מברבור לברווז - לוזרים בציורים מוקדמים של ד. גבע / ז. אנגלמאיר

האם הייתי מנחש שהציורים האלה הם של דודו גבע?

במבט ראשון לא.

שרבוטי הילדות של גבע הם כמו דפי חשבון

עם תרגילי חיבור וחיסור של אלברט איינשטיין הילד,

מה שמטעין אותם במשמעות הוא הידע על המשך הדרך.

בזמן שילדים אחרים ברחביה שיחקו "אבן נייר ומספריים"

דודו, למזלנו, העדיף את הנייר.

באחד הרישומים

שני ברבורים מביטים למטה, לעומק המים, בריכוז ודומיה.

שוחים באגם החולה (או אולי בגן החיות התנ"כי?),

שונים לגמרי באופיים מהברווזים הפטפטנים תמיד,

העירוניים, העצבניים, שבקעו מהביצה שנים אחריהם.

בציור אחר דוהרים דון קישוט במכנס טייבס ורוד,

וסנצ'ו פנצ'ו הגוץ מאחריו.

כובע הליצן של סנצ'ו הפוך עם הפומפון האדום לפנים,

הידיים גולמיות והחמור שלו מאותגר רכיבתית.

לא ברור איך החמור הזה דוהר בכלל, רגליו הקדמיות

עקומות לגמרי והאחוריות ישרות כקלונסאות.

סנצ'ו מביט בקנאה באדונו.

הלוזר רוכב מאחור אבל גם דון קישוט לא בדיוק דוגמן.

הוא אנטי גיבור, מגוחך ברצינות הפתטית שלו,

בזקן המחומצן שלו, בכרבולת הנוצות האדמונית על הקסדה שלו,

בגרוגרת הצוואר העבה מדי. גם הסוסה שלו, עם רגלי הקסמים שלה,

(שימו לב לצלוליטים ברגל הקדמית) לא ממש קורעת את הכביש.

דון קישוט חזר מאוחר יותר לככב באיורים של דודו לעיתון, כמו זה שבו

הוא ורון מייברג רוכבים זה לצד זה על סוס וחמור.

אריה, משורבט בפחם, מאוכזב מתפקיד המלך שלו.

זה מלך החיות זה?

התסרוקת הפרועה שלו חיוורת ואנמית, המבט דהוי ועייף.

מלך משועמם. יוסף של אריות.

אולי נמאס לו מהכלוב בגן החיות התנ"כי.

ואולי הוא חושב: "הילד הזה שמצייר אותי שם נראה טעים,

אבל איזה באסה...יש בינינו סורגים".

חתול אורב לינשוף ברישום קו מהיר, מינימליסטי, סקיצתי,

שתופס בדיוק רב את הסיטואציה.

לעומת "ציפור פצועה וחתול" של פיקאסו, שבו חתול גדול, מאיים, חשוף ציפרניים,

אוחז בפיו ציפור חסרת אונים,

כאן דווקא הינשוף הוא החזק, פרצופו ערמומי, המקור חד,

והוא עומד יציב בביטחון בתוך חישוק שמסמן טריטוריה.

החתול "הטורף", שאורב לו - גופו מסמורטט, הזנב משורבט בקו שבור, המבט לא ברור, רגליו נקניקיות חסרות ציפרניים, והוא שמנמן ורופס מדי למשימה שהועיד לעצמו.

רוצה לשאוג ויוצא לו מייאו.

חתול אוהד "הפועל ירושלים" מייחל למפלתו של שחקן בית"ר. לוזר.

ככה הם מעופפים להם בקו קליל -

ציפור מראבו במקטורן ומראה אדנותי, מכובד ונפוח מחשיבות עצמית,

חסידות אלגנטיות, ינשוף זעוף וברבורים נוגים,

בעלי הכנף משורבטים במהירות, מתכוננים בהתרגשות דוממת למופע הגדול,

המופלא והחד פעמי של הברווז.