לנפשו והשביע בצחצחות נפשו ואכל מעץ החיים אילנא דאורייתא". במזריטש למד את תורת הקבלה והחסידות עם בנו יחידו של המגיד – הרה"ק רבי אברהם המלאך. בתקופת שהותו במזריטש הטיל עליו רבו לכתוב מחדש את השלחן ערוך, עם הנימוקים של כל הלכה (על כך ראה בהרחבה בפריט 116). לאחר פטירת רבו המגיד ממזריטש, בשנת תקל"ג, החל לנסוע אל הרה"ק רבי מנחם מנדל מוויטבסק והיה מתבטל אליו כתלמיד לרבו. בשנת תקל"ז, כשעלו הרמ"מ מוויטבסק וידידו רבי אברהם הכהן מקאליסק בראש קבוצה של שלוש מאות חסידים אל ארץ הקודש, הצטרפו אליהם האדמו"ר הזקן ומשפחתו. בהגיעם ל"מוהילוב הטורקית" שעל שפת נהר הדנייסטר [מוהיליב-פודילסקי] הפצירו בו המלווים הרבים מבין חסידי רייסין שלא יעזבם כצאן ללא רועה, ואז החליט האדמו"ר הזקן בעצה אחת עם הרמ"מ ורבי אברהם להישאר ברייסן ולהנהיג את החסידים. כשנה וחצי נשאר ב"מוהילוב הטורקית", שם למד בהתמדה וביגיעה עצומה רוב שעות היממה. בתקופה זו החל להגיה ולערוך מחדש את השלחן ערוך שלו, אותו סיים לכתוב במזריטש. לאחר מכן שב לוויטבסק. בשנים תקמ"א-תקמ"ג התגורר בהורודוק. בשנת תקמ"ג נבחר לכהן כרב וכמגיד מישרים בעיירת מולדתו ליאזנא. מאמצע שנות התק"מ התחילו אלפים לנסוע לליאזנא, להיכנס לחדרו ל"יחידות" ולשמוע את מאמריו העמוקים בתורת החסידות.
אחת המגמות המרכזיות של האדמו"ר הזקן הייתה החזרת עטרת עבודת התפילה ליושנה כבימי חז"ל. הוא שאף להעמיד דור של עובדי ה' ששוהים שעה אחת קודם התפילה ומתבוננים בגדלות הבורא, ובזמן התפילה שוהים לפחות שעה אחת בהתבוננות המוח ובהתעוררות הלב. באחד ממכתביו הוא כותב: "האומרים תפילה מדרבנן, לא ראו מאורות מימיהם... עיקר ענינה ומהותה הוא יסוד כל התורה, לדעת את ה' להכיר גדלו ותפארתו בדעה שלימה ומיושבת בבינת הלב, שיתבונן בזה כל כך עד שתתעורר נפש המשכלת לאהבה את שם ה' ולדבקה בו ובתורתו ולחפוץ מאד במצותיו. אשר כל ענין זה נעשה לנו בזמן הזה על ידי אמירת פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע לפניה ולאחריה, בפה מלא ובקול המעורר כוונת הלב... כל הקרוב אל ה' וטעם טעם בתפלה פעם אחת, יבין וישכיל כי בלעדה לא ירים איש את ידו ואת רגלו לעבוד ה' באמת". חלק גדול ממאמריו של האדמו"ר הזקן נאמרו לצורך מגמה זו, כהדרכה לחסידים לקראת ההתבוננות בשעת התפילה ולפניה.
בעקבות הלשנות נאסר האדמו"ר הזקן פעמיים בפטרבורג. לאחר שחרורו השני, בשלהי שנת תקס"א, העביר את מקום מגוריו מליאזנא ללאדי, בה התגורר באחת עשרה השנים האחרונות לחייו. המעבר ללאדי סימן תקופה חדשה בהתפשטות תורתו של האדמו"ר הזקן. שם נעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, ולמעשה רוב מאמריו נאמרו בשנות מגוריו בלאדי. מספר הנוסעים אליו בראשית שנות התק"ס, נאמד (על פי מסמכים ממשלתיים) בעשרות אלפים (לממעיט – ארבעים אלף, ולמרבה – שמונים אלף).
