פסלים בבית–קברות / ש. שבא

אברהם מלניקוב, שהפֶסֶל הידוע ביותר בארץ הוא מעשה ידיו - אנדרטת האריה השואג לזכרם של טרומפלדור וחבריו שנהרגו ב-1920 בתל-חי - אבל את המספר הגדול ביותר של יצירותיו לא תמצאו במוזיאונים, אלא בבתי-קברות מעטים, מוצבים במקומות שונים: בפארק ברמת גן, בארזה, ובעוד שניים שלושה ישובים - וזהו.

בבית הקברות הישן בתל-אביב, ברחוב טרומפלדור, הציב מלניקוב לפי הזמנות של  קרובי משפחה ששה פסלים מכל הסגנונות, במצבות, ביניהם פסל קוביסטי על קבר משפחת נמירובסקי, מיסדו של חברת האשלג, מבנה על קברו של נורדאו, אנדרטה לגובה על קברו של אחד העם, יצירה מזדחלת על הקרקע לזכרו של הרוג במאורעות 1929 ודמות פנים מופשטת לידו. העובדה שלפי ההלכה היהודית אין לבנות פסלים דמויי אדם, גרמה לכך שדווקא בית-קברות היה מקום לתצוגה של אומנות מודרנית.

אברהם מלניקוב נולד ב-1892 בבסרביה להורים אמידים. כשהיה בן 18 שלחוהו הוריו ללמוד רפואה בוינה, אבל מלניקוב נרשם לאקדמיה לאמנות. הוריו הפסיקו את התמיכה ומלניקוב נסע לאחיו בשיקגו ושם למד אמנות. בעל דמיון היה, ולימים סיפר שהתיידד עם הסופר הנודע ג'ק לונדון ושניהם שוטטו ברחבי אמריקה. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנדב לגדוד העברי האמריקאי, שנכלל בצבא הבריטי, ונשלח לחזית המצרית. עם תום המלחמה ובימי מאורעות 1920 פיקד על ההגנה בצפון העיר.

אותו זמן, בתמיכתו של סטורס, מושלה הבריטי של ירושלים, התארגנה בעיר חבורה של אמנים צעירים שביקשו לברוא אמנות חדשה, כראוי לצעירים הבאים לארץ ובונים כאן לאום יהודי חדש. ביניהם היו ראובן, גוטמן, זריצקי, גליקסברג, ציונה תג'ר, שמי ומלניקוב. בעזרתו של סטורס ערכו תערוכות במגדל דוד, בסגנון ראשוני, נאיבי ואופטימי, המייצג את חלומם של החלוצים הצעירים.

באותם ימים יצר מלניקוב גם אקוורלים צבעוניים מאוד ופסל של הגנרל אלנבי,  כובשה של הארץ, שהוצב בבית-הקברות בבאר-שבע ונהרס כעבור שנים.

ב-1925 יצא מלניקוב לגליל, כדי לחפש במחצבות אבנים בשביל פסליו. שם פגש את חבר גדוד-העבודה יצחק לנדוברג, הוא יצחק שדה, לעתיד מייסד הפלמ''ח, ושניהם עלו על קברו של טרומפלדור ומצאוהו נטוש ושומם. מלניקוב הזדעזע למראה והציע להקים אנדרטה על הקבר.

ב-1928 ביקר בארץ אלפרד מונד-מלצ'ט, לורד יהודי עשיר וציוני מבריטניה, נפגש עם מלניקוב והציע כי יקים מצבה על קברם של טרומפלדור וחבריו מכספו וגם ההסתדרות הצטרפה לתרומה. מלניקוב ושדה מצאו אבן גדולה מאד, שחורה, בסביבות כפר גלעדי, שעקירתה נמשכה תשעה חודשים. האבן הוצבה על כן.

מלניקוב נסע לקהיר שבמצרים, שם נמצא גן-חיות, ישב מול כלוב והכין רישומים של אריה צעיר מתמרד ושואג; חזר לארץ והתחיל בעבודה שנמשכה, תוך הפסקות רבות, כמה שנים. ב-1934 נחנך הפסל, השואג אל שמי המזרח ומשאיר רושם רב.

אחרי חנוכת האנדרטה נסע מלניקוב לאנגליה, קיווה לכבוש את עולם האמנות, פיסל אישים שונים, אך לא הצליח. הוא נפצע בתאונת דרכים וסבל מהתקף לב. אנשים שלא שכחו אותו, ביקשו להחזירו לארץ, יגאל אלון תיווך בינו לבין עירית עכו, שהבטיחה לו סטודיו בעיר. ב-1959 שב לארץ; שנה אחר-כך נסע לחיפה כדי לשחרר את פסליו מהמכס, נתקף בשבץ לב ומת. בצוואתו ביקש להיקבר בתל-חי והובא לקבורה על-יד האריה השואג, מול שמיים ריקים.

חלק מפסליו שאוכסנו בעכו - נעלמו. אחרים אוכסנו במחסן בתל-אביב במשך שבע שנים ונשכחו. ביתו, חוה, ניהלה משא-ומתן עם מנהל  מוזיאון תל-אביב, אבל כשהביאה את הפסלים במשאית לפתח המוזיאון, יצא מנהל המוזיאון לקראתה והודיע לה שאין מקום במחסנים. גם מוזיאונים אחרים היססו לקבל את הפסלים.

זהו סיפורו של הפֶסֶל הידוע ביותר בארץ, ושל יוצרו הנשכח ביותר.