בשיאה של מלחמת רוסיה-צרפת (1812), בתחילת חודש אלול, כשנפוליאון וחילותיו התקדמו במהירות אל תוך רוסיה, נמלט האדמו"ר הזקן עם כל משפחתו מביתו שבלאדי כדי לא לשהות אף רגע אחד תחת כיבושו של נפוליאון, אותו כינה "השונא" ובשלטונו ראה סכנה רוחנית. במשך כחצי שנה היטלטל האדמו"ר הזקן בדרכים, עד שתקפה עליו מחלה ובמוצאי שבת פרשת שמות, אור לכ"ד טבת שנת תקע"ג "יצתה נשמתו בטהרה אחר כמה נוראות ונפלאות". מקום קבורתו בעיירה האדיטש.

תולדות הדפסת חיבורי האדמו"ר הזקן

תורתו שבכתב
בחייו הדפיס האדמו"ר הזקן ארבעה חיבורים קטנים, בהלכה ובעבודת ה'. רוב חיבוריו שבכתב וכל תורתו שנאמרה בעל פה, נדפסו רק לאחר הסתלקותו.
ארבעת החיבורים שהדפיס האדמו"ר הזקן בחייו:
א. קונטרס "הלכות תלמוד תורה", נדפס בשקלוב תקנ"ד (עם הסכמות רבני שקלוב "המתנגדים"). בחיבור זה ביאר וליבן האדמו"ר הזקן את כל גדרי מצוות תלמוד תורה וידיעת התורה ואיסור שכחת התורה. כמו כן, חידש הלכות רבות שהוציא מדברי הגמרא והראשונים, שאינן מוזכרות אצל הרמב"ם, הטור והשלחן ערוך. ממהדורת שקלוב תקנ"ד ידועים כיום בעולם שלושה עותקים בלבד. החיבור נדפס בשנית בלבוב תקנ"ט, עם הסכמת הגה"ק רבי משה ליב מסאסוב, ובשלישית, לאחר פטירת המחבר, בתוך הכרך השלישי של שלחן ערוך הרב, בקאפוסט תקע"ד.
ב. קונטרס "לוח ברכת הנהנין", נדפס לפחות חמש פעמים בחיי המחבר: שקלוב תק"ס (לא ידוע כיום על עותק ששרד ממנו, ויתכן גם שקדמו לו מהדורות נוספות); זולקווא תקס"א; רוסיה-פולין תקס"א?; קוריץ אחר תקס"א; לבוב תקס"ד. בחיבור זה נדפסו פסקיו של האדמו"ר הזקן בהלכות ברכות הנהנין, בדרך כלל על פי הכרעותיו בשלחן ערוך שלו, אך בהשמטת הנימוקים והטעמים.
ג. סידור המכונה בשם "סידור הרב". גם חיבור זה, כקודמו, נדפס לפחות חמש פעמים בחייו (ראה: קובץ בית אהרן וישראל, קפו, עמ' קלג-קמד, וראה להלן בפריט 124). בתוך סידור זה הדפיס האדמו"ר הזקן את החיבור "סדר ברכת הנהנין" – הכולל יג פרקים, ובו חזר מפסקי הלכה רבים שכתב ב"לוח ברכת הנהנין" ובשלחן ערוך שלו. על ההבדל בין ה"לוח" ל"סדר" כותב המחבר בשורות הפתיחה ל"סדר": "חדושי הלכות ברורות מלוקטות מספרי הקדמונים שלא נקבעו ב'לוח' הראשון המיוסד ומשוכלל על פי דעת האחרונים... (גם סדר [ה]הלכות והפרקים מסודרים פה באופן נאות ויותר מתוקנים)". לא ידוע כיום על עותקים ששרדו ממהדורות הסידור שנדפסו בחיי המחבר (למעט עותק אחד החסר דף שער; לגביו נחלקו החוקרים אם נדפס בתקס"ג או בתקס"ב – ראה על כך בפריט 124). המחבר מזכיר את סידורו בחיבוריו האחרים, ב"אגרת התשובה" פרק ז, בשלחן ערוך הרב הלכות פסח, סימן תמח סעיף יב, ועוד.
ד. ספר התניא, נדפס בסלאוויטא תקנ"ז, ובשנית בשקלוב תקס"ו, בתוספת "אגרת התשובה" (בנוסף לאלה נדפסו בחיי המחבר עוד ארבע הוצאות לא רשמיות, בזולקווא).
לאחר הסתלקותו של האדמו"ר הזקן, נדפס החלק הגדול מתורתו שבכתב – ששת כרכי שלחן ערוך הרב – בשקלוב ובקאפוסט, בשנים תקע"ד ותקע"ו (על כך ראה בהרחבה בפריט 116). כמו כן, נדפסה בשנת תקע"ד בשקלוב מהדורה נוספת של ספר התניא, בה נוספו לראשונה "אגרת הקודש" ו"קונטרס אחרון".

תורתו שבעל פה
רוב תורתו של האדמו"ר הזקן נמסרה בעל פה, לתלמידיו ולחסידים הרבים שנסעו אליו. את תורתו השמיע בשלושה אופנים: מאמרים שנאמרו ב"יחידות", בפני יחידים או קבוצות שנכנסו לחדרו ושהעלו לאחר מכן על גבי הכתב את מה ששמעו ממנו; מאמרים שנאמרו על ידו בכל "שבת מברכים" ובמועדי השנה בפני קהל רב של מאות ואלפי חסידים (מאמרים אלו רובם עסקו בעבודת ה' על פי דרכו של האדמו"ר הזקן, ובדרך אגב הוזכרו בהם מידי פעם מושגים עמוקים בקבלה); מאמרים שנאמרו על ידו בלילות שבת, ולעתים גם באחד מלילות השבוע, בפני בניו וחתניו וכמה יחידי סגולה מתלמידיו (מאמרים עמוקים המבארים מושגים בתורת הקבלה על פי תורת החסידות).
כיום ידועים כאלפיים מאמרים של האדמו"ר הזקן ששרדו. מאמרים אלו לא הועלו על הכתב על ידי האדמו"ר הזקן, אלא נכתבו על ידי כמה ממקורביו ובני משפחתו: אחיו רבי יהודה ליב מיאנאוויטש, בעל "שארית יהודה"; בנו רבי דוב בער, האדמו"ר האמצעי; בנו ר' משה; תלמידו רבי פנחס רייזעס; תלמידו רבי שלמה פריידעס. בשנים האחרונות לחייו הצטרף אל הכותבים גם נכדו האדמו"ר ה"צמח צדק". המאמרים שנכתבו על ידי רבי יהודה ליב ועל ידי האדמו"ר האמצעי הוגהו על ידי האדמו"ר הזקן.
המאמרים הראשונים שנדפסו מתורתו שבעל פה היו אלה שנאמרו בליל שבת ושנכתבו על ידי האדמו"ר האמצעי. אלה נדפסו בספרים "סידור עם דא"ח" ו"ביאורי הזהר", בקאפוסט תקע"ו. המאמרים שאמר בציבור בשבתות מברכים נדפסו לראשונה עשרות שנים לאחר הסתלקות האדמו"ר הזקן. חלק קטן ממאמריו נדפס בספרים "תורה אור" (קאפוסט תקצ"ז) על חומשים בראשית ושמות, וב"ליקוטי תורה" (ז'יטומיר תר"ח) על חומשים ויקרא-דברים ושיר השירים. שני ספרים אלו מבוססים על כתיבותיו של רבי יהודה ליב מיאנאוויטש, ונערכו והוגהו על ידי האדמו"ר ה"צמח צדק".
בין השנים תשי"ח-תשס"ו נדפסו בהוצאת קה"ת, בעידודו של הרבי מליובאוויטש, עשרים וחמשה כרכי "מאמרי אדמו"ר הזקן", בהם נדפסו כל המאמרים ששרדו, על כל נוסחאותיהם השונות.

על כתיבת ספר התניא ועל הרקע לכתיבתו
בשנות התק"נ היה האדמו"ר הזקן המנהיג החסידי היחיד ברוסיה הלבנה. בשנים ההן נהרו אליו עשרות אלפי חסידים וזרם אדיר של פונים שהגיעו לשאול בעצתו בענייני עבודת ה', מה שגזל ממנו זמן רב. לעתים היו ממתינים שבועות מספר כדי להיכנס לחדרו ל"יחידות". הדבר היה למורת רוחו של האדמו"ר הזקן. בעקבות כך, כתב באותם ימים שלושה מכתבים, בהם ביקש להגביל מעט את הכניסה לאלו שכבר היו אצלו פעם אחת, כדי שתתאפשר ביתר קלות כניסתם של אלו שעדיין לא היו אצלו. במקביל כתב קונטרסי הדרכה לחסידים בענייני עבודת ה', כדי שיהוו תחליף למפגש הפרטי אתו. מקונטרסים אלה נוצר בהמשך ספר התניא. במכתב לחסידים משנת תקנ"ה (שהפך לאחר מכן להקדמת הספר) כותב האדמו"ר הזקן: "בקונטרסים אלו הנקראים בשם ליקוטי אמרים... וכולם הן תשובות על שאלות רבות אשר שואלין בעצה כל אנ"ש דמדינתנו תמיד... לשית עצות בנפשם בעבודת ה'. להיות כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות, וגם השכחה מצויה. על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות, למשמרת לאות, להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו, ולא ידחוק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות, כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה'".
לאחר שהתפשטו העתקות לא מדויקות של קונטרסיו, החליט האדמו"ר הזקן להביא את הדברים לבית הדפוס. הדפסת ספר התניא החלה בשלהי שנת תקנ"ו ונשלמה בכ' כסלו תקנ"ז.
האדמו"ר הזקן כתב את ספרו בעומק העיון במשך כמה שנים. תלמידו האדמו"ר רבי אהרן מסטרשלה כותב: "לי גלוי וידוע ועיני ראו גודל היגיעה שהיה לו בעת אשר חיבר ספרו הקדוש, אשר בעומק חכמתו ובינתו היה מברר מכל הדברים הקדושים המבוארים בעץ חיים ובפרי עץ חיים, וע"פ הדברים האלו חיבר חיבורו הקדוש". האדמו"ר הזקן ליטש בדייקנותו כל מילה וכל אות, ואין בספרו מילים מיותרות וכפל לשון. בעניין זה כותב נכדו האדמו"ר ה"צמח צדק": "מה שכתב בתניא לשון 'אור' ו'כח' ו'חיות', שמעתי שבכוונה כפל הלשונות, ובדקדוק גדול כתב כן". מסופר כי לעתים התעכב כמה שבועות על כתיבת אות אחת בספרו.
על פי מסורת חסידית שנמסרה ע"י המשפיע רש"ג אסתרמן, נהג האדמו"ר הזקן להעניק את ספרו זה בעצמו לחסידים: "אשר מכירת התניא, או הנתינה, היה ע"י כ"ק רבינו בעצמו. וכשבאו משלחות מעיירות שונות, היה הוא בעצמו מעריך כמה [ספרי] תניא נחוץ לעיר זו...".
האדמו"ר הזקן התבטא על ספרו: "מהתניא אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו". אף ה"אוהב ישראל" מאפטא אמר ש"גם אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב הלכו בדרך העבודה הכתוב בליקוטי אמרים". כשהגיע הספר לידיו של מחותנו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, התפעל ואמר: "פלא עצום הוא, איך אפשר להכניס אלוקים כה גדול ונורא בתוך ספר כזה קטן...".
הספר התקבל בהערכה עצומה אצל רוב גדולי החסידות. רבים ציטטו ממנו בספריהם. מסופר על המגיד מקוז'ניץ שהיה לומד כל יום פרק בתניא כשהוא מעוטר בתפילין דרבנו תם, ואף התבטא לפני רבי אשר מסטולין שספר התניא הוא ספר מגן עדן. המגיד מקוז'ניץ מביא בכמה מקומות בספריו דברים מספר התניא, אף שהיה מבוגר מהאדמו"ר הזקן במספר שנים. האדמו"ר מויז'ניץ בעל "אהבת ישראל" אמר שצריך למשכן את השטריימל כדי לקנות את ספר התניא.
מאז שנדפס לראשונה ועד לשואה נדפס הספר בלמעלה מארבעים מהדורות, ומאז ועד לימינו נדפס באלפי מהדורות נוספות. הספר נלמד ע"י רוב החוגים כספר יסוד באמונה ועבודת ה'.
אדמו"רי חב"ד ייחסו סגולות רבות ללימוד בספר התניא, ואף להחזקתו בבית בלבד: סגולות לאמונה טהורה, למניעת מחשבות זרות, לתיקון על חטאים, לכל תחלואי הגוף והנפש, לשפע ברכה והצלחה, להצלה וישועה. הרבי מליובאוויטש הורה שהספר צריך להימצא בכל בית כסגולה לשמירה.

על המהדורות החשובות של ספר התניא שנדפסו בחיי המחבר ולאחר פטירתו
במהדורה הראשונה שהדפיס האדמו"ר הזקן בסלאוויטא נדפסו חלקו הראשון של הספר, הכולל נג פרקים, וחלקו השני הנקרא "שער היחוד והאמונה", הכולל יב פרקים. בשלב זה עדיין לא הדפיס האדמו"ר הזקן את החלק השלישי הנקרא "אגרת התשובה". בשנת תקנ"ט, וכן בשנות התק"ס, נדפסו בזולקווא שבגליציה ארבע מהדורות של ספר התניא. במהדורות שנדפסו בזולקווא נדפסה לראשונה "אגרת התשובה" – מהדורה קמא. למהדורות אלה ניתן להתייחס כמהדורות לא רשמיות, שכן אין ידוע אם הן נדפסו בידיעתו של המחבר, והאם הדפסת מהדורה קמא של "אגרת התשובה" בהן היתה לרצונו. בשנת תקס"ו הדפיס המחבר בשקלוב את ספרו בשנית. במהדורה זו הדפיס לראשונה את "אגרת התשובה" – מהדורה בתרא, שהיא חלקו השלישי של ספר התניא, וכוללת יב פרקים ("אגרת התשובה" נדפסה אז גם בנפרד, כקונטרס בפני עצמו). בסוף מהדורה זו הדפיס המחבר מאמר בשם "הקול קול יעקב", תחת הכותרת "חתימה" (מאמר זה נדפס כבר קודם לכן על ידי המחבר כ"הקדמה" לסידורו, שנדפס מספר פעמים לפני שנת תקס"ו). במהדורת שקלוב נוספה הסכמה מרבני שקלוב וקאפוסט.
ב"אגרת התשובה" פורס המחבר את משנתו על מצוות התשובה באספקלריה החסידית, ומבאר באריכות את כל חלקי מצוות התשובה. ה"אגרת" עוסקת ברובה בהבדל שבין "תשובה תתאה" ל"תשובה עילאה" (מושגים המוזכרים בספר הזהר) ועל הדרכים להגיע אליהן.
כשנה וחצי לאחר הסתלקות האדמו"ר הזקן הדפיסו בני המחבר מהדורה שלישית של הספר (שקלוב תקע"ד). במהדורה זו הוסיפו את החלק הרביעי של הספר הכולל את "אגרת הקודש" (לב מכתבים), ואת החלק החמישי הנקרא "קונטרס אחרון".
בחלק "אגרת הקודש" נדפסו מכתבים ששלח האדמו"ר הזקן באמצעות שד"רים מידי שנה בשנה, על מנת לאסוף כספי צדקה מאת החסידים ברייסין עבור אחיהם החסידים המתגוררים בארץ הקודש, בטבריה ובצפת. במכתבים אלה כתב האדמו"ר הזקן דברי הגות מעמיקים על מטרת מצוות הצדקה ותכליתה על פי הקבלה והחסידות, וכן ביאורים בענייני עבודת ה', קבלה וחסידות. ה"קונטרס אחרון" כולל "פרקים אשר כתב בעת חיברו הספר 'לקוטי אמרים', פלפול ועיון עמוק על מאמרי 'זהר' ו'עץ חיים' ו'פרי עץ חיים' שנראים כסותרים זה את זה, וברוח מבינתו מישבם כל דיבור על אופניו שכתב ב'לקוטי אמרים'" (מתוך הקדמת בניו למהדורת שקלוב תקע"ד). בסוף ה"קונטרס אחרון" נדפסו שלושה ממכתבי המחבר, שמשום מה לא נדפסו בחלק "אגרת הקודש" (בחלק מהמהדורות שנדפסו אחרי מהדורת שקלוב תקע"ד, הוחזרו שניים מהמכתבים למדור "אגרת הקודש", ובחלקם נשמטו בטעות לגמרי).
מכאן ואילך נדפסו רוב מהדורות ספר התניא במתכונת של מהדורת שקלוב תקע"ד הכוללת את כל חמשת חלקי הספר. במהדורת תר"ס, ובמהדורות שנדפסו בעקבותיה, נוספו כמה הוספות חשובות נוספות (על כך ראה להלן, בפריט 109).

עשר מהדורות של ספר ליקוטי אמרים – תניא.
1. שקלוב, [אחרי תקע"ד 1814]. סטפנסקי חסידות מס' 630. מונדשיין, ספר התניא, ביבליוגרפיה, ט, עמ' 63-65. חסרים שני דפים ראשונים ושני דפים אחרונים.
2. קניגסברג, שנת " ועצת ה' היא תקום" [תקפ"ז או תר"ח (אם מחשבים את שם הוי"ה במלואו)]. מונדשיין, ספר התניא, ביבליוגרפיה, יג, עמ' 73.
3. יוהניסבורג, שנת "ובדבר הזה תאריכו ימים" [תתקס"ח; שנת הדפסה לא ידועה]. מונדשיין, ספר התניא, ביבליוגרפיה, יד, עמ' 73. חסרים שני הדפים הראשונים שלאחר השער. רישום בעלות בדף השער: "שייך לר' חיים שלום ב"ר שמשון".
4. למברג, [תרט"ז] 1856. מונדשיין, ספר התניא, ביבליוגרפיה, יז, עמ' 84-85. חסרים שני דפים אחרונים. דפים ל-לז נכרכו שלא כסדרם. רישומים רבים בדף המגן הקדמי, בהם: "שייך לדובער נחמן ב"ר שניאור זלמן הורעוויץ ח"ר [=חתן רבי] יהושע העשיל שי' מינצקי הדר בכפר פושטאהאראב סמוך לעיר הלוכאוו [גלוכוב] ערך 27 ווייערסט". חותמות: "מספרי הרה"ג ר' דוב נחמן הורוויץ מו"צ דוויטעבסק שנדב עפ"י צוואתו לישיבת ליבאוויץ".
הגאון רבי דוב נחמן הורוויץ (נפטר תרע"ג), מחשובי רבני חב"ד-באברויסק. מחבר ספר "חידושי בר נחמני" (פיעטרקוב תרע"ד). כיהן כרב בגלוכוב בפלך צ'רניגוב, ומשנת תרמ"ג כיהן כמו"צ בוויטבסק. גאון חריף שיגע בתורה מתוך דוחק ועוני. הרוגוצ'ובר כותב עליו בהסכמתו לספרו הנ"ל: "הרב החריף ובקי, סדרן ופלפלן... מכתביו ניכר שיגע וטרח הרבה לידע הדבר על בוריו".
5. וורשא, [אחר תרט"ז 1856]. מונדשיין, ספר התניא, ביבליוגרפיה, יט, עמ' 87-89. חותמות: "פנחס ברזאזע ממאקאווי".
6. [למברג], תרכ"ד [1864]. מונדשיין, ספר התניא, ביבליוגרפיה, כד, עמ' 102-103. דפים יח-יט נכרכו לאחר דף כ.
7. ווילנא, תרל"ג 1872. מונדשיין, ספר התניא, ביבליוגרפיה, כו, עמ' 106.
8. ווילנא, תרל"ח 1878. מונדשיין, ספר התניא, ביבליוגרפיה, כז, עמ' 106. חתימות ורישומי בעלות בדף השער ובדף המגן הקדמי: "זה הספר שייך להנגיד מו"ה ר' זימל שטיעל פה וויעליטשקא כעת חונה פה ק"ק אשפציין [...]; "ישראל קארו מעיר מישלניץ הסמוך לקראקא גאליצען"; "יוסף מאיר [...] מעיר טארנא"; "דברי הכותב הק' שמעון כץ זילביגער מעיר וויעליטשקא הסמוך לקראקא"; שייך לשמי בצלאל קעללער".
9. ווילנא, תרנ"ו 1896. מונדשיין, ספר התניא, ביבליוגרפיה, כט, עמ' 106.
10. חלק שער היחוד והאמונה, בתרגום לערבית-יהודית, מאת רבי דוד בוסקילה. מרוקו, קזבלנקה, תשל"ו 1976. מונדשיין, ספר התניא, ביבליוגרפיה, עמ' 179.
גודל ומצב משתנים.

ספר לוח ברכת הנהנין, עם סדר נטילת ידים, מאת האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי – בעל התניא. לבוב, [תקס"ד 1804]. המילים "בק"ק שקלאוו" מובלטות בשער.
המהדורה שלפנינו נדפסה על פי מהדורת זולקווא תקס"א (ראה פריט קודם), למעט שינוי התאריך בהסכמתו של רבי אברהם חיים אב"ד זלוטשוב.
[25] דף. חסר הדף האחרון (במקור [26] דף). 18 ס"מ בקירוב. מצב בינוני. כתמים ובלאי. סימני עש רבים, עם פגיעות בטקסט, משוקמים במילוי נייר. קרעים, בהם קרעים חסרים עם פגיעות בטקסט, משוקמים במילוי נייר. חיתוך דפים עם פגיעות בטקסט בדפים רבים. סימני גירוד בדף השער (להסרת חותמת), עם פגיעה בטקסט מצדו השני. רישומים בכתב-יד. כריכת עור חדשה.
סטפנסקי חסידות מס' 264; מונדשיין, ספרי ההלכה של אדמו"ר הזקן, ביבליוגרפיה, עמ' 210-211.

לוח ברכת הנהנין
"לוח ברכת הנהנין" נועד להביא בקצרה את פסקי הלכות ברכות כהכרעת האדמו"ר הזקן. הביבליוגרף ר' חיים ליברמן העלה השערה כי החיבור נקרא בשם "לוח", מפני שבמקור נדפס כלוח שנועד לתליה על כותלי בתי כנסת ובתי מדרש (כדוגמת לוחות שנה וכיו"ב).
האדמו"ר הזקן כתב תחילה בהרחבה את פסקיו בהלכות ברכות הנהנין בשלחן ערוך שחיבר (בהיותו במזריטש, בשנים תקל"ב-תקל"ג). השלחן ערוך נדפס רק לאחר פטירתו, בקאפוסט תקע"ו. אך קודם לכן (בשנות התק"נ או בראשית שנות התק"ס) כבר הדפיס האדמו"ר את ה"לוח" ובו קיצר את הפסקים שכתב בשלחן ערוך, שישמשו הלכה למעשה. חיבור זה נדפס כאמור כבר בחייו והוא תואם להכרעות של האדמו"ר הזקן בשלחן ערוך שלו.
מאוחר יותר כתב האדמו"ר הזקן חיבור שלישי בהלכות ברכות, שנקרא "סדר ברכת הנהנין". חיבור זה נדפס אף הוא מספר פעמים בחיי האדמו"ר הזקן, בתוך סידורו, ובו שינה הרבה מן הפסקים וההכרעות שפסק בשלחן ערוך וב"לוח". בעוד שבחיבורים הנ"ל פסק על פי דעות הפוסקים האחרונים ובראשם ה"מגן אברהם", הרי שב"סדר ברכת הנהנין" חזר בו והכריע על פי דעות הראשונים.

ספר לוח ברכת הנהנין, עם סדר נטילת ידים, מאת האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי – בעל התניא. [רוסיה-פולין, תק"צ 1830 בקירוב].
המהדורה שלפנינו נדפסה על פי מהדורת זולקווא תקס"א (ראה פריט 111). בנוסח השער הושמט שם המו"ל. במהדורה זו נדפס "סדר נטילת ידים" לפני הלכות ברכות הנהנין.
כ דף. 17.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים ובלאי. סימני עש, עם פגיעות בטקסט (משוקמים בחלקם בהדבקות נייר דבק). קרעים במספר דפים, עם שיקומים בהדבקות נייר בדף האחרון. חיתוך דפים עם פגיעה בטקסט במספר דפים. חותמת. כריכה חדשה.
סטפנסקי חסידות מס' 267; מונדשיין, ספרי ההלכה של אדמו"ר הזקן, ביבליוגרפיה, עמ' 214-215.

לוח ברכת הנהנין
"לוח ברכת הנהנין" נועד להביא בקצרה את פסקי הלכות ברכות כהכרעת האדמו"ר הזקן. הביבליוגרף ר' חיים ליברמן העלה השערה כי החיבור נקרא בשם "לוח", מפני שבמקור נדפס כלוח שנועד לתליה על כותלי בתי כנסת ובתי מדרש (כדוגמת לוחות שנה וכיו"ב).
האדמו"ר הזקן כתב תחילה בהרחבה את פסקיו בהלכות ברכות הנהנין בשלחן ערוך שחיבר (בהיותו במזריטש, בשנים תקל"ב-תקל"ג). השלחן ערוך נדפס רק לאחר פטירתו, בקאפוסט תקע"ו. אך קודם לכן (בשנות התק"נ או בראשית שנות התק"ס) כבר הדפיס האדמו"ר את ה"לוח" ובו קיצר את הפסקים שכתב בשלחן ערוך, שישמשו הלכה למעשה. חיבור זה נדפס כאמור כבר בחייו והוא תואם להכרעות של האדמו"ר הזקן בשלחן ערוך שלו.
מאוחר יותר כתב האדמו"ר הזקן חיבור שלישי בהלכות ברכות, שנקרא "סדר ברכת הנהנין". חיבור זה נדפס אף הוא מספר פעמים בחיי האדמו"ר הזקן, בתוך סידורו, ובו שינה הרבה מן הפסקים וההכרעות שפסק בשלחן ערוך וב"לוח". בעוד שבחיבורים הנ"ל פסק על פי דעות הפוסקים האחרונים ובראשם ה"מגן אברהם", הרי שב"סדר ברכת הנהנין" חזר בו והכריע על פי דעות הראשונים.